גם אני גיליתי עכשיו את הדף הזה, כל כך אמיתי! וכל כך נכון ,שום קיצוניות לא תעזור לגדל ילדים יותר נכון,
הדרך הנכונה לגדל ילדים היא לגדול איתם ולגדל אותם באהבה...
כמה בלבולים יש לנו עד שהם נולדים "נעשה כך, בשום אופן לא נעשה כך..." ואז פתאום הם נולדים ואנו מגלים כמה אנחנו בעצמנו קטנים, כמה באמת אנחנו לא יודעים כלום... ומתוך הביטול הזה אפשר לצמוח באמת.
כל הכבוד על הכנות והיושר בה כתבת.

פתאום הדף הזה היה במה-חדש והיתה לי הזדמנות לקרוא אותו.
כל הכבוד לך שהיית מספיק קשובה לבתך ולעצמך כדי לנטוש את החלומות שהיו לך ולא התאימו למציאות.
זה לא קל.
וזה יותר חשוב מהחלטה על דרך כזו או אחרת.
תודה לך שהארת את הנקודה הזו.
ובמיוחד אהבתי:

ואולי השיעור הגדול מכולם: כמה אין לי שליטה על כמעט כלום. פשוט להרפות , להניח שלדברים יש את הסיבות שלהם, הקצב שלהם ואני יכולה רק להשתדל כמיטב יכולתי וזהו.

תודה על התגובות.
אחרי שכתבתי, כמובן שרציתי לא להשאיר את זה כי ...
אבל כשנכנסתי למחוק ראיתי שכבר יש התייחסות ותגובות.
תודה לכן .זה באמת מקום מיוחד האתר הזה ויש משהו מאד חזק ומחזק בלכתוב על תהליך שעברתי ולא להשאיר את זה במגירה.

יש ספר נהדר שאני מאד אוהבת "מסר האנשים האמיתיים"
מסופר שם על חברת אבורג'ינים ובין שאר הדברים, מסופר מה וכיצד הם חוגגים.
הם אינם חוגגים ימי הולדת , למשל. אבל כן חוגגים כאשר אדם מרגיש שעבר עוד שלב בהתפתחותו.
כך אני מרגישה ולכן "חגגתי" את השלב מעל דפי האתר.
אז תודה שהשתתפתן בחגיגתי. @}

ביתי בת 3 חודשים ואני מניקה אותה הנקה מלאה. מהלידה ועד היום יש בי פחד נוראי שאני לא אצליח להניק, בגלל שבעבר הלא רחוק הייתי דיי חולה. אני עוד זוכרת את ההנקה שלי עם הילד הראשון. הייתי מאוד חולה כשהוא נולד וההנקה הייתה מאבק קשה בין ההקאות. כך שכל פעם שאני לא מרגישה טוב, נכנס בי גל חרדה, מה יהיה אם אני אהיה ממש חולה ואני לא אצליח להניק. עכשיו אני מנסה לשחרר ולהגיד לעצמי שגם אם זה יקרה, ההנקה זה לא כל הגלום באמהות וגם אם אני לא אצליח זה לא נורא, עכשיו אני בריאה וזה מצויין אני מקווה להמשיך להיות כזאת אבל גם אם לא, חום ואהבה, זה הדבר הכי הכי חשוב באמהות.

כתבת בהיר ויפה ונוגע ללב.

זה היה מרגש עבורי לקרוא את הדף הזה.
נתת כאן לגיטימציה לכך שזה אנושי גם אחרת.
שאנחנו בעצם אנושיים מאד.
שיש חמלה.
שכולנו עושים כברת דרך, וכמו שאמר ד"ר סוס: כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים
תודה

רוצה לומר גם לך תודה, על השיתוף.
המשפט הכי חזק עבורי היה
מדהים אותי כמה לא ממש ידעתי כלום על אימהות.
ובהמשך..
אני הייתי בבהלה איומה לקראת האימהות בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי ואיך שגדלתי.

לא נראה לי שאפשר לדעת מראש מהי אימהות.

כאשר הולכים אל הלא נודע תיאוריות יכולות לתת הרבה בטחון, יכולות למסך ולטשטש את חוסר הידע, ומאפשרות חיבור קל ומהיר. בפועל הדברים לא תמיד קורים כמו שאנו רק חולמים או מצפים, גם כי יש לנו הרבה ללמוד, וגם כי את הלימוד האמיתי, של החיים, ההתפתחות והגדילה, אנחנו עושים בעיקר דרך הלא מודע שלנו.

כאן אני מאוד מתחברת למה שכתבה רסיסים של אור
זה לא יעזור לנסות להלביש על עצמנו אמונות של מישהו אחר, לרצות להיות משהו שאיננו. לכל אחד מאתנו מסלול ודרך אחרת לעשות בחיים הנוכחיים, ואנחנו חייבים לעבור אותה בדרך שלנו.

הלימוד של המבוגרים נחווה דרך קושי, ולך היה קשה! מאוד! זו האמת ( כפי שאני חווה אותה דרך הסיפור שלך ) ואת בחרת למען שפיותך בדרך הקלה יותר שהיא מאוד לגיטימית, כי למה לא להקל כשכל-כך קשה, אפילו שאולי באמת הפנימית שלך היה לך קל להתחבר למשהו שונה ( בתיאוריה ) משהו שהוא מאוד בולט כאן, באתר, ומרגיש כל כך טבעי עד שנדמה שהוא קל. אבל הוא ממש לא.
זוהי דרך שדורשת הרבה התמדה, רצון חזק, הקשבה פנימית, אמונה ועוד. וזה לא פשוט בכלל. אבל כשבוחרים בזה מבפנים, פשוט אי אפשר אחרת!

מסתבר שאין רק אמת אחת. ומה שחשוב הוא שאת שלמה עם דרכך, שיהיה לך טוב, כי כך ילדתך תזכה לקבל את המקסימום שאת מסוגלת להעניק לה. וזה בטח לא מעט.

@}

יש בי גם קול קטן שרוצה לאמר : לא תמיד מה שכתוב כאן נכון. אפשר לגדל נפלא ילדים גם בדרך קונווציונאלית.

אני מאד מסכימה, וחושבת שבסופו של דבר המסקנה שלך מאד נכונה:

_אולי הדבר הכי חשוב באימהות שלי זה היכולת לבחון כל הזמן מה קורה לי, למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה והאם יש דרך אחרת לפעול בעניין, דרך שתביא יותר ריפוי לכאב שנדמה שעובר בירושה .
לבחון כל הזמן מה מתאים לי, מה מתאים לה ._

זה לא יעזור לנסות להלביש על עצמנו אמונות של מישהו אחר, לרצות להיות משהו שאיננו. לכל אחד מאתנו מסלול ודרך אחרת לעשות בחיים הנוכחיים, ואנחנו חייבים לעבור אותה בדרך שלנו.

אולי הדבר הכי חשוב באימהות שלי זה היכולת לבחון כל הזמן מה קורה לי, למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה והאם יש דרך אחרת לפעול בעניין,
את אמרת.

@}

@} @}

בקצרה ההיסטוריה שלי עם האתר:
קראתי את עקרון הרצף כשהוא תורגם לעברית זה לפני 10 שנים בערך.
מאד מאד אהבתי וזה גם תאם מאד את מה שגיליתי בעצמי כמורה לתינוקות (מוסיקה) וגם מה שהתחברתי אליו עמוקות בטיולים באפריקה ובהודו/נפאל.
לפני שנתיים כשנכנסתי להריון חיפשתי קצת כיתוב על עיקרון הרצף ומצאתי את האתר.
קראתי בו לאורכו ולרוחבו והיה לי ברור שזו דרכי.
לא קניתי מיטה, לא עגלה, ובטח לא בקבוקים ומתקן לייבוש בקבוקים.
כל מי שניסה להציע לי נראה לי כלא מבין במקרה הטוב ובמקרה הרע כבור ומיושן.
התמונה שלי בראש הייתה שאני כל היום עם תינוקת במנשא כשמדי פעם מורידה אותה להנקה ומחזירה.
כמובן שביררתי היכן רוכשים מנשאים, חיתולים רב פעמיים ואוכל אורגני.
לידה בבית לא באה בחשבון כי הייתי כבר בת 41 לא רזה כל כך, ואחרי לידת עובר מת בחודש תשיעי לפני כמה שנים.
וזהו. ראיתי את שתינו מסתובבות ביער בגבעות מעל הבית שלי. ככה. הולכות, יונקות, ישנות, נהנות.

הלידה שהייתה זירוז הייתה קשה מנשוא. לי ולה.
קיבלתי המון פיטוצין והאפידורל כבר לא עזר בשלב מסויים . פשוט נורא.
החמודה שלי נולדה עם אפגר 4 שעלה אחרי 5 דקות ל 6 ואחרי 10 דקות ל- 7.
בדקות הראשונות לא היה ברור אם היא תחיה. אח"כ לא היה ברור מה תהיה איכות החיים שלה.
כשהשתחררתי אחרי 4 ימים מבית חולים עם תינוקת בריאה, חמודה, אבל שלא מוכנה בשום פנים ואופן לינוק, זה באמת כבר היה פרט שולי.
לי לא היה חלב (הגיע רק אחרי שבועיים. בגלל גודל חזה ובגלל בצקות קשות מהלידה )והיא הורגלה לבקבוק ולא הסכימה בשום אופן לינוק.
ואז שאבתי ארבעה וחצי חודשים.
בהתחלה 8 פעמים ביום ואח"כ 4 פעמים ביום עד שהעברתי אותה למטרנה.
אז הלכה ההנקה, הלך גם המנשא.
כששואבים חייבים להיות עם ידיים פנויות ואז אין ברירה אלא להניח על מיטה כל הזמן. וגם הרבה פעמים נתתי לה לשתות לבד כי זה העסיק אותה מספיק כדי שאוכל לשאוב.
גם בכלל איכות החיים לא מאד נוחה כששואבים.
התלות הזו בשאיבה, אי אפשר ללכת לשום מקום כי כל הזמן זה או לפני או אחרי ובקיץ גם החלב מחמיץ.
וגם היה לי דיכאון אחרי לידה.

בגיל 7 חודשים, החלטתי שלטובת שתינו אשים אותה במעון. בית תינוקות קיבוצי.
עוד פרה נשחטה.
מהיום הראשון היה לה שם נפלא. היא הביטה בי במין מבט כזה של :" מה את עוד כאן?"
וזהו. עד היום אני לוקחת אותה בצהריים וזה נהדר עבור שתינו.
אני עובדת ולה יש הזדמנות לשחק עם אחרים, וגם טוב לבנות חוסר תלות בין שתינו. (אני חד הורית)

לפני חודש בעצת חברה, התחלתי להשכיב אותה במיטה שלה.
והרי איזה פלא.
נרדמת נהדר. הרבה יותר קל לי לטפל בה כשהיא מתעוררת ושתינו ישנות טוב יותר. זה גם מאפשר ביותר קלות
לאימי לשמור עליה כי בשיטת ההשכבה במיטה שלי היא לא הסתדרה.
זו הפעם הראשונה שממש שמחתי שהיא לא יונקת.

אני זוכרת ששמעתי לפני כן אמהות שטוענות שלילד שלהן טוב במעון, טוב לישון במיטתו והייתי אומרת בליבי:
הן פשוט לא רגישות כדי לקרוא את סימני המצוקה.
אני לא כועסת שכך הרגשתי כי זה בא מהמקום שקיווה שיש דרך בטוחה (הדרך של באופן) לאמהות קלה יותר.
כאילו שהתנהגויות מסויימות יכולות באמת להסיר את הפחדים שלי, את מה שעולה בי כאם.
שאם אתנהג כך וכך, האמהות תהיה קלה יותר ולפחות לא יהיו לי התלבטויות ורגשות אשמה וכו'.
מדהים אותי כמה לא ממש ידעתי כלום על אימהות.

יש טיפים שכן עשיתי בהם שימוש מצויין ואני שמחה שקיבלתי את הרעיונות מהאתר: למשל מנשא שמאד נהניתי והיה מאד פרקטי עד עתה.

אני חושבת שכל אחד מקבל מכאן את מה שהוא מחפש בשלב שבו הוא נמצא עם חייו.
אני הייתי בבהלה איומה לקראת האימהות בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי ואיך שגדלתי.
האתר בהחלט שימש לי כמקור לביטחון, לעניין בחודשי ההריון הארוכים, ובשלב קצר גם כתמיכה.

כיום אני מרגישה שבכל זאת יש משהו שהוא מעבר לטיפול הפיסי בתינוק.
ברובד של התנסות נשמות.
שמי שהגיעה אלי, בחרה לחיות לאם בעולם המערבי עם כל הקשר שלה ושלי למשפחת האדם והחיות ועיקרון הרצף.
אני מרגישה שהדבר הכי חשוב שאני יכולה להעניק לה זה את יכולת ההכלה שלי, האהבה שלי,
אני רואה מאד מאד חזק את הקשר בין הרווחה שלי לבין האושר שלה. וכאשר זה אומר להיפרד ממנה לפעמים, הרי שזה נהיה יותר חשוב מכל השאר.

אני זוכרת את הפאניקה שלי בהתחלה שמה יקרה אם לא אניק, שאשים אותה בבית ילדים שאטייל איתה בעגלול ובעגלה...
והיום העניינים הרבה יותר קלים וזורמים .

ואני די רחוקה ממה שחשבתי שכל כך חשוב.

אני כותבת וחושבת תוך כדי מה בעצם אני רוצה לאמר כאן באתר הזה ולמה אני כותבת את כל זה.
לא ממש יודעת. זה מעין סיכום עבורי. מין ציון דרך להתבגרות שלי כאם.
והאתר הזה שימש לי כבית בזמן מאד משמעותי בחיי: בהריון.
יש בי גם קול קטן שרוצה לאמר : לא תמיד מה שכתוב כאן נכון. אפשר לגדל נפלא ילדים גם בדרך קונווציונאלית.
אבל אני מאד מכבדת את הדרך של מי שבוחר גם בדרך הזו.

אולי הדבר הכי חשוב באימהות שלי זה היכולת לבחון כל הזמן מה קורה לי, למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה והאם יש דרך אחרת לפעול בעניין, דרך שתביא יותר ריפוי לכאב שנדמה שעובר בירושה .
לבחון כל הזמן מה מתאים לי, מה מתאים לה .
כשקשה לי כי היא בוכה, לא להגיב כמו שהורגלתי בחוסר סבלנות וטינה אלא לעצור, לבקש עזרה, להכיל אותי ואח"כ להכיל אותה.
להאמין לה שהיא לא סתם מקטרת אלא משהו באמת מציק לה. לתת לה המון מרחב. לחקור לשמוע, לטעום, להרגיש.
ואולי השיעור הגדול מכולם: כמה אין לי שליטה על כמעט כלום. פשוט להרפות , להניח שלדברים יש את הסיבות שלהם, הקצב שלהם ואני יכולה רק להשתדל כמיטב יכולתי וזהו.