דף שיתוף ההנקה נכשלה

[אנונימי]

דף סיפור הנקה

קוראות מוזמנות להוסיף את הסיפור האישי שלהן בדף זה או בדף חדש.

[פלוני_אלמונית*]

זה כל כך מתסכל שאנו כאמהות רוצות להניק וההנקה לא מצליחה. במקרה שלי, בלידה הראשונה לא היה לי שום ידע על הנקה ופיקששתי בגדול. לא פלא שנכנעתי בקלות ללחצי הסביבה ונתתי לתינוק בקבוק. עכשיו, לאחר הלידה השניה, צברתי ידע רב על הנקה וגם יצרתי קשר עם יועצת הנקה. ואתם חושבים שהצלחתי הפעם? ובכן, גם לא. במקרה שלי הפטמה שלי שטוחה (כלומר יש רק הילה, ללא פטמה בולטת). אבל, על המכשול הזה התגברתי בזכות יועצת ההנקה, שהיתה גם הדולה שלי, ומיד עם צאת התינוקת חיברה אותי עם התינוקת. ההתחלה היתה טובה. אך, כשהגעתי הביתה והפעם התעקשתי רק להניק למרות כל הערות הסביבה. כך העברתי שבוע איתה בהנקה תכופה, נהנית מן התחושה שהנה אני מצליחה. העניין הוא שהתינוקת בכתה המון!!!! ההורים שלי כל הזמן אמרו לי שמשהו לא בסדר עם התינוקת. היא בוכה יותר מדי. ואני בשלי. ביום העשירי לחייה הגעתי לטיפת חלב לשקילה ואז התברר שהתינוקת ירדה קילו במשקל. נפגשתי מיד עם יועצת ההנקה והיא שלחה אותי מיידית לקנות תחליף חלב ולהאכילה מבקבוק. היא אמרה שאני אוכל להניק אך כרגע התינוקת כל כך חלשה והפה שלה קטן מכדי להמשיך עם ההנקה. היא אמרה שכהיא תהיה בת חודש, חזקה יותר ועם פה גדול יותר נוכל להמשיך בהנקה. במקביל לנתינת הבקבוקים היא נתנה לי תכנית עבודה שבה אני אמורה הייתי לשאוב. אבל, לאחר שבוע מתיש שעברתי איתה, העייפות המצטברת וכנראה האכזבה של ההנקה. ויתרתי על השאיבה. זה כאילו יש לי תאומים ומה גם שלשאוב זה לא משתווה בכלל להנקה. זה כל כך מנוקר. מה גם שגם לאחר 10 ימים עדיין הצלחתי להוציא 5 מ"ל. ממש לא מעודד. כל כך רציתי שההנקה תיזרום כמו שהיא אמורה לזרום והקטיעה הזו ברצף הרפתה את ידיי. כנראה שבמקרה שלי אני צריכה מישהו ממש מומחה ברמה גבוהה מאוד למקרים יוצאי דופן. הרי עשיתי כל מה שהיועצת אמרה לי עד לרגע השקילה. בסופו של דבר, למרות אידיאל ההנקה חשובה בריאותו של התינוק.

[סיגל_ב*]

פלוני יקרה,
לבי איתך על סיפורך. זה באמת נשמע מאוד מתסכל ועצוב שמה שחלמת עליו לא התממש...

רציתי ברשותך להיעזר בדברייך כדי לנסות לחשוב על האמא הבאה שתקרא אותם, ואולי יש משהו שאפשר לקחת מהסיפור שלך וללמוד ממנו. אולי זה לימוד שיכול לשרת גם אותך בילד הבא - אם יבוא...

כתבת:
העניין הוא שהתינוקת בכתה המון!!!! ההורים שלי כל הזמן אמרו לי שמשהו לא בסדר עם התינוקת. היא בוכה יותר מדי. ואני בשלי.
כנראה שבמקרה שלי אני צריכה מישהו ממש מומחה ברמה גבוהה מאוד למקרים יוצאי דופן.

איך שאני רואה את זה,
הקשר עם יועצת הנקה צריך להיות רציף ועקבי. עד שברור שההנקה מצליחה לחלוטין. ובכך אני מתכוונת לעלייה במשקל ולתינוק רגוע. כלומר: אם היועצת מגיעה לביקור, מחברת ונראה שהכל טוב, יופי. היועצת הלכה. כעת צריך לראות:

• האם התינוק יונק ורגוע?
• האם יש כמות מספקת של טיטולים רטובים ויציאות?

אלה הם מדדים חשובים לכך שהתינוק מקבל את מה שהוא צריך.

אם התשובה שלילית על אחת מהשאלות האלה, יש להתקשר מיד חזרה ליועצת ההנקה. ואם יש צורך, אז להחזיר אותה חזרה למפגש נוסף. ולא לוותר על זה - כי כמו שסיפרת פלוני - הזמן הוא קריטי! כל יום חשוב.
כך שאני לא בטוחה שצריך איזה מומחה יוצא דופן, כמו פשוט יועצת מוסמכת טובה שאיתה צריך לשמור על קשר במשך זמן מה, עד שרואים שהכל באמת זורם.

אני כותבת את כל זה פלוני כי אני באמת חושבת שחשוב ללמוד מהסיפורים שלנו - גם אם אלה סיפורים קשים שמייסרים אותנו, או שקשה לנו הניתוח שלהם.
אני מקווה שלא פגעתי בך בהסקת המסקנות שלי. @}
אשמח לשמוע מה את חושבת.

[סיגל_ב*]

אה!
ושלרגע לא ישתמע כאילו אני חושבת שיש לך איזושהי אחריות לכך שההנקה לא הצליחה! ממש לא!!!
את עשית כל שיכולת ואף מעל ומעבר כדי שזה יצליח, ואני מלאת הערכה והתפעלות לנוכח המאמצים שעשית.

מה שאני כן אומרת זה שחשוב שיהיה לנו המידע שציינתי. על המדדים וכן על הקשר הצריף והמתמשך עם יועצת ההנקה. וזה מידע שיועצת הנקה אמורה גם למסור. הבעיה היא שלרוב אחרי לידה, אנחנו כל כך אפופות שקשה לנו לקבל מידע בשיחה, כך שיכול להיות שהיא אמרה משהו, ואנחנו לא קלטנו. אולי באמת כדאי לקדם את המודעות בקרב יועצות ההנקה שישאירו נייר ברור עם כל מה שעל האם לוודא ולבדוק, וכן שייצרו קשר עם האם לאחר יום יומיים לראות מה קורה.

בכל מקרה פלוני,
כל הכבוד על כל המאמץ שהשקעת! @}

[עריכות_בע''מ*]

לאור ריבוי הדפים באתר, האם לא כדאי לחבר את הדף הזה עם דף מתאים אחר? לא בטוחה שזהו דף למחיקה .
(אבל פלוני שפתחה אותו כתבה רק פעם אחת לפני ארבעה חודשים ולא חזרה.)
האם מתאים לחבר עם אמא לא מיניקה מתוסכלת ?

[טרה_רוסה*]

לא, ממש לא.
נא להשאיר את הדף לטובת כל מי שרוצה לשתף.

[מיכל_בז*]

איזה מזל שטרה רוסה מנעה את מחיקתו של הדף הזה, כי הינה, 10 שנים אחרי, אני רוצה לשתף.
עלמה כבר בת יותר מעשרה חודשים. הייתי בטוחה שיגיע השלב שבו אני אסתכל אחורה ואגיד לעצמי: יאללה, שטויות, אז ההנקה לא הצליחה. העיקר שהיא בריאה ויפה וחכמה ומפותחת וסקרנית וחיונית ומשגעת ואני אוהבת אותה אהבת עולם ענקית ועצומה ומאושרת בה כל כך. וכל זה נכון, היא באמת נהדרת בצורה בלתי רגילה ואהובה מאוד מאוד, אבל זה לא משנה את העצב האדיר שיש לי על זה שאני לא מניקה אותה.

שלשום חלמתי שאני יולדת שוב. אלא שלא הייתי אני, אלא אישה שאפילו לא דמתה לי, מבוגרת הרבה יותר ועם ציצים קטנים. ובאתי למין בית כזה שבו ישבו נשות באופן וכל מיני יועצות הנקה ואמהות מניקות מנוסות ועשו סוג של יום עיון. ואני הנקתי את בתי הקטנה ומדי פעם הן באו לראות שאני עושה את זה בסדר והיה לי המון המון חלב, כמויות עצומות ממש והייתי כל כך מאושרת, שהינה, אני מניקה.

זה לא חלום ההנקה הראשון שלי. אני חולמת שאני מניקה אולי מהרגע הראשון בו הבנתי שכבר לא אניק. והחלומות תמיד מאוד מציאותיים ומאוד מאושרים. זאת בדרך כלל עלמה, שפתאום מתחילה לינוק וזה תמיד טבעי ונהדר ופשוט קורה. שונה מאוד ממאבק ההנקה אותו חווינו שתינו.

אז מה היה שם? קודם כל, הרבה בורות. שלי ושל מי שמסביבי. וגם, בעיה אמיתית לחלוטין. לי, לא היה מספיק חלב. על אמת. פשוט לא היה לי מספיק חלב, הוא לא השתחרר בהתחלה ורק ביום השלישי לאחר הלידה הגיע לכמות של היום הראשון. וכך זה המשיך, כמויות של חילבה, מוטיליום ושאיבות מסביב לשעון ולא היה לי מספיק חלב, אף פעם לא לגמרי. יכול להיות שאם עלמה הייתה יונקת, אז יצור החלב היה מתגבר, אבל זה מוביל לבעיה השנייה, הכרוכה בראשונה, והיא שעלמה לא ינקה.

ולמה עלמה לא ינקה? קודם כל, כנראה כי לא היה מספיק חלב והזרם לא היה זרם של בקבוק. והיא קיבלה בקבוק בלילה השני של חייה. ואחר כך, ביום השני לחייה, כשהבנו שהיא מתייבשת. אבל לדעתי זה רק החלק הראשון של הבעיה, החלק השני היה הריפלוקס שלא אובחן בזמן. תנוחת ההנקה הקלאסית, בה היא שוכבת, פשוט נורא הכאיבה לה. וזה מה שאני יכולתי לעשות: לתת לה את הציצים שלי רק ככה. בגלל הגודל שלהם בקושי ראיתי אותה ורק ככה הצלחתי. וזה כאב לה, אלוהים, כמה שזה כאב לה. היום היא בקושי בוכה, הקטנה. אבל אז הצרחות שלה היו מרעידות את הקירות וקורעות לי את הנשמה. הרגשתי שאני מענה אותה.

חודש וחצי לתוך נסיונות ההנקה האלה, כך זה נראה: הפטמות שלי היו קרועות וכואבות משאיבות, עלמה כבר לא הסכימה לקבל ציצי אף פעם והחלב החל להיגמר. כשעלמה הייתה בת חודשיים הפסקתי לשאוב. על זה אני לרוב לא מתחרטת. אני לא חושבת שאני אשאב לעולם שוב ככה. אם שוב לא אצליח להניק, אני אחפש תרומות. המשאבה המכנית, המרושעת הזאת. לא, לא שוב.

אני חושבת: כמה לא קוהרנטית אני בטח נקראת! ובכל זאת, אני כותבת. בנשימה אחת. אילולא נקעתי את הרגל לא היה לי זמן לכתוב את הכאב הזה. יבורך הזמן.

אבל לא סתם אני כותבת עכשיו כשאני נקועה. כי עכשיו אני לא יכולה לטפל בעלמה. וכשאני לא באמת יכולה לטפל בה, אני שוב לא מבינה, ממש כמו בהתחלה, מה בדיוק הופך אותי לאמא של עלמה. כשהיא הייתה קטנה חשבתי שאם אני לא מניקה אותה, אז מה בעצם הופך אותי לאמא שלה. אחר כך חשבתי, אה, זה הטיפול בה. זה מה שהופך אותי לאמא שלה. ונהגתי לסנוט בי, כי הרי אמא שלי גם לא ממש הניקה בגלל היעדר חלב ואין אמא ממנה בעולם. היא הכי אמא שלי. ובכל זאת, חוסר הבטחון הזה כירסם בי. למה בעבר? מכרסם בי. ועכשיו, כשאני מוגבלת מאוד מאוד בטיפול בה ואני לא מניקה, מה זה הדבר שקושר בינינו? מה הופך אותי לאמא שלה? אני באמת לא מבינה. והתקעון האדיוטי הזה, זה מעציב, מבלבל, מטריד.

כך כך רציתי להניק כי רציתי שיהיה בינינו את הדבר הזה, האיכות הזאת, שרק אני יכולה לתת לה. שתקשור בינינו, שתהפוך אותי לאמא של עלמה. וגם רציתי לתת לה את כל הטוב שבעולם הזה. "גדלתי" בשנים האחרונות על האמונה שחלב אם זה זהב טהור, קסם מטורף והנקה זה מעשה של חסד עליון וגם כיף לא נורמלי. ואז נגזלנו שתינו. עלמה מהזהב, אני ממתנת ההענקה. ואפילו אין לנו את מי להאשים, לפעמים זה פשוט ככה.

אנחנו מתכננים עוד הריון ואני חושבת "הפעם אני אניק! הפעם אני אניק! הפעם כן!" אבל אני יודעת שיש סיכוי שגם הפעם זה לא יצליח. ובכלל, מי תוכל להתמסר לעניין ההנקה 24/7 כמו בפעם הראשונה כשיש עוד זאטוטה בבית? אני עדיין מחכה לפרספקטיבה שתגיע ותשטוף ממני את העצב, אבל אני כבר לא בטוחה שהיא תגיע.

[רק_מה*]

מיכל את כותבת מקסים.

את אמא שלה וזו האקסיומה. מכאן הכל נפרש. זה לא תיאורטי. זה בבשר החי
ובדיוק בדיוק דבר אחד?אין, מאז שנחתך החבל לפחות...
אבל יש מיליארדי רגעים של אני אמא שלה ואני יודעת. או אני אמא שלה, החיק המושלם.
וגם, לפעמים,אני אמא שלה. אז למה לעזאזל אני רוצה להתפטר ?!
ועוד מעט כשתגדל קצת והתקשורת המילולית רגשית תתפתח יותר... אוהו.
(רק לאמא אפשר להגיד "את איכסה!", דקה אחר כך "אני אוהבת אותך" ולקבל על שניהם את אותה התגובה )

[דניאלה*]

אני עדיין מחכה לפרספקטיבה שתגיע ותשטוף ממני את העצב, אבל אני כבר לא בטוחה שהיא תגיע.
אין לי פרספקטיבה.
רק נגעת ללבי מאוד מאוד.
גם אותי לא היניקו, אפילו לא שנייה. ואין בלבי כעס או עצב על זה.
קצת עצב על אמא עצמה, לא על ההנקה.
לא יודעת אם זה עוזר.
את נקראת אמיתית וקוהרנטית עד כאב ואני מאחלת לך להיניק את הילד הבא וליהנות מזה מאוד מאוד,
ובאותה נשימה לקבל את זה ביתר קלות אם זה לא יצליח.
את אמא שלה גם בלי להיניק. למה? ככה!
ובקשר למשאבה - כן. איכס. עינוי. מאוד מבינה אותך

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל
קודם כל
אני קוראת אותך ומרגישה כל כך את עצב , ואין לי נחמה


את אמא שלה וזו האקסיומה. מכאן הכל נפרש. זה לא תיאורטי. זה בבשר החי
לגמרי לגמרי מסכימה עם רקמה
לא מבינה איפה בכלל השאלה, את לגמרי אמא שלה, יש לה את הגנים שלך (את עוד תראי!! אני היום מתבאסת שיש לילדה שלי את הגנים שלי ושהיא דומה לי:-/. לפעמים בא לי שתהיה דומה למישהי אחרת)
והגדולים שלי כמובן לא יונקים, אבל כמה שהם הילדים שלי, וכמה שאני אמא שלהם. לגמרי. לגמרי. (עד שנמאס לי ) רק אמא זה ורק אמא זה, ורק אמא תעשה, ורק אמא תשב איתי,ורק אמא תכין לי, ורק אמא תערבב לי. נו,אז הם לא מבקשים מאבא כי הוא לא היניק אותם? נשמע לי קצת מופרך. כמובן שיש משפחות שבהם זה אבא שם בתפקיד "אבא יעשה לי" (ואצלכם יש סיכוי לזה עם האבא הנדיר של עלמה), לא משנה אם ינקו או לא הילדים. עלמה הבת שלך אם תרצי ואם לאו. שנים על שנים של גידול רק יעמיקו יותר ויותר, זה בלתי הפיך הדבר הזה

אולי הפרספקטיבה תגיע עוד 10 שנים, אולי בילד הבא. אין לדעת. היא עוד לא בת שנה, זה אמנם המון בשביל תינוקת שנראית כבר ילדה תכף,אבל באמת באמת זה לא המון זמן.
את קראת את הדף השני שחזר למה חדש בעניין ?
האם לוותר על ההנקה ולהישאר שפוייה
ראית שממש בסופו הכותבת כותבת על פרספקטיבה?

אני חושבת: כמה לא קוהרנטית אני בטח נקראת!
את נשמעת קוהרנטית בהחלט
כותבת יפה כתמיד, וגם נוגע כתמיד

[גוונים*]

מיכל, אני לא יכולה כל כך לכתוב אבל רציתי להגיד, (אחרי שחשבתי המון על הנושא עקב ריבוי ילדים מאומצים הסביבתי) שנראה לי שמה שהופך אותך לאמא שלה זה הערוץ הזה שנפתח לך במוח ברגע שהיא נולדה, בעצם ברגע שהיא נהרתה. ערוץ עלמה. לעולם לא עוד מיכל לבד, רצונות, מעשים, מחשבות, רגשות. תמיד תמיד במקביל גם ערוץ עלמה. אין עוד אף אחד בעולם שיש לו ערוץ עלמה רציף טוטלי ותמידי בראש. וכשהיא תינוקת הרבה מהערוץ הזה בא גם לידי ביטוי במעשים. ההיענות המיידית אליה, ההבנה אותה, סיפוק כל צרכיה. ואצלך אפילו יותר, מה שאת עשית בשבילה, בניסיונות ההנקה, יש לך ספק שאת אמא שלה? מי עוד היה מוכן לעבור סבל כזה בשבילה?
הערוץ הטוטלי הזה, בראש ובמעשה, לדעתי, הופך אדם הורה לילדו.
חוץ מזה, לדעתי הנקה זה לא כיף. אני מאמינה בזה ועושה את זה אבל כמעט לא זכורים לי רגעים שבהם הרגשתי שזה כיף.

[זרח_הפרח*]

מיכל,מבקשת לחזק אותך. "ילדתי" בקיסרי, הילדון היה בפגיה ביומיים הראשונים, ואני בקושי יכולתי לזוז. הגענו הביתה כשאני כבר משלימה הנקות עם תמל. בבית החלטתי שאני מפסיקה עם התמל, שהתחלנו כי מתחת לשני קילו לא היה משתחרר מבית החולים ורצינו להביא אותו הביתה ושיעלה מהר במשקל.
שלושה ימים הילד ינק וצרח. בקושי ישן, היה זוועתי. כשחזרנו אחרי שלושה ימים לשקילה גילינו שאיבד משקל. הילד פשוט היה רעב. חזרתי להשלים עם תמל.
חודש וחצי שאבתי מסביב לשעון. כל שלוש שעות. כל שלוש שעות. בלילות ובימים. בשיא הכושר הצלחתי לשאוב 70 מל ליממה...
אחרי חודש וחצי החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה. ויתרתי על ההנקה, אבל התחלתי להיות אמא של הילדון.

היום הוא בן 1.7. ואני אמא שלו שאיתו בבית, אני אמא שלו כשרע לו והוא מחפש מקלט, אני אמא שלו כשהוא לא בטוח ושולח למעלה יד לחפש את היד שלי, אני אמא שלו בלילות כשהוא מתעורר בוכה, וכשהבייביסיטרית באה והוא לא מוכן לעזוב לי את הידיים.

ואני אוכלת את עצמי בשקט כשחברות שלי מניקות. וזה לא ישתנה.

ונראה שכך זה גם יהיה עם הילדים הבאים.

וזה מבאס ממש, ומדכא, וכל התארים האלה שאנחנו שוקעות בתוכם. אבל הילד בריא וחזק וגאון ואנחנו עושים חיים ביחד, וזה כל מה שבאמת משנה.

[שמנדובה*]

מיכל

אני קוראת דברים שאת כותבת פה באתר, עוד מלפני ההריון. מלפני הלידה. אני לא יודעת אם זה משנה לך משהו, כי התהיות שלך והרגשות זה משהו שבא מתוך תוכך, אבל לפחות למתבוננת מבחוץ (אני) את הכי אמא של עלמה בעולם. הכמיהה המדהימה אליה עוד לפני שנוצרה, ההריון והלידה, אף אחת לא תיקח את זה ממך. האהבה הגדולה שאת מבטאת כלפיה. ופשוט עצם היותך - את אמא שלה. עם הנקה, בלי הנקה, את שלה והיא שלך. והיא יודעת את זה, היא לא צריכה שתיניקי אותה בשביל לדעת שאת האישה הכי מיוחדת וחשובה עבורה.

רציתי להגיד אבל ראיתי עכשיו שאורי כבר כתבה משהו דומה - מלבד התינוק, יש לי גם ילדים גדולים. הם כבר לא יונקים. אני אמא שלהם לא פחות משאני שלו - הם באים אלי לספר דברים שלא יספרו לאף אחד אחר, להתייעץ, להתבדח, לבכות, לצחוק, לדאוג... הם פונים אלי בבקשות ובשיתופים, לא כי הינקתי אותם. כי אני האמא. וגם את זו שינקה הכי פחות מכולם, אהבתי ואני אוהבת עד אין קץ, והיא כבר תיכף בת מצווה ועדיין היא התינוקת שלי האהובה והיקרה. וכשאני חושבת עליה, עליהם, הלב שלי מתרחב ומתכווץ ואני מרגישה דברים שלא עולים בי מול אף אחד אחר - לא ילדים אחרים, לא בני משפחה אחרים, אפילו לא בן הזוג האהוב. וכשאני מרגישה את הדברים האלה, אני יודעת שזו האהבה האינסופית שמרגישים אל הילדים שלך. ואני בטוחה שהלב שלך עושה בדיוק את אותם תרגילים כשאת מסתכלת על עלמה, או אפילו רק חושבת עליה. כי את את את ורק את אמא שלה.

[פלוניה*]

אחרי שלושה ילדים שנהרו בשלושה טיפולי פוריות והגיעו לעולם בשלושה ניתוחים אני לגמרי מבינה את העצב הזה. והוא צף ועולה מדי פעם וצובט קצת בלב, גם במרחק של שנים. אין לי שום תובנות או עצות. סתם רק להגיד שאני מזדהה.

וגם: הילדים שלי גדולים יותר משלך, אבל עדיין יש לי עדיין רגעים שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ ומזכירה לעצמי שהילדים האלה שמתרוצצים פה, הם שלי. אני אמא שלהם. ואני אוהבת אותם אהבה גדולה. זה לא קשור...לי לקח הרבה זמן לגדול לתוך ההבנה הזו. וכאמור, אני עדיין בדרך.

[יולי_קו]

מיכל,
אני אשה היום, והנקתי 3 ילדים, וזה היה לי חשוב, גם כשההנקה הכאיבה ועייפה וכו' וכו', ואני אמא שלהם כל הזמן, גם בטוב וגם כשפחות, וגם עכשיו, כשנגמלו.
ומה שחשוב לי להעביר לך זה שאת אמא שלי אני לא מחליפה באף דדנית מניקה. ואני לא ינקתי. אפילו טיפונת.
זה לא שלא הייתי מעדיפה לינוק, וחלב אם וכל זה.
זה שהיא כל-כך אמא שלי, ואני לא רוצה אמא אחרת. אני פשוט אוהבת אותה. אותה.
אז אני שולחת לך חיבוק גדול, אמא של עלמה (יש אנשים שיכירו אותך רק בכינוי הזה, דרך אגב...), וגם חיבוק עדין לקרסול. תמסרי לו תודה בשמי על שפינה לך זמן לברר עניינים חשובים כאלה.

[רסיסים_של_אור*]

כתבו לך כל-כך יפה ומרגש ואני אוסיף עוד זוית, דווקא בתור אמא שזכתה להניק:
את התאומים שלי הנקתי כמעט שלוש שנים ובכל זאת, אולי בשל הכפילות הזו שלהם, כל הזמן מפתיע אותי שהם קוראים לי אמא. אני אוהבת אותם מאד מאד מאד, אבל הסימביוזה שלא היתה שם, בגלל היותם שניים ואני אחת, בגלל שאני לא מצליחה לזכור כמעט כלום משנת החיים הראשונה שלהם חוץ מקושי אחד גדול, אותה שום דבר לא יחזיר.

אני רואה עכשו, עם התינוק היחידאי שבא אחריהם, את כל מה שהפסדתי לכאורה איתם. ובכל זאת הם גדלים ואני לגמרי אמא שלהם ועכשו, כשיש קצת יותר מרחב אני מצליחה יותר להאמין שאני אכן האמא שלהם...

[תמרוש_רוש]

אני גם רוצה לתת לך פרספקטיבה קטנה, בתור אמא מיניקה:
הנקתי את הגדול שלי במשך שנתיים, ואז הוא נגמל, בין לילה.
ואז, כמה ימים אחרי, פתאום הסתכלתי עליו והבנתי כמה שהוא קטן ותינוקי עדיין, ושיש לי עוד שנים לגדל אותו, ולהיות אמא שלו, בלי הנקה ובלי ציצים.
ופתאום כל ההנקה הזאת, שנדמתה חזות הכל כשעוד הינקתי, הצטמצמה למין פלופ קטן וזמני בהיסטוריה של שנינו, וכשחזיון השנים של אמהות-ללא-הנקה נפרשו לעיני התחשק לי להגיד: מה, זה הכל?
זה הכל.
ולמה את אמא שלה? כי, ועל זה אני חותמת, אלייך היא תבוא כל פעם שהיא נזקקת ותזדקק לעוגן רגשי.
לא משנה מה את עושה / עשית / לא מסוגלת לעשות אתה, את העוגן שלה, וזה לא תולדה של מעשים, זה בהווייה הבסיסית של שתיכן.
וזה לא עובר כל כך מהר... אמרה לי לא מזמן אמא לשלושה ילדים בוגרים. גם בגיל עשרים הם ממשיכים לבוא אלייך בשביל עוגן!

ודבר אחרון, נדוש-אבל-בכל-זאת:
את עשית כמיטב יכולתך במצב מאוד מאוד מאתגר.
את נתת לה את הכי טוב שיכולת.
את נאבקת בקשיי ענק. גם פיזיולוגיים, אצלך וגם אצלה (פששיי! אפילו קושי בצד אחד של המשוואה מספיק בשביל להפיל את הצמד אם-תינוק), וגם, כפי שרמזת, חסר במעגלי התמיכה.
את השתדלת וניסית, וניסית שוב ושוב.
ובסופו של דבר, את נתת לה חודשיים תמימים של זהב טהור, בתקופה הרגישה והפגיעה ביותר בחייה.
וכל מיליליטר נחשב @}
אז בינינו, את יכולה להיות גאה בעצמך, על ההישג הזה, על כל טיפה וטיפה.

באמת יש לך ספק שאת אמא שלה? מי עוד היה מוכן לעבור סבל כזה בשבילה?
לגמרי