[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

נכון לפעמים זה קשה אך זה משתלם

לדעתי בייביסיטר זו תופעה הורית מעוותת. מנסיוני גם "במשפחות הכי טובות" ואצל החברים הכי טובים שלי שלהם עשיתי בייביסיטר נוצרו התקלויות על בסיס של גבולות ( מה מותר לי לומר, לעשות וכו..) . בעוד שבבית של כל אחד בדלתיים סגורות אפשר לריב, לכעוס, לקלל ומיותר להגיד מה עוד... כבייביסיטר מערכת הציפיות ממך דומות לשל מלאך! אסור לך לכעוס ואם כעסת אז אסור לך להביע את זה כי את לא ההורה ואין לך זכות, אסור לך להציב גבולות כי את לא ההורה ואין לך זכות ועוד כהנה וכהנה.. וזה רק על קצה המזלג.
עם השנים ראיתי שישנם הורים שמגבים את היותך בייביסיטר ונותנים לך את הסמכות כשהם לא נמצאים בבית וישנם הורים שרק מחכים לסיטואציה שתיווצר בינך לבין הילדים שלהם כאילו שאת בובת מומיה שאין לה שום זכות דיבור . כך או כך בסופו של דבר גם אצל ההורים התומכים בבייביסיטר מצאתי שסטירת הלחי תמיד מחכה שם בסופו של דבר! את אף פעם לא תהיי מושלמת כי את לא הם והם מצפים ממך שאם הם משלמים לך שתהיי מאה אחוז, בעוד שברור להם לך ולכל הסובבים שאין דבר כזה.
לסיום- מסקנתי! אל תסכימו להיות בייביסיטר ואם נפלתם למקום הזה אז שבו לפני כן עם ההורים ותתאמו ציפיות ובכל שבוע תשובו ותתאמו שוב ציפיות אחרת זיכרו זה לא יגמר טוב!
דבר חשוב נוסף, כאשר הילד יודע ששומרת עליו בובה הוא יודע את זה היטב ומי שעוד לא חווה מה זה להיות שק אגרוף אולי עדיף שישמר לו!!!

הי, אני מחפשת בייביסיטר נחמדה כמוך בנרות :-)
(לא קראתי את כל הדף...רק התחלה וקצת אמצע במקרה שמדובר במספר אנשים)
אשמח אם תרצי/תרצו ליצור קשר
0544971869
ימים טובים

מסכן הילד הזה, שאף אחד לא רוצה אותו. פלא שהוא מתנהג ככה.

[u]לא, זה היה כדי לנחם אותי, שמצדם אני יכולה לשבת ליד המחשב ולהושיב את הילד מול הטלויזיה, העיקר שאני אסכים לעשות בייביסיטר[/u]
:-O וואוו, ככה בפרצוף בלי כיסויים
באמת נשמע עצוב
[u]בכל מקרה, החלטתי לא להיות יותר בייביסיטר, כי ממש סבלתי מזה[/u]
בהצלחה לך :-)

_מה זאת אומרת אמרו יש אינטרנט?
נראה לי התכוונו שהיא יכולה לחפש עבודה אחרת, לא?_
(-: לא, זה היה כדי לנחם אותי, שמצדם אני יכולה לשבת ליד המחשב ולהושיב את הילד מול הטלויזיה, העיקר שאני אסכים לעשות בייביסיטר, (זה עבד עלי, )

[u]ואיך הם היגבו למה שאמרת?[/u] האמת זו רק האמא, האבא לא ממש בתמונה, והיא רק רוצה להשתחרר מהילד כמה שיותר, זה קצת סיפור עצוב, הילד הזה לא מקבל מספיק אהבה לדעתי, אבל זה כבר סיפור לדף אחר,
בכל מקרה, החלטתי לא להיות יותר בייביסיטר, כי ממש סבלתי מזה.

[u]מה זאת אומרת אמרו יש אינטרנט?[/u]
נראה לי התכוונו שהיא יכולה לחפש עבודה אחרת, לא?

מתוסכלת, מכירה את המצב הזה לצערי... גם אני מטפלת כרגע במישהו שאני ממש מתעבת ונגעלת ממנו, וסופרת את הדקות [מבוגר לא ילד] שולחת לך אנרגיות, שתדעי למצוא פתרון שיהיה לך טוב [מה שאני מבקשת גם לעצמי]

מה זאת אומרת אמרו יש אינטרנט? שאת תגלשי? שהוא יצפה בטלוויזיה? מה הכוונה? ואיך הם היגבו למה שאמרת?

נשמע נורא מה שאת מתארת
יש עוד עבודות, יש עוד ילדים, חוץ מזה שאני לא יודעת בת כמה את ואיפה את גרה, אבל 25 ש"ח לשעה זה ממש מעט
לפעמים אין חיבור עם ילדים מסויימים, את יכולה לחפש ילדים אחרים לטפל בהם, ולהודיע להורים הנוכחיים כמה זמן מראש שאת מעוניינת להפסיק.
כי ככה כמו שאת מתארת, זה לא נשמע טוב...

אני יושבת שעות עם ילד קטן וחצוף וממש לא בא לי אבל אני צריכה את ה25 שקל לשעה האלו... ואפילו אמרתי את זה להוריו, והם אמרו לי ש"יש אינטרנט"... טוב ... לפחות זה, לפחות אפשר להתבכיין ב"באופן" P-:
לפני כמה חודשים עברתי הפלה כי בן הזוג שהיה לי לא רצה ילד עכשיו ונפרדנו , אז כולי במצב נפשי קשה בקשר לנושא הזה ועוד העבודה היחידה שיש לי כרגע זה בייביסיטר עם ילד כזה שלא מפסיק לדבר, למרות שהוא חמוד לא בא לי להיות נחמדה אליו ומתה לברוחחחח

[u]המצב של הילדים מאד רגיש[/u]
[u]לכן אני מנסה לנהוג בסובלנות ואהבה ויחד עם זאת...דיי נשבר לי והייתי רוצה לשים להתנהגות המעליבה הזו סוף[/u]
דווקא אם המצב רגיש יכול להיות שהיחס של הילדים כלפייך הוא בדיקה.
אני מבינה מדבריים שאת עושה שם בייביסיטר קבוע.
לא יודעת מה הבעיה וזה גם לא משנה לצורך העניין - נשמע שהילדים פשוט בודקים אותך.
כמה נורא הם יכולים להתנהג עד שתברחי.
בעיני הצבת גבולות במקרה כזה היא בדיוק מתוך אהבה וחמלה וכו'.
הילדים צריכים משהו ברור בעיקר אם [u]גם הם מתקשים לשים גבולות ברורים לילדים שצורחים ובוכים בהיסטריה שלא עושים מה שהם רוצים[/u]
אני חושבת שמתוך מה שכתבת פה זו הגישה מתוכה את יכולה לבוא לילדים.
אני כאן. אני לא הולכת ולא משנה מה תעשו אבל אני לא מוכנה שתתיחסו אלי ככה.
פשוט להציב גבולות - לבדוק עם ההורים מה אפשר ומותר מבחינתם - למשל זורקים נעליים - את עוברת עם הילדים האחריםן לחדר אחר.
"לא נעים לי להיות איתך ככה ואני לא מוכנה שיזרקו עלי נעליים [או כל דבר אחר], אתה מוזמן להצטרף אלינו כשתבחר להתנהג אחרת".
לבדוק איפה הגבולות שלך. ממה באמת נשבר לך ושם לשים גבול ברור וחד משמעי.
מנסיוני [גם עם הילדים הפרטיים שלי] וגם כבייביסיטר בעברי - זה עובד מעולה. ולא גורם לילדים להרגיש אהובים/רצויים פחות אלא להיפך.

בהצלחה..
לא מתוך עונ

לשירי ורוקדת,
מצד אחד,ההורים מאד תומכים בי ואני מאד גלוייה, ממש לא מסתירה, יש התנהגות שהם אומרים בפירוש שזו כפיות טובה של הילדים
מצד שני גם הם מתקשים לשים גבולות ברורים לילדים שצורחים ובוכים בהיסטריה שלא עושים מה שהם רוצים [לדוגמא ריב קבוע על מקלחת] אז הרבה פעמים [b]הם[/b] משדרים מסר כפול של מילה שאפשר לשבור אותה, אבל רק כלפי היחס הוא כ"כ מזלזל.

המצב של הילדים מאד רגיש, אני יודעת, וכאן לא המקום לפרט, לכן אני מנסה לנהוג בסובלנות ואהבה ויחד עם זאת...דיי נשבר לי והייתי רוצה לשים להתנהגות המעליבה הזו סוף
תודה לכל הכותבות על התמיכה @} ודברי החוכמה
שבת שלום לכולן

אהבת_ עולם, מאד אהבתי את מה שכתבת והתחברתי למילותיך מאד

אבל, בקשר להמלצה [u]בלי לצאת מהכלים_ _לא לכעוס[/u] באמת שאין לי מושג איך לעשות את זה, אני חושבת שאני מדברת בטון רך ומכיל רוב הזמן אבל ברגע שאני שומעת את הטון הצועק ומלא הטרוניה ומאשים שלהם, אני פשוט מרימה את הקול, בא לי לצעוק [אני לא, אבל אני בהחלט לא בשליטה] אני לא יכולה פשוט להתנתק מהזעם שאני חשה בתוכי [למרות שאני יודעת שזו מניפולציה שלהם כדי....?]
ברור לי שכעס זו לא הדרך הטובה להגיב אבל אני חשה מוצפת בו

מאד אהבתי את העצה להגיב בחיוב במקום בשלילה , אני אאמץ בחום

אני חשה הרבה אהבה וסמפטיה כלפיהם, וגם יודעת שהם במצב מורכב, אבל המצב רוח משתנה כמו רולטה, לפעמים סופר נחמדים ואוהבים ולפעמים מגעילים ואכזריים, יכול להיות גם באותו היום שעתיים כאלה ושעתיים כאלה. אני יודעת שיש צורך באהבה אבל איך אפשר להראות אהבה לילד שדוחה אותך בזעם, שבטוח שהוא יודע הכי טוב מכולם הכל, שהוא טוב יותר [ ובגלל זה מרשה לעצמו למתוח עלי ביקורת ]ברור לי שזה מצב של הגנה, חוסר אונים ,ושיש שם מצוקה, רק לא ברור לי איך לנהוג באהבה במצב שאני לגמרי פגועה ומעוכה?

האם ההורים נותנים לך גיבוי?
שנים עשיתי בייביסיטר. היו מקרים שהיו קלים בגלל ההורים והיו מקרים או דברים מסויימים שהיו קשים בגלל חוסר גיבוי של ההורים.
אני אתן דוגמא לחוסר גיבוי: לקחתי ילד מהגן באופן קבוע אחת לשבוע. בדרך כלל אם מזג האויר היה סביר (זה היה בחו"ל ובחורף קפוא) עשינו סיבוב בחוץ לפני שחזרנו הביתה. בכל מקרה ההורים די דרשו ממני לא לתת לו לראות טלויזיה, בכלל. אישית אני מתנגדת לטלויזיה לילדים ולא היתה לי בעיה עם הרעיון, רק שבשניה שהם היו חוזרים הם היו מדליקים לו טלויזיה, קבוע. אני לעומת זה, אם רציתי לקיים מה שהם אמרו (ורציתי, כי בסך הכל בדרך כלל מי שעובדת רוצה שיהיו מרוצים ממנה, כך אצלי לפחות) נאלצתי לעמוד מולו כל הזמן כשהוא מבקש כל הזמן לצפות בטלויזיה. משהו בסיטואציה הזו לא הגיוני בעייני.
לכן אני חוזרת לשאלה אם הם נותנים לך גיבוי. האם את יכולה לא ללכת איתם לסרט ולעשות משהו אחר. האם ההורים יודעים שהם מתנהגים בצורה כזו איתך. את מסתירה כאילו שאת צריכה להתבייש בעצמך אבל את זקוקה לאיזשהו סוג של גיבוי מההורים כדי לחזור מהסרט, למשל.
אני כן יכולה לומר לך שזו הזדמנות מאד גדולה עבורך לצמוח וגדול במקום שקשה לך.

[u]אני אומרת: אם אתם מתנהגים ככה לא הולכים לסרט, אבל אין לי באמת לאן לקחת אותם.[/u]

אם את לא באמת בטוחה שתוכלי לקיים את מה שאת אומרת - אז בשום פנים ואופן לא כדאי להגיד את זה.
הם מבינים שאת 'סתם מאיימת' ולא לוקחים אותך ברצינות. זה באמת עשוי להוריד את הסמכות שלהם בעיניהם.
עדיף לא להגיד כלום מאשר להגיד משהו על סתם.

היי [po]אוד ליה[/po]
[u]אם את מי שאני חושבת שאת[/u] לא נראה לי שאנחנו מכירות, אבל "שמחה" לדעת שיש עוד מטפלות באותו מצב , בדיוק בשביל זה פתחתי את הדף...
[u]להראות להם פעם- פעמיים למה כדאי להם לשתף פעולה[/u] מאד מאד מסכימה, אבל לא תמיד אפשרי לי, לדוגמא ביקשו ממני להוציא אותם מהבית, הילדים מתנהגים ז-ו-ו-ע-ה, אני אומרת: אם אתם מתנהגים ככה לא הולכים לסרט, אבל אין לי באמת לאן לקחת אותם. בנוגע לגבולות אני מאד מסכימה בעיקר הילדה שבודקת אותם [אומרים לה עשר דקות רוצה רבע שעה, אומרים רבע שעה רוצה שש עשרה דקות וכו'] [מבקשת שהחברה תבוא אליה כשמסכימים שואלת למה היא לא יכולה ללכת לחברה] וזה מאבק מתיש ובלתי פוסק כל דבר הופך לויכוח כי היא רוצה ההפך
[u]מרוב שאת רוצה שהם יאהבו אותך והכל יהיה פסטורלי ונעים, את מאבדת את עצמך בכל הסיפור_ מאד מאד נכון _מקווה שעזרתי[/u] כן, תודה :-)

מי שאמרה שהצבת הגבולות היא קודם כל בשביל עצמך כהורה - ושבלי כפייה לא אומר בלי לשמור על עצמך כאדם -
זו [po]בשמת א[/po].

כל כך נכון.

אני חושבת שרצוי לשתף את ההורים. בכל זאת אלו הילדים שלהם, ואולי יש להם מידע שלך אין (תקופה קשה, בעיה רפואית כלשהי, מי יודע מה יכול להיות...).

איך נראה לך שהם יגיבו? ניסית לשתף אותם ברגשות שלך כלפי ההתנהגות של הילדים?

[u]השיטה שלי עם ילדים בשמרטפות הייתה להראות להם פעם- פעמיים למה כדאי להם לשתף פעולה (למשל אתם בדרך לקניון/ גן שעשועים/ בילוי אהוב אחר- ובגלל התנהגות לא מתאימה את פשוט מסתובבת וחוזרת לבית ומבטלת הכל...),[/u]

אני לא חושבת שזה רעיון כל כך נורא כמו שהצגת אותו. אני גם לא רואה כאן [u]אלמנט של הפחדה וכפייה[/u].
גם אצלינו, קרה כבר שהילדים התחילו ללכת מכות באוטו בדרך לים ופשוט הסתובבנו וחזרנו הביתה.
בעיני, יש כאן עניין של תשומת לב למצב רוח שלהם וליכולת שלי להכיל אותו. אם אני רואה שהנסיעה באוטו קשה כרגע, אני לא אמשיך לנסוע עוד שלושת רבעי שעה עד הים.
או במקרה של הבייביסיטר, אם מישהו מתנהג אלי בזלזול או בלעג, ברור שאני לא ארצה לשחק איתו. זה לימוד בסיסי של יחסי אנוש.

לא יודעת אם יש לי הרבה רעיונות, אבל רק בקשר למשפט הבא:

[u]כשמשהו מדבר אלי בטון צועק בלי שום סיבה אני מגיבה בזעם, [אל תדברי אלי כך, אל תפני אלי כך, מגיע לי יחס טוב יותר][/u]

קודם כל, ברור שזה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס לקבל התייחסות כזאת.

יחד עם זה, למען האפקטיביות -
נראה לי שיש הבדל גדול בין אם את אומרת את הדברים בזעם - לבין אם את אומרת את אותם דברים [b]באופן רגוע[/b].
כלומר, באסרטיביות [b]ובלי לצאת מהכלים[/b].
למשל: 'בבקשה אל תדבר אליי ככה' בטון תקיף, ועדיין - בצורה שקטה, רגועה, וברורה עם עצמך.

כשאת עונה בזעם - מרגישים את החולשה שלך. את מאבדת שליטה על הרגשות שלך, על צורת הדיבור שלך.
לכן זה לא ממש מרשים אותם שאת אומרת בזעם 'אל תדבר אליי ככה', כי את לא אומרת את זה בצורה שמשדרת חוזק אלא חולשה.

חשוב לדעתי שתנסי [b]לא לכעוס[/b] רק להיות ברורה.
ודווקא כשזה בא ממקום שקט - זה יותר משפיע.

***********

בנוסף, לא יודעת אם אני צודקת, אבל אולי כדאי לנסח את המשפטים [b]על דרך החיוב[/b]:
נגיד, במקום 'אל תדבר אליי ככה' - 'בבקשה תדבר אליי בצורה נעימה.' (ואולי עם תוספת: 'רק ככה נעים לי להקשיב לך', או 'רק ככה אני מוכנה להקשיב').

אולי כדאי להצהיר מה את רוצה - ולא מה את לא רוצה !
אבל גם זה ממקום תקיף ושקט, בלי כעס.

***********

וכמובן, להגדיר לעצמך מה הגבולות שלך.
נניח, באיזה מצב את לא מוכנה להמשיך לעשות איתם משהו או לתת להם משהו - ולהגיד להם את זה - שוב [b]בלי כעס[/b] - פשוט כתוצאה פשוטה מהמצב: כי את מוכנה לעשות את זה או לתת את זה רק כשמדברים אלייך נעים ! (שוב, נדמה לי שמאוד כדאי להציג את הדברים על דרך החיוב...)

***********

עוד דבר שחשבתי עליו: אני תוהה אם בנוסף לרגשות הקשים יש לך גם חיבה כלפיהם.
כי אם את רק באה לשם מתוך פחד מהעימותים איתם, ורגשות של כעס ורתיעה - אז קשה להגיע משם למקום של יצירת תקשורת נעימה עם הילדים.
זה כבר הפך למעגל כזה.
השאלה, אם את יכולה לייצר בתוכך גם רגשות של חיבה כלפיהם.
יחד עם האסרטיביות - נראה לי מאוד חשוב לתת להם הרגשה שהם נאהבים, שאכפת לך מהם. (לא כדי ש'יטפסו' עלייך, אלא [b]לצד[/b] האסרטיביות).

יש לי הרגשה שלצד זה שהם מתנהגים בצורה כזו לא נעימה אלייך (שאני לא מצדיקה אותה בכלל) - יש להם הרבה צורך באהבה.
הם רק לא יודעים להביע את הצורך הזה.
יכול להיות [b]שחיבה אמיתית[/b] יכולה קצת למוסס אותם (שוב, ממש לא בִּמקום להבהיר להם מה מתאים ומה לא !)

אמנם אין לי ניסיון עם ילדים בגיל שאת מתארת, אבל כשאני עובדת עם קטנים יותר - הרבה פעמים אני מביעה בתקיפות מה אני לא מסכימה שהם יעשו - ויחד עם זה מהצד השני נותנת ליטוף, נשיקה.
אני תקיפה - אבל עם חיבה.
גם בצורה שאני מדברת.

למשל: 'חמודה, אני לא מוכנה שתציירי על השולחן. בבקשה תציירי רק על הדף'. מגישה לה את הדף ונותנת לה נשיקה.
אם אני רואה שהיא אחר כך ממשיכה אני מבקשת שוב ואומרת לה שאקח לה את הטוש אם היא תמשיך לצייר על השולחן.
ואז אם היא ממשיכה אני פשוט לוקחת את הטוש ומחזירה אותו למקום.
משתדלת לעשות את זה בלי כעס.
ולפחות לא לשדר כעס. (לא תמיד קל לא לכעוס)
אפילו עם נשיקה.
אבל אני מראה לה בתוקף מה אני מסכימה ומה אני לא מסכימה.

וגם אם לרגע כעסתי - אני חוזרת לעצמי, וחוזרת להתנהג בחיבה - שתדע שאני אוהבת אותה - אפילו כשאני 'קשוחה'.

************

אה, ועוד דבר (העיקר כתבתי שאין לי הרבה מה להגיד :-P) -
פעם קראתי באתר משפט מאוד חכם, אני לא בטוחה מי אמרה -
[b]שהצבת הגבולות לא צריכה להיות עבור הילדים, אלא עבור עצמך ![/b]

כלומר, זה לא שהילדים צריכים שיציבו להם גבולות רק בגלל ש'צריך גבולות' -
אלא הצבת הגבולות היא לפי מה שמתאים לך. שאת יכולה או מוכנה לעשות או להכיל וכו'.

נראה לי שזה יותר מאפשר להיות בתוקף על העניין הזה, כי את כבר לא מדברת על הילד: 'אתה צריך לישון בשעה זאת וזאת', 'אסור לך לקפוץ בבית' -
אלא על עצמך: 'לא מתאים לי שתצייר על השולחן', 'מפריע לי שאתה קופץ לידי, בבקשה תעשה את זה במקום אחר'.
הגבולות הם [b]עבורך[/b].
מתוך דאגה [b]לעצמך[/b]. שלא יחצו את הגבולות שלך. שלא ידרכו לך במקום שלא מתאים לך.

אם לפי צורת המחשבה הזו תציבי גבולות - יכול להיות שתצליחי יותר להעביר את המסר.

************

טוב, מעניין אותי אם הדברים שכתבתי ידברו אלייך....

היי
אם את מי שאני חושבת שאת (;-)) אז העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא להתנהג אליהם כמו שההורים מתנהגים.
ממה שקראת כאן באתר, ואולי ראית אצל משפחות מכאן- [po]חינוך ללא כפיה[/po] וכאלה... עובד מצויין ונהדר כשאלו הילדים שלך...

אם אלו ילדים של אנשים אחרים, ובמקרה אותם אנשים לא שותפים לראיית העולם הזו, הילדים בעצם רגילים שידברו איתם בשפה של ענישה, של שימת גבולות, וכו'- ואז כשאת באה עם ההכלה, הקבלה בכל מצב, חוסר הגבולות- זה לא "מדגדג" אותם כי הם לא מדברים בשפה הזו בכלל...
ואת רוצה לתת לה יחס כמו שאת מבינה שהכי טוב להם, אבל לילדים שגדלים בחינוך כופה השיטות האלו לא תמיד מתאימות.
(לא תמיד- כי יש מצבים שכן. זה די מורכב, אם תרצי אפרט).

השיטה שלי עם ילדים בשמרטפות הייתה להראות להם פעם- פעמיים למה כדאי להם לשתף פעולה (למשל אתם בדרך לקניון/ גן שעשועים/ בילוי אהוב אחר- ובגלל התנהגות לא מתאימה את פשוט מסתובבת וחוזרת לבית ומבטלת הכל...), גם במחיר של בכי שלהם- ואז אני יכולה להתנהג אליהם יפה כמו שאני אוהבת ולנסות לשתף פעולה ולהגיע ע"י משא ומתן להסכמה משני הצדדים (חשוב- [b]שני[/b] הצדדים).

נכון, יש כאן אלמנט של הפחדה וכפייה, אבל ילדים נוטים "לבדוק" אותך בפעמים הראשונות שאת מטפלת בהם, ולפי זה הם מתייגים אותך בתור "פראיירית" או "מנהיגה"- ז"א מי שלא "יחנך" אותם יזכה לתיוג הפראייר. שוב, מדברת על ילדים ש"מחנכים" (=שמים גבולות לשם הגבולות, כופים) אותם בבית... נראה שהם פשוט תייגו אותך כסמרטוט רצפה, שהם יכולים לעשות הכל ולא יקרה כלום.
את צריכה להראות להם שכן יקרה. אפילו אם זה ממש יהרוס לכם תוכניות באותו הרגע (נגיד תכננתם להכין ארוחה ביחד או עבודת יצירה או ללכת לאיזה מקום כייפי)- לטווח ארוך זה ישתלם.

[b] לגבי הגבולות- כל הפסיכולוגים במיינסטרים מדברים על "הצבת גבולות" כערך, כמטרה. כמשהו שהילד [/b]זקוק[b] לו. ואני אומרת שכשמחנכים ילד בצורה כזו מגיע גם השלב שהוא [/b]נזקק* לגבולות... מין תרנגולת וביצה כזה...

ולא שאצלנו בבית אין גבולות- להיפך. אבל הגבולות הם גבולות טבעיים (למשל: אמא בהריון מתקדם, לא קופצים לאמא על הבטן... וכו'), מעטים מאוד, ונעשים בעדינות (אני מעדיפה ש... או כדאי לך ל...)- ולא גבולות ששמתי כדי שהילד יידע שיש גבולות (למשל שעת שינה, לקבוע מה יאכלו, מתי ועוד כל מיני חוקים שאנשים ממציאים לילדים).

את חייבת לשמור על הגבולות הטבעיים שלך. לא נעים לך ההתנהגות שלהם- קומי וצאי מהחדר (או תעברי לפינה אחרת).
מרוב שאת רוצה שהם יאהבו אותך והכל יהיה פסטורלי ונעים, את מאבדת את עצמך בכל הסיפור.

מקווה שעזרתי @}

שלום לכולן @} ותודה על התגובות

[u]נדמה שיש שם משהו שאת יכולה לצמוח ממנו[/u]
כן, גם בעיני

[u]לדעתי היכולת ליצור מצב של זלזול או מצב שבו את הופכת מושא ללעג או לירידות הוא משהו מאוד מובנה[/u]
כן, אולי בעבר, בילדות, בהווה אני אולי יותר מסתגרת אבל נמצאת בקשר רק עם אנשים שמעריכים אותי ונותנים לי לחוש טוב. הענין עם הילדים האלה, שלפעמים הם מתנהגים נפלא, ליד אנשים, כשהם רוצים משהו הם אוהבים ונחמדים, וכשלבד, ויש להם 'מצב רוח רע' יש את הצעקות והעלבות [b]זה המצב שקשה לי איתו כי אני מרגישה שאני נשאבת אליו[/b] כשמשהו מדבר אלי בטון צועק בלי [b]שום סיבה[/b] אני מגיבה בזעם, [אל תדברי אלי כך, אל תפני אלי כך, מגיע לי יחס טוב יותר] אבל אני מרגישה מבויי סתום בו אני יוצאת כועסת ופגועה עד עמקי נשמתי וגם הצד השני כועס על העימות.
לכן קיוויתי שלנשות באופן החכמות יהיה פתרון טוב יותר :)

[u]בשלב מתקדם יותר, תתחילי לבחור עוד נקודה מסוימת בהתנהלות שלך שאותה את יכולה לאתר ככזו שיוצרת אווירה שבה מותר לאחרים ללעוג לך מראש. אולי את ציניקנית כלפיהם ויוצרת אווירה כזו? אולי את משדרת חוסר ביטחון עצום? אולי את בכלל מתנהלת על הכיפאק אבל יש לך נטייה להישאב לסיטואציות חברתיות עם אנשים/ ילדים שמנתהלים בכוחניות כלפייך?[/u]
מה זה אומר בעיניך חוסר בטחון עצום? אני אסרטיבית, אבל עדין המומה כל פעם שנאמר לי סתמי
נראה לי שמכוון שהם מרגישים שאני רק הבייביסיטר מותר להם להתנהג איך שהם רוצים, לזרוק נעלים ואני אאסוף, לדבר לא יפה ולהעליב

[u]בת כמה את? וכמה נסיון יש לך עם ילדים אחרים?[/u]
סוף שנות העשרים, היה לי נסיון [b]מאד דומה[/b] עם ילדה אחרת שגם, התנהגה למופת ליד הוריה והיתה סופר מגעילה ומתעללת כשהיינו לבד, התנהגה כאילו אני המשרתת שלה, חשבתי אז שזה חינוך, ובכלל שיש לילדות קטנות נטייה להתייחס למטפלת בזילזול כאילו היא משרתת שלהן, כמובן שהייתי רוצה לצאת מהמקום הזה ולדעת לעורר כבוד

[u]אם זה לא ישתנה אז תציבי אולטימטום ,נקודה. או פשוט תמצאי משפחה אחרת[/u]
כרגע זה לא פרקטי, ולא הנקודה, הייתי רוצה להגיב ממקום פחות פגוע ויותר בריא לסיטואציה, מכיוון שאין לי פרספקטיבה ביקשתי את דעתכן
שוב תודה @}

קשה שלום לך
בת כמה את? וכמה נסיון יש לך עם ילדים אחרים?
איך הילדים האלה מתנהגים בכלל? סיפרת להוריהם?
אל תפחדי לעשות זאת, יש עוד אלפי משפחות שצריכות בייביסיטר
והקודים להתנהגות הם אחרים לחלוטין,
את לא אמורה להסתיר כאן בכלל את רק בייביסיטר
לא מטפלת ולא דמות סמכותית עבורם, וכנראה שסיבותיהם עמם , להתנהגות הזו
יכול להיות שיש פער מאד גדול בין הדמויות הבוגרות שהם פוגשים ובינך,
וזו הזדמנות עבורם להתפרק עליך כי הם לא רגילים לאנרגיות עדינות ורכות,
ואם זה לא ישתנה אז תציבי אולטימטום ,נקודה. או פשוט תמצאי משפחה אחרת
ושיחפשו להם שק אגרוף להתפרק עליו.(-:

זה קורה רק איתם או שבכלל?
לדעתי היכולת ליצור מצב של זלזול או מצב שבו את הופכת מושא ללעג או לירידות הוא משהו מאוד מובנה, אפילו במשפחה, יש במשפחה את הדינמיקה הזו שתמיד יורדים על מישהו? בארוחות ערב? בכלל, במפגשים עם זרים, רק בשביל ההומור? שדרך התקשורת לפעמים היא לגלגנית?
אם זה קורה לא רק איתם אלא בכלל, אז יש משהו מובנה שם שמזמין את זה אצלך, לא פשוטלשנות סביבה שכבר רגילה להתנהל כך כלפייך, כלומר את ההתנהלות שלהם, ועוד יותר לא פשוט לשנות בתוכך את מה שגרם לזה. לא מדובר רק בשיחה מלב אל לב שתוכל לסלק הכל במכה אחת, זה סיפור יותר מורכב.

אני הייתי מבררת עם עצמי את השאלות האלה, ולאחר שיש לך כמה תשובות, לגבי מתי זה קורה, באיזה שלב זה מתחיל, איך את מגיבה לזה ומה את עושה שיוצר את זה- הייתי מתמקדת בנקודה אחת ספציצפית שאותה את משנה בהתנהלות שלך ובאופן עקבי תמיד בכל מקום.

לדוגמא, אם לא ברור לך עדיין מה בהתנהלות שלך מלכתחילה גורם להם להיכנס בך, אז כדאי לשנות את מה שכן ברור- את התגובה שלך להעלבות. אז את יכולה להחליט שאת לא מקבלת העלבות כאילו כלום. את פשוט אומרת למי שהעליב אותך "זה מאוד לא נעים לי לשמוע את זה אני מבקשת להפסיק" אם חוזרים על זה שוב לנקוט בסנקציה בתוספת לתזכורת "כבר אמרתי שזה לא נעים לי, אני לא אמשיך לשחק איתך אם תמשיך לומר כך וכך".
גם עם מבוגרים זה עובד, "לא נעים לי לשמוע את זה, אנימבינה שאת/ה ציניקן, אני מבינה שזה קטעים להריץ עליי בדיחות. לא תודה. לא נעים לי. תפסיק עם זה." ובפעם שזה חוזר "כבר אמרתי שזה לא נעים לי, בפעם הבאה אני אעדיף לא לאכול כאן יותר/ לקום מהשולחן וזה".
בהתחלה תקבלי כמה הרמות גבה ועוד ציחקוקים על חשבונך רק על עצם העובדה שהעזת לבקש שיפסיקו, אבל אם תנקטי בשיטה הזו בעקביות כולל זה שתעמדי מאחורי הסנקציות כולל זה שלא תמשיכי לשחק עם אותו ילד (את לא יכוהל למנוע ממנו אוכל או להתייחס אליו מגעיל, את כן יכולה להשאיר אותו לשחק לבד ולשחק עם האח או לדאוג למשהו אחר במקום, עד אפילו שייתנצלו, אם ממש רוצים לחזור לשחק ואת מרגישה שזה יצר את האימפקט).
מה שחשוב הוא לא להבליג והדבר השני - להיות עקיבה.

בשלב מתקדם יותר, תתחילי לבחור עוד נקודה מסוימת בהתנהלות שלך שאותה את יכולה לאתר ככזו שיוצרת אווירה שבה מותר לאחרים ללעוג לך מראש. אולי את ציניקנית כלפיהם ויוצרת אווירה כזו? אולי את משדרת חוסר ביטחון עצום? אולי את בכלל מתנהלת על הכיפאק אבל יש לך נטייה להישאב לסיטואציות חברתיות עם אנשים/ ילדים שמנתהלים בכוחניות כלפייך?

סתם נקודות למחשבה שנכונות להתמודד עם זה גם אם התופעה הזו כללית וגם כשזה רק נקודתי עם הילדים האלה.

בכל מקרה אני לא חושבת שלעזוב זה פתרון, לא פשוט למצוא עבודה גם כבייביסטר בשעות במיקום ובשכר המתאים.
ובלי קשר לסיבות הפרקטיות נדמה שיש שם משהו שאת יכולה לצמוח ממנו- במידה והוא מזכיר התנהלויות של אחרים כלפייך גם מחוץ לביייביסטר. אבל אם זה לחלוטין לא מוכר לך ומדובר רק בהתנהלות מקוממת מצד שני הילדים האלה אני באמת מציעה לשקול כמה שווה להשקיע אנרגיה בהתמודדות הזו ואם יש עבודה אחרת נעימה יותר שאליה אולי שווה לעבור (למרות שקשה לי להאמין שזה רק איתם, זה נשמע משהו שנוצר בדינמיקה שביניכם ולא לחלוטין נובע מהם אלא אם הורגלו להתעלל בבייביסטריות קודמות והם משליכים את זה גם עלייך).

בהצלחה :)

[u]אני לא הייתי עושה לזה ניתוח יתר.[/u]

אני דווקא כן.

אל תלכי לאן שלא נעים לך. נקודה.

זו לא העבודה היחידה בעולם, הרי.
אני לא הייתי עושה לזה ניתוח יתר.

למה את ממשיכה לעשות להם בייבי סיטר? בת כמה את? מה הניסיון שלך עם ילדים? מה הניסיון שלך עם אנשים?

האמת, כרגע יש לי הרבה תסכול על זוג ילדים שאני שומרת עליהם, שילוב של הם 'יורדים' עלי, על איך שאני ניראת [שמנה ,מוזנחת-יחסית לפרסומת], מדברים אלי לא יפה [סתמי, צעקות ופורקן עצבים]- דבר שלא קורה עם הוריהם, ואני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה ואיך לצאת ממנו. איך הגעתי למצב שאני מלאת כעס על ההשפלה והעלבון שאני סופגת כשאני מלאת כוונות טובות.
אולי גם לי יש בעייה להציב גבולות, אולי אני נותנת יותר מדי ואז כועסת ש'מנצלים' אותי= מתנהגים יפה כשרוצים משהו, מזלזלים ולועגים כשלא
סתם רציתי לשתף ולשמוע מניסיונם של אחרים חכמים, תודה