זה מדהים שדווקא הגברים תמיד מתנגדים (רובם).
הילה יקרה, אני עברתי תהליך די דומה.
אמנם אצלי הילדה הגדולה היא רק בת 4 אבל נשלחה לגן לא מרצוני אלא ממצב של צורך בחברה שלא יכולתי להמשיך לספק כי ילדתי.
אז בגיל 3 בעלי עמד על כך שתיכנס לגן, ואני הסכמתי מחוסר ברירה. הלכנו על גן אנתרופוסופי למרות שצריך להגיע לגן כל השבוע ואין אפשרות לחלקי, מאחר וזה גן מדהים והאלטרנטיבה היחידה שיש כאן באזור.
אני מכירה טוב את האכילות לב האלה שאת מתארת, ואת הכעס עליו. זה נוראי ומעכיר את הזוגיות.
אני מכירה את המחשבות הבלתי פוסקות ואת חוסר היכולת להשלים עם העניין הזה.
לאחרונה קרה לי משהו טוב ומעניין בכל התהליך הזה-התחלתי להבין.
מה שהבנתי זה שההתנגדות שלו אכן נובעת מדעות שלו, פחדים, וכו', שקשה לו לשחרר,אבל החלק שמכריע הוא לאו דווקא הוא, אלא אני,ובמקרה הזה -אנחנו, הנשים.
משהו בנו שרוצה אבל פוחד, משהו שלא באמת סגור ב-100% בנושא. מן תחושה כזאת של רוצה אבל פוחדת ואז ציפיה ממנו לתמוך ולחזק בשביל שנצליח יחד.
מן תשדורת כזאת בלתי פוסקת של 'זה החלום שלי אבל אולי אני בסרט' שהם מקבלים ולא מוכנים לתת לזה יד, בטח לא כשמדובר בילדים.
הם, הגברים, מזהים משהו לא יציב במערכת ומיד נרתמים להפוך את עצמם לעוגן שייצב את כל הסיפור, וזה כמובן הכי פשוט להם ללכת על הליין הישן שהם מכירים מבית.
אי אפשר לשדר משהו לא יציב ואז לצפות מהאחר שיתמוך.זה לא עובד.
איך גיליתי? פשוט הפכתי מלהיות כעוסה, בציפיה, במחשבות, באכילות לב וראש- ללהיות פעילה, בטוחה, אקטיבית,יציבה.
בעקבות שינוי הסטטוס שלי נוצר שיח בנינו, והופתעתי לשמוע אותו אומר לי שהוא מרגיש שזאת פעם ראשונה שאני באמת מדברת איתו בנושא, ולא מרצה, תוקפת, נפגעת,וכו.
נוצר דיבור שיש לו בסיס אמיתי ורצון להתקרב.
זה לא שהוצאנו מהגן ולא בטוח שזה מה שאני באמת רוצה כרגע.
בעיקר מה שאכל אותי זה חוסר האמפתיה שלו כלפי במצב הזה, ההינעלות וחוסר ההסכמה, ואלה נפתרו בדרך קסם.
כרגע אנחנו משאירים יותר בבית, כשמרגיש לי\לנו. הוא הרבה הרבה יותר תומך.
אני משקיעה המון סבלנות בהם כשהיא בבית, מאד נזהרת ומשתדלת לא ליפול למעגל של חוסר אנרגיה איתם. מתכננת יותר טוב את היום (מתי לבשל ולעשות את עבודות הבית כדי שהזמן איתם לא יפגע).
לפני כן היתי יותר נופלת למצבי חוסר וזה הכי גרוע כי אז הגבר מרגיש שכל הזמן צריך את התמיכה שלו, וזה גומר אותו.
נסי לשאול את עצמך מה באמת אוכל אותך? ברור שנושא החינוך באמת אוכל אותך, אבל המפתח להבנה בניכם לא נמצא שם.

נ.ב יש לי הרבה שגיאות כתיב כי כתבתי מהר מבלי לבדוק.

"אין יאוש": תודה על מילותייך וסליחה על התגובה המאוחרת.
התפתחויות:

לאחר החג האחרון בתי חזרה לאותו ביה"ס כדי לנסות שוב...
כעת אינה רוצה לחזור אליו בכלל.
לאחרונה קיבלתי נזיפה ממורתה של בתי, עלכך שאינני מחנכת את בתי מספיק כדי שהיא תועיל בטובה לפקוד את ביה"ס יום-יום (מה שבעצם לא קורה בשטח.)
איך הם רוצים שהילדים יירצו לבוא למקום שבו הם נדרשים ללמוד למבחנים ובו בזמן גם להכין שיעורים וגם להגיש עבודות?
אני ובן זוגי יושבים איתה יום יום על הכל וזה פשוט לא נגמר.
אם אנחנו כהורים מתאייפים מכך, מהעמסת הידע והלחץ מסביב לזה, תיק כבד (שזו בכלל עבירה בריאותית) אז רק לדמיין מה עובר על הילדים....זה פשוט עונש זה כבר לא כיף..."הלוווו תרגעו עדיין לא הגיעו הבגרויות".

מאחר ועדיין בן זוגי מתנגד ללימוד ביתי. למרות שביננו...גם כך הלימוד הוא עלינו ההורים, אנחנו מכינים אותם למבחנים, אנחנו מסבירים להם את שיעורי הבית וחוזרים על כל מה שלא הבינו בכיתה של 30 ילד..
הרי המורי לא בודקת מי הבין ומי לא....היא ממשיכה הלאה, מבחינתה היא עשתה את העבודה היומית, אך לטווח הרחוק זה נכשל ובגדול- עשינו ניסוי וטעייה.
בקיצור כרגע אני ממש מוטרדת ולא יודעת מה לעשות.
במקום שאנו גרים בו אין אלטרנטיבות טובות.
שונאת את משרד החינוך...הסוהר ששולח לבית הכלא - סליחה את ההתבטאות הגסה, הייתי חייבת. ולצערי אני לא חזקה כמו אמהות חזקות, אני ישר בוכה מול גופים, הם פשוט עושים לי רע רע רע וחבל.
כרגע היא לא רוצה ללכת לבית הספר שוב פעם...היא כבר עייפה מללמוד בכח, ומכל ההכרחה הזו היא תשנא ללמוד בעתיד ומזה אני חוששת מאוד.
מה לעשות?
אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ואני לבד במערכה.
אני יודעת מה נכון לעשות אך חוששת מאוד ממהשלכות וההסתבכות. אני רוצה לקחת את החוק לידיים, ומישהו חוטף לי את הזכויות לממש את האמהות שלי עד הסוף.
אני מלאה בכל כך הרבה כעס וייאוש כרגע וסערת הרגשות שלי חוגגת.
תודה לך גם אבישג על התמיכה והרצון לעזור. בינתיים אנסה לארגן לנו מפגש עם קבוצת הורים בחינוך ביתי שבן זוגי יתרכך קצת (למרות שלדעתי הוא חושש מהדיעות של משפחתו.
סתם רציתי לפרוק,ולשתף את מה שעובר עלי. תסלחו לי אם אני קופצת מעניין לעניין. זה יקרה עוד הרבה חחח כזו אני.

הילה,

הסיפור שלי דומה.
הרעיון לחנך בבית הפציע אצלי לפני כשלוש שנים. בתקופה הראשונה הצלחתי לרתום את בעלי, אך הוא נסוג עד מהרה - בעיקר מחשש לפגיעה חברתית - ומאז הוא כמעט ולא מוכן בכלל לשמוע על הרעיון.

מה שכתבת על הכישורים או על ההשכלה שלך נראה לי הרבה פחות רלוונטי לקבלת האישור מאשר ההסכמה של בעלך.
את יכולה ללמד את הילדים להיות לומדים עצמאיים, להסתייע במקורות מידע שונים (כמו שכתבת). לא זו הבעיה.
הבעיה היא ששני האפוטרופסים צריכים להסכים על הדרך.

ההצעה של אבישג נראית לי יפה. אמנם בעלי כבר נסחף להתנגדות כה עזה, שגם לא היה מוכן להיפגש עם הורי חנ"ב, אבל אם בעלך יסכים לכך, אני מניחה שזה יעשה את הדברים מוחשיים וברורים יותר עבורו, הוא יוכל לשאול כל מה שמטריד אותו, ואולי מכאן תתקדמו.

בהצלחה רבה!

תודה אבישג. אגלוש בדף הנ"ל שהצעת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאור מה שאת כותבת, נראה לי שכדאי שתפגשו שניכם עם משפחות של חינוך ביתי, לא למפגש עם הילדים, עדיף לשיחה בשמונה עיניים (אולי בארבע - הבן זוג ואם או אב בחינוך ביתי).
יש כאן דפים שעוסקים בתמיכה בחינוך ביתי, נראה לי קו חם למשפחות שמתעניינות בחינוך ביתי או כגון זה.
אם תרצי אשמח לדבר איתו או להיפגש איתכם, אבל אני משערת שאנחנו לא מאותו רקע, אז עדיף אולי משפחות מהסגנון שלכם.

תודה אבישג.
אני חושבת שעיקר הבעיה של אי ההסכמה שלו, זה כמובן שהיא עלולה לא לקבל את הלימוד שנראה לו הכרחי. גם בעיני הלימוד חשוב, אך צריך להתאים אותו לילד, בקצב שלו ללא לחץ וכמובן מרצון הדדי כי אם לא..זה פשוט לא ייקלט.
הוא גם חושש לדעתי ממה יגידו כולם.
אני מסבירה לו את דעותי בצורה הכי משכנעת עד כמה שאני מצליחה...ומוסיפה את העובדה שיש אקסטרני. כבר שמעתי על נפלאות האקסטרני. מישהי סיפרה לי שהתלמידים פורחים שם.
זה מדהים שדווקא הגברים תמיד מתנגדים (רובם).

תלוי איפה את גרה, אני התחלתי את התהליך והפסקתי אותו כי אף אחד לא התעניין מה קורה.
חשבתי שזה בגלל שהגדולות היו רשומות לבית הספר (זה חלק מהתהליל של הוצאת אישור לחנב), המנהלת שהיא חברה שלי ידעה שהם לא יבואו, הקב"ס ידע שאנחנו בתהליך, אז לא מצאתי סיבה להמשיך את התהליך.
הפלא הוא שגם כשהשלישית הגיעה לגיל חינוך (חובה) אף אחד לא תהה איפה היא ולמה היא לא רשומה בכלל.
גם אנחנו יידענו את כל מי שצריך שבינתיים יש סימן שאלה גדול.
יחד עם זאת מחפשים חושבים על כיוון אחר(מסגרת כדי לבעלי יהיה רגוע) אך באיזורנו כולם אותו דבר, והביה"ס עליו חשבנו..התגלה לי היום שבכיתות יש 37 ילדים וזה ממש לא בא בחשבון מבחינתי.
מחוץ ליישוב ישנם בתי ספר אך יש צורך בארגון הסעה, וגם זה מבחינתי לא בא בחשבון...לשלוח ילדה קטנה ללא השגחה מתאימה. האלטרנטיבות מוגבלות כאן.
הלוואי שבן זוגי ייתרצה בסוף.

במהלך היום כרגע ,בתי לא מוכנה לשבת ללמוד, היא כל כך מאסה בלימודים בגילה הצעיר, ואני פשוט לא מכריחה אותה כדי לא להשניא זאת עליה יותר.
בעיה....
האם אפשר להכריח ילד ללמוד בביה"ס?
היא סתם תשב שם, גם כך היא לא מכינה ש"ב כבר תקופה מאוד ארוכה.
עשיתי לא מזמן ניסיון כדי להוכיח לבן זוגי שאם אני לא יושבת עימה לש"ב והכנות למבחנים זה פשוט לא יעבוד..וכך היה.
כאשר אני יושבת עימה לש"ב ומסבירה לה בדרך הכי ציורית וחביבה היא מוציאה ציונים מאוד גבוהים. ואז פניתי למורה וזו אמרה לא לשבת איתה. להסביר לה מה שצריך וללכת. וכך עשיתי. הילדה לא הכינה ש"ב, מרחה את רוב הזמן כרגיל, והוציאה ציונים נמוכים.
מה זה אומר?
עובדה: הלימוד שלי את ילדיי הוא הלימוד הכי איכותי ומעמיק שיש. לקנות חוברות כל אחד יכול. אם אני לא אבין משהו (גם כך לא כולם יודעים הכל) שואלים אנשים אחרים שכן מבינים וכך גם אני אלמד להבא ואנחיל זאת לאחרים.
המורה נמצאת מול מספר רב של ילדים... ילדים רועשים, מתקשים,חולמים, ולאלה שלא מרגישים טוב ובאים עם חום, ואלו ששואלים שאלות לא קשורות...איפה יש לה זמן להתעמק עם כל קושי.
במחנים המורות כותבות ציונים, מעירות הערות אך לא נותנות הארות...וכך התלמיד יוצא נפסד....כי המורה ממשיכה לדפים הבאים ולנושאים אחרים כדי להספיק לפני הבה"ס השני (תחרות מעוותת שלהם).
אם ילד מוציא נגיד 60 אף אחד לא דואג להסביר לא במה טעה כי צריך להתקדם. מה שקלטת קלטת ומה שלא....
לאחרונה ביקרה אצל בתי חברה והן שאלו אחת את השניה על הציון במבחן. בתי קיבלה ציון טוב, ואותה חברה השפילה מבט ואמרה "(קיבלתי אפס). כל כך כאב לי על תחושותיה וישר דאגתי לומר לה "הציון במבחן לא עושהאת מי שאת...את נהדרת כמו שאת, וזה רק מספר.
דרך אגב- שמעתי שישנה הצעה להוריד את הדבר השטותי הזה ציונים. הלוואי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עד כמה שהבנתי , כאשר מגישים בקשה, ולאחר מכן אם יש המשך, מגיעה קבסית, יושבת מול בני הזוג...האמא מביעה את תמיכתה בנושא הבקשה והאבא יושב ותומך בצד השני..וזה מה שמפחיד אותי, מה אעשה באותו הרגע?
תלוי איפה את גרה, אני התחלתי את התהליך והפסקתי אותו כי אף אחד לא התעניין מה קורה.
חשבתי שזה בגלל שהגדולות היו רשומות לבית הספר (זה חלק מהתהליל של הוצאת אישור לחנב), המנהלת שהיא חברה שלי ידעה שהם לא יבואו, הקב"ס ידע שאנחנו בתהליך, אז לא מצאתי סיבה להמשיך את התהליך.
הפלא הוא שגם כשהשלישית הגיעה לגיל חינוך (חובה) אף אחד לא תהה איפה היא ולמה היא לא רשומה בכלל.
אבל אני כמובן לא שואלת שאלות (-:
אבל העובדה שבן זוגך לא תומך זו בעיה בעיה, כי בעיני לפחות העיקר זו זוגיות בריאה וטובה לילדים ואם זה יוצר הרבה חיכוכים אולי הייתי מוותרת (ואולי לא, תלוי עד כמה זה בנפשך)

גם לי טוב עם הילדים- מאוד!
אך מה שגורם לעיקר המתח, זוהי החרדה מהתהליך שיבוא...שכרגע אני בדרך להכין בקשה, ומה יהיה בינתיים..
מה לכתוב שיספק אותם מספיק כדי לאשר לי? אני גם לא יודעת אם אהיה מלאה בבטחון עצמי פנים מול פנים ולא אגמגם...למרות שהשקפתי די מבוססת, ואלי אשתקף שאדם לא חזק מספיק.
מה הם רוצים (משרד החינוך) שנעזוב את הארץ למקום בו נוכל לגדל את ילדינו כראות עיננו?
בארצות הברית העניין מקובל, אולי הגיע הזמן שישראל תתחיל לחקות אותם גם בזה.
זה מרגיז אותי שאנשים נותנים למשרד החינוך לגיטימצייה לפעול כרצונם בילדנו, כאילו צריך להתחנן אליהם לאשר לנו בכלל ולעבור תהליך מביך של הוכחות שאנו כשירים.
בא לי לצעוק, בא לי להתמרד, והלוואי שתקום קבוצת הורים (ואני ביניהם) שיתנגד בקול לכל השטלתנות הזו.
זה גורם לי לתהות...וסליחה שאני מקצינה, אך מה הטעם להביא ילדים אם מישהו אחר שולט בהם? לי אין זכויות להוביל אותם לדרך אחרת?

אהבתי את הדוגמא עם הכלא...
גם אני הייתי יותר שלמה עם ההחלטה אם היתה לי תמיכה מלאה מבעלי,
אך לצערי הרב, אני עסוקה כל היום במסע שיכנועים מולו ואני כבר התעייפתי, זה כמו לדבר אל קיר.
כשאין תמיכה זה מעמיס קושי להוציא דברים אל הפועל. אני מעריצה זוגות אשר שניהם באותה הדרך ואותה האמונה.
אני לבד במערכה בתחום הזה, וזה מה שגורם לי די לסגת מכל התמונה היפה שאימצתי לעצמי .
עד כמה שהבנתי , כאשר מגישים בקשה, ולאחר מכן אם יש המשך, מגיעה קבסית, יושבת מול בני הזוג...האמא מביעה את תמיכתה בנושא הבקשה והאבא יושב ותומך בצד השני..וזה מה שמפחיד אותי, מה אעשה באותו הרגע?

לאחר שקראתי בכמה מקומות על משפחות שעושות חינוך ביתי, עולה תמונה כזו שלמי שיש גינה, למי שיש השכלה גבוהה מאוד, וחדר הילדים מאובזר בשולחן כתיבה יכול יותר בקלות לעבור את "המבחן".
לי אין את זה...אני לא גרה על הקרקע..אין כרגע שולחן כתיבה בחדר וההשכלה שלי טובה אך לא גבוהה.
אני אומרת זאת לאחר שקראתי מכתבי בקשות ויצא לי לקרוא בלוגים שתוכנן הוא בדיוק מה שטענתי שלא לכל אחד יש.
נדמה שישנו מן פילוג למי יש לתת אישור ולמי לא.
דיברתי עם מישהי בעלת סמכות שדאגה להגיד לי שהיא מכירה משפחות מאוד חזקות וציינה את העובדה שהאמא בעלת תואר מאוד בכיר. לא רק זה ....היא גם לא שכחה לשאול אותי את השאלה המביכה : "מהי ההשכלה שלך?"
אמרתי לה (חבל שעניתי, אך לא רציתי ליצור אנטי") : "את מה שאמרתי והוספתי שזה לא מוריד ממני שום דבר לעומת אחרים ושכל אחד מוצא את הנתיב שלו בחיים מבחינת מקצוע וכו'.
מהו הגבול שהן יכולות לשאול ולמה זה נראה שהן תומכות בעיקר באנשים משכילים אשר נמצאים במקום כביכול "מכובד יותר".
יש מן חוסר הוגנות בכך לטעמי, והקריטריונים מחימירים מאוד...אז איפה אני נמצאת מבחינתם, והאם זה מהווה משהו, עדיפות מבחינתם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נכון..אולי לא היה לי הכי טוב במסגרות בחיי, נפגעתי המון "מנפשות טובות" אך איך הייתי יוצאת אם לא הייתי חווה את רגעי המשבר הללו בחיי?
כן, החומר מוכר, אם הילד לא יהיה בבית ספר איך ילמד להתמודד
אולי נשלח אותו גם לכלא או למאורת סמים, פשוט שיכיר את המציאות וידע להתמודד
אז זהו שגם בבית יש התמודדויות
כשכתבתי פעם למנחה שלי בנוגע לנושא מסוים, שפרויד טען שיש רמות של תסכול שצריך לחוות הוא כתב לי חזרה שאין צורך לייצר אותם במיוחד, זה מגיע ממילא (-:

בפנטזיה שלי אם הייתי ילדה בחינוך ביתי הייתי מאושרת יותר, ומצד שני מי אמר? אולי הייתי יוצאת אומללה .
אני לא חושבת שחינוך ביתי פותר את כל הבעיות, שחינוך ביתי הוא הגאולה, הוא פשוט נוח לי מאוד וזו הסיבה העיקרית שאני עושה חינוך ביתי, מרגישה שזה הכי נכון וטוב לי ולכן גם לילדים שלי. אני אמא, אני עקרת בית, אני עיקר הבית, אם טוב לי טוב לבעלי טוב לילדים שלי.
וחינוך ביתי טוב לנו, זו הסיבה העיקרית לעשות את זה.

כל כך קשה לי להפרד מהם ואנו קשורים זה לזה כל כך.
אין כאן כפייה, יש כאן רצון נקי ליהיות יחד וזה הכי טבעי .
האם אני מפריעה להם בחוסר השחרור שלי מהם והם בי?אולי הם צריכים להתמודד גם מבלי שאני אקרקר סביבם כל היום ואעטוף אותם בצמר גפן מתוק.
אולי הם נפגעים מכך עתידית.
אוף המחשבות טוחנות לי את השכל.

איכשהו קצת הצליחו לשכנע אותי שאולי הבעיה (כמעט בטוח) היא אצלי...
הצורך בשליטה...לדאוג לכך שילדי "ינצלו" מהמוסדות...אך האם אני טועה?
האם לנסות לעצב להם את האופי כראות עיני ישרת את טובתם העליונה או אותי עצמי?
ומי אמר שהדרך שלי הכי נכונה עבורם...נכון זה הקול הפנימי שבאמת רוצה שיהיה להם הכי טוב, אך מצד שני החשש הוא שאני עלולה להשליך את הפחדים שלי מההתמודדות "שם בחוץ" לא מניח לי.
אולי אני עוצרת אותם מלהתחשל וללמוד לשרוד בכל מיני מצבים בחיים שעלולים להזדמן להם.
המחשבה שהולכת עימי, היא, כשאתה ילד רך כל כך, תמים כל כך, ומלא אהבה די אינסופים לא רצוי שתתמודד עם פגיעות כמו שחווים במסגרות. אם כן מתי זה כן בסדר?
כשאתה גדול ומחוזק...או שמא תחווה הלם לנוכח התנהגויות של אחרים שלא נראות לך כעת ושיכולת להכיר קודם ולהתכונן להם מחוזק ובטוח באיך לפעול, מי יודע מתי מוקדם או מאוחר להתחיל?

המחשבות הללו מגיעות לאחר שהתחלתי בטיפול הוליסטי שאמור להביא אותי למסע פנימי אישי..והרבה גילויים ורעיונות וזוויות עולים פתאום בקשר להיותי אמא שרוצה ללכת בדרך מסוייימת (חינוך ביתי),
ויחד עם זאת האם אני חזקה, כעת מספיק כדי להנחיל תפיסות שלי (שאולי מוטעות ועלולות לפגוע ביקר לי על עתידם) או שעלי קודם כל לתקן את הדרך שבה מחשבותי בחרו לזרום בה כדי לסלול להם דרך נכונה.
נכון..אולי לא היה לי הכי טוב במסגרות בחיי, נפגעתי המון "מנפשות טובות" אך איך הייתי יוצאת אם לא הייתי חווה את רגעי המשבר הללו בחיי? בפנטזיה שלי אם הייתי ילדה בחינוך ביתי הייתי מאושרת יותר, ומצד שני מי אמר? אולי הייתי יוצאת אומללה .
אני בפלונטר!
רוצה את הכי טוב לילדים שלי כמו כל הורה, אך אולי דרכי היא לווא דווקא דרכם? אולי רק אזיק להם?
בכל זאת אני ממש רוצה בזה ושוב עולות החששות האם אהיה מספיק טובה לתפקיד הנ"ל.

תודהעל ההקשבה...
אמשיך יותר מאוחר...
המשך ערב נפלא!

גם אני הייתי רוצה טיפקס (אם כי בשביל דברים אחרים לחלוטין בהורות שלי/נו) אני חושבת שזה קצת קשור להפרעת השליטה שלי (שכרגע נמצאת בשליטה ).
אני חושבת שבכל יום אנחנו משתנים. ואני חושבת שבלתי אפשרי שהייתי אתמול ההורה שאני היום. בכל יום אני לומדת דברים חדשים ב"ה (ומקווה שלא אפסיק ללמוד לעולם). כמו שתינוק לומד ללכת, עם הזמן, בתהליך רצוף והדרגתי (שלא חף מנפילות). האם יש מה "להצטער" שלא עמדנו על הרגליים בגיל צעיר יותר? ומה נרוויח מהצער?
מקשיבה

מקשיבה

אני מנסה איתה אך ממש קשה לי ואני מוצאת את עצמי ממש נכנעת "איך אעשה זאת?"

רציתי לשתף בכל מיני מחשבות שעוברות לי בראש כבר הרבה זמן ואינני כותבת..משום מה כל המלים נאגדות למשפטים ולא הצלחתי להביא את עצמי למצב כתיבה. כעת אתחיל.

אני מאוד מאוד רוצה להתחיל בחינוך ביתי לילדתי הגדולה, אך נתקלת בהמון חששות ותחושה של חסמים בהווה ובעתיד.
מגיל שנה ו-8 בתי הוכנסה לגן. הבעתי המון הסתייגות מכך, אך בן זוגי לא ממש זרם איתי בתחושותי ואני נכנעתי ללחצים.
בלב כבד והמון בכי בפרידות בבוקר מבתי, שנמשכו עד לכניסתה לכיתה א'...ושם זה נרגע....או שאולי לא.
תמיד האשימו אותי, שבגללי הפרידה קשה לה, אך גם לי היה ממש קשה ולעיתים ממש בכיתי והייתי כל הזמן דרוכה.
מאז עברו כמה שנים, ועדיין הפרידות לא ממש קלות לה, וזה בעיקר מולי.
במשך הזמן ועד היום אני נוטרת בליבי קמצוץ נכבד של האשמות כלפי המסגרות וכלפי בן זוגי על ש"העז" להתווכח עימי והכניסה לגן.
אני מאשימה ומצטערת על מעשה זה מאוד. אני חשה "שעיצבו" לי את הילדה, ושהיא למדה ליהיות כל מיני דברים שלא מתחברים לי טוב. בתי ילדה נהדרת, חכמה וטובת לב, ובכל זאת, נורא עצבנית, לחוצה ועוד.
יש לי עוד ילדים עימי שלא במסגרת כי עוד לא הגיע הזמן, ומבחינתי הכנסה למסגרת לא באה בחשבון...זה כאילו לתקן את הטעות שעשיתי איתה. אני רואה תוצאות טובות ומוכחות לכך שאין על חינוך ולימוד בית.
אני מנסה כעת לעשות זאת איתה ועלי לקבל אישורים...אך "החזרה" הביתה רצופה במכשולים שאינני יודעת איך לתקן אותם, הרי אי אפשר לחזור אחורה...ואי אפשר לעבור עם מחק..ואני כל כך רוצה טיפקס.