והצורך בפרנסה ממש לא מחפה על הבדידות והאומללות שאת חשה, ולא על חיים של חד הוריות כשיש בעצם בעל בתמונה שהוא לא נוכח.

פרנסה יש גם בארץ.

גם אני התנסיתי במגורים בציריך, בניו יורק ובסיאטל.... ויש לי תובנה:
ממש לא בריא ולא צריך לחיות בארץ זרה, כשההרגשה היא בדידות וניתוק.
לי לא היה מאוד קשה כי לא היו לי ילדים.
הסתובבתי, הכרתי, הייתי במקומות שהם דוברי אנגלית ככה שלא הייתה ממש בעיית שפה מבחינתי.

אין מצב שהייתי עושה את זה עם ילדים. אין.

לגבי עזרה/דמות נוספת
בכל ישוב יש צוות מתנדבים כל שצריך לפנות לבקשת עזרה
עם בפרויקט אח גדול/ או אמא תומכת
או אלף ואחד פרויקטים
בעיר יש את זה לרוב דרך הרווחה,
בישובים דרך המועצות.
יש הרבה אופציות רק צריך לדעת לבקש.
כן אח נוסף לא אח נוסף,-
חושבת שעדיף שגם הקיים לא יהיה בודד בעולם
ולכן למרות הקושי מתבקש שהנוכחי לא יחוש לבד בעולם.
בהצלחה

נשמע מאוד קשה. משתפת שלפני הרבה שנים הייתי 3 חודשים בסנט פיטרסבורג, בחורף. ממוצע של מינוס 25 מעלות בחוץ ואור שעולה בתשע ומתפוגג ב שלוש וחצי. עננות נמוכה ודחוסה כל הזמן ושמש אין. הייתי שם עם חבר שלי, בן המקום. הוא למד כל יום מבוקר עד ליל ואני הייתי הרבה בבית, לומדת רוסית, תופרת, מטיילת בשוק. אבא שלו ואחותו גרו שתי קומות מעלינו אז היה לי קצת עם מי לדבר , אבל רק כשחזרתי לארץ לביקור הרגשתי איך הלב שלי נמס עם השמש, וחברה שלי אמרה לי שאבד לי האור בעיניים.
אמנם היה לי כרטיס חזרה ביד אבל מעולם לא השתמשתי בו. קשה קשה קשה להיות לבד לאורך זמן בארץ זרה. יש שלב שהוא מעניין, כמו להגיע לסוף העולם כדי לראות שהוא שם, כדי שאפשר יהיה לחזור. אחרי שלב מסוים זה כמו התעללות עצמית.

[u]אז כן, אני באמת כל כך לבד.[/u]
האם זה משהו זמני? או שזה ממש הולך להיות הבית שלך, המקום שבו אין לך שפה ולא חברים?
וגם חשוב שתבדקי עם עצמך האם, כרגע, טוב לך שם ואת מרגישה מספיק בטוחה ויציבה כדי לקחת אחריות על עוד ילד.

ועוד שאלות- האם בעלך כן יודע את השפה? האם לו יש משפחה או חברים שם? האם הוא יכול לעזור לך להשתלב?
האם אין שפה אחרת, נניח אנגלית, שאת יכולה לדבר שם?

אני מצטערת אם אני פולשת לתחומים שהם פרטיים מידי, אפשר למחוק כמובן את ההודעה שלי אם היא פוגעת באופן כלשהו.

לא כל כך הבנתי אם הריחוק של בן זוגך הוא טכני בלבד: מגיע הבייתה מאוחר, יוצא מוקדם וכו' , או שמדובר בניתוק ואי נוכחות רגשית, חוסר רצון להיות מעורב בחיי המשפחה.
בין כך ובין כך אני חושבת שהוא [b]חייב[/b] להיות חלק בדילמה שלך

אם הקושי הוא טכני בלבד, אפשר לנסות לראות איך הוא מפנה לעצמו זמן. פעם בשבוע מגיע מוקדם מהעבודה, מקדיש יותר זמן בסופי שבוע...
אם הניתוק הוא חוסר מעורבות וריחוק רגשי, אולי הוא בכלל לא מעוניין בילד נוסף? האם את מעוניינת להרות וללדת בניגוד לרצונו? ואיך תגיע האינטימיות כדי ליצור את הילד הזה?

אם את לוקחת שיעורים, יש גם את התלמידים האחרים, שגם הם תקועים בארץ זרה ומשוועים לחברה. בכל מקום יש קהילות זרים - את כנראה רחוקה מהם, אבל אולי תופתעי למצוא בודדים בכפר קרוב שמדברים אנגלית, או אפילו עברית (תופתעי). את מכירה את [po]מדור חוץ לארץ[/po] ? אולי תמצאי שם משהו שרלוונטי לך? אם את מוכנה לשתף יותר בקשר למקום שאת נמצאת בו, אולי יהיה אפשר לעזור לך.
אם את כל כך סובלת שם ובן זוגך בכלל לא נמצא בבית, אז למה לגור שם? למה לא לעבור למקום יותר גדול, שיש בו קהילת זרים בשבילך?

[u]אז אחת, מה עוד אפשר לעשות?[/u]
אין לי מתכון, הכול תלוי עד כמה זה חשוב ודוחק בעינייך...
באופן אישי אני חושבת שלמען מטרה כזו (לא לחיות בבידוד, שהילד לא יגדל בבידוד) הייתי מתחילה באחד מהדברים הבאים:
מחפשת קהילה או אפילו בודדים שדוברים עברית
מחפשת קהילה או בודדים שדוברים אנגלית
מנסה ליזום קשרים פשוטים ללא שפה (קשה אבל אפשרי, מניסיון, בעיקר כשיש ילדים ש"יתווכו"),
אפשר להתחיל מגן השעשועים או מהגן של הילד, או אם הוא לא במסגרת מכל פעילות שמערבת את שניכם - למשל חוג
(סליחה לא שמתי לב אם הוא בגן או לא? איך הקשר שלך עם הגננות? ההורים האחרים? יש אמצעי לתקשורת?).

בטח יש עוד כל מיני רעיונות.
אני לא הייתי משלימה עם מצב כזה אלא מנסה לשנותו בכל מחיר - זה נראה לי לא טוב ולא בריא.
במקרה קיצוני גם הייתי עוברת דירה/חוזרת ארצה/מחפשת ארץ אחרת שבה יהיו פחות בעיות תקשורת
הכל כמובן תלוי במידה שבה את מוכנה ונכונה לסבול או לשלם את המחיר שהחיים האלה גובים ממך

שפה, כפי שיודע כל מי שניסה ללמוד אחת חדשה בגיל מבוגר, לא לומדים בין לילה. זהו עניין שלוקח הרבה זמן, ופה אין "אולפן" שיעודד "קליטה". אז כן, לאט לאט אני מבינה טיפה יותר, ואני לוקחת שיעורים, אבל זה קשה, זה לא דבר שמחליטים לעשות ואז הוא נעשה. ואני תמיד הייתי חלשה בשפות!
אז [u]אחת[/u], מה עוד אפשר לעשות?

[u]אני באמת כל כך לבד. אני מתגוררת בארץ זרה שאת שפתה אני לא ממש מדברת (כמה מילים, אבל לא מספיק בשביל לקשור קשרים עם שכנים ו/או הורים של ילדים בגן)...[/u]
יש לי שאלה שלא בהכרח קשורה לעניין:
את לא רוצה לשנות את המצב הזה? לטובת שניכם?
אני לא מתכוונת להתריס - אולי אין לך אפשרות,
אבל המצב נשמע כזה ששווה להתאמץ מאוד בשביל לשנותו - ללמוד שפה, למצוא קהילה, משהו

תודה לכולן על כל מה שכתבתן. [u]רוזמרין[/u], את כותבת
[u]את נשמעת לי כמו מישהי שאין לה חברים, הורים, שכנים ובעל גם אם מבחינה פיזית כולם, או חלקם, קיימים. האם את באמת מתנהלת בעולם כזה בודד? האם המפגש היומיומי היחידי שלך הוא עם ילדך? מהבוקר עד הערב רק את והוא?[/u]
אז כן, אני באמת כל כך לבד. אני מתגוררת בארץ זרה שאת שפתה אני לא ממש מדברת (כמה מילים, אבל לא מספיק בשביל לקשור קשרים עם שכנים ו/או הורים של ילדים בגן)...

אני קוראת את הדף הזה ומרגיש לי לכתוב לך שתעשו עוד ילד ביחד רק לאחר טיפול זוגי, אחרת את שמה את בנזוגך במצב לא פשוט מול הילד שיולד לכם, גם כשלא תהיי שם. בכלל הייתי בודקת את הנושא בפגישות עם מישהו מקצועי (עם כל הכבוד ליעוץ און ליין וירטואלי יש פה המון ניואנסים להכיר כדי לעשות החלטה טובה ולהיות שלמה איתה, בעיקר ברגעי הקושי). לי אישית איריס יטבת ושי אור עזרו בהתלבטויות שעברתי בדרך ואת מוזמנת לעוד המלצות. שולחת לך חיבוק שמן- כולנו פה לבד ביחד.

[po]תזמורת הים[/po] לגמרי ומוחלט!

ובכל זאת, כל מה שתיארתי כאן אינו יוצא דופן. רוב האמהות עושות כך, בין אם הן חד-הוריות או לא.
מה שתפס לי את העין זו הגדרת ה"לבד" שלך. את נשמעת לי כמו מישהי שאין לה חברים, הורים, שכנים ובעל גם אם מבחינה פיזית כולם, או חלקם, קיימים. האם את באמת מתנהלת בעולם כזה בודד? האם המפגש היומיומי היחידי שלך הוא עם ילדך? מהבוקר עד הערב רק את והוא?

כמוחדורית, אם כך אני יכולה לתאר לך איך הסתדרתי ואולי זה יעזור לך לגבי ההתלבטות.

הדבר הכי חשוב הוא לזכור שהקושי הגדול שאת מתארת קורה בשלב הגיל הרך. ככל שהם גדלים, העומס הפיזי והנפשי הולכים ויורדים. אם את מבינה ומקבלת על עצמך כמה שנים כאלו בידיעה שזה זמני- ילד שני לא יהווה בעיה.

דבר שני, פיתחתי חברויות עם אמהות של בני גילם. לא עם כולן, אבל הספיק לי שלוש כאלו כדי להקל. זה איפשר לי להשאיר אותם אצלן לשעה-שעתיים מדי פעם, לקשקש איתן במגרש המשחקים בזמן שהילדים משתעשעים, ללמוד מנסיונן לגבי טיפול בבעיות שצצו. וכשאני זכיתי לביקור של החבר של הילד אז גם היה קל יותר כי הם לא היו צריכים אותי כל הזמן.היה להם אחד את השני להשתעשע ומבחינת הטיפול- זה לא משנה אם יש עוד אחד להאכיל או לנגב לו.

דבר שלישי- כשהבעל היה מגיע לפעמים מוקדם מספיק וגם בסופ"ש- הייתי מעבירה אליו את שרביט הטיפול והולכת להפגש לבד עם חברים, או סתם לעשות מה שאני אוהבת. לפעמים הוא היה לוקח את הילד (כשעדיין היה היחיד) להוריו לביקור, כולל לילה, ומשאיר אותי בתל-אביב אצל חברה.

כשהתווסף הילד השני אכן היה גידול בעומס. שני ילדים בגילאים שונים ואישיות שונה וצרכים אחרים. מצד שני, אף אחד כבר לא ממורכז כל-כך וממש מרגש לראות איך מתפתח קשר בין שניהם. והקושי מתחיל לרדת כשהקטן מגיע לגיל שלוש בערך.

[u]"הקשיים של ההתחלה" פשוטים יותר בעיניי מאשר האתגר לשמור על נפשו של הילד הגדל[/u]
לגמרי.
אבל לדעתי כאמא לשנים (ולא חד הורית ועם הרבה עזרה) השמירה על נפשו של הגדול הרבה יותר מאתגרת, נפשית ולוגיסטית, כשיש אח קטן.

ועוד דבר קטן, לא קשה לי -כהגדרה, ממש לא- אני מוצאת פתרונות לדברים עליהם אני מתעקשת למרות שיכולתי "להקל" על עצמי בבחירות אחרות קונבנציונליות יותר. כמובן שהיו רגעים קשים אבל הם נקודתיים ולא כהגדרת החיים שלי בכלל בכלל לא!!! רציתי שני ילדים אני אפילו חושבת ומקווה לעוד ילד הקשיים של ההתחלה פתירים בעיניי , למשל עניין המקלחת- אני מתקלחת איתם לא צריכה שמישהו יחזיק לי את התינוק כשאני מתקלחת אני מחזיקה אותו/אותה בעצמי או במקרים מסויימים הם משחקים על רצפת חדר האמבטיה כשאני מתקלחת...(וזו כמובן דוגמא ) אגב "הקשיים של ההתחלה" פשוטים יותר בעיניי מאשר האתגר לשמור על נפשו של הילד הגדל ולא רק לספק את צרכי התינוק.
ואני ממש לא מתחרה כאן על האם יותר קשה לי או לא ואם בכלל אז אני לא נכנסת אפילו להשוואה הזו, אלו החיים שלי.

ואגב כמו שאני רואה את הדברים זה בהחלט משתפר כי הקשר בין שני הילדים יעזור לכולנו בהמשך, הם יעסיקו זה את זה ועוד שנה /חצי שנה היא תפסיק להרוס לו מגדלים שהוא בונה...ואז אני עוד אוכל אפילו לעבוד כשהם ערים ואולי אפילו אצליח להמשיך להיות איתם בבית ולא לשלוח למסגרות. - ימים יגידו...

לא הייתי ברורה כנראה
כתבתי שלדעתי עדיף שתהייה עזרה בשוטף כמו בייביסיטר או עוד אמא שתעזרו אחת לשניה כי בעיניי הפתרון שלי שהיה דיי לעזוב הכל ולקחת "חופש" שהצריך המון לוגיסטיקה :מעבר לאילת כולל העברה של אחי מהדירה שלו , בילבול לילדים ,ניתוק מהחברים גם שלי וגם שלהם, ניתוק שלי מאזור בו מכירים אותי בעבודה- הוא ממש לא פתרון ואני ממליצה למי שכן צריכה לגדל ילדים לבד להצליח טוב יותר עם בייביסיטר/עזרה בתשלום ולבנות מערכת יחסים בינה לבין הילדים כדי שכן תצליחי לעשות עוד דברים (אני כמו שאמרתי אפילו לא יכולתי לעשות טיפול שיניים ואחד הדברים הראשונים שעשיתי כאן היה טיפול שדחיתי יותר מחצי שנה) ולא היתה לי שום עזרה בשוטף.
הכל גם תלוי באנרגיות שלך וביכולת הכלכלית אם את חייבת בעצמך גם לעבוד או שבן הזוג שאינו נוכח במשך היום כן מפרנס אז דאגה כל כך גדולה בכלל לא קיימת אצלך ואז הייתי אומרת בטח בלי בעיה אפשר!ושוב תלוי באנרגיות שלך, כרגע כשעניין הפרנסה קצת יותר רגוע מבחינתי כי שכר הדירה שלי מכסה את הוצאותיי, החיים הרבה הרבה יותר קלים עם שני ילדים ולבד.
מצד שני אני משתגעת בלי עבודה אבל זה לעניין אחר.

האמת מה זה משנה מה האחרות עשו או לא
לדעתי משנה אם את מרגישה שאת יכולה לעשות אתזה או לא
ואני מאמינה לגמרי שאפשר
ועוד כמה שנים אני אוכל לכתוב כאן הנה עשיתי אתזה וכן היה קשה אבל אפשרי
אז בגלל שכאן אין אף אחת שעשתה זאת זה לא אומר שאי אפשר
וחוץ מזה נראה לי שאת לא לוקחת בחשבון שיש משהו שאמהות באמת חדוריות צריכות לעשות ואת לא או אולי רק באופן חלקי וזה לפרנס
אני משוכנעת שאם עול הפרנסה היה יורד מהקרוטונית ומאום עילי פתאום הן היו לגמרי מצליחות
ואני מכירה לפחות מישהי אחת שגידלה ילדים שהתייתמו בלי שום עזרה והילדים שלה עלו כפרחים והיום היא סבתא מאושרת של כמה נכדים
בקיצור אני במקומך הייתי בודקת מה את יכולה ממה אתמפחדת איפה את חושבת שתתיאשי
מה כן אפשר אולי שהבן זוג שלך יעשה למען העניין
דברים כאלה

דווקא לא דיברתי על תחושת בדידות, כי אם על "לבד" פיזי. בדיוק כמוך, רוזמרין, גם אני
[u]בישוב קטן ומרוחק. ללא עזרת הורים, בייביסיטר ושכנים_ עם בעל שחוזר מאוחר. בניגוד לך, אני לא במשמרת שניה, כי אם עם הילד כל היום. בן הזוג לא ממש נמצא בבית - יוצא מוקדם, חוזר אחרי שהילד ישן - אז כן, אפשר לאמר שהוא בעצם _לא נוגע בילד אפילו שעה ביום[/u]. לפעמים אני נוסעת לבקר, אבל לא באופן יומיומי או אפילו שבועי, וזה בעיקר בגלל מרחק פיזי מכל עזרה.

[u]אז בעצם, אם נתמצת את הדברים, אף אחת פה לא גידלה ילדים באמת לבד, ללא תמיכה בכלל, ואי לכך עלי לקבל את מר גורלי...[/u]
בלי קשר כרגע לתוספת ילד, אני חושבת שמעט מאד אנשים בעולם מגדירים את עצמם "לגמרי לבד". האם זה באמת כתוצאה מכך שאת גרה במקום ריק מאנשים או שזה תחושה פנימית שלך? האם באמת אין אף שכן מימין ומשמאל?
האם בן הזוג לא נוגע בילד אפילו שעה ביום? האם אף אחד לא מגיע לבקר? ואת, נוסעת לבקר?

אני גידלתי את ילדיי בישוב קטן ומרוחק. ללא עזרת הורים, בייביסיטר ושכנים. הבעל חזר מאוחר ואני הייתי איתם במשמרת שניה, אחרי העבודה. אף פעם לא הרגשתי לבד. היו תקופות לא קלות אבל לא תחושת בדידות.

[u]נשמע לי שקודם כל כדאי לך לבדוק מה קורה שם, בזוגיות שלך.[/u]

[u]אם היית בוחרת להביא ילד לעולם לבד, כאם חד הורית- זה משהו אחר[/u]

מישהי, אבל זוהי בדיוק הבחירה עליה אני מדברת. אני, בעצם, חד הורית. ואני מתלבטת אם להביא ילד לעולם לבד. העובדה שאני לא צריכה ללכת לבנק הזרע על מנת להתעבר היא בעצם שולית, כי כשיגיעו רגעי האמת של גידול הילד, אני אהיה לבד. כמובן שזו לא הזוגיות לה ייחלתי ובה רציתי - רוב האמהות החד-הוריות, אני חושבת, היו מעדיפות ללדת ילדים בתוך מסגרת משפחתית תומכת. כפי שכתבתי פה קודם, הזוגיות הבעייתית שלי היא לא השאלה כרגע. השאלה כרגע היא האם אפשר לגדל שני ילדים [b]לגמרי לגמרי לבד[/b]. מנסיון, אני יודעת שזה אפשרי - אם כי מאד קשה! - לגדל ילד אחד לגמרי לבד, כי זה מה שאני עושה עכשיו, אבל רציתי לדעת אם מישהי פה גידלה שניים לבד. ולפי מה שאני מבינה, אז התשובה היא לא. [po]אומ איליי[/po], לא שאני לא אומרת שקל לך, אבל עדיין יש לך את אמא שלך צמודה, וגם [u]עזרה בשוטף[/u], שאלו שני דברים שלי אין ולא יהיו.

[po]צי צול[/po], תודה על האיחולים. לא התכוונתי שהסיבה [b]היחידה[/b] בגללה אני חושבת על עוד ילד היא כדי שלגדול יהיה אח. אני, אישית, הייתי רוצה יותר מילד אחד, ממליון ואחת סיבות, כמו רוב הנשים בעולם מין הסתם. [b]אבל[/b], אני לא נאיבית מספיק בשביל לחשוב שרק בגלל שאני רוצה משהו אני אצליח לעמוד בקשיים שהוא יביא, ואני גם לא סנילית מספיק בשביל לשכוח כמה קשה היה בהתחלה עם הילד הנוכחי וכמה תעצומות נפש עברתי עד שנהיה טיפה קל יותר.

אז בעצם, אם נתמצת את הדברים, אף אחת פה לא גידלה ילדים באמת לבד, ללא תמיכה בכלל, ואי לכך עלי לקבל את מר גורלי...

אני מגדלת שני ילדים לבד
א-ב-ל אחרי שנה לבד לבד כולל עבודה בלילות ובימי הגן של איליי (יומיים בשבוע בלבד לחצי יום) לקחתי הפסקה ל5 חודשים ועברנו לאילת לדירה צמודה לבית של אמא שלי, אני עדיין מגדלת אותם לבד כי הם לא נשארים עם אף אחד לבד...(למעט 3 גיחות קצרות לרופא שיניים...) אפילו לים אני נכנסת ל2 דקות עד שהקטנה מתחילה לבכות תוך כדי זחילה פנימה לתוך המים ללא היסוסים (ולא עוזר שאמא שלי בחוף איתה היא הודפת כל מי שבדרכה...)... ואז אני יוצאת ומכניסה אותה ואת איליי איתי ... לא פשוט- אבל הימים האלו לא יחזרו ואני בהחלט מודה על שהיתה לי הזדמנות להגיע לכאן לתקופה קצרה ושאחי יצא מהדירה שלו כדי שאנחנו נכנס...ושיהיה מי שישכור את הדירה שלי לתקופה הזו... והאמת...אם יש עזרה בשוטף זה תמיד עדיף כי המעבר לכאן הצריך המון המון לוגיסטיקה והרבה קשיים בהתחלה ובטח יגיעו שוב בצד השני של החזרה.

נשמע שממש קשה אצלך. ואני שולחת איחולים לשינוי כלשהו.
אין לי עצות טובות רק תחושת בטן כללית בנוגע לעולם.
תחושתי היא שלא כדאי להביא ילד לעולם כמכשיר להשגת מטרה אחרת.
את בהחלט צודקת שלגדול יהיה אולי טוב יותר עם אח או אחות. אז מה?
כדאי להביא ילדים לעולם אם רוצים בהם כשלעצמם. בלי שזה קשור למשהו או למישהו או לצורך שעומד מעבר להבאתם לעולם.
אני חושבת שכאשר מתבוננים כך בסיטואציה גם כל הקשיים שחווים בגידול שלהם נראים אחרת, קלים יותר. פשוט כי רצינו בהם ואנחנו עומדים במשימה וזהו.
כאשר ילד משרת צורך מעבר לזה של הבאתו לעולם נהיה הרבה יותר קשה לספוג את הקשיים של הגידול שלו.
וזה כמובן בלי כל קשר למצב המורכב שאת מתארת שעלול עוד להחריף את הקושי. כלומר, מה שנכון לכל משפחה באשר היא בוודאי נכון למשפחה שחווה קשיים.
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. וגם שלווה.

אני חושבת שאם את בתוך זוגיות, ילדים צריכים להיות תוצר ופרי שלה
נשמע לי שקודם כל כדאי לך לבדוק מה קורה שם, בזוגיות שלך.
אם היית בוחרת להביא ילד לעולם לבד, כאם חד הורית- זה משהו אחר
אז הפוקוס אחר, וכתוצאה מכך גם ההתארגנות וההתכווננות
אבל מאחר ואת בתוך זוגיות, נשמע שהבדידות הריגשית (וכנראה גם הפיזית), שאת מצויה בה, משפיעה על הכל
את נשמעת בודדה אבל לא חופשיה
תתבונני פנימה לתוך הזוגיות הזו, ותבדקי אם היא מוכנה לפירות נוספים
שאלי את עצמך גם למה להביא עוד ילד? בשבילך, בשביל בנך, בשביל המשפחה? ולמה עכשיו?

אוקיי, אולי את בחוות בודדים, אבל הילד בגן.
מה עם הורים מהגן? לטווח הארוך אפילו זה שאפשר מדי פעם לבקש מאיזו אמא לקחת אותו מהגן כי את מאחרת, זו עזרה. בגיל ממש צעיר זו בעיה, אבל סביב גיל 4-5 זה מתחיל להיות ממש כיף לילדים "ללכת לחבר בלי אמא".
כן צריך לראות איך את יוצרת תמיכה.
לפני כן כדאי לראות איזו תמיכה בדיוק את צריכה.
האם הצורך שלך הוא בחברה? ואם כן אז האם הצורך בחברה הוא לך או לילד?
האם הצורך בבייביסיטר? ואם כן אז לגדול או לקטן?
האם הצורך שלך הוא בתוספת הכנסה ? ואם כן האם את יכולה לעשות זאת מהבית? ממקום אחר?
אני חושבת שאם תתחילי לפרק לגורמים את הבעיה שאת מציגה, יהיה לך יותר קל לראות מה את יכולה ומה לא ואיך את יכולה ליצור לעצמך חלק מהדברים.

[po]תזמורת הים[/po], גם אני חושבת שהטיפול בגדול יהיה הקושי האמיתי. לטפל בתינוק זהו קושי פיזי, אבל לנסות ולשתף ילד 'גדול' (כיון שהוא לא יהיה באמת גדול, רק גדול יותר בהשוואה) יהיה קשה מאד נפשית. וקרוטונית צודקת, אני ממש לא חושבת שהילד צריך להיות גורם במשוואת העזרה. ממש לא בעניין של לעשות אותו מבוגר פתאם שיעזור בטיפול התינוק. לא נראה הוגן [b]בכלל[/b] עבורו.
[po]ש י ר י[/po], את לא מתנשאת או שיפוטית, אני מעריכה כל עצה וכל שיתוף. את כמובן צודקת במאה אחוז ש [u]העובדה שהאבא לא נוכח. הוא גם לא רוצה להיות נוכח? כי אז זה נשמע לי כמו מצב די מסוכן להיות בו, בייחוד אם את בבית ולא עובדת. נשמע כאילו הוא לא מחויב לכם_ הוא לא מצב אידיאלי בלשון המעטה. אבל זו בעיה בפני עצמה שאיתה אני יכולה לפתוח דף חדש וא-ר-ו-ך מאד. חשבתי לפצל את עובדת היותו "קיים אך חסר" משאלת הילד השני כי כרגע אין לי הרבה מה לאמר עליו. דרך אגב, הילד כן בגן (חצי יום) כי זו היתה הדרך היחידה בה יכולתי לשמור על שפיותי. ומבחינה מסוימת, _את גרה בחוות בודדים?[/u] ....כן.

האם יש נערה צעירה בסביבתך שאת יכולה להזמין אליכם הביתה?
אפשר בתשלום, זה בד"כ יותר זול מבייביסיטר. היא יכולה לשחק עם הילד ולתת לך זמן בבית שבו אתם לא רק שניכם כל הזמן.
אח/אחות זו באמת מתנה לטווח ארוך מאוד, ב"ה. לכן אני חושבת שזה כן נכון להביא עוד ילד. אבל כמו שקרוטונית כתבה - לדעת שיהיו גם רגעים קשים, ולהסתכל על הטווח הארוך.
בלונג ראן, לדעתי זה נכון. האם את יכולה לחכות עם זה עוד שנתיים? לפעמים כשהילדים גדלים זה קצת יותר קל מבחינה תפעולית ואז אפשר להחזיק תינוק על הידיים יותר זמן.
בכל מקרה - קבלי חיבוק גדול!

[u]יש ילד גדול שיכול לעזור[/u]
אם הוא פעוט - ממש לא לסמוך על זה.
בעצם גם אם הוא בן 8 נניח, לא לסמוך על זה. להביא מדי פעם חיתול זה בסדר. אבל ממש לא בריא לילד להרגיש שאמא שלו תלויה בו (רק בו, ובאופן סדיר) בכל הנוגע לתינוק.

[u]אני דווקא חושבת שיהיה יותר קל קודם כל כי את יודעת מה הולך להיות וגם כי יש ילד גדול שיכול לעזור ,אפילו אם הוא קטן .[/u]
וואי וואי וואי כמה שאני לא מסכימה
הקושי הכי גדול כשיש שני ילדים הוא לא הטיפול בקטן אלא [b]בגדול[/b],
וזה משהו שממש ממש לא יודעים איך הוא הולך להיות.

[u]האם זהו משהו שאפשר לעמוד בו? האם זה הוגן עבור הילד הקיים, הילד שיוולד, והוגן גם עבורי?? היה לי כל כך קשה בהתחלה עם הילד, לא ממש ידעתי מה לעשות - טוב, מי יודע - ולא היה לי את מי לשאול ואת מי לחקות, וכמובן יותר מכל לא היתה לי העזרה הפיזית של חמש דקות על ידיים של מישהו אחר כדי שאוכל לעשות מקלחת או לחטוף משהו לאכול. בעור שיני יצאתי משנות התינוקות לשנות הפעוטות המעט קלות יותר, ואני מתה מפחד לחזור אליהן שוב, והפעם יהיה אפילו קשה יותר!!![/u]
אני דווקא חושבת שיהיה יותר קל קודם כל כי את יודעת מה הולך להיות וגם כי יש ילד גדול שיכול לעזור ,אפילו אם הוא קטן .
ויכולה להערך להתמודדות עם הקשיים .

אני כל כךמבינה אותך,אני כבר בהריון שני ומבועתת ממה שהולך להיות
יום מקווה שהאבא יתעשת ולמחרת קולטת שאין כל כך תקווה לשינוי

_[po]אום עילי [/po]
הכוונה ל [po]אומ איליי[/po] :-)

[u]האם לא אגיע למצב התמוטטות בו אקלל את ההחלטה הנמהרת?[/u]
אני לא יודעת. האמת האמת? אני קיבלתי לא מעט עזרה בהתחלה ועדיין הגעתי למצב כזה כמו שאת מתארת. לא ניהלתי את המשבר כמו שצריך.
זה תלוי בהרבה גורמים. גם בציפיות שלך בין היתר.
אני מכירה גם יחידניות שמגדלות שני ילדים בחו"ל, במקומות שבאמת אין להן דיבור עם נפש חיה.

מצד שני, השאלה בשביל מה את רוצה לעשות את זה. האם כמהה לתינוק? האם חושבת שייטב כך לבנך? אולי סיבה אחרת?
כתבת למעלה: [u]כי להיות ילד יחיד זה פחות נחמד מלהיות חלק משותפות אחית (לדעתי, בכל מקרה).[/u]
זה נכון, אבל כמו שניסחת את זה, בהרגשה שלי, זו לא סיבה "חזקה" מספיק כדי שתחזיק אותך בשעות הממש קשות.

כמוחדורית, :-( ((-))
זה נשמע קשה על גבול הבלתי אפשרי. אני מאוד רוצה להיות תומכת ולהגיד לך שאפשרי והכל, ואולי זה באמת אפשרי, אבל אף אחד לא ירוויח מזה.
בגלל שחסרים הרבה פרטים, יכול מאוד להיות שאני מניחה הנחות לא נכונות, אז תסלחי לי אם אני טועה.
אני רוצה רק להתעכב על כמה נורות אדומות שנדלקו לי
העובדה שהאבא לא נוכח. הוא גם לא רוצה להיות נוכח? כי אז זה נשמע לי כמו מצב די מסוכן להיות בו, בייחוד אם את בבית ולא עובדת. נשמע כאילו הוא לא מחויב לכם.
העובדה שאת מקבלת את זה ש [u]ובאמת אין שום שכנים או חברים ותיקים או אמהות נוספות[/u]
את גרה בחוות בודדים? :-) כי אם לא, אז חיים סביבכם אנשים. ואם אין קשרים עכשיו, זמני אותם לחייך. צרי קשר עם עוד אימהות, תגיעי למפגשים, תהיי נחמדה לשכנים... זו יכולה להיות ההצלה שלך והתמיכה שלך. ואם אין (למרות שאני לא מאמינה שזה נכון), אני אישית במצב כזה הייתי שולחת את הילד לגן, שם גם יהיו לו עוד מבוגרים שיתמכו בו, חברים, וגם בהכרח יהיה קשר עם עוד אמהות שיכול גם להיות תמיכה עבורך.

אני שוב מתנצלת אם זה נקרא איכשהו שיפוטי או מתנשא או לא יודעת מה, פשוט התיאור שלך ומה שדימיינתי בעקבותיו מאוד הסעירו אותי... (())

כששאלתי אם זה אפשרי לא התכוונתי האם יפלו סיפי המזבח והיקום יבלע לתוך חור שחור. התכוונתי, האם זהו משהו שאפשר לעמוד בו? האם זה הוגן עבור הילד הקיים, הילד שיוולד, והוגן גם עבורי?? היה לי כל כך קשה בהתחלה עם הילד, לא ממש ידעתי מה לעשות - טוב, מי יודע - ולא היה לי את מי לשאול ואת מי לחקות, וכמובן יותר מכל לא היתה לי העזרה הפיזית של חמש דקות על ידיים של מישהו אחר כדי שאוכל לעשות מקלחת או לחטוף משהו לאכול. בעור שיני יצאתי משנות התינוקות לשנות הפעוטות המעט קלות יותר, ואני מתה מפחד לחזור אליהן שוב, והפעם יהיה אפילו קשה יותר!!!

למרבה הצער האופציה היחידה היא 'כן לעשות ילד' או 'לא לעשות עוד ילד' כיון שעזרה לא תתממש משום כיוון חדש. לו זה היה אפשרי הייתי עושה זאת עכשיו!

אני מסכימה עם קרוטונית
[u]בוודאי שזה אפשרי זה יהיה יותר קשה. אבל זה יהיה אפשרי, אם תיכנסי לזה בידיעה ובלב שלם.[/u]
וחוץ מזה גם כשיש אבא בתמונה, בין אם הוא חסר כמו שאת מתארת, ובין אם הוא נוכח, אפשר להגיע למצב של [u]התמוטטות בו אקלל את ההחלטה הנמהרת[/u]

העברה מדף [po]תוגת האם החד הורית[/po].

אמור היה להיות <חיבוק> (())

אין לי תובנות.
קבלי ( () )

אבל האם זה באמת אפשרי? [b]באמת[/b] ? כלומר, האם לא אגיע למצב התמוטטות בו אקלל את ההחלטה הנמהרת? טוב, אי אפשר לצפות את העתיד, כמובן, אבל לכן קיוויתי שאולי מישהי פה תוכל להגיד לי אם היא עשתה זאת בעצמה.

[u]וכמובן שזה חבל ש אין אף מבוגר אחר שמגלם תפקיד משמעותי בחיי הילד אבל מה לעשות וזוהי המציאות. ובאמת אין שום שכנים או חברים ותיקים או אמהות נוספות. כי פשוט אין.[/u]
התכוונתי שכדאי לפעול לשינוי המצב הזה... זה תלוי בך בעיקר.

[u]אז בעצם, מה שהבנתי שלא, זה לא אפשרי לגדל שני ילדים לגמרי לבד. כי אם אני צריכה לחסוך לבייביסיטר - דבר שאינני יכולה לעמוד בו כלכלית - אז לבד לגמרי, ללא עזרה, זה פשוט לא אפשרי....[/u]
בוודאי שזה אפשרי :-) זה יהיה יותר קשה. אבל זה יהיה אפשרי, אם תיכנסי לזה בידיעה ובלב שלם.

תודה קרוטונית, אבל כפי שכתבתי, לי אין את הפריבילגיה של סבתא. כשכתבתי 'לגמרי לבד' באמת התכוונתי [b]לגמרי לבד[/b]. אין לנו משפחה כלל - לא סבים, סבתות, דודים, דודות, בני-דודים.... אף אחד. אני והילד וזהו. וכמובן שזה חבל ש [u]אין אף מבוגר אחר שמגלם תפקיד משמעותי בחיי הילד[/u] אבל מה לעשות וזוהי המציאות. ובאמת אין שום שכנים או חברים ותיקים או אמהות נוספות. כי פשוט אין.
אז בעצם, מה שהבנתי שלא, זה לא אפשרי לגדל שני ילדים לגמרי לבד. כי אם אני צריכה לחסוך לבייביסיטר - דבר שאינני יכולה לעמוד בו כלכלית - אז לבד לגמרי, ללא עזרה, זה פשוט לא אפשרי....

התוגה הזאת מוכרת לי לעומק. והשמחות והאושר גם. משתתפת במה שכתבתן ומוסיפה: כסופרחדגורית מצטיינת ומאושרת לרוב מבחירותי בחיים עד כה, רגעי החלושס האלו אומרים לי שאני בריאה, כי אי אפשר לשמור על מתח סופרחדגורית מצטיינת כל הזמן.
וגם רציתי לבקש שתכתבו בשם שלכן ולהגיד שאני אתן ושאם מישהי מבקשת עזרה עכשיו- אפשר לנסות אותי (נרדמת כשמרדימה אותה, שעות האיכות שלי כשמתעוררת בין 2 ל 4 בלילה. ..) בדף בית. הדף הזה כמו חיבוק. אנחנו לא לבד.

הקרוטונית מהמרק הגדול [po]אום עילי[/po] ו [po]עינת גל[/po] מגדלות לבד שני ילדים
גם אני מתעתדת לעשות זאת אבל עוד לא

[u]אין אף מבוגר אחר שמגלם תפקיד משמעותי בחיי הילד.[/u]
זה דווקא חבל בעיני, בלי קשר.
באמת אין שום שכנים? חברים ותיקים? אמהות נוספות במפגשים קבועים?

לי יש שניים לבד, אבל תלוי מה זה "לגמרי לבד"... יש עזרה מרובה מסבתא, הרבה בטיפול בתינוק וקצת בלוגיסטיקה (גם לקנות לחם בבוקר לפני הגן זו לפעמים הצלה). ויש פה ושם בייביסיטר.
מצד שני העזרה אצלנו חייבת להיות מרובה מפני שאני מפרנסת יחידה. אם את לא צריכה לעבוד, או צריכה רק מעט שעות בשבוע, ובשאר הזמן את עם הילד (לא כתבת אם הילד בבית אז אני מניחה הנחה שכיחה באתר, שהוא בבית), זה כמובן מוריד את הצורך בתשלום על טיפול בילדים.

לעתים רחוקות אני מגייסת עזרה נקודתית אחרת, נגיד לבקש מהשכן בקומת הקרקע שיעמוד רגע עם הילדים בכניסה לבניין, בזמן שאני רצה למעלה לשים את הקניות כי אנחנו צריכים להמשיך לאנשהו ולא רוצים להיסחב עם השקיות. ואין דרך יעילה יותר לתמרן את סוגיית הקניות/סידורים, כי אני זו שעושה את הכל. בד"כ אני מעדיפה להסתדר לבד מבחינות אלה, אבל זה חיסרון מבחינה לוגיסטית, אין ספק. הבחינה הרגשית - זה תלוי ביכולות שלך ומשתנה על פני זמן.

למה [u]אין בייביסיטר[/u] ? בגלל העניין הכלכלי? אם כך, ממליצה מאוד להתחיל לחסוך לבייביסיטר, אם אלה התוכניות שלך. בעיקר בחודשים הראשונים תצטרכי לא מעט עזרה - בתוך הבית, כשאת שם (תלוי גם בן כמה הילד הראשון). בטח אם בעלך לא נותן יד. אחרי כן - זה תלוי כאמור באילוצים שלך מבחינת עבודה ובתמיכה החברתית שלך (למשל קבוצת אמהות קבועה יכולה לאוורר אותך, ולהוריד את הצורך בבייביסיטר להתאווררות).

סליחה מראש לכל החד-הוריות ה'אמיתיות' על התפרצותי פה לדף שלכן. אני לא 'אמיתית', אני 'כמו' חד-הורית (כמוחדורית?). כמו פרסומת לחזיה - ללכת עם, להרגיש בלי. אני נשואה אבל בעלי בעצם לא בעניין. אני מגדלת את הילד לבד. רציתי לשאול אם מישהי התנסתה בגידול שני ילדים לגמרי לגמרי לבד? אין לנו משפחה בכלל מאף צד, אז זה רק אני והילד, נטו, כל הזמן. הוא כמעט לא רואה את בעלי, וכפי שאמרתי, משפחה אין, אז אין רשת הצלה, אין בייביסיטר, אין אף מבוגר אחר שמגלם תפקיד משמעותי בחיי הילד. ועכשיו התחלתי לחשוב על אולי לצרף אח או אחות לילד, כי להיות ילד יחיד זה פחות נחמד מלהיות חלק משותפות אחית (לדעתי, בכל מקרה). אבל אני מאד חוששת. אם כל כך קשה לי עכשיו עם רק אחד, איך אני אסתדר עם שניים? זה בכלל אפשרי? למישהי יש ניסיון בגידול שני ילדים לגמרי [b]לגמרי[/b] לבד??