אסרטיבי מול אסרטיבי זה קֶצר.
ןאז כמובן יש צורך במגשר.

מצב כזה מרגיז אותי. בעיקר חוסר ההגינות שבו. האם אני אחראית על המסר שהיא קולטת? אני לא מעליבה אף אחד רק מבהירה שעכשיו אני בתור וזהו. ואני עדיין מתקשה להגדיר את המעשה הזה.
יכול להיות שבאמת האינטונציה היא שיוצרת את כל ההבדל.

<t>בבסיסו של הצורך באסרטיביות עומדים תמיד שני אנשים, לפחות, שאינם מסכימים לגבי משהו. כך זה תמיד מתחיל. מכאן גם מתחיל להווצר המאבק. תמיד במצב כזה יש מאבק. אם אני נכנסת לעימות כלשהו זה לעולם משום שאני חושבת שאני צודקת.<br/> אם אני למשל מחכה בשקט לתורי ופתאום באה מישהי ואומרת "עכשיו אני " ואני אומרת לה...

כי את יכולה לעמוד על שלך בלי שזה יהיה קשור למישהו אחר

אם זה לא קשור למישהו אחר , מול מי בדיוק עלי לעמוד על שלי.

בדרך כלל הבעיה נוצרת משום שמהאסרטיביות שלי מישהו כן נפגע ולי לא נעים מזה.
הרי מראש יש בעיה שגורמת לי לעמוד על שלי, אחרת בכלל לא היה לי צורך באסרטיביות. וזהו בדיוק הפער שאני לא יודעת לגשר עליו.

מעולם לא הצלחתי להבין את ההבדל בין אסרטיביות לבין חוצפה.
תמיד כשהייתי אסרטיבית, עמדתי על שלי ודרשתי את מה שחשבתי שמגיע לי. בסופו של דבר קבלתי את זה.
הרגשתי אחר כך מאד חצופה ולא בסדר.
האם יש מישהו שמכיר את התחושה הזו?
האם מישהו מצליח טוב ממני להבחין מתי אתה כזה ומתי אתה כזה?