תודה על השיתוף

התהליך שעברת מרשים. תודה על השיתוף.

יופי שכתבת,
יופי ששיתפת.
את אישה מרשימה ומיוחדת במינה.

אני מסכימה איתך שחשוב להסתכל על התמונה הכוללת: גם על תמי הרציונאלית, השקולה והחכמה, שהסתכלה למציאות בעיניים ופעלה כדי להשיג מקסימום מטרות במצב לא פשוט (לידה טובה, אמא בריאה, תינוק בריא, וכל מה שצריך כדי להבטיח את זה) אך גם על תמי הפוחדת, שדרכי הפעולה הרציונאליות שלה "התלבשו" על דפוסים ישנים של הישרדות והגנה.

אבל אני רוצה להגיד שזה "בילט אין". כלומר, כבר תמי של הילדות היא תמי שאנחנו פוגשים כאן: שקולה, חכמה, רציונאלית, קוראת, משכילה. זו הדרך שלך להתמודד עם פחדים, וטוב שכך!
מה את מעדיפה? כישופים וקוראות בקפה? לא שאני פוסלת כישופים (אפילו למדתי כמה) או קוראות בקפה, יש לי דיעות משלי על הדברים האלה, אבל גם כשאת בודקת איך הפחדים שלטו בך ומוצאת דפוסים שאת מעוניינת לשנות, אני עדיין רואה איך גם הדפוסים האלה, אפילו איך הפחדים שלך, היו מוצדקים, נכונים, מגוננים והביאו לתוצאות טובות.

הערה מעכשיו, שבע שנים אחר כך:

חברה שקראה את הסיפור העירה, שקריאת הספרים לא נראתה לה כמו ניסיון שליטה, אלא כמו הדבר הנכון וההגיוני לעשות. היא העירה שמפחיד לבוא ללדת בבית חולים, כשאני יודעת מראש כמעט בוודאות ששוב אתקל באותם אנשים ויחס כמו בלידה הראשונה, וכשאני אף פעם לא יכולה לצפות מניין "יכניסו לי", וכל זה בסיטואציה מסכנת חיים שלי ושל התינוק שלי.

זה נכון. ואילו היה מדובר רק במציאות פנימית, אולי הייתי בוחרת ללדת גם את דניאל בבית החולים.
בחרתי ללדת בבית בלידה השניה, כי המסקנה מהניתוח הרציונלי שלי היתה, שלידה בבית בטוחה יותר לי ולתינוק מאשר לידה בבית חולים.

(ידעתי שיהיה לחץ ויהיו התערבויות לא נחוצות, ושהתוצאה במקרה הספציפי שלי היא חד משמעית סיכון החיים שלי ושל היילוד. אפילו יכולתי לשער מראש סביב מה יהיו בעיות. קיבלתי קדימונים פעם אחר פעם בזמן ההריון (הריון בריא לחלוטין ונטול סיבוכים, ששום דבר שהיה בו בפועל לא הצדיק את ההיסטריה הרפואית שהיתה סביבו). בלידה הראשונה, כמסופר לעיל, היה לחץ כבד מצד הצוות הרפואי למרות שהייתי אז צעירה ובריאה ובלי שום חשש לסיבוכים, אפילו מופרך. אם ככה היה אז, מה יהיה עכשיו?).

כך שאני יכולה להתבונן במציאות ולראות שיש לי ממה לחשוש ולמה להתכונן, ולעשות את הצעדים הנדרשים כדי להיות מוכנה.

אבל השאלה היא גם מה אני מרגישה כשאני עושה את המחקר. במקרה הזה, התבוננתי בעצמי וזיהיתי את הפחד שהניע אותי והתלבש על הקולב של הצורך המציאותי, את התימות מהילדות שאני כבר מכירה, את הסיפורים שאני נושאת אתי שמסדרים לי את המציאות בתבניות מוכרות. אני יכולה לזהות אותם. המקור שלהם הוא לא המציאות. הוא מבפנים.

כשאני מתבוננת במניעים וברגשות שלי בצורה כזו, התובנה לא מכחישה את קיומו של הצורך במציאות או את הלגיטימציה להגן על עצמי מפניו, אבל כן עוזרת לי לפעול במדויק.

חזרה לתהליך העיבוד לקראת הלידה השניה:

סיימתי לכתוב, ואז קראתי מה שכתבתי. הופתעתי מכמות השליליות שהתגלתה בסיפור הכתוב, וההבדל בינו לבין ההצהרות החיוביות שלי לגביו בכל השנים שחלפו.

בהסתכלות כוללת על זמן הלידה, האחיות בקושי נכנסו לחדר והרופאה עוד פחות. אבל כשהן נכנסו, האפקט היה רב עוצמה. מפתיע כמה שליליות אפשר לדחוס לדקות ספורות בכל פעם. ייאמר לזכותן שיש דברים רבים בתכנית הלידה שכן קוימו - למשל הדרישה לאי הפרדה ביני לבין התינוק, הדרישה שלא יציעו לי אפידורל בשום שלב אלא אם כן אבקש בעצמי, וביות מלא בלי הרהורים ושאלות. הביות כלל שינה עם התינוק במיטת בית החולים הצרה והלא נוחה (לילה אחד, שהבהיר לי שבחיים אני לא אתגלגל עליו ולא משנה כמה עייפה אני אהיה). גם אכלתי ושתיתי כאוות נפשי.

לפחות לכאורה, זה היה בית חולים שונה מאוד מבתי היולדות בארץ דאז, שאפילו לא העמידו פנים של הקשבה לרצונה של היולדת. חדר פרטי, מלווים בלי הגבלה, ביות מלא בלי שאלה, וכו'. זה היה באיזור עשיר בפלורידה. בתי החולים ניסו לצוד לקוחות כי לידות הן עסק משתלם, ולבית החולים הזה היה מתחרה בצד השני של העיר, שנחשב לידידותי יותר ליולדות. אבל כשהקהל שבוי, המסכה נושרת.

אחרי שכתבתי את הסיפור, סיפרתי על הזיכרון והתובנות לרז. הוא תרם עוד פרטים, תובנות ונקודת מבט. רז אמר שיש לו ביטחון עצום בי וביכולת של הגוף שלי ללדת, שמילאה אותו פליאה אז. הוא אמר שבמהלך כל הלידה של יותם ידעתי בדיוק מה נכון לי ותקשרתי את זה בדיוק ובהחלטיות.

חשבתי שהוא בלבל בינינו, אולי כי אנחנו מחזיקים תודעה מבוזרת: ידעתי מה אני רוצה, ומה נכון לעשות - אמת. אבל האסרטיביות שזכרתי הייתה שלו, וממני והלאה. בשלבים הראשונים של הלידה, כשדברים התחילו להשתבש, נמלאתי פחד. כשסירבו לדברים שהוסכם עליהם מראש, הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אני גאה בעצמי ומודה לבני לווייתי שיכולתי לרכז את האנרגיה פנימה למרות ההפרעות. אבל אני גם מאמינה שהיה לי המון המון מזל (למשל, הלידה היתה קצרה יחסית, 9 שעות כולל הכל). לא חסרות נשים שלא היה להן מזל כזה. ומי ערב לי שיהיה לי מזל כזה בפעם הבאה?

ללידה של יותם הגעתי עם נכונות "לחבוק את הבלתי נודע", נותנת אמון במערכת ובתהליך ולא מכוסה בשיריון הגנות.
לקראת הלידה השניה, לא הייתי כבר במצב הזה. הרגשתי, גם בעקבות הלידה וגם בעקבות התפתחות היחס כלפי רופאים (בשל ניסיון מצטבר ובעקבות קריאה מאסיבית), שאני בונה שיריון כדי להדוף התקפות מיותרות. שאני לא מאמינה יותר שהמערכת לטובתי.

זו היתה לידה נורמלית. הגוף שלי זכר התקפה קשה.
מה זה אומר על הנורמה? (שאלה רטורית).

לתוקפנות של הצוות היתה חשיבות. היתה לה השפעה לטווח ארוך. הכרה בצדדים החיוביים של הלידה, אין משמעה התעלמות מהצדדים השליליים.

לא רציתי להגיע ללידה הבאה מתוך הלך רוח מתגונן. רציתי להרגיש בטוחה.

רז הבטיח שהוא יעשה כל מה שצריך ויהדוף כל התקפה כמו שהוא יודע. וכמו תמיד, ידעתי שבו אני יכולה לבטוח ביטחון מלא.

הסוף הוא סיפור הלידה של דניאל .

אחרי כל ההקדמות, הנה סיפור הלידה של יותם (שנכתב ב-2009, לקראת הלידה של דניאל).

בהריון עם יותם, הלכתי לרופאה שחברה המליצה עליה. הרופאה, סוזן ביל, הייתה מקסימה, נינוחה, מדברת בגובה העיניים, תומכת לידה טבעית והנקה. אמרה לי לא להזדרז ולהגיע לבית החולים, לחכות כמה שיותר.
הקריאה בשני הספרים שליוו אותי שכנעה אותי לשכור דולה. ראיינתי שתיים. לבטסי ולי היתה כימיה ממבט ראשון, ושכרתי אותה. אולי ה-400$ הכי חכמים שהוצאתי בחיים שלי.

בשלב הזה של ההריון, כבר לא יכולתי לעבור למרכז לידה או ללדת בבית בלי לשלם סכום מלא מכיסי. אז התכוננתי ללידת בית חולים טבעית כמיטב יכולתי:

ערכתי תכנית לידה מפורטת (שניתן לקרוא ב תכנית לידה עוד רעיון ).
חודש לפני הלידה סיירתי בבית החולים וקיבלתי את נאום המכירות השגור ("יש לנו אמבטיה בכל חדר, תוכלי להשתמש בה בזמן הלידה").
קבעתי פגישה אישית עם האחות הראשית ועוד כמה אחיות מהמחלקה. עברנו על תכנית הלידה סעיף סעיף, ובסופו של דבר היא חתמה על התכנית. כך גם הרופאה שלי. העתקים נכנסו לתיק אצל הרופאה ובבית החולים.

בקיצור, הייתי מה-זה-מוכנה... עד כמה שאפשר כמובן, ובהתחשב בזה שלהחלטה לגבי לידה טבעית הגעתי בשלב יחסית מאוחר בהריון. סימנתי עמודים מעניינים במיוחד בספרים בשביל רז שמצידו שקד על לימוד נושא החיסונים, וקיוויתי לטוב.

בשלושת השבועות האחרונים לפני הלידה, היה לי קשה לזוז. רצפת האגן צנחה וכנראה לחצה על עצב, כך שאם עמדתי או הלכתי יותר מחמש-עשר דקות היו לי כאבים קשים ברגל ונאלצתי לשבת. בביקור האחרון אצל הרופאה, 11 יום לפני המועד המשוער ללידה, היא העיפה בי מבט מוזר ואמרה שהיום היא רוצה לעשות בדיקה וגינלית. עשתה, בישרה לי שאני כבר בפתיחה מסויימת (לא זוכרת כמה), ושלחה אותי הביתה.

בשלוש לפנות בוקר באותו לילה, התעוררתי בתחושה מוזרה. קמתי מהמיטה בדיוק בזמן כדי שהמים יירדו בבת אחת על השטיח, ולא על המזרן החדש. נבהלתי, ורז הרגיע אותי. צלצלנו למשרד של הרופאה כדי להודיע, והסתבר - הפתעה! שהיא לא נמצאת, ומישהי אחרת מהמשרד היא הרופאה התורנית. את שמה אני כבר לא זוכרת, ומן הסתם לא בכדי.
בין לבין התחילו הצירים, כחצי שעה-שלושת רבעי שעה אחרי ירידת המים.

(הערת ביניים:

המשכיות הטיפול היא אחד הדברים הקריטיים ללידה תקינה ונטולת התערבויות ולחוויה טובה ליולדת.
אבל בארה״ב, ברוב המקרים, הרופא המטפל בהריון הוא לא הרופא המיילד. הסבר: בארה"ב, מרבית הגניקולוגים עובדים בפרקטיקות משותפות. במשרד שיש בו שישה-שבעה רופאים שכל אחד מהם תורן רק בימים מסויימים, ויש מאות נשים בהריון שהן פציינטיות של המשרד, מרבית הסיכויים הם שלא הרופא המטפל הוא המיילד. לא צריך להיות גאון במתמטיקה או סטטיסטיקה בשביל המסקנה הזו, מספיק היגיון פשוט.

אבל מרבית הנשים לא עושות את החשבון הזה, מאמינות שרוב הסיכויים הם שהרופא ״שלהן״ יהיה איתן בבית החולים, והרופאים מעודדים את האשליה הזו עם מס שפתיים מינימלי לטובת הסטטיסטיקה. כולל אותי, אז).

המשך הסיפור. הופתעתי והתאכזבתי מכך שלא סוזן תהייה נוכחת בלידה. הרופאה, נקרא לה ד"ר רודולף, אמרה שאני צריכה להגיע מייד לבית החולים. הזכרתי לה שסוזן אמרה שלא צריך למהר. בפסקנות וגסות היא הודיעה לי שסוזן מעניינת את התחת שלה (ככה, במלים האלה), שהיא הרופאה שלי עכשיו, ושאני צריכה להגיע לבית החולים כדי להתחבר מייד לעירוי אנטיביוטיקה (ה-GBS היה חיובי) כי ירדו לי כבר המים. רז ואני התארגנו ונסענו לבית החולים ביחד.

הדולה בטסי התאחרה קצת. אחות נכנסה לחדר, הציגה את עצמה ואמרה שהיא קראה את תוכנית הלידה שלי ושגם הלידות שלה היו טבעיות. שמחתי. היא חיברה אותי לעירוי אנטיביוטי. אבל מייד אחרי זה היא רצתה לחבר אותי למוניטור, ואני נדהמתי: הרי בתכנית הלידה אמרנו במפורש שלא מוניטור, כי אני רוצה להסתובב בחדר בחופשיות. התגובה שלה הייתה תוקפנית ולא נעימה, ואני התחלתי לדאוג. רז שכנע את האחות לבדוק במוניטור נייד כל רבע שעה. הוא הציע לי שנבקש להחליף אותה, ומתוך הלך רוח כנוע העדפתי לא לבקש. לשמחתי, זמן קצר אחרי כן התחלפו המשמרות והיא הלכה.

אחרי שהאחות המאוסה נעלמה מהחדר, הוקל לי. הרגשתי התעלות. בטסי הדולה הגיעה עם המתמחה ההזויה שלה. רז ואני רקדנו בצירים והשמענו מוסיקה כיפית. הצירים תכפו והלכו ונעשו כואבים יותר ויותר, ובמקום לרקוד התהלכתי בחדר, נשענתי על דברים ונהמתי. הודות לתהליך הרגרסיבי, הייתי מאומנת ומוכנה להישאר עם הכאב ולזרום אתו, ובדיוק את זה עשיתי לאורך כל הלידה. המתמחה של בטסי ניסתה לגרום לי לעמוד על שש מתישהו, ואני פשוט לא התייחסתי אליה. אז היא נעמדה בפינה והתפללה בהתלהבות לאל הגשם או משהו.

ד״ר רודולף הגיעה כעבור כמה שעות. בחדר הלידה הייתה "אמבטיה שאפשר להשתמש בה בזמן הלידה" שהראו לי בגאווה בסיור המוקדם. אבל בלידה, האמבטיה היתה שם בסטטוס של נרות חנוכה: לראותה בלבד. ד״ר רודולף הודיעה מייד שאני לאמבטיה לא נכנסת, ובטח לא יולדת בה. למה? מחשש לזיהום (בבל"ת, אבל את זה הבנתי רק בדיעבד), וכי היא לא יכולה לבדוק אותי שם. ויתרתי, כי לא הרגשתי צורך ענק להיכנס למים. אבל היא לא הסתפקה בזה, אלא המשיכה לדבר בטון כעוס ותוקפני בגנות הרופאה שלי, סוזן, הקולגה שלה. ״סוזן ידועה לשמצה בבדיקות הווגינליות שלה שנועדו לזרז את הלידה". זה הותיר אותי פעורת פה. מה היתה תכלית האמירה הלא קולגיאלית הזו? שאאבד את האמון ברופאה שלי? בפועל, איבדתי לגמרי את האמון בד״ר רודולף. (בדיעבד, ד״ר רודולף כנראה כעסה על סוזן בגלל סברתה, שבגלל הבדיקה הווגינלית הגעתי ללידה כשהיא התורנית ולא סוזן. הכעס הזה חילחל להתנהלות שלה כלפיי).

ד״ר רודולף יצאה, ונכנסה לחדר הלידה שוב כעבור זמן מה. היא העלתה את נושא המוניטור, וכרגיל אצלה - בכעס ותוקפנות. בבדיקה האחרונה של האחות במוניטור הנייד, נצפתה ירידה קלה בדופק של העובר. ד״ר רודולף צוותה עליי לשכב במיטה ולהתחבר למוניטור רצוף. שוב דיון שלה עם רז. היא היתה מוכנה לכל היותר שאתחבר לפחות לעשרים דקות בכל פעם עם הפסקות של עשר דקות. מעשית, כמובן, המשמעות זהה למשמעותו של חיבור רצף למוניטור: נייחות ושכיבה על הגב.

הודות לקריאת הקטעים הרלוונטיים בספרים (שסימנתי לו מראש), רז ידע שירידת דופק קלה נורמלית לגמרי בלידה, ושפעמים רבות רופאים ואחיות לא קוראים אותה נכון. הוא סירב למוניטור במיטה. הרופאה הרימה את קולה. הוא צעק בחזרה. כל זה נעשה מעל הראש שלי, כשאני בצירים. התחלתי לבכות מהמצוקה שעוררה בה האגרסיבית ששלטה בחדר. את המצב הצילה הדולה בטסי, שהסתכלה עליי וראתה אותי. היא הציעה בנועם שכולם ייצאו החוצה ויסיימו שם את הדיון. איזו הקלה! נותרתי לבדי בשקט מבורך. כשרז חזר, הוא הרגיע אותי שהעניין סודר. אחר כך הוא סיפר לי, שהרופאה הודיעה לו שהוא מחויב לחתום על נייר המשחרר אותה מאחריות בגלל אי שימוש במוניטור (חשבה שזה יפחיד אותו), והוא אמר לה "אין בעיה, תני לי ואני אחתום". (עוד הסתבר לי בדיעבד, שהוויכוח לגבי המוניטור לא פסק לאורך כל שהותנו בבית החולים. מרגע שהגענו ועד הלידה. רוב הוויכוח התנהל בלי שידעתי עליו).

אחרי הסערה הזו, השתרר שקט. לא הרופאה ולא האחיות הפגינו נוכחות רבה, לשמחת כולם. זה מה שהייתי צריכה: מהר למדי הגעתי לשלב הלידה הפעילה, שבו כבר לא היה לי אכפת משום דבר ומאף אחד. כל האנרגיות הופנו פנימה. כל מה שרציתי הוא לשכב, מותשת (ככל שהלידה התקדמה, התשישות הציקה לי הרבה יותר מהכאב. לא שלא כאב, אפילו כאב מאוד, אבל כבר היו לי כאבים גרועים מאלה). לא רציתי שום עיסוי ושום מגע. רק בטסי ישבה לצדי בשתיקה והחזיקה בידי, מגע אנושי חם ומינימלי, שהוא כל מה שהייתי צריכה. אפילו נמנמתי קצת בין ציר לציר. השלב הזה לקח כשעתיים שבהם הייתי לגמרי בטרנס, מרגישה את הכאב, ולגמרי לא חושבת. הייתי כולי תחושות. ואז הרגשתי צורך גדול לעשות קקי. בעזרת רז קמתי והלכתי, די בקושי, לבית השימוש. גם אחרי כן, עדיין הרגשתי צורך. התפרקתי קצת בידיים של רז ובכיתי בתשישות, וזה היה הסימן שהגיע השלב האחרון של הלידה.

לא דחפתי. הרגשתי לחץ עצום כלפי מטה, ופשוט נתתי לו לקרות. רציתי לכרוע על הרצפה וללדת, אבל כאן שוב התערב הצוות: את צריכה ללדת על המיטה. אחרי ויכוח קצר עם רז, הוסכם שאכרע על המיטה. ביקשתי לעמעם אורות כפי שנכתב בתכנית הלידה, ושוב התנגדות מצד הרופאה: צריך להיות אור על התינוק כדי שאני אראה אותו. ויתרתי.

רז ואני, שני אנשים לא צרים ולא קלים, עלינו על מיטת בית החולים הצרה, אי זערורי של לגיטימיות רפואית באוקיינוס של רצפה. רז התמקם מאחוריי וחיבק אותי מעל החזה. אני, בתנוחת כריעה, נתליתי עליו ונדחפתי לעברו בכל פעם שהרגשתי לחץ. לו לא היה על מה להישען (הוא חטף נזק רציני לגב). למזלנו, השלב הזה נמשך רק 17 דקות. הרגשתי צריבה, ואז היא נעלמה. עוד גל של לחץ. הרופאה דיווחה שהיא רואה את הראש. עוד ציר או שניים, והופ, יותם יצא בעזרת הרופאה, ומייד הונח עליי. הוא היה ורוד ויפהפה. הפחידו אותי שתינוקות ברגע היציאה לא נראים מי יודע מה, אבל הוא היה מושלם, תווי הפנים ברורים, עיניים קטנות עצומות. תהיתי בקול לגבי חבל הטבור, והרופאה אמרה מהר "כבר חתכתי אותו, חיכיתי עד שהוא הפסיק לפעום". (מן הסתם שקר. שיהיה).

יותם לא בכה מיד. הוא פקח את העיניים והסתכל מסביב, רגוע ושלו, ורק אחרי כמה שניות התחיל לבכות. (הגירסה של רז: ״הוא פקח את העיניים וראה את תמי ואותי, ואז התחיל לבכות").
הסתכלתי עליו והרגשתי את הטרנספורמציה מתרחשת בן רגע. הפכתי לאם.

בהמשך הוא ינק, קיבל זריקה של ויטמין K (התחרטנו בדיעבד) ואני זוכרת במעומעם גם אמבטיה שרז הקפיד לגעת בו במשכה. הגיע רופא הילדים, ובדק אותו עליי (כמוסכם מראש) בהמון אהבה ועדינות.
חתמנו על הניירות לשחרור מוקדם מבית החולים, ונסענו הביתה. אני נקרעתי קצת ונזקקתי למעט תפרים, ולקח שבועיים עד שיכולתי לשבת על כיסא רגיל.
כעבור כשלושה ימים הייתה לו צהבת, שטופלה בבית בהצלחה בעזרת אור שמש, מגע עור לעור, יניקה ואהבה.

עד כאן סיפור הלידה של יותם כפי שנכתב ב-2009.

הקדמה- תהליך עיבוד לקראת הלידה של דניאל:

קראתי הרבה על לידה בזמן ההריון עם דניאל. היה לי בולמוס קריאה, וכמעט לא הצלחתי להפסיק לחפש עוד ועוד ספרים ואתרים ומידע. קראתי בבאופן, קראתי את הספר של אינה מיי (מצוין), הספר של פני סימקין (לא אהבתי), הספר על גישת ברדלי (מ-מש לא אהבתי. לדעתי הוא היה דוגמתי ורחוק מלהיות "טבעי" כמצוין בכותרת).

במקביל, חזרתי שוב לשני הספרים שליוו אותי בהריון של יותם. תשע שנים לפני כן, כשהבנתי שאפידורל אני לא לוקחת, ישבתי על הרצפה בחנות הספרים ועלעלתי בספרים שעל מדף ספרי הלידה. מתוך הערימה, בחרתי שני ספרים בגישות שונות לחלוטין:
A Good Birth, a safe birth
Birthing from within

התחלתי בספר A Good Birth, A Safe Birth. זה ספר מבוסס-מדע על גישות שונות ללידה, שכותש באופן שיטתי כמעט את כל מה שעושים בבתי חולים. הבסיס לספר הוא ספר אחר שמרכז מטא-אנליזות של מחקרים לגבי לידה, וקראתי אותם ביחד.

בין היתר, למדתי על שתי קבוצות בסיכון גבוה יחסית לקיסרי מיותר (ובכלל להתערבויות). קבוצה אחת היא לידות ראשונות. אני לא הייתי בקבוצה הזו. הקבוצה האחרת היא אימהות בגיל יחסית מתקדם. אני כן הייתי בקבוצה הזו. אם מוסיפים לזה את התרופה לדילול הדם שנטלתי, כל בית חולים שהייתי מגיעה אליו היה מסמן אותי מייד כיולדת בסיכון גבוה.

ככל שקראתי יותר, התמלאתי יותר פחד וזעם ושנאה כלפי הממסד הרפואי, ויותר ויותר רתיעה קשה מהאפשרות של לידה בבית חולים. על רקע זה, האפשרות הריאלית-אז, להגיע ללידה שניה בבית החולים בשל אילוצים כספיים, הביאה לתחושות קשות של חוסר אונים. (לא חששתי מקיסרי חירום. חששתי מהתערבויות לא נחוצות).

מצד אחד ראיתי צורך ללמוד ולדעת כמה שאפשר כדי להיות מוכנה. מצד שני, הרגשתי שאני לא באמת מתכוננת ככה ללידה. משהו היה חסר בהכנה הרגשית.

סגרתי את הספר ופניתי שוב ל-BIRTHING FROM WITHIN הנפלא. תשע שנים אחר הקריאה הראשונה, חזרתי אליו כשאני אחרת, וקראתי אותו אחרת.

פאם אינגלנד כותבת על עצמה, ועל תהליך ההחלמה שלה מהלידה הראשונה (קיסרי):
I learned to sit quietly with my heartfelt questions and deepest fears...and finally, learning to embrace the unknowable and unplannable nature of birth.
זהו.
שמעתי צלילי אסימונים, ראיתי אור יקרות של נורות נדלקות, התעוררתי והרחתי את ריח הוורדים...
(אפשר להוסיף מטאפורות ככל העולה על רוחכן, אבל זה הכיוון).
את זה רציתי.
ברור היה לי שלשם אני שואפת להגיע.
ושאני לא שם.

בשבת שאחרי כן, הלכתי לחנות ספרים לבד, ישבתי וחשבתי והרגשתי ובכיתי וכתבתי.

אני פוחדת.
ממה אני פוחדת? למה לידה בבית חולים מרתיעה אותי כל כך? ממה אני פוחדת בקשר ללידה בכלל?
אני לא פוחדת מהכאב. אני לא פוחדת שאני לא אוכל ללדת. אני מרגישה חזקה ויכולה. נתתי לזה כבר לקרות פעם אחת. אני יודעת שאני מסוגלת.
מה כן:
פחד מתחושת כישלון
פחד לאבד שליטה במצב - פחד שיעשו לי דברים רעים ואני לא אוכל להתגונן (= אחד מסיפורי הבסיס שלי, מהילדות)
פחד מתינוק פגוע
פחד מלהיות לבד, בלי תמיכה, בלי הגנה

הבנתי, שדרך הקריאה של ספרים מבוססי מדע ניסיתי לשלוט במה שיקרה. בכך בעצם אימצתי את רוח הרפואה המערבית השואפת לשליטה מוחלטת בתהליך הלידה, למרות שלכאורה שנאתי אותה ופחדתי ממנה (ובוודאי העברתי עליה ביקורת רציונאלית).

מרוב פחד, פינטזתי על לידה בלי מיילדת (מפחד שהמיילדת תשתלט לי על הלידה, תפלוש יותר מדיי). לידה בלי מיילדת היא אפשרות שמשכה וסקרנה אותי, אבל זו לא החלטה שכדאי להחליט מתוך פחד.

כדי להתמודד עם הפחד ולגלות מה יש מתחתיו, דימיינתי שאני כבר נתונה במצב שממנו אני פוחדת ונתתי לרגשות ולמלים לעלות.
הסתכלתי על מה שרשמתי לגבי הפחד להיות לבד, והבנתי שאני כבר מרגישה לבד. הקריאה הקדחתנית הזו של עוד ועוד מידע הייתה מתוך תחושה ש"אני צריכה לעשות הכל בעצמי", וכיסתה על תחושה עמוקה יותר של חוסר אונים וצורך בעזרה. ועלו לי המלים:
אני צריכה שמישהו יקשיב לי
למה אף אחד לא מקשיב לי
זה לא יעזור, לא יקשיבו לי
מכאיבים לי ואני לא יכולה לעשות כלום
ובכיתי.

התברר לי שאני גם כועסת יותר משחשבתי. בשבועות שלפני כן, ראיינתי מיילדת אחרי מיילדת. על השאלה שלהן "איך הייתה הלידה הקודמת שלך" מצאתי את עצמי אומרת קודם כל ברוגע שהייתה חוויה חיובית בסך הכל, שזו התשובה שדיקלמתי במשך כל השנים שחלפו, וכרגיל הוספתי: אבל לא הודות לרופאה ולאחיות בבית החולים, אלא הודות לדולה בטסי ולבעל שלי. המעט שהרופאה והאחיות היו שם בשבילו, היה כדי להפריע.

לכאורה, אותה תשובה מתורגלת ושגורה. אבל משהו השתנה בזמן האחרון: בכל פעם שחזרתי על המלים האלה, כעסתי יותר.

כשישבתי בחנות הספרים באותה שבת וכתבתי, הכעס והפחד שהתעוררו עם הקריאה והמחקר התחברו לזיכרון הכעס והפחד כלפי הצוות הרפואי בלידה הראשונה. החלק הזה בסיפור הלידה, שהוזנח כל כך הרבה שנים, קיבל לקראת הלידה השניה ממדים גדולים בהרבה.

כי לא התמודדתי אתו עד הסוף. הלידה הראשונה שלי הייתה ״בסדר יחסית״ ואפילו ״חיובית ברובה״, והסתיימה בלידה טבעית של תינוק בריא שמעולם לא נפרד ממני, יניקה מייד אחרי הלידה ויציאה מוקדמת מבית החולים הביתה. לא היה שם סיפור אימים, לא דראמות עוצרות נשימה. לכן, כנראה, היתה לי החלטה לא לגמרי מודעת, לא להתלונן על מה שהשתבש. בגלל אותו חלק חיובי, מעולם לא באמת עיבדתי את החלק השלילי, לא התאבלתי עליו. עכשיו הגיע הזיכרון דרך הפחד, דרך הקריאה האובססיבית. זו היתה הזדמנות לעבד את הזיכרון. ניצלתי אותה מתוך הבנה שזכר הניסיון ההוא עלול לפגוע לי בלידה הזו. תחושת התגוננות בלידה היא נבואה שעלולה להגשים את עצמה.

יכולתי לנסות להימנע מהגעה לבית החולים עד כמה שאפשר (ובאמת הבנתי שרוב הסיכויים שלא אגיע לשם). אבל אני לא רציתי שצילם של הזיכרון, ושל הפחד, ייפול על הלידה בבית.

אז ישבתי וכתבתי את סיפור הלידה של יותם.

דף מוצנע
דף סיפור לידה

סיפור הלידה השניה: סיפור הלידה של דניאל

הסבר לגבי הזמנים בסיפור הלידה להלן, כי זה קצת מבלבל.

יותם נולד בשנת 2000. דניאל נולד בשנת 2009.
סיפור הלידה של דניאל נכתב לא מזמן, ב-2015.
סיפור הלידה של יותם שלהלן נכתב בזמן ההריון עם דניאל, בשנת 2009. כתבתי אותו אז במטרה להתגבר על המשקעים שהותירה הלידה הראשונה לקראת הלידה השניה. ערכתי אותו מעט עכשיו כדי שהזמנים יהיו ברורים.