שיראה סרט באורך בינוני בצהריים...
ינוסה.
תודה!

הוא רואה סרט קצר במחשב לפני השינה בערב (שווה לשקול להחליף..)
שיראה סרט באורך בינוני בצהריים... באמת עדיף מאשר לפני השינה (שלא להירדם עם כל הדימויים הוויזואליים האלה בראש).

אפשר לשים לו גם דיסק שהוא אוהב, "100 סיפורים ראשונים" או כל סיפור אחר, או שירים נעימים, משהו שאפשר לשבת ולהקשיב/לבהות איתו. ושלא יעורר צורך בדיבור

כן, מוכר לי מאוד המלל הזה.
איזו עייפות, חום אימים, צהריים והגדול לא מפסיק לפטפט לשנייה, לא עוצר, לפעמים גם שעתיים ברצף ויותר .... וזה מה שהכי מעייף.

אה, והוא אוכל צהריים בגן

קרוטונית, תודה על ההתייחסות המעמיקה..
אין לנו טלוויזיה. אולי זה היה יכול להיות פתרון ביניים.הוא רואה סרט קצר במחשב לפני השינה בערב (שווה לשקול להחליף..)
הבעייה המרכזת שלי איתו היא המלל הבלתי פוסק. "אמא מה למה" בקצב של אחת ל3 שניות. לא שותק לרגע... באמת מתיש. אני מנסה להסביר לו את המצב, אבל הוא לא מפנים ("שוקי קטן, אמא עייפה עכשיו ולא יכולה לחזור על משפט 3 פעמים". "מה?" חוזרת על ההסבר. "למה?" )
<לעבור לדף על לקבל את הילדים מהגן?>

נועה,
אבא היחיד שעוזר, ובזכותו יש את האפשרות ללכת לחבר מידי פעם, או להזמין חבר אלינו.
בייבי סיטר- זה הכיוון כרגע, להשקיע את התקציב הלא גדול בכלל בזה במקום בדברים אחרים כדי להיות פחות מותשים.
האמת, בעלי מאוד נחוש שלילד יהיה טוב רק עד הצהריים, לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להילחם גם בחזית הזו...

_לפעמים, גם בגלל אחיו, זה בלתי אפשרי ללכת ביחד עם שניהם לחבר של הגדול ואז יש פחות מפגשים, וההתאמצות שלא נגמרת, שנראה לי ששאר ההורים ששמים בצהרון פחות מתאמצים.

אולי עייפתי מללכת נגד הזרם בכל כך הרבה דברים...._

גם ההשוואה להורים אחרים מעייפת מאוד. וגם יש תקופות יותר מעייפות.
לדעתי המחשבה על הורים אחרים והנוחיות שלהם לא תועיל לך, אלא לתוספת רגשי האשם, ואת זה את ממש לא צריכה.
כל אחד והשיקולים שלו. חשוב שתתמקדי בעצמך.

אם את עם שניים קטנים זה באמת לא קל. קייץ וחם, ובנוסף את מספרת שהוא 'מוצף בקלות' כך שבטח יש גם מתח סביב ביקורים אצל חברים, מה שמוסיף למאמץ שלך.

נשמע שאת בעומס. עם עסק חדש ועם שניים חמודים שהיית רוצה להשקיע בהם יותר אבל הכוחות מוגבלים.
מציעה לך בחום (יולי אוגוסט ) לתת לעצמך מנוחה. מה שנקרא - לרדת מעצמך.
גם אם קצת פחות חברים, או קצת יותר טלביזיה לפעמים, יש תקופות כאלו. אמא רגועה שווה הרבה מאוד לילדים שלה, גם אם נדמה שהם "מוזנחים" לדעתי אם הם בבית ויש להם את אימא איתם זה שווה כמעט הכל, בעיקר אם אימא מרגישה טוב.
מה עם אבא? האם יכול לעזור, או בייביסיטר/משפחה?

בקצרה, ואמשיך בערב:

נועה ברוך,
תודה על תשובותייך.
כן, קלעת בול.
אכן, יש לי רגשי אשמה שהוא נמצא עם אח קטן ואמא עייפה ולא סבלנית בצהריים, ושאולי עדיף היה לו להיות עם הילדים בגן שלו ולא איתי.
כי אין לי כוח בשעות האלה.
אני יודעת שעדיף בבית, ובכל זאת, לא בכל מחיר, וזו ההתלבטות בעצם.

האמת, גם לי נראה שפעמיים בשבוע זה אחלה להיפגש עם חברים ושלא צריך יותר.
לפעמים, גם בגלל אחיו, זה בלתי אפשרי ללכת ביחד עם שניהם לחבר של הגדול ואז יש פחות מפגשים, וההתאמצות שלא נגמרת, שנראה לי ששאר ההורים ששמים בצהרון פחות מתאמצים.

אולי עייפתי מללכת נגד הזרם בכל כך הרבה דברים....
אבדוק את זה. תודה.

המחשבה שאולי היה לו יותר טוב או יותר קל והוא לא היה "אאוטסיידר" בגללי.....
חשוב מאוד שתעשי הפרדה כאן בין הקושי שלך לקושי שלו.
גם אני אאוטסיידרית (יחסית) והבת שלי "מבוקשת" מספיק שקובעים איתנו לפחות פעמיים בשבוע, או אני מקפידה לקבוע עם מישהו.
היא יוצאת בצהריים (בלי צהרון) ועדיין נפגשת עם חברות/ים, או אני לוקחת איתי בצהריים מישהו אלינו, או אחה"צ נפגשים

לא מוותרים על פעמיים בשבוע מפגש, אבל אין קשר לצהרון.

אם את חוששת שהוא לא יהיה מספיק בחבר'ה אני ממש מציעה לך לעזוב את זה. פשוט גיל 4 הוא כ"כ צעיר! הם עדיין לא חייבים כל כך הרבה חברה, ויש ילדים שיתחברו טוב רק עם ילד אחד או שניים. הכל בסדר!
את יכולה לבדוק את הסיבה בתוכך לחוסר 'השקט' בכל הקשור בו.
להתיידד עם הקושי שלך, להסתכל עליו ולבדוק איך את תומכת בעצמך, או בילד שלך. כדי לחזק אותכם.

_הקושי שלי בצהריים, שהוא לא כלכלי, אלא יותר... נפשי.
קשה לי איתם בצהריים, אז המון פעמים הם כן אוכלים ורואים טלויזיה, ואז ב-4 -5 הגדול כבר מתחנן שנלך, נבקר חברים מהגן...._
צהריים אחרי הגן זה זמן להתאסף לשקט וריכוז. טלביזיה היא מיסוך שמאפשר "מנוחה", ובגיל 4 קשה להסביר לילד שהזמן של ה TV מוגבל, אלא אם את מציעה לו סדר יום מוגדר ומסודר ומציעה לו לבחירה פעילות אחרת שהוא אוהב.

אם את עייפה בזמן הזה וחושבת שלכן עדיף לו בצהרון זה עניין אחר שכדאי לך לבדוק אותו.
מבחינתו את יודעת שבית עדיף
מבחינתך את חוששת שזה עומס, וגם רגשי אשמה שאת לא מספקת לו את מה שהוא צריך?

יש כמה עצות לא רעות בדף לקבל את הילדים מהגן

לגבי "משבר צהריים" - גם אני מעדיפה להיות איתם אפילו אם זה אומר לראות קצת טלויזיה
ויותר מזה - בגלל שהם חוזרים מוקדם (הגדול מהגן, הקטן מזמן עם סבתא) אני חושבת שיש מקום לאפשר להם לרבוץ ולראות TV ולא להתאמץ לשעשע או להעסיק. רק לקראת 15-16 הם מתעוררים לחיים, ואז אם אין תוכנית מיוחדת ומטפסים על הקירות אני משתדלת לצאת לסיבוב קצר לקראת 17 (כי נורא חם בימים האלה).

_בזמן האחרון השעתיים האלה, בהן אני מרוטה מעייפות וחם לי, וצריך לשעשע אותו, או להציע לו משחק, או לספר לו סיפור, או לריב איתו ששותים מים ולא מיץ,
אין מצב לנסות לנמנם על הספה. הוא פשוט לא מצליח להיות עם עצמו יותר מ3 דקות.... כמובן שאחה"צ הוא רגיש נורא, כל דבר מקפיץ אותו._
אז אולי לא תנמנמי, אבל תמצאי פעילות ביתית שקטה, לא תובענית מדי, שתאפשר לו להיות לידך ולהשתתף עם ירצה. נגיד, להתעסק במשהו קטן במטבח. לקפל כביסה (שהוא ישחק בזרם מים חלש באמבט לידך). או שתפתרי לידו סודוקו כשהוא משעין ראש על ברכייך ושניכם תיכנסו למוד נמנום נעים...
לגבי מים/מיץ - לפעמים הם חוזרים מהגן עם הכללים של הגן, וקצת מתבלבלים בבית, וכבר לא יודעים מה לדרוש. או שתמצאי לו פשרה ראויה (נגיד מיץ סחוט טרי כלשהו), או שתעשי איתו את המשחק "מה שותים בבית", או כל מה שיבהיר מחדש את הכללים. בכל מקרה זה נשמע כמו ילד עייף (אבל זו תקופת ביניים של קיץ, ויתור על שנ"צ וכולי).

לשלאף שטונדה:
הייתי במצב דומה, וגילית כמה דברים שעזרו לי: קודם כל לא להגיע לארוחת צהרים רעבה, כי אז הייתי אוכלת מלא ומתעלפת על הספה. שנית, להדליק מזגן. זה עושה פלאים למצב הרוח, וגם לפעמים מאפשר לילדים לנוח גם, כי פשוט חם מכדי להירגע.
חוץ מזה לפעמים אני מדליקה טלויזיה, כדי לאפשר לעצמי לנוח לחצי שעה. נכון, זה לא אידיאלי. לי זה הרע במיעוטו, אני מעדיפה להיות איתם אפילו אם זה אומר לראות קצת טלויזיה.

אנחנו גם לוקים כרגע ב"משבר צהריים". הילד בן שלוש וצ'ופצ'יק. הגן נגמר ב-13:30, עד שזזים, הולכים לאט, סופרים חיפושיות, מצביעים על צמחים... מגיעים הביתה בין 13:50 ל14:00,
הוא כבר מזמן לא ישן צהריים, ואחותו הקדימה את השינה היומית שלה גם (המנוולת הקטנה בת שנה וישנה רק פעם אחת).
אנחנו גרים בישוב, כך שכל החבר'ה בחוץ אחרי צהריים, אמהות וילדים, יש חוג משותף פעם בשבוע, אבל...
בזמן האחרון השעתיים האלה, בהן אני מרוטה מעייפות וחם לי, וצריך לשעשע אותו, או להציע לו משחק, או לספר לו סיפור, או לריב איתו ששותים מים ולא מיץ,
אין מצב לנסות לנמנם על הספה. הוא פשוט לא מצליח להיות עם עצמו יותר מ3 דקות.... כמובן שאחה"צ הוא רגיש נורא, כל דבר מקפיץ אותו. הוא נרדם ככה בשניות בין 19:00 ל19:30, אבל אוף!! זה מתיש. יש צהרון, אפילו קטן, ביתי, נחמד, בין 5-7 ילדים, כמו כל הגן שלנו, נורא מפתה לפעמים להשאיר אותו שם, שישגע אותם
אוהבת אותו נורא, מבינה את ההזדדקות הזו לזמן בית, אבל אי אפשר קצת יותר נחת רוח?

המחשבה שאולי אני "עוזרת" לרגישות החושית שלו בזה שאני מוציאה אותו מוקדם...
גורמת לו לשונות....

ומצד שני,
גם אני מרגישה שהוא מוצף בצהריים.
הוא לפעמים מבקש ישר הביתה, למרות שאני מציעה שנלך עם אחיו הקטן לטיול או לסבתא או לקנות גלידה,
ולפעמים פשוט מגיע הביתה ואומר שהוא עייף מאוד.

מצד שלישי, הוא לא נייח, אלא משחק עם אחיו, רץ בבית, עושה דברים....

ומצד אחרון, הקושי שלי בצהריים, שהוא לא כלכלי, אלא יותר... נפשי.
קשה לי איתם בצהריים, אז המון פעמים הם כן אוכלים ורואים טלויזיה, ואז ב-4 -5 הגדול כבר מתחנן שנלך, נבקר חברים מהגן....

שוב תודה, על מגוון התגובות שכל כך מחזקות אותי.


אום אל קיצקיצ,
זאת בדיוק הסיבה שהוצאתי בצהריים ואני אעשה את זה גם עם הקטן בגן הפרטי והמ-דה-ים שלנו.
מעבר להיותו גן מדהים, אכן מחוייבים לישון שם צהריים וילדיי שלי- נו, בגיל שנתיים וקצת כבר הפסיקו לישון בצהריים דרך קבע.

מנהלת הגן אמרה לי -
"אבל אולי אם הוא יראה את כולם ישנים הוא יישן..."
אמרתי שאני לא מוכנה שיקרה לו מה שקורה לחברים שלו, בני 4 פלוס מינוס, שישנים שעה וחצי בגן, ואז ערים עד 11 בלילה, ובבוקר אי אפשר להוציא אותם מהמיטה.
נוח לי שהם לא ישנים צהריים בכלל, ואז בלילה הם ישנים מוקדם וטוב. (טפ טפו)..

מה שכן, אני מפחדת שאולי אני ...
מה שאמרת, שאני רואה שלפעמים אמהות קובעות עם אמא אחרת שתוציא את הילד שלהם יחד עם שלה, או קובעים כל מיני דברים כשכולם אוספים את הילדים ביחד,
ולי אין חלק בזה.
זה מצריך יותר מאמצים, ואני מתאמצת ברצון, אבל קשה לי עם זה.
המחשבה שאולי היה לו יותר טוב או יותר קל והוא לא היה "אאוטסיידר" בגללי.....

רוצה לשתף בניסיון שלנו ,אם בכלל יש עוד טעם בזה:
בשנה שעברה בכורתי הלכה לגן (החל מגיל 3). אני הייתי היחידה (והראשונה אי פעם) שהוציאה בצהריים.
מה שקרה בצהריים למי שנשאר: מחויב לשכב על מזרון בלי לפצות פה למשך שעה בערך. בגיל הזה (ביתי היתה בין הקטנים) רוב הילדים כבר לא נרדמו בצהריים ולכן בהו בתקרה ומידי פעם כשהפרו את הדממה וזכו לנזיפות אף זכו לרגשי אשמה על היותם ילדים שלא מסוגלים להיות ערים ודוממים במשך שעה שלמה.
בשנה שלאחריה, עלינו לגן של הגדולים (השתתפנו בו בערך לחודש, כי ביתי מאוד רצתה לעלות לגן הזה. אחרי בערך חודש פרשנו חזרה לשהות קבועה בבית) ושם בצהריים לא ישנים, כי כאמור הילדים כבר לא נרדמים בצהריים אלא... צופים בטלויזיה. כאמור אני הוצאתי בצהריים, והייתי צריכה לעשות תמרונים מתוחכמים כדי להגיע לפני שהפלא הטכנולוגי מופעל, כי ברור שהוא משך את ביתי. היו בערך פעמיים שהיא סרבה לחזור איתי, בגלל הטלויזיה, וההבדל בהתנגות שלה בהמשך אותו יום בו חזרתי בארבע לאסוף אותה היה כל כך מורגש. היה ברור לחלוטין שהיא עמוסה. באסיפת הורים הגננת אמרה להורים שהתלוננו על הטלויזיה שהצוות חייב איזשהו סוג של מנוחה והם לא רואים פיתרון אחר (מזל שהמציאו את הטלויזיה). מדובר בגן פרטי, קיבוצי, ויקר ביותר.
השעות האלה בגן נראות לי מיותרות לחלוטין. גם הילדים יודעים את זה ותמיד התבוננו בנו מתרחקות מן הגן בעיניים כלות. היתה ילדה שקבוע באה אליי להתלונן למה אני לוקחת את ביתי כל יום. ילדים אחרים ביקשו מהוריהם שגם יקחו אותם בצהריים כמו אותה.
זה נכון שכתוצאה מכך לא היו לנו כמעט מפגשי אחה"צ עם ילדים מהגן. נכון! אני חושבת שזה גם קשור למי שאני ושאמא אחרת שהיתה רוצה מספיק היתה מגיעה לכך.
נכון שכשרצינו להיפגש עם החברה האהובה, לרוב היא כבר עזבה את הגן אחה"צ עם חברה אחרת.
זו פשוט היתה סצינה בגן, וכל הילדים הרגישו צורך להיות חלק מזה.
וזה גם ברור לי לחלוטין שכמו שאמרו כאן, ההורים מעודדים את זה כדי להרויח עוד קצת שקט מהילד.
אני זוכרת שחברה של אמא אחרת מהגן סיפרה לי שהבן של ההיא חזק בסצינה וכל יום הם הולכים לחברים אחרים מהגן. הייתי המומה מזה, כי הבן שלה היה באמת אחד הילדים הכי מסכנים בגן. אחד הילדים שקבוע בכה בבוקר ולא רצה להיפרד מהוריו. אחד בתחתית סולם ההררכיה בגן. לי היה כל כך ברור שהילד הזה זקוק לשעות לבד עם ההורים. אבל הם היו חזק בסצינה כאמור. או לפחות כך הוצג לי. מסתבר שלחץ חברתי וצורך לעמוד בסטנדרטים של השאר קיימים כבר מגיל 4.

יום אחד שאלה אותי אחת האמהות, זאת של הילד הכפכפן בגן, למה אני לוקחת אותה בצהריים. שאלתי אותה למה לדעתה אני צריכה להשאיר אותה. היא אמרה לי: להרויח עוד זמן בחברת הילדים. התחשק לי להגיד לה: כן, לזכות לעוד הזדמנויות להנות מנחת זרועו של הבן שלך.

טוב, דעתי בעניין ברורה, נכון?
אגב, לביתי לא היו שום בעיות חברתיות בגן. ההיפך, להגדרת הגננת היה לה ממש כישרון למצוא לעצמה מקום טוב בין הילדים.

קראתי רק את הודעת הפתיחה, ואין לי זמן לקרוא את כל התגובות,

אני יכולה לספר מנסיוני -
במשך כמה שנים העברתי חוגי אמנות בצהרונים. המסקנה העיקרית שלי מכך היא שבשעות הצהריים ילדים צריכים להיות בבית.
הם עייפים, ועמוסי גרויים ואינטראקציות חברתיות. ממש בלט לי כמה הם זקוקים נואשות לשקט ולרוגע שהמסגרת לא ממש יכולה לספק להם.
[ואני בכלל לא מדברת על הדברים האלו שהם אוכלים, שקשה לקרוא להם 'אוכל']

עוד להוסיף על כל מה שנאמר -
הבן שלנו גם מוצף בחברה גדולה, והיה קושי גדול בהכנסתו לגן השנה (אפילו כמעט השארנו אותו בחינוך בייתי).
בקיצור, הוא צריך את הזמן שקט שלו. אפילו לא להפגיש אותו אחה'צ עם חברים אם הוא לא רוצה.
הוא היה כלכך מוצף שזה עייף אותו להיות בחברה כלשהי. היה חוזר הביתה ונכנס לחדר שלו.(בגיל 5, כן?)
אם היינו משאירים אותו בצהרון? היה נגמר לנו הילד.
חוץ מזה, בכפ"ס אין דבר כזה צהרון בגן. יש או גן יול"א (יום לימודים ארוך) שאז אסור להוציא לפני 16:00 או גן רגיל (עד 13:30) שמשם הילדים יוצאים לצהרונים פרטיים. ואז יש חלוקה של כל הילדים, ואין צהרון אחד גדול...

רק עוד משהו קטן כי הכל כבר נאמר.
הילד הוא שלך בלבד!! לא של הגן לא של הגננת לא של משרד החינוך ולא של כל ההורים/קרובי משפחה שיש להם מה להגיד.
אני מאז הפכתי אמא כל פעם שנצרכתי לשרותי ביביסיטר ציבורים= גן עיריה (וסליחה אם המינוח מפריע, ככה אני רואה את הדברים) הוצאתי את ילדי מתי שהיה לי נוח.
השתדלתי לתאם עם הגננת את השעה לפי הלוז של הגן כדי לא להפריע לדוגמא- בשעה 9 בבוקר מתחיל מפגש הבוקר אז השתדלנו להגיע לפני שהוא התחיל, בשעה 1 וחצי נגמר מפגש צהרים אז הגעתי בשעה הזאת ולא לפני.
גם אם הייתי צריכה שישארו יותר מאוחר זה לא אומר שיש שתי תחנות יציאה אחת או ארבע, אם תגיע באופן קבוע בשעה שתי וחצי לא יקרה כלום, הגננות יתרגלו שיש להם אמא אחת כזו בגן וזהו.

עוד משהו תהיי קשובה לעצמך ולילדיך. הדברים משתנים ובגן לא יהיה להם בעיה לקבל את הילד ליותר שעות אם תחליטי ככה בשלב מסויים, לדוגמא בגיל מסויים ראיתי שחשוב לגדולה לאכול צהרים בגן כמו כל הילדים אז יום אחד בשבוע הבאתי לה קופסא עם אוכל מהבית ובאתי לקחת אותה בשתים אחרי שהיא אכלה בגן, זה סיפק את הרצון שלה.

ואחרון באמת אם מוציאים ילד מוקדם מגן עיריה לפי חוזר מנכל צריך ההורה לחתום כל יום שהוא הוציא את הילד מוקדם. כמה שנים הגננת בקשה שנחתום בתחילת השנה פעם אחת ובזה הסתיים העניין.
שנה אחת הגננת בקשה חתימנ יומית היא שמה קלסר עם דפים כאלו ליד הדלת וכל יום היה צריך לחתום, מעצבן, מיותר, אבל אלו החוקים. סתם שתדעי.

הלוואי ויכולנו להשאיר את הבן שלי עד 1300!!! הוא נכנס השנה לגן עירייה וזאת התלבטות של הרבה הורים,הלוואי שמבחינה כלכלית יכולנו לעשות זאת.
אנחנו גדלנו אחרת אין מה לעשות זה לא אותו עידן,היום צריך להלחם בשיניים כדי לשרוד,וצריך שתי משכורות כדי לגמור את החודש.
הלוואי ויכולתי לקבל את בני ובתי בת השנה שנכנסת למעון (אני נקרעת מבפנים..) בצהריים לאוכל של הבית והמיטה שלהם...
אם יש לך את האפשרות לכי על זה..

שמעתי גם על גנים עד שמונה בערב (ספציפית שמעתי על אחד כזה במודיעין ממישהי שגרה שם)

_צהרון עד 18:30? זה הזוי בעיניי.
יש כאלו? באמת? איפה?_
הדברים נכתבו כתגובה למישהי שאמרה שזה פתרון טוב לאמהות עובדות, להאריך צהרונים עד שעות כאלה.
ואגב, בלי קשר לדברים שלי - הבנתי שיש גם יש כאלה דברים הזויים,
ואפילו משהו שנקרא "ערבון" (כן כן). אבל באמת שלא נתקלתי בזה בעצמי.

_קצת מלחיץ אותי...
מרגיש לי מוזר, כאילו אם זה המצב אז אולי עדיף גן..._
גם צהרון היה מלחיץ אותך.. לא?
עדיף שהילדים יהיו בבית ושאת תבחרי את המטפלת, תהיי איתה בקשר, תנחי אותה והיא תצטרך להקשיב למה שחשוב לך.
חשוב שהמטפלת תכיר את הילדים לפני תחילת השנה ובעיקר שהילדים יכירו אותה.

האם העסק כולו נשען עלייך כעובדת עיקרית/ראשית?

כרגע, החלטנו שהוא יישאר עד 13:30,
ואם זה יהיה 14:00 אז אוי ואבוי.... אבל בינתיים לא אמרו לנו כלום על העניין ההזוי הזה...

אני פותחת עסק, שאני מקווה שיגדל בהדרגה, כרגע אני יכולה להוציא בצהריים את שניהם, אבל לא בכל ימות השבוע.
יהיו לפחות יומיים שבהם לא בעלי ולא אני (ובטח שלא סבתא וכאלה..) יוכלו להוציא אותם.
אז ניאלץ להיעזר בשירותיה של מטפלת חביבה שגם תאכיל אותם.
אני אכין את האוכל והכל, רק ש.... קצת מלחיץ אותי...
מרגיש לי מוזר, כאילו אם זה המצב אז אולי עדיף גן...

בתכלס, כן, הוא ילד שמאוד מוצף בקלות וקשה לו עם המון ילדים.

וואו, תודה רבה לכל מי שהגיבה פה!
אתן עוזרות לי מאוד, מאוד. תודה!

צהרון עד 18:30? זה הזוי בעיניי.
יש כאלו? באמת? איפה?

מהניסיון שלנו -
אם טת לא חייבת את שעות הצהרון בגלל עבודתך, אין סיבה להשאיר בצהרון.

כמו שכתבו לפני - הצהרון הוא פיתרון למי שחייבים השגחה על הילדים, אחר כך הפכו את זה לאידיאולוגיה...

לחזור עם אמא הביתה, לאכול אתה ועם האח ארוחת צהרים ביחד, לשוחח, לשחק, לנוח יחד, ולהמשיך את היום - הרבה יותר בריא להתפתחותו של הילד (האישית, החברתית, הרגשית, המשפחתית, ליחסי האחים וכו'). המשפחתון לא חשוב לילד, הוא חשוב להורה שצריך אותו.

כנראה שאחוז היוצאים בצהריים משתנה. אני זוכרת מרמת השרון, לפני שנים, שחברה התלוננה שאפשרו לה לרשום את הילד לגן מרוחק כי נותרו רק 2 גנים שמאפשרים לצאת בצהרים. בשאר הגנים לא אפשרו זאת כי זה יצר בעייתיות בגן. שעות הצהרון אורגנו ע"י ההורים בארגון מקומי פרטי ויצא שילדים שיצאו בצהריים לא קיבלו ארוחת בוקר ועוד כול מיני. אני זוכרת שהזדעזעתי מהמאבק של ההורים לא לאפשר לילדים שיוצאים בצהריים להיות עם ילדיהם.

הי אורורה,
לא הייתי במצבך, אבל, בעיני את צריכה לבדוק עם עצמך מה חשוב לך, איפה עובר הגבול שלך ועד כמה חשוב לך להיות כמו כולם.
הייתה תקופה שניסיתי בכול מאודי להשתלב במקום המגורים הקודם שלנו וזה היה קשה. גם אני נתקלתי בעזרה ההדדית בין האמהות שהופכת לחברות בין הילדים וקשה לחדור אותה אם את "לא מועילה" והמועילות היא לחלוק בהוצאה משותפת של הילדים מהגן.
אם את מאוד מתלבטת, הייתי בודקת עם הגננת כמה ילדים יוצאים בצהריים וגם בודקת סידור חלקי או סידור זמני לבדיקה. אני מאמינה שבמהלך שהות משותפת מתחזקים קשרים חברתיים ונצברות חוויות אבל אם לילד שלך רגישות חושית אולי הוא לא יהנה מכול זה אלא להיפך, זה יהיה עודף גירוי ועומס עבורו.
אני גיליתי שבנושאים הללו אין קיצורי דרך ו/או פתרונות קסם ולכול בחירה שלנו יש את היתרונות והחסרונות שלה. לדוג', כשהצלחתי לצרף את ביתי למפגש חברתי של בנות גילה בכפר, היא הייתה נוכחת פיזית באותו חדר אבל עדיין הייתה מחוץ לחבורה, שהעבירה את הזמן בבהייה בטלוויזיה אכילת ממתקים וכו' באופן מוזר התהליך שעברתי הרגיע אותי כי הבנתי שגם אם אשלח לגן עדיין לא תהיה אצלי טלויזיה ולא יאכלו ממתקים אז כנראה שתמיד אשאר בשוליי המקובלות ולכן עדיף שאמשיך להיות נאמנה לליבי ואמונתי. לכן מציעה לך להקשיב לנטיות ליבך. מה גם שהדברים הפיכים. את יכולה לשנות, לבדוק, להתחרט. בהצלחה @}

לי היו שתי בנות בגן, שתיהן תמיד יצאו בצהריים.גם אז וגם היום יש בין רבע לשליש מהילדים שיוצאים באחת. לגמרי לא כולם נשארים לצהרון.
מבחינה חברתית, אחת מהן העדיפה להיות לבד בשעות אחר הצהריים ומדי פעם עם חברה או שתיים קבועות. השניה הייתה מוקפת ילדים, אירגנה פיקניקים בגן שעשועים וארחה והתארחה המון.

מהנסיון שלי (הייתי גם גננת עשר שנים), כל מה שאמרו לך זה שטויות ואין קשר בין היכולת החברתית של ילד לבין הצהרון.
בעיקר כשאת מתארת את הבן שלך:
יש לציין שהוא לא ילד סופר חברותי - יש לו רגישות חושית ואהבה רק לחבר אחד, במיוחד, ועוד אחד לפעמים.
ילד שהולך לגן, עייף ורעב בצהריים. הוא צריך אוכל טעים ומזין, הוא צריך שקט ומקום להיות הוא עצמו בלי לחץ חברתי. המפגשים יום יום אחר הצהריים נועדו בעיקר לתת עוד חופש להורים ולאו דווקא לטובת הילד.
ילד כמו שלך שאוהב וצריך מעט אנשים סביבו, בהחלט מספיקות לו שעות הבוקר בגן.

קרוטונית, את כנראה באמת נתקלת בחבורה די מגעילה של הורים.
זה היה בשלושה גנים שונים, צר לי. וזה לא היה בגועליות לשמה - הם חיפשו איזה סידור פרקטי.

נחמד (באמת) מה שאת כותבת על האזור שלכם אבל זה לא כך בכל מקום. ואני לא גרה באיזה יישוב שמנת של עשירים מנוכרים.

ואם זה לא ברור, אז אדגיש:
זה שהצהרונים נוצרו כדי לספק לאמהות קשות יום אפשרות להתפרנס בדוחק (במקום לעזור להן להתפרנס בכבוד בלי לפגוע בילדים) זה עוול.
זה שזה הפך לנורמה, והיום זה כבר נחשב "פגיעה חברתית בילד" לא לשלוח אותו לצהרון - זה עוול כפול ומכופל, וגם אבסורד.

_כשאני הייתי ילדה, בכלל לא היה דבר כזה צהרון,
כולם חזרו הביתה בצהריים.
כן. וגם חלק ניכר מהאימהות לא עבדו גם אם רצו...או עבדו בעבודות דחק.
אני שמחה שצהרונים קיימים למי ומתי שצריך אותם._

מטעמי עצלנות אני מצטטת את עצמי מדף אחר, בנושא דומה:
_אני דווקא חושבת שהפתרון הוא לא להאריך את שעות השהייה המקובלות של ילדים במסגרות, שלטעמי הן גם כך רבות מדי, אלא לפעול לעידוד הקיצוץ של השעות הללו.
צהרון עד 18:30? זה הזוי בעיניי. מה נשאר לילד בבית? להתקלח, לאכול ארוחת ערב ולישון?
זו גם האחריות והאינטרס של המדינה, לדעתי ואפשר לפעול בכל מיני דרכים, ישירות ועקיפות שיעודדו זאת.
אין ספק שהתנאים במשק חייבים להשתנות כך שיהיה אפשרי ומקובל לפרנס משפחה ממשכורת אחת או ממשכורת וחצי.
צריך לעודד יצירת מקומות עבודה שאינם במשרה מלאה כפי שהיא מוגדרת כיום.
צריך להשוות שכר גברים ונשים במשק,
צריך להאריך (מאד) את חופשת הלידה, ולאפשר גם לגברים לקחת חופש בתשלום במהלך השנה או השנתיים הראשונות לחיי הילד,
ועוד כל מיני דברים שיאפשרו לתא משפחתי לחלוק בפרנסה ובעבודה "בחוץ" כך שבני זוג יוכלו להיות יותר שעות עם הילדים שלהם, ביחד ובנפרד.
וגם, אני חושבת שלא ראוי לגדל ילדים במקביל לשתי קרייירות. כן!
מקומם אותי שהמצב הנורמלי הוא שדווקא האישה צריכה לוותר על הקריירה שלה,
ולכן אני חושבת שהמשק צריך להיות ערוך אחרת כדי לאפשר לנשים ולגברים לחלוק בעול הפרנסה והבית בצורה יותר שוויונית
(ולא בהכרח - אחד בבית אחד בחוץ),
אבל לא ראוי בעיניי שילדים ישהו כל היום במסגרות כי גם האמא וגם האבא לא מוכנים לוותר על הקריירה שלהם.

נשמע יפה, אבל מגיל מסוים (כבר בגיל 4 אצלנו בחלק מהמקרים) ההורים לא נשארים אלא מבקשים מהורה אחר שייקח את הילד
נכון שיש כאלה. אבל רוב ההורים (ולצערי יש לי ניסיון של 4 שנים בשני גנים), רוב ההורים אוספים את הילדים. בשני הגנים הילדים וההורים המשיכו יחד לגינה או שקבעו קביעות ספונטניות של ללכת יחד.


אבל כשאמרתי שהילד לא מסכים להישאר בלעדיי, משכו מייד את ההצעה, כי זה אומר שלא תהיה להם את הפעם הזו לסירוגין, שאני אשמור על בנם
קרוטונית, את כנראה באמת נתקלת בחבורה די מגעילה של הורים. לאורך 4 שנים שלחתי את הבן שלי לבד אולי פעם-פעמיים אם בכלל (ורק לחבר הכי טוב שלו, שאמא שלו היא כמו בת משפחה). תמיד באתי איתו. תמיד אמרתי שהוא לא הולך לבד ושמחו להזמין אותי לקפה וגם ישבו אצלי לקפה מיליון פעמים.

לא תמיד זה כזה כבוד גדול להיות חלק מהחבר'ה... תלוי בילד, בקצב הפנימי שלו וביכולותיו. ותלוי בחבר'ה
ברור. רק שיהיה ברור שזה כן יכול להיות. אבל, כאמור, לא בטוח שווה את זה.

כי לא היה חלק מהספונטניות הקהילתית שנוצרת עם ההורים והילדים אחר הצהריים.
נשמע יפה, אבל מגיל מסוים (כבר בגיל 4 אצלנו בחלק מהמקרים) ההורים לא נשארים אלא מבקשים מהורה אחר שייקח את הילד - משמע, הילד לא רואה את הוריו עד שהוא חוזר, אחרי ארוחת ערב בד"כ, בסביבות שש או שבע. כלומר, ההמשך הקהילתי הנעים לצהרון הופך לשלוחה של שירותי בייביסיטר, שבוע-שבוע. זה לא רע עקרונית כשצריך, אבל בהרבה מקרים המינון מוגזם לגמרי.
(כשבני היה בגן טרום חובה, היו הורים שהציעו לי בשמחה שנפגיש את הילדים, אבל כשאמרתי שהילד לא מסכים להישאר בלעדיי, משכו מייד את ההצעה, כי זה אומר שלא תהיה להם את הפעם הזו לסירוגין, שאני אשמור על בנם).

מי שבצהרון הוא חלק מהחבר'ה
לא תמיד זה כזה כבוד גדול להיות חלק מהחבר'ה... תלוי בילד, בקצב הפנימי שלו וביכולותיו. ותלוי בחבר'ה

<משאירה עד 13:30 מכל הסיבות שמנו פה>

מצטרפת לכל מי שאמרה שעדיף עד אחת.
בכל אופן תמיד אפשר לקבוע לבוא לחבר בטלפון ,ומנסיוני הם לא צריכים להיות כאלה חברים טובים בשביל לשמוח שהבן שלך יבוא אליהם. ילדים לרוב מאוד שמחים כשכחבר רוצה לבוא אליהם ולא כל כך בררנים.
וגם לקבוצה ספונטנית בגינה אפשר להצטרף בשעה שהם הולכים לגינה. פשוט ללכת לגינה הזאת והם כבר יתקבצו להם כולם ביחד.

מה שכותבים פה הוא לא תמיד מדויק. יש להפריד בין החוויה בגן לכדאיות של החוויה.

מבחינה חברתית, יש בהחלט יתרון לצהרון. כשהבן שלי היה בצהרון הוא היה שייך לחבורה מקסימה של ילדים, שגם המשיכו יחד אחרי הצהריים עם ההורים לגינה קבועה או לים. זה בהחלט תרם לתחושת השייכות והביטחון בגן. החבר שלא הלך לצהרון היה מנותק חברתית--כי לא היה חלק מהספונטניות הקהילתית שנוצרת עם ההורים והילדים אחר הצהריים.

עם זאת, בהחלט אפשר לומר שזה כנראה לא שווה את זה. שתמיד עדיף שעות בבית עם המשפחה מאשר במסגרת. אני בהחלט התייסרתי להשאיר אותו בצהרון (המאוד חמוד). לא היתה לי כל ברירה. ואם הייתי יכולה, כמעט בטוח שהייתי לוקחת אותו בצהריים. ואם הייתי יכולה מראש לא הייתי שולחת אותו לגן. אבל אם כבר גן, אז צריך להודות על האמת: מי שבצהרון הוא חלק מהחבר'ה (ולבן שלי באמת היתה חבורה מקסימה של ילדים).
שוב, אפשר לומר שזה לא שווה את הריחוק מהבית והגדילה אצל זרים והריחוק מההורים. אבל לא שזה קשקוש.

גם אצלנו יש צהרון שהמטפלת בו אישה נפלאה שממש נותנת את הלב.
אבל לא גורע ממה שכתבנו קודם.

סליחה. נו, הגזמתי מתנצלת אם פגעתי.
זה עלוב רק ביחס למה שהילד צריך. בהחלט מכירה אנשים שעובדים בצהרון ומשקיעים את נשמתם לטובת הילדים.

רק מוחה על ההגדרה בייביסיטר עלוב
לפחות כאן, זה אחד הביביסיטרים היותר מושקעים שפגשתי.

מה שנועה אמרה.

אין שום דבר חשוב בצהרון. זה נטו בייביסיטר עלוב למי שעובדים עד 16 ולא יכולים לשלם לתנאים טובים יותר, או סתם לא מודעים לתת הרמה הזו.
הילדים בשעת הצהריים עיפים, רעבים ובעיקר זקוקים לבית - אמא/אבא.

כשאני עבדתי בגן היה ידוע כי ילדים שהולכים ב- 13 לפעמים מרגישים "מפסידים" את הכייף של היחד, ואולי יהיה להם קשה להיפרד. בתכלס, זה הדבר הכי נכון להם לחתוך בדיוק כשהם רוצים עוד אבל כבר די. את הגבול המבוגר קובע, הוא זה שיודע לשקלל את הנתונים הכלליים לטובת הילד.

חברים כדאי לפגוש אחה"צ, לא לוותר על זה. אבל רק אלו שטובים בשבילו, לא בכל מחיר.

בהצלחה@}

תלוי איפה. אם אני לא טועה זה פיילוט שלא כל המועצות/עיריות משתתפות בו.
לא כל אבל רוב. ולצערי לא מוגדר כפיילוט.
"כ-7,500 גני ילדים יצורפו ל"אופק חדש בכך יהיו רוב הגנים במסגרת הרפורמה

החל משנה"ל הקרובה - עד 14:00. כן כן, העולם השתגע.
תלוי איפה. אם אני לא טועה זה פיילוט שלא כל המועצות/עיריות משתתפות בו.

_מהשעה 13 וחצי ועד 16 הם יוצרים קשרים חברתיים וכאלה, ושאני אפגע בו מהבחינה הזו.
נשמע לי כמו מציאת צדדים חיוביים בדיעבד, אבל בטח לא סיבה לשלוח לצהרון מלכתחילה._
לגמרי.

בחיים לא שמעתי את הטענה הזו, יקירתי happy באמת עומדת נדהמת מולה.
גם אני לא.. ואני גננת.. בהחלט חושבת שבאחת וחצי הגיע הזמן ללכת הביתה, ותמיד קצת עצובה בשביל הילדים שנשארים לצהרון..
אני גם חושבת ששווה למצוא דרך להפגיש אותם עם חברים אחה"צ. , אבל במידה ולא במינון יתר.

ועוד אחרון כי הזדמנתי שוב... הוא לא יהיה היחיד שיצא בצהריים. לפחות אצלנו היה מדובר בבין שליש לחצי. תתפלאי. יש אמהות שעובדות חצי יום, מטפלות של הקטנים שמוציאות את הגדולים, סבתות, אבות שעובדים גמיש, כל מיני.
מסכימה מאוד.
ומוסיפה את סעיף "דודים" המשמש בחמולה המורחבת שלנו...

_כשאני הייתי ילדה, בכלל לא היה דבר כזה צהרון,
כולם חזרו הביתה בצהריים._
כן. וגם חלק ניכר מהאימהות לא עבדו גם אם רצו...או עבדו בעבודות דחק.
אני שמחה שצהרונים קיימים למי ומתי שצריך אותם.

מהשעה 13 וחצי ועד 16 הם יוצרים קשרים חברתיים וכאלה, ושאני אפגע בו מהבחינה הזו.
נשמע לי כמו מציאת צדדים חיוביים בדיעבד, אבל בטח לא סיבה לשלוח לצהרון מלכתחילה.

אם תחליטי שמאוד חשוב לך התנסות כזאת, אפשר גם לקחת החלטה לא גורפת.
אני השתמשתי בצהרון יום בשבוע. בחרתי יום שהיה בו חוג טבע וככה יצא לנו קצת כמו "אוכל וחוג" בהמשך ישיר לגן.
ואכן נתן בדיעבד התנסות חברתית נחמדה ואחרת.

ועוד אחרון כי הזדמנתי שוב... הוא לא יהיה היחיד שיצא בצהריים. לפחות אצלנו היה מדובר בבין שליש לחצי. תתפלאי. יש אמהות שעובדות חצי יום, מטפלות של הקטנים שמוציאות את הגדולים, סבתות, אבות שעובדים גמיש, כל מיני.

שבגן עירייה זה אומר - 13 וחצי
החל משנה"ל הקרובה - עד 14:00. כן כן, העולם השתגע.

סליחה על הבוטות אבל מה זה השטויות האלה??
אני חושבת שעדיף לילד בצהריים בבית, עד 4 נראה לי הרבה יותר מדי.
הבת שלי חוזרת הביתה בצהריים והיא סחוטה וזאת רק סיבה אחת שלא הייתי משאירה אותה דקה יותר.
כל הטיעונים שמעלים לפנייך נשמעים לי כמו ניסיונות של אנשים לשכנע את עצמם שהבחירה שלהם היא לא רק טובה אלא הכרחית. פליז.
אני מודה שיש בעייתיות במסגרת שבה הילד הוא היחיד, או כמעט היחיד, שהולך בצהריים.
לי למשל באמת יש קושי להפגיש עם ילדי גן שרק חוזרים בארבע וחצי, כי כל הלו"ז אצלנו יותר מוקדם.
אז מה, אז מתאמצים. הבעייתיות לא שווה את זה.

סליחה על הנחרצות.
אני פשוט נדהמת כל פעם מחדש מהעניין הזה:
הסטנדרטים משתנים, בגלל כל מיני אילוצים ונורמות (שלא קשורות אף פעם לטובת הילד),
ואז מתחילים הצידוקים ללמה זה בעצם עדיף.
ובמקרה שלך, מה שאומרים לך מסביב זה: זה עדיף כי כך כולם עושים.
ואם כולם יקפצו מהגג?
ואם כולם מלים את הילדים?
ואם כולם שולחים לגן בגיל 3 חודשים?

כשאני הייתי ילדה, בכלל לא היה דבר כזה צהרון,
כולם חזרו הביתה בצהריים.

בגיל הזה, לגן פרטי אין ממש משמעות..

ועוד משהו. לא תמיד הם רוצים פגישות עם חברים אחה"צ. אם תשתדלי תקופה מסוימת, אולי זה קצת יעבור לו. לתקופה מסוימת. has been known to happen...

שמהשעה 13 וחצי ועד 16 הם יוצרים קשרים חברתיים וכאלה, ושאני אפגע בו מהבחינה הזו.

בחיים לא שמעתי את הטענה הזו, יקירתי באמת עומדת נדהמת מולה.
"מאחורי" 4 שנות גנים עירוניים מוצלחים (2 לכל ילד), תמיד עד הצהריים. עם ילדים שהיו שמחים בגן והיו להם חברים. לפעמים מעט חברות טובות (שנה ראשונה לבכורה) ולפעמים שפע חברים (כל שאר 3 השנים).
ולא רק שלא הרגשתי באפקט הנזק הזה, באמת באמת לא שמעתי עליו. ובטח את יודעת שאני מדברת עם הרבה אנשים. למעשה גם דיברתי עם יותר אנשים מאשר ההורים בגנים הללו, כי תחקרתי הורים אחרים לגבי הגנים (זה היה סה"כ 3 גנים שונים), ואף פעם לא שמעתי את זה.

בקיצור. בתפיסה שלי אין בעיה להשאר "חצי יום". זה מספיק זמן כדי ליצור קשרים חזקים בין הילדים. יש זמן חופשי בבוקר אם מגיעים מספיק מוקדם (המפגש פה בחיפה ב - 8:30 ואם מגיעים קודם יש אפילו שעה לשחק), יש זמן חצר, יש זמן משחקים אח"כ.

לגבי הפגישות עם חברים - זה משהו נפרד. אני חושבת ששווה למצוא דרך להפגיש אותם עם חברים אחה"צ. לפעמים פשוט יותר לקבוע בגן השעשועים. או בבית. אבל כן להתחיל למצוא את הדרכים שבהן זה יוכל לקרות. זה גם הולך ונהיה קל כשהם גדולים, כי באים בלי ההורים, ואז אין לך את העניין עם ההורים.

תהנו - יש לך בעל מקסים נשמע לי @}

בתור אמא לילד מקסים בן 4.5 יכולה לומר לך שאם יש לך את האפשרות הכלכלית להוציא ב 13:00 לדעתי עדיף
עדיף כי את תהיי זו שמקבלת אותו ונותנת לו לאכול ארוחת צהריים. ארוחת צהריים שאת יודעת בדיוק מה יש בה ובעיקר מה אין בה.
תוכלי להרגיל אותו לפעילויות שמכוונות למיומנויות למידה שיעזרו לו בבית הספר
תוכלי להרגיל אותו שעד שלא מסיימים מטלות לא עושים דברים אחרים
תוכלי לבחור חוגים ופעילויות אחרות לשעות אחר הצהריים.

מבחינה חברתית, תמיד ניתן ליצור שגרה של ביקורי חברים הדדיים, ופעילויות אחרות שכוללות ילדים אחרים

זהו דף זמני בהחלט.

ברור לי שאולי הנושא לא כל כך מתאים לאתר, אך בכל זאת, מנסה את זה...

בני הבכור, בן 4 וחודשיים, מתעתד ללכת לגן טרום חובה בספטמבר.
מגיל שנתיים וחצי הוא בגן מדהים עד 12 וחצי בצהריים, כשבגג הוא נמצא שם 4 שעות ביום.

בני הצעיר, בן שנתיים וחצי, עדיין יונק ועדיין בבית, יילך גם הוא לגן בספטמבר, כנראה שעד 12 וחצי.

מה השאלה?

זהו, שגם את הבכור רציתי להשאיר רק עד הצהריים, שבגן עירייה זה אומר - 13 וחצי.
אבל................
כמעט כל מי שאני מכירה אומר שזו טעות.
שמהשעה 13 וחצי ועד 16 הם יוצרים קשרים חברתיים וכאלה, ושאני אפגע בו מהבחינה הזו.
יש לציין שהוא לא ילד סופר חברותי - יש לו רגישות חושית ואהבה רק לחבר אחד, במיוחד, ועוד אחד לפעמים.
אין לי בעיה עם הנושא, זה בסדר, אבל אני מאוד חוששת שזה שהוא יהיה הילד הכמעט יחיד שיוצא בצהריים - יפגע בו.
מעבר לזה, בגן הנוכחי, בגלל שעת ההוצאה המוקדמת שלנו, לקח לי יובלות ליצור קשרים עם אימהות אחרות ולהפגיש אותו אחר הצהריים עם חברים, דבר שהוא מאוד רוצה וחשוב לו.
(בפגישות של 1 על 1 הוא פורח, זה ההרבה ילדים שקשה לו).

ומה בעלי אומר?
שחבל על ילד רגיש ומקסים להיות עם 35 ילדים כל כך הרבה שעות ביום.
מסכימה.
ומתלבטת....

אין לנו אפשרות כלכלית לממן שני גנים פרטיים, אחרת זה הדבר הראשון שהייתי עושה.

אודה על עצות מניסיוכם.
תודה.