על ידי תמרוש_רוש » 03 נובמבר 2010, 03:10
_אני שבה ומדגישה את הנקודה הקריטית מבחינתי, כי אין לי שום חילוקי דעות אתכן על כך שהעומס רב ומיותר:
האם יש מילות קסם באמתחתכן?_
חינוך מבוסס-ראיות?
תשאלי אותה, בשיא הרצינות וההתעניינות, כמה מחקרים מאששים את ההנחה ששעורי בית יעילים ללמידה.
ומה מידת שעורי הבית היעילה, ומאיזו נקודה ומעלה הם כבר לא יעילים ורק מתישים.
(אני, אישית קראתי כתבת של פרופסור לחינוך שאמר שאין בכלל ראיות מוצקות לזה ששעורי בית תומכים במשהו)
אולי זה יגרום לה לחשוב שנית על ה"אקסיומה" הזאת.
ואם היא תגיד "לא ידוע", אז תמשיכי הלאה, ותגידי, או.קיי, אין ראיות מחקריות, אז בואי נסתכל על הילדה עצמה: היא חוזרת הביתה מאוחר, היא עייפה, יש לה עיסוקים אחרים חשובים, והיא מאוד מתוסכלת מהמטלה הזאת.
זה יותר מדי בשבילה.
_הילדה ש-ו-נ-א-ת להכין ש"ב.
במקרים רבים אחה"צ עתיר בעימותים ובבכי, במקום שיהיה זמן התרגעות אחרי ביה"ס._
במילים אחרות, שעורי הבית גורמים סבל מתמשך ונזק (מקומי) ליחסים ביניכן, כי את "צריכה" לריב אתה. מה המשקל של נזק כזה, כשאנחנו משווים אותו לתועלת (?) שבהכנתם?
_חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה: אני אזכיר לה (לבקשתה!) שיש ש"ב, והיא תחליט אם להכין, מתי וכמה. כמובן שאעזור במקרה של פניות נקודתיות אליי. מוטיבציה מסוימת קיימת מבחינתה, כיוון שהיא חוששת להיות חריגה מול חברותיה וגם חוששת מתגובת המורה, אך קשה לה להעמיד דברים בפרספקטיבה, והיא "חיה את הרגע".
הבעיה:
אני לא יכולה לגבות אותה מספיק מול המחנכת!_
את לא צריכה לגבות אותה מול המחנכת, אם היא לא מכינה שעורים. את יכולה לגבות אותה מולך ומול בעלך (אם אכן את יכולה מולו, וזה משהו שעומד בסימן שאלה, כמו שניצן כתבה)
נניח לצורך הדיון שאת ובעלך באותו ראש:
את יכולה לדבר עם הילדה, ושתחשבו ביחד מהו פרק זמן סביר מבחינתה להכנת שעורים יומית.
(אני כילדה הייתי אומרת רבע שעה, וגם זה כפשרה. רק בשביל הםרופורציה... אבל אולי הייתי נכנעת ומסכימה לחצי שעה)
ואז היא מכינה שעורים בזמן הזה.
מה שהיא לא מספיקה - היא לא מספיקה.
והיא תצטרך להתמודד עם זה! אין ברירה... היא תקבל הערה או נזיפה מהמורה. אולי לפעמים היא תקבל עונש. אני לא רואה איך אפשר להתחמק מזה.
אבל את כן יכולה לעזור לה לראות את זה כמשהו שהיא יכולה לבחור. את כן יכולה לעודד אותה להתנסות באי הכנת שעורים ובנשיאה בתוצאות שלהם. ואז לעזור לה לרכוש פרספקטיבה על כך, וגם סדר עדיפויות. מה יותר קשה: להכין שעורים או לא להכין ולשלם את המחיר? מה הכי קשה בלא לבוא מוכנים לביה"ס? האם התגובה מהמורה? האם מהחברות? האם התגובה של החברות, למשל, באמת כה נוראה או שהיא יותר בראש שלה ובחששות שלה?
והעמדה שלך מול המורה היא: אני מזכירה לבת שלי להכין שעורים, עוזרת לה להכין שעורים כשהיא מבקשת עזרה, מאפשרת הכנת שעורים על ידי יצירת סביבה מתאימה (שולחן עבודה, זמן, שקט יחסי וכו') - וזהו. כל השאר - אחריות שלה מול המורה, וחלק מהיחסים ביניכן. אני מכבדת את הסמכות של המורה, במובן זה שלא מנסה להכריח אותה לוותר רשמית על ש.ב. ולא להעניש את הילדה. אבל אין לי עניין ואין לי אפשרות להכריח אותה להכין שעורים יותר ממה שהיא מוכנה, מה גם שזה לא בדיוק מבוסס מחקרית, ויש ראיות מובהקות לכך שזה מחבל ביחסים ביניכן.
מה שכן, בהתחשב ב:
יום לימודים ארוך (עד 14:30) ... בתוך הזמן הזה דוחפים גם קרן קרב, פעילות שהיא די נהנית ממנה, ובכלל משתדלים שבסוף היום יהיו יותר שעות בסגנון שיעור חברה או "עידוד קריאה".
אז למה לא להגיע למסקנה הכי מתבקשת מאליה, ולהקציב זמן להכנת שעורים בזמן הזה? האם אני היחידה שחושבת שזה מגוחך? לפחות מחלק מהם היא תוכל להיפטר על המקום, כשהחומר עוד טרי (יחסית) בזכרון.
ובאופן אישי לגמרי:
(אומרת הילדה שבי)
שעורי בית זה חארטא.
באמת. אני לא מבינה איך המבוגרים לא רואים את זה.
"מלמד" אלק.
כן, אם נותנים לי עבודה בכתב להכין, משהו גדול, על נושא שבחרתי, אז לשבת בזמני "הפנוי" ולקרוא חומר ולסכם אותו ולערוף אותו ולארגן אותו בפורמט יפה, ולהוסיף תמונות - זה מלמד.
כן, בתיכון, לשבת ולהתכונן למבחנים לפני המבחן זה אפקטיבי.
(אפקטיבי לצורך קבלת ציון סביר, כמובן. לצרכי למידה - המממ... אולי כן ואולי לא)
וכן, שעורי בית במטימטיקה זה הכרח בל יגונה. אחרת אני עושה שגיאות איומות ומטופשות (6+2X+2=6+2X וכבר היו דברים מעולם), שנמנעות רק אם אני מתרגלת, הרבה פעמים, לאט ובקפידה. אחרת אני לא מגיעה לשום מקום.
ואם אני מתרגלת ומפנימה אז בכתה אני יכולה גם ליהנות מכל העסק.
אבל חוץ מזה? חארטה, חארטה, חארטה.
אני ניסיתי להכריח את עצמי לעשות שעורי בית עד, בערך, כתה ד'. בדרך כלל זה לא הלך, הייתי מגיעה לא מוכנה ומרגישה אי נעימות גדולה.
ואז היה קטע מהמטופשים בחיי, שהוכיח לי מעל ומעבר לכל ספק ששעורי בית הם קשקוש אחד גדול, ושאין קשר בינם לבין למידה (זה קרה כשאני עמלתי וייצרתי תשובה שהתבררה כלא נכונה, מתוך מחשבה והסקת מסקנות, וילדה אחרת ששאלה את ההורים שלה וכתבה את זה במחברת ודיקלמה בחוסר הבנה מוחלט, זכתה כמובן לפידבק חיובי).
והפסקתי להכין שעורים.
והפסקתי להרגיש רע עם זה.
אז נזפו בי. בסדר. אז קיבלתי ציונים בינוניים. בסדר. קיבלתי את זה כחלק מהעניין. עדיין, לספוג נזיפה מדי פעם היה עדיף בעיני בהרבה מאשר להשחית את זמני היקר לי מפז על קשקוש שכזה.
אצל ילדה בכתה ג', אני הייתי מנסה לעודד צורה כזאת של התנסות במעשים, בתוצאות, יצירת סדר עדיפויות וקבלת החלטות.
אבל שוב - אם יש בעניין מחלוקת בינך לבין בעלך, זה עשוי להוביל לצרות צרורות.
_אני שבה ומדגישה את הנקודה הקריטית מבחינתי, כי אין לי שום חילוקי דעות אתכן על כך שהעומס רב ומיותר:
האם יש מילות קסם באמתחתכן?_
חינוך מבוסס-ראיות?
תשאלי אותה, בשיא הרצינות וההתעניינות, כמה מחקרים מאששים את ההנחה ששעורי בית יעילים ללמידה.
ומה מידת שעורי הבית היעילה, ומאיזו נקודה ומעלה הם כבר לא יעילים ורק מתישים.
(אני, אישית קראתי כתבת של פרופסור לחינוך שאמר שאין בכלל ראיות מוצקות לזה ששעורי בית תומכים במשהו)
אולי זה יגרום לה לחשוב שנית על ה"אקסיומה" הזאת.
ואם היא תגיד "לא ידוע", אז תמשיכי הלאה, ותגידי, או.קיי, אין ראיות מחקריות, אז בואי נסתכל על הילדה עצמה: היא חוזרת הביתה מאוחר, היא עייפה, יש לה עיסוקים אחרים חשובים, והיא מאוד מתוסכלת מהמטלה הזאת.
זה יותר מדי בשבילה.
_הילדה ש-ו-נ-א-ת להכין ש"ב.
במקרים רבים אחה"צ עתיר בעימותים ובבכי, במקום שיהיה זמן התרגעות אחרי ביה"ס._
במילים אחרות, שעורי הבית גורמים סבל מתמשך ונזק (מקומי) ליחסים ביניכן, כי את "צריכה" לריב אתה. מה המשקל של נזק כזה, כשאנחנו משווים אותו לתועלת (?) שבהכנתם?
_חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה: אני אזכיר לה (לבקשתה!) שיש ש"ב, והיא תחליט אם להכין, מתי וכמה. כמובן שאעזור במקרה של פניות נקודתיות אליי. מוטיבציה מסוימת קיימת מבחינתה, כיוון שהיא חוששת להיות חריגה מול חברותיה וגם חוששת מתגובת המורה, אך קשה לה להעמיד דברים בפרספקטיבה, והיא "חיה את הרגע".
הבעיה:
אני לא יכולה לגבות אותה מספיק מול המחנכת!_
את לא צריכה לגבות אותה מול המחנכת, אם היא לא מכינה שעורים. את יכולה לגבות אותה [b]מולך[/b] ומול בעלך (אם אכן את יכולה מולו, וזה משהו שעומד בסימן שאלה, כמו שניצן כתבה)
נניח לצורך הדיון שאת ובעלך באותו ראש:
את יכולה לדבר עם הילדה, ושתחשבו ביחד מהו פרק זמן סביר מבחינתה להכנת שעורים יומית.
(אני כילדה הייתי אומרת רבע שעה, וגם זה כפשרה. רק בשביל הםרופורציה... אבל אולי הייתי נכנעת ומסכימה לחצי שעה)
ואז היא מכינה שעורים בזמן הזה.
מה שהיא לא מספיקה - היא לא מספיקה.
והיא תצטרך להתמודד עם זה! אין ברירה... היא תקבל הערה או נזיפה מהמורה. אולי לפעמים היא תקבל עונש. אני לא רואה איך אפשר להתחמק מזה.
אבל את כן יכולה לעזור לה לראות את זה כמשהו שהיא יכולה לבחור. את כן יכולה לעודד אותה להתנסות באי הכנת שעורים ובנשיאה בתוצאות שלהם. ואז לעזור לה לרכוש פרספקטיבה על כך, וגם סדר עדיפויות. מה יותר קשה: להכין שעורים או לא להכין ולשלם את המחיר? מה הכי קשה בלא לבוא מוכנים לביה"ס? האם התגובה מהמורה? האם מהחברות? האם התגובה של החברות, למשל, באמת כה נוראה או שהיא יותר בראש שלה ובחששות שלה?
והעמדה שלך מול המורה היא: אני מזכירה לבת שלי להכין שעורים, עוזרת לה להכין שעורים כשהיא מבקשת עזרה, מאפשרת הכנת שעורים על ידי יצירת סביבה מתאימה (שולחן עבודה, זמן, שקט יחסי וכו') - [b]וזהו[/b]. כל השאר - אחריות שלה מול המורה, וחלק מהיחסים ביניכן. אני מכבדת את הסמכות של המורה, במובן זה שלא מנסה להכריח אותה לוותר רשמית על ש.ב. ולא להעניש את הילדה. אבל אין לי עניין ואין לי אפשרות להכריח אותה להכין שעורים יותר ממה שהיא מוכנה, מה גם שזה לא בדיוק מבוסס מחקרית, ויש ראיות מובהקות לכך שזה מחבל ביחסים ביניכן.
מה שכן, בהתחשב ב:
[u]יום לימודים ארוך (עד 14:30) ... בתוך הזמן הזה דוחפים גם קרן קרב, פעילות שהיא די נהנית ממנה, ובכלל משתדלים שבסוף היום יהיו יותר שעות בסגנון שיעור חברה או "עידוד קריאה".[/u]
אז למה לא להגיע למסקנה הכי מתבקשת מאליה, ולהקציב זמן להכנת שעורים בזמן הזה? האם אני היחידה שחושבת שזה מגוחך? לפחות מחלק מהם היא תוכל להיפטר על המקום, כשהחומר עוד טרי (יחסית) בזכרון.
[hr]
ובאופן אישי לגמרי:
(אומרת הילדה שבי)
שעורי בית זה חארטא.
באמת. אני לא מבינה איך המבוגרים לא רואים את זה.
"מלמד" אלק.
כן, אם נותנים לי עבודה בכתב להכין, משהו גדול, על נושא שבחרתי, אז לשבת בזמני "הפנוי" ולקרוא חומר ולסכם אותו ולערוף אותו ולארגן אותו בפורמט יפה, ולהוסיף תמונות - זה מלמד.
כן, בתיכון, לשבת ולהתכונן למבחנים לפני המבחן זה אפקטיבי.
(אפקטיבי לצורך קבלת ציון סביר, כמובן. לצרכי למידה - המממ... אולי כן ואולי לא)
וכן, שעורי בית במטימטיקה זה הכרח בל יגונה. אחרת אני עושה שגיאות איומות ומטופשות (6+2X+2=6+2X וכבר היו דברים מעולם), שנמנעות רק אם אני מתרגלת, הרבה פעמים, לאט ובקפידה. אחרת אני לא מגיעה לשום מקום.
ואם אני מתרגלת ומפנימה אז בכתה אני יכולה גם ליהנות מכל העסק.
אבל חוץ מזה? חארטה, חארטה, חארטה.
אני ניסיתי להכריח את עצמי לעשות שעורי בית עד, בערך, כתה ד'. בדרך כלל זה לא הלך, הייתי מגיעה לא מוכנה ומרגישה אי נעימות גדולה.
ואז היה קטע מהמטופשים בחיי, שהוכיח לי מעל ומעבר לכל ספק ששעורי בית הם קשקוש אחד גדול, ושאין קשר בינם לבין למידה (זה קרה כשאני עמלתי וייצרתי תשובה שהתבררה כלא נכונה, מתוך מחשבה והסקת מסקנות, וילדה אחרת ששאלה את ההורים שלה וכתבה את זה במחברת ודיקלמה בחוסר הבנה מוחלט, זכתה כמובן לפידבק חיובי).
והפסקתי להכין שעורים.
והפסקתי להרגיש רע עם זה.
אז נזפו בי. בסדר. אז קיבלתי ציונים בינוניים. בסדר. קיבלתי את זה כחלק מהעניין. עדיין, לספוג נזיפה מדי פעם היה עדיף בעיני בהרבה מאשר להשחית את זמני היקר לי מפז על קשקוש שכזה.
אצל ילדה בכתה ג', אני הייתי מנסה לעודד צורה כזאת של התנסות במעשים, בתוצאות, יצירת סדר עדיפויות וקבלת החלטות.
אבל שוב - אם יש בעניין מחלוקת בינך לבין בעלך, זה עשוי להוביל לצרות צרורות.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות