<t>תודה לכם על מה שכתוב כאן, אני כל כך מתחברת לזה. בתי הבכורה אכן רואה לרוב את חצי הכוס הריקה... ואני מתקשה לעתים לזכור שזה לא בידי... ושגם אני לפעמים כזאת...<br/> יחד עם זאת, אני מרגישה שלאחר הצער שלה ושלי עמה, על החסר, וביחד עם כיבוד הבחירה שלה, לראות את החצי הריק, אפשר להראות לה גם פרשנויות אחרות...

<t>אני פוחדת שאני גורמת לנזקים לטווח ארוך לבנות שלי, שאני מתרתחת בלי פרופורציות, שאני נכנסת למין מעגלים סגורים של התעצבנויות, לופים כאלה, שאני עושה עקרונות מדברים לא חשובים בכלל, שאני סוציומטית והן לא תלמדנה לעולם להיות בקשר עם אנשים, שאני מתימרת להיות אמא, אבל זה בעצם רק נדמה לי... ולא נועדתי לזה.....

<t>ליעל,<br/> נכנסתי לאתר הזה לאט לאט, דרך אתר "לגעת אשה", וגם אני התחלתי בהתמכרות הזאת, אני ממש טורפת ובולסת את מה שכתוב כאן... וגם אני חווה את תחושת הדיסוננס הזה, בין העולם המציאותי ה"בורגני" שלי, לבין מה שמתואר כאן, במיוחד כשאני רואה הרבה גדולה בדברים שקורים כאן. יש תחושה שיש כאן קהילה, ויש את הח...

<r>איזה כיף להיזכר ב"אפשר גם בלי קויאר" שהשאיר טעם מופלא בפה בתקופת התיכון... ממליצה גם על:<br/> <B><s>[b]</s>האיש שחשב שאשתו היא כובע<e>[/b]</e></B> - ו- seeing voices, שניהם כתובים בצורה מרתקת, עוסקים באופנים שונים בנפלאות המוח, שיבושי תפיסה הנובעים מפגיעות מוחיות, ובספר seeing voices התיחסות מרתק...