חברותי הנשים שבחרו להיות בבית ( נו טוב, אם יש גברים, זה יופי ! בואו גם אתם )
איך אתן ממלאות את עצמכן ?
על מה אתן מנהלות שיחות מעבר לילדים?
האם לא חסרים לכן נושאי שיחה, ידע ברומו של.. או סתם עניין אחר מלבד הילדים והבית?

האם אתם לא מרגישים ש צר עולמכם?
אני מתוסכלת ומרגישה ש צר עולמי. אין לי על מה לדבר מלבד ילדים, אוכל, בית, זוגיות.
בחברה - לעיתים מרגישה שבא לי לקבור את עצמי מבושה מהסיבה שאני כ"כ לא מתפתחת, לא רואה כלום מעבר למה שסביבי, בקושי קוראת עיתון, טלביזיה לא רואה. כוכב נולד הוא בשבילי כוכב אחר

אנא שתפו.

sometimes i need to remind myself that my life is the "show" of my
life, i am the main actress and the producer and the director, i chose
the cast and so on. and if there is something that reminds me that
there is a lighter, sunnier less heavy life out there, i need to
aplaude my self for the script. enjoy yours.

רק על עצמי, יפה כתבת.

רוני בלוני, איזו תמיכה יפה כתבת.

עולמך לא צר בכלל. נדמה לי שלזה מתכוונים בדיוק כשמחליטים על חינוך ביתי: לתת לילד את החופש להחליט ולבחור כיצד לנהל את חייו או את שעות הפנאי (הרבות) שלו. למידה ע"י חוויה שמגיעה מעצמה.
אני לא מקיימת חינוך ביתי מסיבות רבות אבל אני מניחה שאילו בחרתי בדרך זו, משפחתי , קרובי והסובבים אותי לא היו מניחים לי, בוחנים אותי ואת ילדי, מבקרים אותי שוב ושוב (בקורת), ויורדים לחיי ללא הפסקה.
אם בחרת בדרך זו כנראה שחשבת ושקלת את הדברים מכל עבר, אולי את זקוקה למשהו בשביל הנפש? בשביל עצמך.
אני מבינה את הרגשתך. גם אני מרגישה שהפכתי להיות עוזרת הבית של משפחתי (בעיקר בחופש הגדול) לכן אני עושה כמה דברים בשביל עצמי מדי פעם כמו: ללכת לחברה טובה (לעתים עם הילדים), שלוש פעמים בשבוע יוצאת להליכה לילית עם חברה (ותוך כדי שופכת את ליבי), עובדת בגינה, יוצאת לטייל (לעתים עם בנותי לעתים לבדי אחרי שאני מסיימת לעבוד), והכי חשוב משאירה לעצמי תמיד זמן להיות לבדי (מסיימת לעבוד לפני שבנותי חוזרות מגני הילדים, או בערב אחרי שהן הולכות לישון). אולי את צריכה לעשות משהו בשביל עצמך? אולי תחביב ישן? (השחלת חרוזים, אפייה, גינון, התעמלות, שחיה, ריקודי עם, ציור וצביעה, פיסול - אולי אפילו במסגרת חוג בערב) אולי התנדבות פעם בשבוע? משהו שיכניס תוכן לחייך.
אדם לא יכול רק לתת ולתת ולתת הוא צריך גם לקבל, ואם משפחתך לא יכולה לתת לך את זה את חייבת לדאוג לעצמך ולמלא את המצברים מדי פעם, רק בשביל עצמך. אולי למצוא ביבי-סיטר או להתחלף עם אמא אחרת פעם בשבוע ולהיות עם עצמך, לישון עד מאוחר, לטייל בעיר גדולה לבד, לשבת בבית קפה עם עצמך או עם חברה טובה אחרת, לצאת לקניות לבד, ללכת לקוסמטיקאית, כל דבר שעושה לך טוב. הכל. מגיע לך שיהיה לך טוב.
אני פשוט צופה שאם הייתי בוחרת בדרכך זה מה שהיה מצפה לי אחרי תקופה מסויימת .
היי מדי פעם ציפור חופשית לעצמך. בהצלחה. נסי ושתפי אותנו בהמשך. זה קורה לכולם מדי פעם גם שאמהות עובדות.

קיא טונות (קיתונות) של ביקורת שמעתי היום מקרובי משפחה, דואגים ואוהבים. האם יש שמץ של אמת בדבריהם? אני רוצה לבדוק את הסוגיות אחת לאחת עם מישהו אבל לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד. אפילו לא עם עצמי. אני לא רוצה לתת לזה כוח עלי, לא רוצה להעצים את הפגיעה, לא רוצה לרקוד שוב באותה חתונה, שלפעמים מרגישה קתולית, משהו. כן, מחלקם אי אפשר להתגרש לעולם! כן חלק מהעובדות נכונות, אבל מה עם הכוונה. למשל, "גם כשאת עם הילדים את לא איתם...". כל פעם יותר, ולפעמים פחות. לפעמים אני מרגישה כמו טבחית/מלצרית/מנקה ולפעמים אני נמצאת. אני נהנת מהמשחק של הילדים שמתנהל סביבי, לפעמים אני מאזינה לשיחה. אבל אני מודה, אני לא מזהה את כל הבובות וקשה לי להיות קשובה כל הזמן. אני מרגישה שמתפעלים אותי יתר על המידה ובמקום להיות ישרה וכנה, אני מעדיפה לעשות ולשמור על שקט תעשייתי. אני אוספת את הכלים שהושארו על השולחן, מטאטא את הפרורים, מחזירה חפצים למקומם, שוטפת את כלי האוכל...כמו במין ריחוף של עשייה מדומה. אני לא עושה כלום. אני לא מלמדת את הבנות. "יש לך תוכניות מה את הולכת ללמד אותה שנה הבאה?" אני עונה את התשובה שעונים לסמכויות ששמו עצמן ממונות, "כן יש לנו תוכנית לימודים מומלצת לפיה נלך". מזל שלא נכנסנו לפרטים של מה התוכנית לשנה הבאה. אולי נלמד לחלוק? אולי נלמד לוותר? אולי נלמד להרפות? אולי נלמד להיות פתוחים לרעיונות של אחרים? אולי נלמד להסחף? אולי נלמד גבולות? אולי בתוך נשאף שאיפות גדולות? אולי נלמד לשים לב? אולי הם יצליחו לא להפסיק אף פעם לשים לב לפרטים. כמו במדיטציה, הילדים מרוכזים במה שקורה בדבר הזה שמעניין אותם עכשיו, ברגע זה ממש. }