וחוץ מזה, למען הסדר הטוב, יש להודות שהם לא באמת פיטרו אותי, רק לא הסכימו לחדש לי את החוזה.
מותר.

:-D
הם עשו לי טובה גדולה מאוד בזה שפיטרו אותי. זה לא היה מקום שמתאים לי בכלל. הסתדרתי שם, אבל אף פעם לא הייתי שמחה. עכשיו אני עובדת במקום שמתאים לי כמו כפפה ליד.

(הרבה מקומות עבודה אוסטרליים בוחרים עובדים לפי האופי והתאמה אישית לצוות. יותר שאני חושבת על זה, זה נשמע לי סידור יותר מוצלח)

במיוחד למיקמיק היקרה, [po]ולתמרוש רוש[/po], וכן לשאר הכותבות - תודה רבה רבה! אתן מקסימות, משתפות כל כך נהדר. מזדהה ומודה לכן על ההבהרות והעצות. [po]תמרוש רוש[/po], בטח פיטרו אותך כי לא יכלו לסבול את נקיותך וכנותך הפנימיות.
חזקי ואמצי!

תודה.
תודה רבה
וחיבוקים בחזרה

ניגשת מייד לתרגל, ללא דיחוי.

תודה !!

(())(())(())(())(())

הנה, את רואה, לפני שבוע קיבלתי הודעת פיטורין, וכל בחבשת הדבורים והזבובים חזרה כמו כלום.
אז מה. אז צריך לחזור בחזרה למקום של השקט.
שוב ושוב ושוב.
ואז יקרה משהו אחר שיוציא אותי ממנו
ואז אני אחזור חזרה
ושוב
ושוב
וכל פעם - קצת יותר שקט. קצת יותר מדויק. קצת יותר נקי ונכון.
וקצת יותר בקלות ובטבעיות :-)
יש נסיגות, המון, אבל אין באמת דרך חזרה. לא אחרי שגילית את הכיף העצום שבסדר וניקיון מנטליים.
על איכות כזאת לא מוותרים.

[hr]

עוד תרגיל מצוין: להיות עם מישהו, ובמשך פרק זמן - שתי דקות או עשרים דקות או כמה שנכון - לא לעשות שום דבר חוץ מלהקשיב ולהתבונן בו.
רק בו.
תני את עצמך. 100%. וכל פעם שאת סוטה מהנושא - לחזור. להתמקד. להקשיב.
נראה אותך :-D
להיות [b]עם[/b]

טוב להכין גם מנטרה ברזרווה, לימים קשים.

לפני כמה זמן קולגה מהעבודה הטרידה אותי.
אמרה לי עלי דברים קשים.
התפקוד שלי הלך פקקט, ביחד עם ההערכה העצמית שלי.
סופבוע שלם הייתי צריכה להשגיח עלי בשבע עיניים. לא לתת לעצמי לגלוש לתוך התסריט החבוט והמוכר של "אני לא שווה כלום" (תסריט באורך קילומטר)
כלפעם שהוא התחיל - לעצור, להתפיק, ולהשחיל במקומו את המנטרה שלי
(במקרה הזה, אימצתי את "אום נמה שיווה")
כל פעם
כל פעם
כל פעם
שוב ושוב ושוב.

זה לא מחק לי את התסריט מהדיסק, אבל לאפחות לא העצים אותו.
שמר עלי בשפיות יחסית
בסוף השבוע הייתי מותשת לחלוטין - אבל גיליתי שמשהו נטבע בי.
עכשיו, אום נמה שיווה נהפכה למחשבת-ברירת-מחדל. למחשבת רקע.
היה ירדה לאיזה רובד תחתון ובסיסי. אם אני מתחילה לחשוב בלי לשים לב - יש סיכוי טוב שזו תהיה היא.
וזה כבר משהו באיכות אחרת.
הרבה יותר שקט. ונכון.

(אני תמיד שומעת אותה בראש בגרסה עם מנגינה פשוטה מאוד, בביצוע של שילה צ'נדרה. גיליתי שלמנגינה - מוסיקה באופן כללי, ובייחוד מנגינות מסוימות - יש כוח גדול עלי. אז ראוי להשתמש בו)

מה כבר יש לספר?
בראשית היה מוח, שנראה כמו גן-מבוך. עם שבילים מתפצלים ומסתובבים לכל הכיוונים.
משהו ענק, פעיל, מזמזם, 24 שעות ביממה.
למוח הזה היה מחובר גוף קטן.
שנים חשבתי שזה נורמלי.
מחשבות מתרוצצות לכל הכיוונים, מתחלפות, עוצרות, קופצות, משתכפלות, מזמזמות, מסתחררות...
קשקשת בלתי פוסקת.
ולפעמים כמה שכבות של מחשבות במקביל!
למוח הזה היו גם תסריטים קבועים: לא מחשבה אחת, אלא שרשרת של מחשבות, כמה סטים וסיפורים שאם בטעות התחלתי אחד מהם, הייתי צריכה להמשיך ולהמשיך (עם וריאציות, כל פעם זה היה קצת אחרת כי בכל זאת מה) עד הסוף המר.
בחיים לא חשבתי שאני יכולה להפסיק באמצע. או לסרב להתחיל עם זה בכלל.

ואז התחלתי לעבוד עם חברה שלי על כל מיני דברים, והיא התעקשה שצריך להחזיר את המוח הזה (האמבה, היא קראה לו אחרי שציירתי לה את המוח הענק רב-השלוחות עם הגוף הקטן מתחתיו) לממדים יותר שפויים.
היא עזרה לי להתחיל להבין שיש פה בעיה.
להתחיל לשים לב מה המוח שלי עושה לי כשאני לא שמה לב.

הבעיה עם כוורת הדבורים הזאת, זה שהיא מונעת ממך להיות בכאן-ועכשיו. המחשבות הן תמיד על מה שהיה, או יהיה, או היה צריך להיות, או לא יכול להיות. לעולם הן לא על מה שכאן ועכשיו.
במילים אחרות, המחשבות האלה מונעות ממך [b]לחיות[/b]
כי החיים הם רק כאן-ועכשיו. אין עתיד, אין עבר. פשוט אין.
מה שעכשיו זה מה שיש.
מה שמחר- יהיה מחר. אולי.

הנה תרגיל אחד מועיל:
פעם, פעמיים, שלוש, חמש, שש פעמים ביום, לעצור לרגע ולכתוב במחברת:
[list]
[*] מה אני חשה ברגע זה (תחושות גופניות: רעב, טמפרטורה, שריר מכווץ, עקיצה של יתוש וכו')
[*] מה אני מרגישה ברגע זה (רגשות ומצב מנטלי/רגשי)
[*] על מה חשבתי ברגע זה
[/list]
עוזר לחזור למציאות: לכאן-ועכשיו.
מפתיע ממש מה מגלים עם התרגיל הפשוט הזה. איפה את ואיפה חשבת שאת.

מדיטציה
(כל מילה נוספת מיותרת. כבר אמרו הכל לפני)
אבל בכל זאת:
החוויות הראשונות שלי עם מה שמדיטציה אמורה לחולל היו במקומות אחרים.
כשמצאתי עיסוק שדרש ממני כל כך הרבה פוקוס - שלא חשבתי על שום דבר כשעשיתי אותו.
קראטה.
באימונים תובעניים במיוחד, זה היה נהדר. פתאום גיליתי שכבר חצי שעה לא חשבתי על משהו.

לעתים נדירות אשכרה [b]ישבתי[/b] לעשות מדיטציה. זה לא לגמרי אני.
(היתה תקופה שכן, וזה היה מאוד מועיל. אחר כך תקופות ארוכות שלא)
מה שאני מעדיפה כיום, זה לעשות מדיטציה על הדרך: כשאני עושה משהו - להתמקד בו.
אני מכינה סלט? אז נא להתמקד ולחשוב אך ורק על הסלט.
(זה נשמע בערך כך:
עגבניה
לשטוף
ירוק
ריח
מיץ
לסחוט
זעתר
המממ...
עכשיו
הלימון במקרר
לשטוף סכין
וכן הלאה. קצת שונה מהנאומים שאנחנו נותנות לעצמנו בראש רוב הזמן, נכון?)

המטרה היא להיות כאן ועכשיו ובהווה ובמציאות, לא בתוך המוח שלך שבונה לך פנטזיות מפה עד הודעה חדשה ומשגע אותך עם תסריטים, שנראים כמו הסרטים האילמים שכולם מתזזים בהם במהירות לא-טבעית לכל הכיוונים - פלוס טונה מלל.

כשאת הולכת לקניות - [b]אז[/b] הזמן הנכון לחשוב דברים כמו:
שקיות רב פעמיות
אורז וקינואה בתפזורת
איפה הצנצנות
לקחת קרטון ביצים לשימוש חוזר

וכן הלאה.

כשאת הולכת לשירותים ולאמבטיה - [b]אז[/b] הזמן הנכון לחשוב על:
דלי
גיגית
יש מספיק מים להוריד בשירותים
הנה המכנסיים המפושתנים של הילד (להתקלח עליהם)
פקק
להנמיך את הזרם, להעלות קצת טמפרטורה
(מאפשר הנאה מהמקלחת בפחות מים)
א-מחייה!

כשנבחרת ראש ממשלה שלדעתך יש סיכוי שתקשיב לך - שהכריזה רשמית שהיא "מאמינה שבינויי אקלים" - [b]אז[/b] הזמן לחשוב מחשבות כמו:
"חם, שטוח וצפוף"
לקנות
לכתוב מכתב
לשלוח
לשים סימניה על הפרק "100 דרכים להתיל את כדור הארץ" כי הוא הכי תמציתי
להכניס טיעונים א,ב,ג
(ואז גם להפסיק להתקמצן, להפיס קלהתבייש, [b]ולעשות את זה[/b])
<תזכורת לעצמי. אוי הבושה ואוי הקמצנות>
ואחרי שעשית את המעשה - [b]לשכוח מזה[/b]

מוח נקי ופנוי.

Do tell

(-:

אני אמרתי שזה קל?
אני אמרתי שזה שווה את זה.

(תשמעי, אם [b]אני[/b] הצלחתי לרסן את להקת הזבובים, הדבורים והתרנגולים ששרצה לי במוח רוב שנות חיי - וואללה כל אחת יכולה. כן, זה דורש זמן ועבודה ממוקדת. שווה בטירוף)

[u]אם תעיפי את הזמזום הזה מהמוח שלך[/u]...

EASIER SAID THEN DONE

אני לחלוטין עם אום אל קיצקיץ. המחשבות הטורדניות האלה לא יותר טובות משום מחשבות טורדניות אחרות, רק בגלל שהן "נעלות" יותר בתוכן שלהן.
עדיף בלי. אם תעיפי את הזמזום הזה מהמוח שלך, הוא יהיה יותר פנוי להגיב נכון בזמן אמת לאדם אחד שעומד מולך, ולעזור לחולל אצלו שינוי או שיפור אמיתי.
מחשבות טורדניות על אנשים שאת לא מכירה לא יאפשרו לך להיות נכונה ומדויקת וטובה בכאן-ועכשיו מול מי שאת חיה אתו. הן מבזבזות את זמנך ואת היקר ואת תודעתך היקרה שבעתיים.

אז הקיץ הלוהט עבר... or did it really ?
עברנו את אמצע נובמבר, עוד שבועיים חנוכה, החג הכי חורפי שיש
אבל חורף - אין
אפילו לא משהו שמזכיר חורף
כולם פה מסתובבים עם גופיות ומכנסיים קצרים, אף אחד עוד לא איפסן את הסנדלים שלו
חם!!!
התחממות גלובאלית מישהו אמר ? לאאאאא
מה פתאום.
אנחנו רק נדבר על זה ש"אוי , מה יהיה? והחורף לא מגיע, והכינרת נעלמת. והנחלים מתייבשים". אבל נמשיך לעשות הכל בדיוק (בדיוק!) אותו דבר
ונמשיך להוריד 8 ליטר מים (!) אחרי כל פיפי קטן שעשינו...
ואם חם, אז נדליק מזגן. קליק אחד קטן וכבר לא חם. כמה פשוט !
רק אני ומיליארד מחברי הקרובים...

אז קצת חם, לא צריך להשתגע!

הבת שלי מתחילה ללכת בימים אלו. קטנטונת, מתוקה. סובלת מהחום נורא. לא יכולה שלא לחשוב לאיזה עולם היא גודלת. איך ייראה העולם שלנו כשהיא תגיע לגיל... 20 נגיד...
איזה מראות ייגלו לעיניה ? איזה כדור אני משאירה לה ? האם יהיה לה ים נקי להתרחץ בו ? האם יהיה טבע, או שהכל יהיה בתשלום עם חנייה מסודרת ? (במקרה הטוב - ייתכן ולא יהיה טבע בכלל)

עומס חום קיצוני. הטרמינולוגיות משתנות. יש צורך במילים חדשות כדי לתאר את מזג האויר. מילים חדשות כמו הביל, לוהט, קיצוני... שכל חיי לא שמעתי בתחזית מזג האויר.

הקרחונים נמסים. ואני קוראת עיתון. וכל מה שאני יכולה למצוא שם זה תמונות של הרמטכ"ל ואיזה קשקוש על איזה מסמך.. זה מה שמעסיק את כל המדינה?
אני באמת שואלת ?
זה מה שצריך לעמוד בראש החדשות
?
לא זה שאנחנו אוטוטו ניצלים חיים? שהחום הקיצוני הזה בכל העולם, השריפות, השטפונות יובילו לשינויים בחקלאות, באוכל שיגיע אלינו לשולחן ובמחיר שלו ?
אנשים נכנסים למזגן ושוכחים מהעולם.

אני לא מבינה את זה !!

טוב, אז אני כנראה רוצה לשנות את כולם ... (-:

[u]אולי מחר ימציאו דרך להפיק אנרגיה נקיה מכל האשפה בעולם והיא תהפוך למשאב יקר ערך, וכל השקיות ששוכבות שם יזכו לעדנה?[/u]
אום אל קיצ קיצ גרמת לי לחייך. איזו מחשבה נפלאה. תודה לך עליה.

אני לא חושבת שהמחשבות שלי מתרכזות דווקא בכמה אנשים הם לא בסדר. אני לא מנסה לשנות את האנשים, לא מנסה לשלוט. מרגיז אותי איך שאנשים גדלים לתוך איזו מציאות
ולא חושבים מה זה אומר. אנחנו גדלנו בדור (כך גם הורינו והוריהם) שזורקים את האשפה לפח, משם לפח גדול יותר בחוץ, ואז יבוא כבר מישהו ויפנה אותה. ייקח אותה רחוק רחוק מכאן
רחוק מהעין רחוק מהלב. ושם נגמרת כל הדאגה שלנו לגבי התוצר הזה שלנו.
ואם היינו צריכים לחיות עם כל תוצרי הלוואי האלה בבית שלנו ? אם היינו נאלצים לאגור אותם? קרוב קרוב, תחת קורת הגג שלנו? אה, אז זה כבר היה נראה אחרת לגמריי נכון ?

התרבות הזו של "כל מה שמעבר לגדר הבית שלי הוא כבר לא מענין אותי ולא באחריותי פשוט לא ברור לי .
למה אנחנו מגדלים ככה את הילדים שלנו ? למה לא משנים את התפיסה הזו ?
שילמדו שכל העולם הוא הבית שלהם. כל פיסת אדמה, גם באמצע הרחוב, גם בטבע, הכל שלהם , ושל הילדים שלהם ושל הנכדים שלהם וצריך לשמור על זה !!!

ולמה לא לשים פשוט את כל המוצרים מהסופר בקופסת קרטון, הרי יש להם כמויות של קופסאות שהם זורקים. ברוב הסופרים הם שמים מאחורי הקופות את הארגזים. אז אם כבר מגיעים לסופר כשנתקעים, תמיד לקחת הכל בקופסת קרטון ואף פעם לא לשכוח לטחוב כמה שקיות ניילון מהבית בתוך התיק, שיהיה.

[po]אום אל קיצקיצ[/po], התחברתי למה שכתבת.
תודה !

אני חושבת שאולי כדאי להתייחס לעניין המחשבות הטורדניות כעל מחשבות טורדניות ולטפל בהן, בלי קשר לתוכן. כי מה, זה שהן כביכול מבטאות כוונות נשגבות יותר כלפי העולם, זה כאילו נותן להן את זכות הקיום, ואז הן משתלטות וגורמות לסבל. אבל בעצם,הן מחשבות טורדניות, נקודה. הן לא יותר חשובות ממחשבות טורדניות של מישהו אחר, נניח, סתם, מישהו שמפחד שכל רגע משתלטת עליו מחלה סופנית. מבחינתו זו המחשבה החשובה ביותר. אבל את אומרת, רגע, המחשבה שלי נעלה יותר, כי היא דואגת לכל העולם ולא רק לי, אז זכותי להמשיך לחשוב אותה לנצח. או יותר נכון, המחשבה אומרת, "אני חשובה, אני המצפון של העולם, אני כאן אני נשארת". כך במרמה היא קונה את מקומה ונשארת. אבל הנוכחות שלה לא רק גורמת לסבל, אלא גם לא משפרת שום דבר במצבו של עולמינו. היא משרתת משהו אחר. ההימור שלי - צורך בשליטה. ניסיון נואש לעשות סדר בעולם, סדר כזה שבו אין שקיות בים ואין איים של בקבוקים והאמריקאים לא זורקים 1500 בקבוקים כל שניה. בעצם את מתווכחת עם המציאות. ויכוח עקר. מנסה בכוח המחשבה לשלוט במציאות שאין לך אפשרות לשלוט בה.

[po]אוםאל קיצקיצ[/po]{{}}, אני מסכימה אתך ועם בנזוגך שעדיף לא להיכנס להתחשבנות עם אנשים אחרים, ויום אחד אולי גם אני אלמד לשחרר את זה. אבל המחשבות הטורדניות הן בעצם לא על כמה שאנשים אחרים הם לא בסדר שהם לוקחים שקיות (ומכאן שאני הכי בסדר כי אני לא לוקחת שקיות), אלא על השקיות שמצטברות להן במזבלה, ועל הפלסטיק בים, ואותן יותר קשה לשחרר (האם צריך?).

או, אז זה מה שהתכוונתי להגיד. אתה עושה מה שאתה יכול ואם אחרים לוקחים ממך דוגמא אז בכלל טוב. בעלי היקר תמיד מצטט את המהטמה שאמר: אם אתה רוצה לראות שינוי בעולם היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות.

ויצא לי מרגיעון מעודד לכל חושבי המחשבות הטורדניות: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

[po]אום אל קיצקיצ[/po],
בן זוגך שיחיה דווקא ייסד טרנד (אם כי לא נרחב, לצערי) של לאכול בקפיטריה בלי הדף על המגש. לפני שהוא הגיע, כולנו היינו לוקחים את הדף בלי לחשוב, וברגע שראינו אותו עושה את זה, כולם כאחד הפסיקו לקחת את הדף הטיפשי. פתאום קלטנו שזה מיותר.
ואגב קניות בסופר, אחרי ניסוי וטעייה ראינו שיותר קל בלי שקיות בכלל. שמים את כל המוצרים חזרה בעגלה, אחר כך דוחפים לסל כביסה שנמצא באוטו. זה הרבה יותר מהיר.

[u]נכון, גם אני תמיד חושבת שלאנשים נדמה שהמלפפונים יריבו עם העגבניות אם יהיו באותה שקית[/u]
D-:
וגם
[u]והאנשים בסופר שלוקחים עוד שקיות ריקות? כמה שקיות אתם צריכים? אתם בונים בית משקיות? מה הקטע הזה?[/u]
D-:

גם אני שנים הייתי מתעצבנת מהדברים האלה עד שהגעתי למסקנה שלא בריא לי להתעצבן. וגם למדתי מבנזוגי היקר שגם, כמוני, עושה את הכי טוב שהוא יכול באופן אישי (למשל לקניות עם שקיות מהבית) אבל שם זה נגמר. לא נכנס להתחשבנות עם העולם.
זה נהיה יותר קל כשהבנתי שאני לא צריכה לקחת על עצמי את כל העול הזה כי אני לא אלוהים, ואלוהים כבר יש לו את התכנית שלו איך כל זה יגמר או לא יגמר ושדרכיו נסתרות. אולי מחר ימציאו דרך להפיק אנרגיה נקיה מכל האשפה בעולם והיא תהפוך למשאב יקר ערך, וכל השקיות ששוכבות שם יזכו לעדנה?

הקטע עם השקיות מדהים.
כשהייתי מוכרת בחנות ספרים, אנשים ממש כעסו עלי כששאלתי אם הם צריכים שקית. (צריכים, לא רוצים. ובאיזשהו שלב הפסקתי לתת. שהם יבקשו ממנו.)
כאילו זו איזו קמצנות של הרשת.

אם זה חינם, אז לוקחים. זו הפילוסופיה העיקרית, נראה לי.
(והאנשים בסופר שלוקחים עוד שקיות ריקות? כמה שקיות אתם צריכים? אתם בונים בית משקיות? מה הקטע הזה?)

נכון, גם אני תמיד חושבת שלאנשים נדמה שהמלפפונים יריבו עם העגבניות אם יהיו באותה שקית. |אוף|

שימוש ריגעי. על זה אני חושבת היום. על שימוש ריגעי. בכמה דברים אנחנו משתמשים רק לרגע או שניים ואז זורקים. חומרים שייקח להם שנים על גבי שנים, אם לא עשורים ארוכים כדי להעלם. ועד אז
הם שוכבים להם בערמות אינסופיות של זבל. למשל שקית. שקית ניילון קטנה. בכל מקום שאני נכנסת מנסים לדחוף לי שקיות. בחנויות בגדים, בבית מרקחת, בסופר...
וכמה דקות ייקח לי להגיע הביתה? 5 דקות ? 10 דקות ? ואז מה שיש בתוך השקית יגיע לארון, למקרר, למגירה. והשקית ? זהו. במקרה הטוב יעשו בה עוד שימוש אחד, אולי היא תאסוף קקי של כלב, או תעטוף טיטול חד פעמי ריחני... ותסיים את חייה בגסיסה ארוכה ארוכה ארוכככהה במזבלה.

כל כך הרבה פעמים סירבתי לשקית. כל כך הרבה. וכל פעם המבט המוזר הזה בעיניים של אנשים. למה לא ? למה היא מסרבת לשקית? למה לשים בתיק ?
במיוחד זה מוזר למוכרים בחנויות בגדים שאני מוותרת על השקית שלהם, המעוצבת והיפה (שרק במקרה אני אסתובב איתה ואעשה להם פרסומת חינם). וכמו איזו קבצנית דוחפת את הבגד החדש
לתיק...
ואם תקראו יום אחד שגברת תמהונית הרגה בחבטות קונה אלמוני בסופרמרקט, תדעו שזו אני . ורק בגלל שעל כל שזיף שהוא לקח הוא הוציא עוד שקית בלתי מתכלה בעליל. וחס וחלילה שהמלפפונים לא יגעו בקישואים. כן, חייבים עוד שקית.

אלה שכבר ביקבקו אותם, והבקבוקים לא נמכרו או לא נצרכו, והם סגורים בבקבוק. אני בטוחה שיש כמויות עצומות של מים כאלה.

[b]עכשיו, מה קורה עם המים והמשקאות המבוקבקים, שלא שותים אותם?[/b] איזה מים? למה לא שותים אותם? אני מניחה ששופכים אותם לביוב...

סליחה על האלמוניות, אין לי ניק באתר (היה, אבל אבד, מזמן).
הנה עוד מחשבה טורדנית:
יש בעולם כמות קבועה של מים, במחזור תמידי. נכון שאנחנו משתמשים יותר מדי והופכים אותם לבלתי שמישים לצרכים שלנו, אבל הם עדיין קיימים.
עכשיו, מה קורה עם המים והמשקאות המבוקבקים, שלא שותים אותם? עודפי ייצור? הם נשארים בבקבוקים? ולא יחזרו לעולם עד שהבקבוק יתכלה? בטח יש, אני לא יודעת כמה קוב של מים שסגורים בתוך בקבוק ולא משתתפים במחזור המים!

[po]דף השתפכות ותמיכה[/po]

Only after the last tree has been cut down

Only after the last river has been poisoned

Only after the last fish has been caught

Only then you will find out that money cannot be eaten


מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר בתור ילדה, העסיקו אותי מחשבות על הסביבה. על משאבים (אז לא ידעתי שקוראים לזה ככה), על אפקט מצטבר של פעולות שעושים אנשים בודדים ובסופו של דבר
גדל להיות משהו מפלצתי רק מעצם זה שהאוכלוסיה כל הזמן רק הולכת וגדלה.

אז בתור ילדה די קטנה הטריד אותי שהמון אנשים נושמים, כל הזמן נושמים. המון חמצן צריך בשביל כל כך הרבה אנשים. והיערות... כל הזמן רק הולכים ומצטמצמים. ואולי יום אחד לא יהיה חמצן לכל האנשים האלה ?
מחשבות ילדותיות...
זה היה בשנות השמונים שהתחילו לדבר על האוזון, על הקרחונים שנמסים, על הים שיכסה את הכל. בשנות השמונים זה באמת לא הזיז לאף אחד. כולם המשיכו לייצר/ לקנות מכוניות, להשתמש/ לזרוק שקיות ניילון בהמונים. מאז עברו המון שנים. כל תקופה יש איזו כתבה מפחידה על כמה זנים כבר נכחדו.
כל אסון אקולוגי שקורה (כל כמה שנים איזה כתם נפט כזה או אחר) הלב שלי נחמץ. פשוט בא לי לבכות בשביל כל החיות האלה, מכוסות בנפט שחור. חסרות אונים
בגלל בני האדם הכל כך כל כך טיפשים.


ממש מתביישת לפעמים להיות חלק מהזן הזה, שכל כך עסוק בעצמו, שאין לו את היכולת להסתכל על האסונות הרגעיים והמצטברים, שהוא יוצר במו ידיו. מחריב את הטבע המורכב ועוצר הנשימה
מכמת הכל בכסף. אז נשמיד כמה עצים... אבל תראו כמה כסף נרוויח !!!!

לפעמים אני הולכת ברחוב, או במקום הומה אנשים ואני מנסה לחשוב נגיד כמה מים צריך כדי לקלח את כל האנשים האלה ? כמה שמפו זורם לים כשכל האנשים היפים והנקיים האלה (במושגים של היום) מסיימים את המקלחת שלהם... כמה אשפה האנשים האלה ייצרו היום ? כמה בקבוקי פלסטיק הם ייצרו עד סוף הקיץ החם הזה ?
כל מיני מחשבות שרק עושות לי רע ואין באמת מה לעשות איתן...

עכשיו קיבלתי מייל על האי מפלסטיק ששט לו באמצע האוקיינוס השקט. שכמות הפלסטיק באוקיינוס היא פי 46 (או משהו כזה) מכמות הפלנקטון. מספרים הזויים.
שהאי הזה מכפיל את עצמו כל עשור
שכל שניה (!) האמריקאים זורקים 1,500 בקבוקים פלסטיק

והמוח פשוט מתפוצץ. איך עוצרים את הדברים האלה ?
למה הם עושים את זה ? איך אפשר לידע ולשכנע כמות בלתי נתפסת של אנשים (שלרובם ממש לא מזיז את קצה הזרת כל מה שקשור ב"סביבה") שכדאי מאוד שהם ישנו את הרגליהם האיומים
כי כשהם יתעוררו יהיה כבר מאוחר מדי.

ולפעמים מתחשק לי שהים באמת יעלה וישטוף חלק גדול מאיתנו (מי אמר [po]התנועה להיכחדות מרצון של[/po] _האנושות ?) ואולי אז (אולי) מי שיישאר יתחיל להפנים
יתחיל לחזור לצרוך במידה, להשתמש בכלים רב פעמיים מחומרים מתכלים, מיצרנים מקומיים. ממש כמו פעם פעם לפני שהכל נהיה פוליטי מדי, אינטרסנטי כלכלי מדי.
יותר מדי.

עוד מחשבות טורדניות יבואו בהמשך.