לא יודעת אם יש לי הרבה רעיונות, אבל רק בקשר למשפט הבא:
כשמשהו מדבר אלי בטון צועק בלי שום סיבה אני מגיבה בזעם, [אל תדברי אלי כך, אל תפני אלי כך, מגיע לי יחס טוב יותר]
קודם כל, ברור שזה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס לקבל התייחסות כזאת.
יחד עם זה, למען האפקטיביות -
נראה לי שיש הבדל גדול בין אם את אומרת את הדברים בזעם - לבין אם את אומרת את אותם דברים
באופן רגוע.
כלומר, באסרטיביות
ובלי לצאת מהכלים.
למשל: 'בבקשה אל תדבר אליי ככה' בטון תקיף, ועדיין - בצורה שקטה, רגועה, וברורה עם עצמך.
כשאת עונה בזעם - מרגישים את החולשה שלך. את מאבדת שליטה על הרגשות שלך, על צורת הדיבור שלך.
לכן זה לא ממש מרשים אותם שאת אומרת בזעם 'אל תדבר אליי ככה', כי את לא אומרת את זה בצורה שמשדרת חוזק אלא חולשה.
חשוב לדעתי שתנסי
לא לכעוס רק להיות ברורה.
ודווקא כשזה בא ממקום שקט - זה יותר משפיע.
***********
בנוסף, לא יודעת אם אני צודקת, אבל אולי כדאי לנסח את המשפטים
על דרך החיוב:
נגיד, במקום 'אל תדבר אליי ככה' - 'בבקשה תדבר אליי בצורה נעימה.' (ואולי עם תוספת: 'רק ככה נעים לי להקשיב לך', או 'רק ככה אני מוכנה להקשיב').
אולי כדאי להצהיר מה את רוצה - ולא מה את לא רוצה !
אבל גם זה ממקום תקיף ושקט, בלי כעס.
***********
וכמובן, להגדיר לעצמך מה הגבולות שלך.
נניח, באיזה מצב את לא מוכנה להמשיך לעשות איתם משהו או לתת להם משהו - ולהגיד להם את זה - שוב
בלי כעס - פשוט כתוצאה פשוטה מהמצב: כי את מוכנה לעשות את זה או לתת את זה רק כשמדברים אלייך נעים ! (שוב, נדמה לי שמאוד כדאי להציג את הדברים על דרך החיוב...)
***********
עוד דבר שחשבתי עליו: אני תוהה אם בנוסף לרגשות הקשים יש לך גם חיבה כלפיהם.
כי אם את רק באה לשם מתוך פחד מהעימותים איתם, ורגשות של כעס ורתיעה - אז קשה להגיע משם למקום של יצירת תקשורת נעימה עם הילדים.
זה כבר הפך למעגל כזה.
השאלה, אם את יכולה לייצר בתוכך גם רגשות של חיבה כלפיהם.
יחד עם האסרטיביות - נראה לי מאוד חשוב לתת להם הרגשה שהם נאהבים, שאכפת לך מהם. (לא כדי ש'יטפסו' עלייך, אלא
לצד האסרטיביות).
יש לי הרגשה שלצד זה שהם מתנהגים בצורה כזו לא נעימה אלייך (שאני לא מצדיקה אותה בכלל) - יש להם הרבה צורך באהבה.
הם רק לא יודעים להביע את הצורך הזה.
יכול להיות
שחיבה אמיתית יכולה קצת למוסס אותם (שוב, ממש לא בִּמקום להבהיר להם מה מתאים ומה לא !)
אמנם אין לי ניסיון עם ילדים בגיל שאת מתארת, אבל כשאני עובדת עם קטנים יותר - הרבה פעמים אני מביעה בתקיפות מה אני לא מסכימה שהם יעשו - ויחד עם זה מהצד השני נותנת ליטוף, נשיקה.
אני תקיפה - אבל עם חיבה.
גם בצורה שאני מדברת.
למשל: 'חמודה, אני לא מוכנה שתציירי על השולחן. בבקשה תציירי רק על הדף'. מגישה לה את הדף ונותנת לה נשיקה.
אם אני רואה שהיא אחר כך ממשיכה אני מבקשת שוב ואומרת לה שאקח לה את הטוש אם היא תמשיך לצייר על השולחן.
ואז אם היא ממשיכה אני פשוט לוקחת את הטוש ומחזירה אותו למקום.
משתדלת לעשות את זה בלי כעס.
ולפחות לא לשדר כעס. (לא תמיד קל לא לכעוס)
אפילו עם נשיקה.
אבל אני מראה לה בתוקף מה אני מסכימה ומה אני לא מסכימה.
וגם אם לרגע כעסתי - אני חוזרת לעצמי, וחוזרת להתנהג בחיבה - שתדע שאני אוהבת אותה - אפילו כשאני 'קשוחה'.
************
אה, ועוד דבר (העיקר כתבתי שאין לי הרבה מה להגיד

) -
פעם קראתי באתר משפט מאוד חכם, אני לא בטוחה מי אמרה -
שהצבת הגבולות לא צריכה להיות עבור הילדים, אלא עבור עצמך !
כלומר, זה לא שהילדים צריכים שיציבו להם גבולות רק בגלל ש'צריך גבולות' -
אלא הצבת הגבולות היא לפי מה שמתאים לך. שאת יכולה או מוכנה לעשות או להכיל וכו'.
נראה לי שזה יותר מאפשר להיות בתוקף על העניין הזה, כי את כבר לא מדברת על הילד: 'אתה צריך לישון בשעה זאת וזאת', 'אסור לך לקפוץ בבית' -
אלא על עצמך: 'לא מתאים לי שתצייר על השולחן', 'מפריע לי שאתה קופץ לידי, בבקשה תעשה את זה במקום אחר'.
הגבולות הם
עבורך.
מתוך דאגה
לעצמך. שלא יחצו את הגבולות שלך. שלא ידרכו לך במקום שלא מתאים לך.
אם לפי צורת המחשבה הזו תציבי גבולות - יכול להיות שתצליחי יותר להעביר את המסר.
************
טוב, מעניין אותי אם הדברים שכתבתי ידברו אלייך....