תודה רבה, בדיוק כשהרגשתי שחסמתי כל אפשרות לעזור לו, שמתן לי את הדברים במקום המדויק והמעשי הזה.
אין לי הרבה זמן לכתוב היום אבל רוצה להמשיך לחשוב כאן מחשבות

[u]דווקא לבקש יותר את עזרתו[/u]
וואו איזה דיוק מדהים {@
הוא גבר. ואבא. וזה המקום שחסר לו: להיות [b]נחוץ[/b]. לעזור. להרגיש מועיל.
אז מה שאת אומרת הוא, שהוא לא צריך "להישען". הוא צריך להרגיש נחוץ ומועיל, הוא זקוק ל [b]תפקיד[/b]. לתפקיד גברי ואבהי של פודה ומציל.
זה לא מעמיס. אל תפחדי. זה נותן טעם לחיים.
זה מקום אקטיבי שאפשר להתבטא בו.

ובתמורה - נשיקה, תודה אבא, ממש הייתי צריכה עזרה. או תודה אבא, ממש הצלת אותי היום.
(לא מלים גדולות, בקטן: עכשיו. בדבר הזה. היום. להיזהר איתו מהגזמות, מלהגיד "אתה נהדר" כללי כזה. במקום זה, להתמקד בהכרת תודה נקודתית, שהוא ירגיש בה דיוק, והערכה הולמת. שלא יהיו שם רגשנות או הגזמה {@ )

לבת של,
שמחות קטנות של יום חולין יכולות אולי לעזור?
לצאת איתו לטיול בטבע, שוטטות על חוף הים, יציאה להצגה או סרט. מין פגישה שבועית קבועה שכזאת.
לשבץ חוויות משמחות בתוך האפלה, שיתנו טעם מחודש לחיים.

בשמת, תודה על השאלה הזו. כשניסיתי לענות עליה פתאום הבנתי שמאוד קשה "לפנק" אותו. עמדת ''המקבל'' גורמת לו הרבה אי נוחות, אפילו סוג של אשמה. הדבר היחיד שעלה בדעתי שיכול באמת לגרום לו להרגיש טוב, למרבה הפרדוקס, הוא דווקא לבקש יותר את עזרתו. נדמה לי שזה חשוב לו. אבל להעמיס עליו עוד?!

קשה לי להאמין ש
[u]הכאב יתפוגג אט אט ואיתו הצורך במשככי הכאב[/u]
באמת.
יש שם כל כל הרבה כאב, ולא נראה שהוא הולך לשום מקום. רק הייתי רוצה שידע שיש עוד דברים שאפשר לעשות עם הכאב הזה, מלבד לדחוף עמוק מתחת לשטיח ולבזבז את כל כוחותיך על להשאיר אותו שם.

[po]אל הלב[/po], גם אני מרגישה שיש פה מקום למשהו יותר אקטיבי. מצד שני, הוא ניסה קבוצת תמיכה ולא ממש התאים לו, וחברים- הם גברים, נו.
טוב, סליחה, מה שאני מנסה לומר זה שהדיבור הרגשי שם מאוד מוגבל. כבר כמה מחבריו דיברו איתי לגבי מצבו, מתוך אהבה רבה ודאגה כנה, אבל הדיבור היה סביב "פתרונות". לא חושבת שיש לו חבר שיכול לשהות במחיצת הכאב הזה שלו ולתת לו להרגיש בנוח. לא חושבת שיש לו אפילו חבר שאפשר לבכות לידו. הלוואי שאני טועה...
אני מרגישה שכל דיבור מצדי יעורר אצלו אשמה נוראית ותחושה של ציפיות שרק יכבידו עליו.

הייתי רוצה שיהיה לו מרחב בטוח, שיהיה לו גם ''סופרמן'' כזה, שאפשר להישען עליו ולדעת שהוא לא ייפול ולא יברח. באמת שזה מגיע לו.
וברור לי שלא אני אוכל להיות הסופרמן הזה עבורו...
מי כן?

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך,
אבל סביר להניח שכמוך הייתי מחפשת פתרון ודרך לעזור.
בניגוד למה שכתבו לך לשחרר ולהרפות ולתת אהבה,
אני חושבת שכן חשוב לנסות לפני כן לעזור בצורה יותר אקטיבית:
לאתר קבוצת תמיכה להורים שכולים, לנסות לשכנע אותו ללכת למפגש אחד, אולי אפילו יחד עם אמא שלך או איתך.
להכיר לו פורום להורים שכולים באינטרנט.
אם יש חבר נפש טוב שלו, לנסות לדבר איתו שידובב את אביך ויהיה שם בשבילו.
אם לא מוכן לדבר - אולי אפילו לכתוב לו מכתב, כמה מכאיב לך לראות אותו כך וכמה בטח הוא סובל.
וכמה את אוהבת אותו ורוצה לעזור לו ולאלו שנפגעים מההתנהגות שלו תחת אלכוהול.
לדעתי לתת אהבה ותמיכה זה גם בצורה אקטיבית ולא רק בלהניח לו להתאבל בדרכו, כי בדרכו, לפי מה שאת מספרת, הוא פוגע בעצמו ובסובבים אותו.

[u]איך עושים את זה?[/u]

עתליה ובשמת ענו לך יפה ומדוייק.
יש סיכוי טוב שאם אביך יחוש אהוב ומקובל, ללא תנאים וללא ביקורת, הכאב יתפוגג אט אט ואיתו הצורך במשככי הכאב.

[u]כל ניסיון לדיבור סביב הכאב והקושי נתקל בחומה[/u]
הנה ההנחייה שלך.
"לא לדבר".
איך את יכולה להביע כלפיו אהבה, ללא דיבורים? באיזו דרך יהיה לו נעים לקבל ממך אהבה, דרך שאינה כרוכה כלל בדיבורים? מה יפנק אותו? מה יגרום לו להרגיש אהוב על ידך?

אפרת, איש ועתליה- תודה.
איזה מזל שהתגובות הראשונות שקיבלתי כאן הן לגיטימציה להרפות...
[u]תניחי. החיים של אביך הם חייו. את לא יכולה לעשות דבר.[/u]
האופציה הזו היא ברירת המחדל שלי. מכל מיני סיבות, ובעיקר כיוון שאני מאמינה בכך, אך גם כיוון שעכשיו אני רוצה להיות אם לילדיי, ולא להורי.
ובכל זאת קשה לי להניח.
אני מרגישה שאם אף אחד לא יפתח עבורו פתח לשינוי, פשוט לא יהיה שינוי. הוא לא רואה דרך אחרת להתמודד עם מכאוביו כרגע. מעבר לכך, אני יודעת שפתח שיפתח מכיווני יהיה משמעותי עבורו במיוחד.
ואולי גם זה פתח:
[u]התרופה היעילה ביותר שאני מכיר היא אהבה, אמפתיה והבנה אמיתית למצוקותיו וכאביו, וכיבוד מלא של זכותו להחליט איך להתמודד עם מצבו.[/u]

איש, אולי אתה יודע איך עושים את זה?
מרוב בלבול מול הדבר הזה אני בעצם לא אומרת כלום. כל ניסיון לדיבור סביב הכאב והקושי נתקל בחומה- לא רוצה לא רוצה לא רוצה לדבר על זה (איתך?), עזבי.

הדאגה היא באמת לא מהאלכוהול עצמו (למרות שגם זו בעיה בפני עצמה), אלא מהמקור שלו ומההשלכות שלו. הוא מתנהג בחוסר אחריות מוחלט כשהוא שתוי. יש סביבו הרבה אנשים שאני אוהבת ונפגעים מהעניין.

שלום יקרה, תניחי. החיים של אביך הם חייו. את לא יכולה לעשות דבר.
מזדהה עם המילים מעלי של 'איש' .
ורוצה להוסיף שיהיה לך קל יותר באם תשלימי עם המצב. לשנותו לא תוכלי. גדול עליך. אלה חייו.

איתך בכאבך.

כדאי לזכור שהאלכוהול/(יזם) אינו הבעייה. אביך בסך הכל מנסה לשכך את כאביו וזו הדרך שכנראה הכי זמינה עבורו.
הגורמים לכאב הם הבעיות.
התרופה היעילה ביותר שאני מכיר היא אהבה, אמפתיה והבנה אמיתית למצוקותיו וכאביו, וכיבוד מלא של זכותו להחליט איך להתמודד עם מצבו.
במשפחות בהם יש התנגדות, האשמה, או הפיכת האלכוהוליזם לבעייה, המצב בד''כ נהיה יותר גרוע.

אוי. קוראת ומרגישה. כתבת באופן מאוד חזק ונוגע. אין לי מה לומר.

הפעם תחת ניק אחר, מפאת כבודו של אבי האהוב...

אבא שלי הוא סופרמן, מבחינתי. עד היום, כשכבר בגרתי, שאני כבר יודעת שהוא רק בן אדם, החולשות שלו עדיין מפתיעות אותי.
לפני כשנתיים איבדתי אח, והוא איבד בן, אחרי מאבק קשה ומר.
מאז הוא כבה.
מתפקד, על פני השטח הכל בסדר- 'שמתי את זה בצד, עזבתי את זה, אני חייב להמשיך את החיים'. והוא המשיך. עובד, מטייל, פוגש חברים...
אבל בפנים- רע. ממש רע.
הוא איש מורכב מאוד, ויש לו יחסים קשים עם עצמו. יש בו כעס עצום כלפי העולם.
אני דואגת לו.
אני דואגת לאמא שלי, שמתמודדת עם השלכות לא פשוטות של ההדחקה הזו.
אני דואגת לי, שמרגישה שגדול עלי להציל את אבא, אבל גם גדול עלי לעמוד מנגד כשהוא מתדרדר במדרון החלקלק של ההתמכרות.

שולחת מהר לפני שאתחרט.