אנתרו זה לא פלישה. תודה על תגובתך.

לא אני ממש לא יושבת לקרוא לו. רק לפעמים בדברים חשובים.

סליחה על הפלישה
לדעתי
אם הוא לא מגלה עיניין, אז שלא ילמד
מדוע להאיץ?
אולי הוא יודע מה נכון עבורו
אולי הוא זקוק לתקופהמסוימת כדי להשלים את החוסר בחוויות הרגש והעשייה, עקב הדידקטיות בבית הספר ובגן

בן עמי, רעיון טוב לא לפי הסדר. האמת שזה מה שהוא רוצה, אבל אני כל הזמן משגעת אותו..... יללה, לקחתי את הטיפ! מבחינת משחקי קופסה הוא אוהב סולמות וחבלים + את המשחק המדהים והמורכב "טליסמן" למי שמכיר. רעיון טוב להוסיף שש בש ודמקה. אעשה זאת. הוא גם אוהב מצא את ההבדלים וכאלה בעיתון.

אנה, ואוו איזה השקעה מצדך. אם הוא אוהב את המשחקים האלה כמו שהבן שלי אוהב, אז זה עבודה במשרה מלאה מצדך, לא? בכל אופן, הוא בטח יחגוג כשזה יהיה לו עכשיו בעברית, וגם כמו שאמרתי זו הזדמנות נהדרת לקרוא בטונות ולכתוב די בטונות.

בס"ד
יש משחקים שמחדדים את החשיבה, ולדעתי יכולים לפתח את הילד בהרבה תחומים, זה לא לימודים,
ובטח חלק מהם הילד יאהב:
שח מט, טאקי, שש בש, קלפי מלחמה- ספיט מנקלה ועוד, כשהילד שלי למד בבית הוא היה יושב לתרגם את הכתוב בקלפי יוגיו דרך תרגומון אלקטרוני באנגלית, ולמד אנגלית דרך סיפרי ילדים באנגלית שלקחנו בסיפריה.
בהתחלה אני קראתי משפט ותירגמתי, בהמשך תירגם חלק מהמילים לבד, בכל ספר יש הרבה מילים שחוזרות על עצמם,
וקל לילד לקלוט.
בחשבון יש חוברות שונות בחנויות, ואפשר לתת לילד לעשות לא לפי הסדר, אלא לבחור כל פעם נושא שנראה לו מעניין.
חלק גדול מהמתמתיקה וההנדסה אפשר למצא באנציקלופדיה, באופן מרוכז יותר מבחוברות, אפשר לפתור מידי פעם,
אפשר לשבת כל פעם זמן קצר לפי הסבלנות של הילד.
בהסטוריה- האטלס ההיסטורי- מדהים. אפשר לפי נושאים, המצאות וכו
בהצלחה.

הבן שלי בן שמונה. הוא משחק במשחקי רשת באנגלית וכל הזמן שואל אותי מה כתוב פה ושם (לא יוצא מזה לימוד אנגלית אגב כי הוא מבקש תרגום "סימולטני" בזמן שאני קוראת. הוא לא אוהב כשאני קוראת קודם באנגלית ואז מתרגמת לו). הוא קורא מדריכים בעברית למשחקים ונעזר בהם כדי להתקדם במשחק.
כמובן שהוא לא יכול לנהל שיחות עם משתתפים אחרים אם אנחנו לא עושים את זה עבורו באנגלית.
ככה שנראה לי שהוא ישמח לשחק משחק רשת בעברית.
תודה.

חינוך ביתי א,
אין לי ויכוח איתך. פשוט מישהי כתבה לך שהילד שלך שכח את "החומר" הזה כי מלכתחילה הוא למד אותו לא מתוך רלוונטיות לחייו.
רציתי מצד אחד לחלוק על האבחנה כי לא ניתן לדעת מהתיאור הראשוני שלך האם זה היה ביוזמתו או ביוזמת מישהו חיצוני. ומצד שני גם לחלוק על הרעיון שילד לומד רק מתוך מה שרלוונטי לחייו, כאשר שאני מבינה את המונח הזה כפי שהיה נדמה לי שמשתמשים בו פה באתר במובן של "מעשי".

אנה בן כמה הוא?

ולגבי "רלוונטי לחיי הילד": נראה לי שהדרך הנכונה היא להציג בפניו אופציות שונות (ספרים, מחשב, כדורגל, חוברות חשבון, דפי צביעה, פלסטלינה, סריגה, בישול..... סתם דוגמאות בשליפה) ואז לשאול אותו מה הוא רוצה ולתת לו לעשות. איזה ילד ילך לבית הספר אם יאפשרו לו לא ללכת? מכאן ניתן יהיה להבין שזה לא באמת רלוונטי לו. ואם במקרה כן יבחר ללכת (כי אולי כן יש כאלה שזה מתאים להם) אז סבבה - כנראה זה כן רלוונטי לו. אבל זה היה ממש מבחירה שלו, שלא משנה מה שורשה העמוק (כולל מציאת חן).

תודה על הקישור למשחק. הבן הגדול שלי (שאגב לא בחינוך ביתי) משחק במשחקים כאלה אבל באנגלית ולכן לא ממש נכנס לעומק הדברים.
אני אראה לו את המשחק הזה. תודה.

אמא בבית,
נראה לי שאם כל כך מרחיבים את ההגדרה של מה רלוונטי כך שגם לימוד מתוך רצון לשאת חן נחשב לכזה אז גם לימוד בית ספרי נכנס לקטגורית "רלוונטי לחיי הילד" (לימוד מתוך רצון לרצות את ההורים למשל).

הרלוונטיות לא חייבת להיות מעשית כמו ללמוד לחשב חיבור וחיסור תוך כדי קניות במכולת. כל דבר שאנחנו עושים מבחירה חופשית, רלוונטי לחיים שלנו.

הדרך שלי לדעת מה רלוונטי לחיים של הבן שלי, היא לראות מה הוא בוחר לעשות.
זה לא קצת מעגלי?

אמא בבית, זה מאד יפה ונכון מה שכתבת לגבי רלוונטיות לחיים שהיא לאו דווקא מעשית.

אמא של יונת, מקסים מה שכתבת.

אנה, האמת שיש שני משחקים. אחד זה איקריים, והקישור כבר הובא למעלה ע"י מישהו אחר. השני זה TRAVIAN.CO.IL וזה מאד מאד דומה לראשון.

יכול להיות שחומר הקריאה היותר מאסיבי הוא דווקא בטראוויאן ולא באיקריאם. לא ממש שמתי לב, אבל כנראה. יש שם פורומים עצומים שבהם ילדים (או בני נוער) כותבים (א) דפים על דפים של אסטרטגיות וטיפים איך לשחק (ב) סיפורים שהם המציאו שמתרחשים בעולם הדימיוני של המשחק.

לגבי בזיזה למי שציינה את הנושא (ללא קשר לנושא דף זה): בזיזה היא דבר לגיטימי במשחקים האלה, וגם הבן שלי בוזז לפעמים. זאת ממש אופציה במשחק שהמערכת מאפשרת. מה שקורה בטווח הארוך זה שהשחקנים האחרים לא אוהבים את אלה שבוזזים, ולכן לדעתי הבן שלי בזז הרבה בימים הראשונים ולאט לאט הפסיק כי ראה שבטווח הארוך הרבה יותר משתלם לעשות בריתות ולשתף פעולה בצורה חיובית. חינוכי..... יש לפעמים מבוגרים במשחק (עד כה בני סיפר לי על שניים) וממה שנתקלנו (עד כה לפחות ונקווה שלא ישתנה) הם דווקא נחמדים כאלה, מהסוג של המשוחררי צבא החמודים האלה שעדיין אוהבים לשחק במחשב, או איזה אבא חמוד שהתמכר למשחק של הבת שלו. אבל נכון, תמיד יש גם את המעצבנים האלה שאוהבים לגרום צרות ולהרוס את הכיף. כמו בכל מקום......

לי יש כתב חרטומים וכמעט תמיד היה. פעם מישהו אמר לי שאין לי "כתב של בת", אבל זה טוב, כי "בנות עם כתב יפה ומסודר הן בדרך כלל משעממות".
אני רק מצטטת. לא מביעה דעה.

מחשב זה לא דבר רע.
מסכימה . מחשב זה דבר נפלא.
לכבד את הבחירות של הילד - ברור.
ולתת כבוד לטבע הגופני .
לתנועה , לפעילות גופנית אשר מתרחשת בגיל הילדות יש השפעה רחוקת טווח על כל תחומי הבריאות . (שכלית , רגשית , נפשית) .

משום מה, לבנים רבים שלומדים קרוא וכתוב מכיתה א' יש עדיין כתב-חרטומים גם בכיתה ח'. לחלקם נשאר כתב כזה לכל החיים.

וגם לכמה בנות.
אפילו אם אין להן אבא רופא

הילד הזה שסיפרת.... באיזה גיל הוא התחיל לכתוב באותיות כתב? והאם הכתב שלו היה קריא וסביר או נראה כמו כתב של ילד קטן? האם הוא הגיע לרמה שמסוגל להשתמש במיומנות הכתיבה ביום יום בחופשיות ובקלות?
משום מה, לבנים רבים שלומדים קרוא וכתוב מכיתה א' יש עדיין כתב-חרטומים גם בכיתה ח'. לחלקם נשאר כתב כזה לכל החיים.
יונת אמרה לי פעם, שכנראה אצל בנים רבים היכולת לכתוב מגיעה הרבה יותר מאוחר מהגיל בו מצפים מהם לכתוב.למעשה הם נגררים לאורך רוב שנות ביה"ס בלי היכולת הזאת.לכן אין שום סיבה להתרגש כשילד אינו מתחיל לכתוב ביד בגיל 6 או 7. איזה כיף שעכשיו הם יכולים להקליד במחשב!
הילד שבו מדובר התחיל לכתוב באותיות כתב רק בגיל 13 בערך. הכתב שלו היה קריא וברור מאוד אבל לא שוטף. אינני יודעת איך התפתחה כתיבתו בהמשך, ואינני יודעת כמה הזדמנויות יש לו להשתמש בה ביומיום.
אפשר לעודד כתיבה למטרות מעשיות:
למשל, להשאיר הודעות בפתקים (ולא ב-SMS).
למשל, להחזיק במטבח רשימה שעליה רושמים מצרכים חסרים שצריך לקנות, או סידורים שיש לעשות. כשהילד מבקש משהו או מודיע על עניין שדורש טיפול - לבקש ממנו לרשום.

"רלוונטי לחיים" זה בכלל לא מוטיבציה כזו דומיננטית בלמידה אצל ילדים כמו שתמיד נטען כאן. מניסיוני למשל, הבן הגדול שלי ידע חשבון בגיל 4-5 שהיה לא רלוונטי בכלל לחייו. הוא התעניין בחישובים שהיו תאורטיים לחלוטין ושלא היו במטרה לחשב איזה משהו שקשור ל"כאן ועכשיו". הוא הגיע למספרים גבוהים ועשה עליהם מניפולציות שהיו בברור משחק מחשבתי טהור ובכלל לא קשור לאיזו משימה שעבורה היה צורך לחשב.
אנה, אני חושבת שיש כאן קצת אי הבנה לגבי המושג "רלוונטי לחיים".
הרלוונטיות לא חייבת להיות מעשית כמו ללמוד לחשב חיבור וחיסור תוך כדי קניות במכולת. כל דבר שאנחנו עושים מבחירה חופשית, רלוונטי לחיים שלנו.

כשמסתכלים על ילדים, אפשר לראות מה הם עושים אבל הרבה פעמים, אי אפשר לראות למה הם עושים זאת.
הדרך שלי לדעת מה רלוונטי לחיים של הבן שלי, היא לראות מה הוא בוחר לעשות.
הסיבות, כאמור, נשארות לרוב איתו. הילד יכול לפתור תרגילי חשבון כי זה נחשב בעיני אנשים שהוא אוהב (מאוד רלוונטי לחיים שלו להיחשב בעיניהם), או בגלל שזה אתגר מחשבתי מורכב ומעניין (וכרגע רלוונטי לחיים שלו לחדד את המוח ולהתנסות באתגרים מחשבתיים), או בגלל שהוא רוצה לדעת כמה חיטה לקנות במשחק שהוא משחק עם הבן של חינוך ביתי א (רלוונטי למשחק שהוא כרגע מאוד רוצה לקדם) או משלל סיבות אחרות שכולן רלוונטיות לחיים שלו באותו זמן.

אלא משחקי אסטרטגיה שבהם הוא קורא כמויות עצומות של חומר ומקליד כמויות לא קטנות של חומר.
באיקאריאם? ננאאא... לא הרבה חומר. משחק בלתי מזיק בעליל. הבעייתיות היחידה שאני יכולה לראות היא שיש שם תקשורת ישירה עם שחקנים אחרים, וחלק מהם לא בדיוק יצורים תמימים ונקיי כפיים בני 8-12 <מכירה מישהו בן ארבעים שמשחק בזה ובוזז מילדים את המשאבים שהם עמלים לאסוף במשחק הזה מדי יום, נורא בוגר , אבל הוא לפחות לא בפוטנציאל להזיק להם בעולם האמיתי. במילים אחרות - כדאי לפקח קלות.>

אני כמובן מנחשת שמדובר ב http://www.ikariam.co.il לא יודעת את זה בוודאות.
(שיש גרסא בכל שפה בערך. זו בעברית. COM זה האמריקאית. יש דגלים למעלה, ככה בוחרים.)

חייבת להרגיע אותך שאם הכתב שלו ימשיך להיות לא כלכך קריא הוא תמיד יוכל להיות רופא.

כבת של רופא, אני חייבת להזהיר שכתב בלתי קריא זה דבר תורשתי
(אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שאני ואחי גם רופאים)
(ואנחנו עוד בוגרי מערכת החינוך)
(אבל באמת, מי כבר משתמש היום בכתב יד? אני רושמת צ'קים וקבלות, וזהו בערך:-P)

אפשר קישור למשחק הזה?

נו ונגיד שיהיה לו כתב יד של ילד כשיהיה בן עשרים ?
האם זה באמת כל כך משנה או כל כך גרוע ?

בשביל להיפטר מסימן השאלה - לחצי על השם שלך (באחת מההודעות כאן), זה יכניס אותך לדף הבית שלך שכרגע הוא ריק וכתבי שם כמה מילים על עצמך.

לגבי הכתב של הילד - חייבת להרגיע אותך שאם הכתב שלו ימשיך להיות לא כלכך קריא הוא תמיד יוכל להיות רופא.

איך נפטרים מסימן השאלה ליד השם שלי?

אהבת עולם היקרה (אני תמיד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת), אין לי ספק קל שבקלים שהוא רוצה שפשוט אני אתן לו את התשובה. הרי בגלל זה הוא שואל. אני מכירה את הילד שלי. אין פה ספק.... אבל את (אתן בעצם) יודעת מה חשבתי פתאום? הרי הוא משחק המון במשחק הזה, והוא שואל אותי על התרגילים האלה בערך בתדירות של תרגיל אחד פעם ביומיים. לא יותר. אז פתאום אני קולטת שבטוח בטוח הוא פותר בראש המוני תרגילים כאלה ביום, כי הרי כל הזמן שם מוכרים חיטה או קונים יין או בונים איקס בתים או מוסיפים איקס ספינות לצי. בקיצור, הוא כנראה חי את החשבון הזה, ויצאתי מכל הסיפור סתם אמא קרציה ולחוצה..... נו, מילא....

לגבי שאלתך על כתב יד: הוא כבר יודע לכתוב בכתב יד ולא בדפוס, ובבית הספר היה ממלא משהו כמו נניח שני עמודים ליום במחברת בממוצע על פי דרישת המורה. פשוט (כמובן) כתב היד שלו הוא כתב של ילד בכיתה ב' ואני (כאמא לחוצה מסתבר....) בלחץ שבגיל 20 יהיה לו כתב יד כמו של ילד בכיתה ב' כי הוא אף פעם (כמעט) לא מתאמן. יוצא לו לכתוב על דף בערך פעם בשבועיים להערכתי, נגיד רשימה למכולת, או איזה מסר דחוף שהוא חייב לכתוב לי על פתק בזמן שאני מדברת בטלפון עם מישהו. זה משהו כמו שבע מילים בשבועיים. אז בגלל זה אני שואלת אם לקחת את זה כפרוייקט, או שכמו כל שאר הדברים, באורח פלא בגיל 15 הוא פתאום ידע לכתוב בכתב בוגר ובמהירות סבירה ולא יתעייף אחרי 7 מילים....

חשוב לציין שלגבי מיומנות ביטוי בכתב (הקלדה) (הביטוי עצמו אני מתכוונת) אני לא דואגת, וגם לא לגבי שגיאות כתיב, כי שם בשתי החזיתות האלה יש לו התקדמות מטורפת בקצב באמת מרשים (ממש רואים שינוי משבוע לשבוע). זה נובע מקצב הקריאה המרשים שלו (כאמור לפחות 5-6 ספרים בשבוע, של 80 עמודים לספר כמעט בלי ציורים) (אופס סליחה על ההשווצה שהתפלקה לי....) וזה נובע גם מכך שהוא מתכתב המון באינטרנט במסגרת המשחק.

אם זה חוזר על עצמו שהוא שואל שאלות שאת חושבת שהוא יודע,

• אולי אפשר לשאול אותו: 'אתה מעדיף שאני אגיד לך את התשובה, או שהיית רוצה לחשוב לבד?

ואולי אתה רוצה שאני אעזור לך להגיע לתשובה?'*
(יש כאן בעצם 3 אפשרויות)

נראה לי שאם מעמידים את זה כך - הוא יבחר את מה שנכון לו.
ואז אפשר לכבד את בחירתו.
(למשל, אם הוא מחליט שהוא רוצה את התשובה ישר - אז לא 'להכריח' אותו לחשוב לבד. גם אם זו נראית כעצלנות)

כל זה כמובן, כפי שנאמר, במסגרת היכולת שלך ובהתאם להרגשה שלך.

מה לגבי הנושא של כתיבה בכתב יד? זה חשוב? ללחוץ עליו?
לא הבנתי -
האם את מתכוונת לכתיבה ביד של אותיות-כתב לעומת כתיבה ביד של אותיות-דפוס?
או שאת מתכוונת לכתיבה ביד לעומת כתיבה במחשב?

פינוק שהוא לאו דווקא שלילי אלא אולי בהחלט חיובי
כן, זהו, בדיוק. לזה התכוונתי. פינוק במובן החיובי של המילה.

יונת, לזה בערך התכוונתי כשאמרתי פינוק. פינוק שהוא לאו דווקא שלילי אלא אולי בהחלט חיובי.

יפה אמרת אלטר אגו.

דגנית, אה.

זה פשוט עצלות או פינוק.
שלום וסליחה אם אני קצת נדחפת פה, כי אנחנו לא בחינוך ביתי, אבל אני קוראת פה בעניין (אני מזדהה עם הרעיון של חינוך חופשי או "חופש מחינוך") וכתבו פה דברים חכמים ומעניינים. רק קפצתי כדי להגיד, שיש דבר קטן שעוזר לי - אני תמיד משתדלת לחשוב על הבחירות של הילדים שלי במונחים חיוביים. לדוגמה, זה לא שהבת שלי "עקשנית", זה שיש לה רצון ברזל והיא עומדת על שלה. זה גם עוזר לי לשמור על שלוות נפש, וגם מזכיר לי להסתכל על הדברים מזוית הראייה שלהם (כמובן, רק אם אני מצליחה לעשות את זה - לא תמיד...). ולכן אני רוצה להציע שהבן שלך לא עצלן או מפונק, אלא פשוט יודע בחוש מה טוב לו, מסיבות שקשה לך להבין (כי את מבוגרת, כי את לא הוא, וכי קשה לנסח הסבר לזה במילים). וכרגע, מסיבה כלשהי, נחוץ לו לקבל ממך תשובה ולא לחשב בעצמו. כן, הוא מסוגל לחשב את זה בעצמו. הוא רק לא רוצה כרגע. יכול להיות שיש לו סיבות טובות.
דרך אגב, זה לא אומר שאת חייבת להענות לו, בזה אני מסכימה עם ניצן אמ{{}}, אולי לפעמים מתאים לך לענות ולפעמים לא. למשל, כשהבת שלי (בערך באותו גיל) שואלת אותי שאלות כאלה, אני עונה: בואי נראה... ומנסה לעזור לה להגיע בעצמה לתשובה. אבל לפעמים אין לה סבלנות לזה, או שהיא עייפה. משנה גם אם היא צריכה לדעת את זה מסיבה קונקרטית נקודתית, או כי זה שיעורי בית, או סתם כי מעניין אותה (לפעמים מסקרן אותם לדעת כמה זה אלף ועוד אלף וכולי). אם זה משהו קונקרטי, יכול להיות שאתן לה מיד את התשובה.

זה פשוט עצלות או פינוק.
או שפשוט הם משתפים אותך, נותנים לך פתח להיכנס לעולמם, מזמינים אותך, רוצים בנוכחותך.

_מה לגבי הנושא של כתיבה בכתב יד? זה חשוב? ללחוץ עליו?
פיספסתי. אני לא בעד ללחוץ. אבל אנחנו לא גרים בארץ ואני לא יודעת איך זה מתפתח.
בני עזב אחרי כיתה א'. היום (בן 13) כותב עברית (משפט בשנה כן?) רק בדפוס._
רציתי לשים |לב| לכך שלא שמתי לב (ואולי גם אחרים) ששאלת עוד משהו חוץ מהחשבון (-;
(יש לי קטע עם זה שאנשים לא קוראים עד הסוף ומדלגים על עניינים למרות שאני יודעת שזה לא בכוונה וקורה גם לי).
סיפרתי שאני לא לחצתי (ממילא הוא ילד בלתי לחיץ) אבל גם היו תנאים מיוחדים - אולי ההורים בישראל יכולים לתרום יותר.

הבן שלי לא למד חשבון לפני שנתיים בגלל הפידבק. הוא למד כי הוא רצה ואהב. לגמרי. הוא פשוט לא טיפוס שעושה דברים בשביל פידבק, אלא כי זה נכון לו.

מחשב....

מחשב זה לא דבר רע. 100 אחוז מהפרנסה שלי מגיעה מהמחשב. 30 אחוז מהפרנסה של בעלי מגיעה מהמחשב. מה שאני עושה כרגע אתכם הוא במחשב. לכן אני שמחה שהוא מקבל מיומנויות מחשב.

אם אנחנו בקטע של חופש ושל UNSCHOOLING, והוא נמשך למחשבים, אז למה לא? זה לא משחקים אלימים או משהו, אלא משחקי אסטרטגיה שבהם הוא קורא כמויות עצומות של חומר ומקליד כמויות לא קטנות של חומר.

אחי הקטן היה משחק שעות על גבי שעות במחשב כילד, וכמבוגר התפרנס מהתחום במשך כשנה, ועד היום הוא טוב בזה.

זו מיומנות ככל המיומנויות, ואינני רואה בה דבר רע.

קראתי חומר על בית ספר פתוח מאד מיוחד בחו"ל. ילדים (שהם כעת מבוגרים) סיפרו שבמשך 3 שנים רצוף לא עשו שום דבר בביה"ס חוץ מלבנות ערים מפלסטלינה.

אחד מהם הפך לארכיטקט.

השאר לא.

אבל כולם הפכו לאנשים עובדים ותורמים לחברה.

אז הבן שלי לא בונה מפלסטלינה אלא בונה ערים במחשב. נראה לי אחלה.

אבל החומר נשכח כי לא היה רלוונטי לחיים ברגע הלמידה. (פרט ל"כפיים")

אני לא מסכימה עם הקביעה הזו.

א. את לא יודעת אם הילד המדובר אכן "קיבל כפיים". כלומר יכול להיות שכל מה שלמד היה מיוזמתו.

ב. "רלוונטי לחיים" זה בכלל לא מוטיבציה כזו דומיננטית בלמידה אצל ילדים כמו שתמיד נטען כאן. מניסיוני למשל, הבן הגדול שלי ידע חשבון בגיל 4-5 שהיה לא רלוונטי בכלל לחייו. הוא התעניין בחישובים שהיו תאורטיים לחלוטין ושלא היו במטרה לחשב איזה משהו שקשור ל"כאן ועכשיו". הוא הגיע למספרים גבוהים ועשה עליהם מניפולציות שהיו בברור משחק מחשבתי טהור ובכלל לא קשור לאיזו משימה שעבורה היה צורך לחשב.

כך שלדעתי אי אפשר לטעון שהחומר נשכח (אם בכלל זה המצב) כי לא נלמד מ"הסיבות הנכונות".

אני חושבת שהם לא תמיד שואלים רק מה שהם לא יודעים. הם שואלים הרבה מתוך עצלות. דוגמה מעולה היא הבן שלי ששואל כמה זה שבע ועוד שמונה, כאשר אני יודעת בוודאות שפתר תרגילים הרבה יותר קשים לפני שנתיים בגן חובה. כמו כן, הבת שלי (בת חמש) לפעמים מבקשת שאלביש לה נניח את המכנסיים. אין ספק שהיא יודעת לעשות זאת. זה פשוט עצלות או פינוק. לא בהכרח דבר איום ונורא, אגב, אבל חשוב להיות מודעים שלא תמיד הם מבקשים רק מה שלא יודעים, ולכן כדאי לגבש "אסטרטגיה" אם אני רוצה לענות להם (או להלביש לה את המכנסיים.....) או להתעקש שהם יעשו לבד כל דבר שכבר יודעים.

אני דווקא חושבת שזה לא נורא שמדי פעם אלביש אותה, כי זה דומה לזה שמדי פעם אני אומרת לה "תביאי לי בבקשה תפוח מהמטבח". יש פה אלמנט של משפחה שבה עוזרים זה לזה. לפעמים בא לך שיפנקו אותך, וזה עובד בשני הכיוונים.

אמא של יונת,

הילד הזה שסיפרת.... באיזה גיל הוא התחיל לכתוב באותיות כתב? והאם הכתב שלו היה קריא וסביר או נראה כמו כתב של ילד קטן? האם הוא הגיע לרמה שמסוגל להשתמש במיומנות הכתיבה ביום יום בחופשיות ובקלות? כי הרי סך הכל מה שאני מחפשת זה יישום ויכולות מעשיות.

דגנית,

סיפרת על הבן שלך שאינו כותב כמעט עברית. האם סיפרת את זה ללא קשר לשאלות שלי, או שניסית לומר לי משהו? תוכלי בבקשה לפרט, כי נדמה לי שפספסתי את כוונתך. המון המון תודה על ההשקעה.

עם יד על הלב , שעות ארוכות מאוד על יד המחשב .. - אז מה עשינו ?

הבנאדם לומד מה שרלוונטי לו . (-:

חוץ מזה שאני מצטרפת להצעות לשחרר, אני דווקא לא בעד מחשבון אלא בעד חשבונייה
גם אני . ועוד :
לחשב באמצעות האצבעות , לכתוב בכתב יד , להשתמש בחשבוניה , לצייר כמובן .. , להבריג, לנסר , לתפור , לסרוג.... - להמשיך לייצר קשר בין היד והמוח על ידי מעשים . כי פעולת הידיים תורמת להתפתחות המוח ולזיכרון הרבה מעבר לתוצאה של 7X8.
ובאשר ל "לשחרר" : אפשר להגיד שלום לכל מה שנשכח . בעבר היתה לו מוטיבציה כנראה בעקבות ה"כפיים" שנותנים על התקדמות בחוברת .
אבל החומר נשכח כי לא היה רלוונטי לחיים ברגע הלמידה. (פרט ל"כפיים")
עכשיו , בחינוך הביתי, בחיים נורמליים , הבנאדם לומד מה שרלוונטי לו .
אם לצורך ההתקדמות במשחק שהוא עסוק בו צריך לחשב , זה רלוונטי לעניין המשחק . החישוב בחשבוניה יהיה חלק מן המהלך של המשחק .
המשחק מותח - זה יהיה רלוונטי לזכור אח"כ גם את התוצאה.
שאר היום הוא צמוד למחשב שעות ארוכות מאד, ואין לי בעיה עם זה.
לי יש.
כרגע הוא ודאי "חוגג" את הבחירה החופשית . ניחא . אבל , עם יד על הלב , שעות ארוכות מאוד על יד המחשב .. - אז מה עשינו ?

עדויות מהסתכלות אישית:

• ילדה בת שש עדיין לא קוראת ולא יודעת לכתוב - ואמה מודאגת נורא. זה היה לפני כמה שנים. היום היא קוראת וכותבת היטב.
• ילד שלמד בקלות לקרוא, אבל לכתוב - בעיקר במחשב. אח"כ למד לכתוב ביד באותיות דפוס וסרב לחלוטין לנסות אותיות כתב. כעבור כמה שנים (מאוחר מאוד ביחס למקובל) עבר בהדרגה לאותיות כתב, ביוזמתו ובלי שמישהו מהמבוגרים סביבו התייחס לזה.
• ילד צעיר למד לנגן בחלילית במשך כמה חודשים, כמעט ללא התקדמות. הוא התקשה לשלוט בכל האצבעות בו-זמנית. לבסוף נמאס לו והוא הפסיק ללמוד. כעבור שנה בערך התחיל שוב, וראה זה פלא - הוא שולט בכל האצבעות ומנגן בקלות. ממש קפיצת הדרך.

אז מה המסקנה?
הלימוד מצריך מוטיבציה מצד הלומד, ומוטיבציה לא נוצרת ע"י לחץ חיצוני.
לכל ילד יש זמן הבשלה משלו - מוטורית, רגשית, אינטלקטואלית. ואגב, גם דרכי התפיסה והלמידה שונות מאדם לאדם.

מלבד זה, הורים שמגדלים ילד בחינוך ביתי חופשי צריכים להיגמל מההרגל למדוד את הידע של הילדים לפי תכנית הלימודים בבית הספר. תכנית הלימודים - התכנים ועיתוי למידתם - הם בחירה של מישהו (משרד החינוך), בחירה שרירותית של פריטים מסויימים מתוך ים הידע הקיים. גם סדר הלימודים, הגיל בו ילד נדרש לדעת פריט ידע זה או אחר - הם שרירותיים, ולעתים קרובות אין להם שום קשר עם בשלותו של הילד.

אני ממליצה על הדף חינוך ביתי חופשי , ובעיקר על דברים שכתבה שם רחלי מ .

אין לי ילדים בגיל כזה (עוד קטנים) ואני לא מכירה אף דף שהמליצו לך פה.
רק יכולה לספר לך קצת קצת דברים שאני חושבת ממקום מאוד לא מנוסה עם ילדיי , אבל כן מנוסה עם עצמי.
אני לא הצלחתי לתפוס את לוח הכפל בבית הספר. עד היום אני יודעת אותו בחלקו. הכפולות שאני יודעת אלה ככל הנראה כפולות שמשתמשים בהם הרבה, או שכבר נכנסו לי לזיכרון מהשנים שעברו.
אלה שאני לא זוכרת- המצאתי לעצמי טריקים. אז הזכרון שלי לא מספיק חזק? השתכללה החשיבה המהירה (כדי לחפות).
לדוגמא טריק פשוט: 6X7 יהיה 21+21.
מספרים של כספומט וכל מיני כאלה שחייבים לזכור- אני עושה לעצמי סיפור מהמספרים. זוכרת מילים בגימטריה וכולי.
אחוזים- עוד משבר מבית הספר- שהיום פיתחתי לי טריקים משל עצמי ובהם למעשה אני משתמשת.

עוד רוצה לאמר שמסקנת הביניים שלי (שומרת את זכות הנמלכות...): שאני לומדת מה שבאמת משמש אותי בחיים או מעניין אותי.
כל השאר (והרבה מזה מבית הספר) נשכח ל-ח-לו-טין

אז הוא צועק אלי מהחדר השני "אמא כמה זה שבע ועוד שמונה?"
זה נראה כאילו הוא מנסה לשתף אותך במה שמעסיק אותו, בדברים שלדעתו מתאימים ליכולת שלך...

(לגבי הדיון על התשובות והשאלות: תשובה ישירה לשאלה)

ובשפה המקומית הוא כותב?
אנגלית. כן.

כן לדעתי כן יש מצבים היום שעדיין צריך כתב יד. אני אישית ממלאה לפחות שני דפים ביום בכתב ידי. וזאת למרות שבמסגרת עבודתי אני כל היום מול המחשב.

מישהו עוד כותב היום בכתב יד ?
והאמת שהדבר הראשון שעלה לי בראש זה מהספר של ניל על סמארהיל על מורים שזה מקרוב הגיעו והפסיקו להתגלח או לעשות דברים שעד אז במסגרת עבודתם בבתי ספר פרטיים היו חייבים לעשות
בקיצור הוא רוצה חופש מזה ואולי אפילו בודק עד איפה החופש הזה יכול לעבוד .

בחינוך ביתי ההורים גם עוברים תהליך ויש הרבה שאלות.
ממליצה לך לקרוא (ויש הרבה) במדור חינוך ביתי.
בהצלחה.

דגנית, ובשפה המקומית הוא כותב?

ושוב תודה רבה על התגובות החשובות שאני מקבלת.

• מומלץ לקרוא לוח הכפל
• בטח, גם לנו זה קרה בחינוך הביתי. הוא לא נגע בחשבון עד כיתה ח' בכלל, ואז גילינו שהוא יודע טריגונומטריה בלי שאף אחד לימד אותו בכלל". או עידודים ורעיונות בנוסחים אחרים כמובן..... יש גם הבדל בין לחשב בראש ולחשב על הנייר. ישנם סגנונות חשבוניים שונים כפי שיש סגנונות בריקוד - פרימה בלרינה לא בהכרח תפרח בלהקת מחול מודרני.

בחשבון הייתי תמיד "טובה מספיק". קיבלתי שמונים במבחן רק בגלל חוסר בטחון כי את החומר הבנתי. לוח הכפל - מתוך שינה. טריגונומטריה - ממש לא.
בעלי (האוטודידקט) עוסק הרבה מאד בחישובים; אחוזים, שטח, הספק, מחירים, חשמל, מיים - הם חלק מרכזי בעבודתו. קורה שהוא בוהה בי ושואל כמה זה 7X9 או 13% ממשהו (המחשב סגור כמובן).
אני עושה קירוב, מעריכה ומחשבת בכל מיני שיטות מפה ומשם, גם על דף. בחיים אני לא אתפרנס ממשהו שמבוסס על זה.
כי כדי לבדוק עודף אני צריכה להתרכז רק בזה. ולכן אני הרבה מוותרת.
אולי גם הבן שלך צריך שקט בראש כדי לחשב. והוא הרי באמצע משחק מותח...




מה לגבי הנושא של כתיבה בכתב יד? זה חשוב? ללחוץ עליו?
פיספסתי. אני לא בעד ללחוץ. אבל אנחנו לא גרים בארץ ואני לא יודעת איך זה מתפתח.
בני עזב אחרי כיתה א'. היום (בן 13) כותב עברית (משפט בשנה כן?) רק בדפוס.

הבת שלי אמנם בדמוקרטי, אבל היא לא נכנסה לשיעורי חשבון עד גיל 10. היא היתה שואלת אותנו לפעמים שאלות קטנות וקיבלה הסבר קטן וזהו. הידע שלה בחשבון לא פחות טוב משל ילדים אחרים בגילה.

ואני לא מתכוונת להלחיץ יותר עם החשבון. השתכנעתי.

ואוו תודה על התגובות. אני לא כזאת לחוצה אגב..... שימו לב מה הוא עושה רוב היום, ותראו שאני לא בדיוק לחוצה....
פשוט מוזר לי המעין "נסיגה" הזאת.

ואגב, לפני שנתיים הוא לא עשה חשבון כי "אחרים רצו". זה ממש בא ממנו. ובהתלהבות גדולה. כל הילדים האחרים בגן שלו עשו בגן חוברות עם חומר של גן (או מקסימום כיתה א'), וכיוון שהוא נורא התקדם, הגננת ביקשה שאקנה לו חומר של כיתה ב', וממש ממש לא הלחיצו אותו שם. זה לא היה גן מלחיץ. הוא זה שרצה והתלהב.

ממש תודה על התגובות העוזרות. במיוחד לקחתי לי את העניין החכם של החשבוניה. ממש רעיון חמוד ומעולה. אפשר האמת גם קערית עם צדפים.

אתם רק 4 חודשים בחינוך ביתי. תני לזה זמן.
כמו שאמרו כאן חכמים: "יותר קל להוציא את הילד מבית הספר מאשר את בית הספר מהילד". אולי זו ריאקציה שתעבור בהמשך? אולי הוא פשוט נהנה כרגע מהחופש ולא רוצה "לעבוד קשה" או לעשות דברים שיזכירו לו בית ספר?
אם הוא כבר היה ברמה שהוא ידע את הדברים האלה בעבר, אין מה לדאוג שהוא לא יכול ללמוד דברים כאלה. ואת יודעת מה? גם אם הוא לא היה יודע את זה בעבר, לא היתה סיבה לדאגה. בכלל, לא כדאי לדאוג. זה לא בריא.

נראה לי מותק של ילד , חכם ומוכשר אשר כל פעם "תופס" נושא וממצה אותו באופן יסודי.
לפעמים דווקא הידיעה המוקדמת מידי - הראש בשל ,אבל הלב והנשמה עדין לא , הם אלה שגורמים למחסומים כגון אלה שתיארת .
הייתי משחררת לחלוטין את עניין החשבון .
יש לו יכולת גבוהה.
שהבשלות תגיע , אז יהיה לה גם מימוש במציאות. לא להזניח כמובן , אבל לשחרר.

אה, אגב, חינוך ביתי, כדאי להחליף ניק. הכינוי שבחרת כבר משמש את מדור חינוך ביתי...

בשמת, אני חושבת שכשילד מגיע עם שאלה - צריך פשוט לענות.
בפרט שהוא כבר יודע לחשב. הוא פשוט לא רוצה עכשיו.

אבל גם אני נגד מחשבון. זה לא תורם כלום ולא מעודד חישוב (בניגוד לחשבוניה או לדוגמא אישית של אמא...)

אני חושבת שכשילד מגיע עם שאלה - צריך פשוט לענות.
"צריך"? לדעתי לא "צריך" לענות, ולא "צריך" לא לענות.
או כמו שדגנית אמרה -
מאד אישי-משפחתי: פעמים נתתי תשובה, באחרות הצעתי כיוון או ניגשתי להשתתף. גם קרה שאמרתי "לא עכשיו. תסתדרו".
גם תלוי מצב (יש עוד אחים? הם בדיוק שאלו שאלה אחרת? ) גם תלוי נושא ("צריך" לענות על דברים שלא יודעים? או שזה תרבותי? "צריך" להראות איך למצוא מידע? או שילדים מלמדים את עצמם גם בלי שתראי להם איך בדיוק את עושה את זה?) ותלוי עייפות באותו הרגע, ותלוי המון דברים. "צריך" זה מתכון לתסכולים אצלי בספר. אני גורסת שאם רוצים, אז כדאי.

לא צריך להפוך כל דבר ל"שיעור".
מסכימה.

בשמת, אני חושבת שכשילד מגיע עם שאלה - צריך פשוט לענות.
אם זה מתאים - אפשר לחשוב ביחד (למשל - כשמדובר בשאלה שאין לך עליה תשובה מן המוכן ואת צריכה לחשוב כדי לענות) אבל לא צריך להפוך כל דבר ל"שיעור".

(אני אומרת - אם היא היתה יודעת את התשובה היא לא היתה שואלת אותי)

_אחד הדברים החשובים בחינוך הביתי הוא שהלימוד מתקיים בחוג המשפחה. זה אומר תמיכה, אהבה, עידוד, שותפות, ביחד. לא ללחוץ מצד אחד - ו לא לתת לו את התשובה מצד שני ,
אלא לעשות איתו את התהליך בצורה נעימה שתיצור הרגשה טובה ומחממת לב. עד הרגע שהוא אומר לך שהוא כבר לא זקוק לתמיכה והוא יכול כבר ללכת לבד._
בשמת - אני חושבת שהקטע שהדגשתי בדבריך הוא מאד אישי-משפחתי: פעמים נתתי תשובה, באחרות הצעתי כיוון או ניגשתי להשתתף. גם קרה שאמרתי "לא עכשיו. תסתדרו".

כל מה ש ה עוגיה אמרה

תני לו מחשבון
חוץ מזה שאני מצטרפת להצעות לשחרר, אני דווקא לא בעד מחשבון אלא בעד חשבונייה. רצוי גדולה ויפה כזאת עם חרוזים. שתעמוד לידו כל הזמן.
הכי כדאי לחשב על החרוזים, ולתת לו למצוא לבד את הטריקים לחשב. לא שאת תגידי לו
"כדאי לך לעשות שבע ועוד שלוש, ואז להוסיף לזה עוד חמש".
שישחק בחשבונייה.

ואגב, זה משחק נחמד ביחד. את יכולה לשחק איתו. "אמא, כמה זה 7 ועוד 8?" את באה אליו, "בוא נראה". מזיזה 7 חרוזים (סופרת אותם אחד אחד) ואז מזיזה עוד 8 (סופרת אחד אחד) ואז סופרת ביחד מההתחלה (1 עד 7 וההמשך ברצף). כשאת רואה שהוא כבר לוקח את המושכות לידיו בעצמו, כזה מין "אמא אמא, תני לי, אני רוצה לספור", אז את יכולה להרפות, אלא אם כן הוא קורא לך שוב.
אחד הדברים החשובים בחינוך הביתי הוא שהלימוד מתקיים בחוג המשפחה. זה אומר תמיכה, אהבה, עידוד, שותפות, ביחד. לא ללחוץ מצד אחד - ולא לתת לו את התשובה מצד שני,
אלא לעשות איתו את התהליך בצורה נעימה שתיצור הרגשה טובה ומחממת לב. עד הרגע שהוא אומר לך שהוא כבר לא זקוק לתמיכה והוא יכול כבר ללכת לבד.
כמו שלומדים לרכב על אופניים. את לא שולחת ילד בן 5 עם אופניים בלי גלגלי עזר, יאללה תלמד לרכב. את איתו, לפעמים מחזיקה את האופניים, לפעמים מדריכה, שומרת לידו, עד שהוא כבר רוכב בעצמו.

ולא לנדנד לו לעשות חוברות ולא כלום. הוא היה במערכת החינוך. הוא צריך לנוח. מכפייה, מנידנודים, מלחץ, מדאגה "איך הוא ילמד".

שחררי.
נשמע שאת מלחיצה אותו.

שואל אותך כמה זה 7+8? עני לו. ואם זה קורה אחת ל4 דק' ומציק לך - תני לו מחשבון.

אין סיבה ללחוץ עליו בנושא כתיבה ביד או צרפתית או טריגו. כשמשהו יהיה לו חשוב - הוא ילמד אותו.
אין סיבה ללחוץ עליו בכלל. (בשביל מה עזבתם את ביתספר?)

ממליצה לך לקרוא את "בלמידה מתמדת" ואת קובץ המאמרים בנושא חנ"ב מבית באופן טבעי. מניחה שאת שניהם תוכלי למצוא בחנות בשבילנו

נשמע שיש לך ילד מוצלח. בורכת @}

אז הוא צועק אלי מהחדר השני "אמא כמה זה שבע ועוד שמונה?" וזה די מבאס אותי ומוזר לי, כי אלה דברים שהיו קטנים עליו כבר לפני שנתיים.....
אם הוא ידע את התשובה לפני שנתיים, אז למה את דואגת? הוא יודע את התשובה. זה לא שהוא לא לומד - אלא שהוא כרגע נח מהמיומנות הזו. אם ילד שיודע לגרוב גרביים לבד יבקש ממך לגרוב לו. האם היית דואגת שהוא שכח את זה?

מתיישב עם נושא ה-UNSCHOOLING שבו אני מאמינה במידה רבה.
...רק בתנאי שהילד לומד כל מה ש"צריך" לדעתך באותו הרגע?

מישהו?

שלום,

אנחנו בחינוך ביתי 4 חודשים עם ילד שממש בימים אלה מלאו לו 8 שנים (לפי השנתון היה צריך להיות בכיתה ב').

כאשר הוא היה בגן חובה (עדיין לא בחינוך ביתי כי אנחנו עברנו לזה רק לפני 4 חודשים כאמור), הוא סיים בהצלחה חוברות עבודה בחשבון של כיתה ב'. למשל: היה פותר תרגילי חיבור וחיסור בטור בתחום ה-10,000 לא מהסוג הקל אלא מהסוג שצריך "להלוות" וכל זה. סיים בגן חובה שתי חוברות לכיתה ב', כאשר כל אחת "שמנה" ומכובדת (נניח 60 או 70 עמודים כל חוברת) ועם כמות אינטנסיבית של תרגילים בכל עמוד.

אוקי, אז עכשיו אנחנו בחינוך הביתי..... אני במידה רבה מאד בקטע של UNSCHOOLING ונותנת לו את החופש שלו, אבל עם עידוד והכוונה. מה שקורה בפועל זה שכל יום הוא קורא בממוצע ספר אחד (והרבה פעמים שניים ליום אפילו) ברמה של ג'ינג'י או דנידין או השביעיה הסודית, וזאת מבחינתי רמה גבוהה וטובה לגילו (ואפילו מעבר לגילו לדעתי) ואני מבסוטה. הוא בולע את הספרים בהתלהבות רבה מאד. אני מרגישה שזה מעשיר מאד את השפה שלו, קצב הקריאה שלו הולך ועולה בהדרגה, ואני מרגישה שזה ממש לימוד והוא מתקדם מאד.

שאר היום הוא צמוד למחשב שעות ארוכות מאד, ואין לי בעיה עם זה. הוא משחק 90 אחוז מהזמן איזשהו משחק אינטרנטי אסטרטגי שכנראה IN היום לילדים בגילאי 8 עד 12 או משהו כזה. משחק של בניית ערים והקמת בריתות עם שחקנים אחרים דרך האינטרנט. מבחינתי זה מפתח את יכולת ההקלדה שלו במחשב (שהפכה להיות ממש טובה), מקטין לו מ-א-ד את שגיאות הכתיב, מלמד אותו על קשרים חברתיים (למשל שאם אתה כותב משהו מעליב מעיפים אותך מהברית.....), והוא גם לומד לקרוא הנחיות וליישם אותן, כי המשחק די מסובך..... כך שמבחינתי זה בהחלט לימוד ובהחלט מתיישב עם נושא ה-UNSCHOOLING שבו אני מאמינה במידה רבה. זה מה שהוא אוהב, ואני מאפשרת לו.

פעמיים בשבוע בערך הוא נפגש עם חבר אצלנו בבית או אצל החבר. פעם ביום בערך אני שולחת אותו למכולת, כי חשוב לי שהוא יעזור בבית.

הוא מאד מאושר ומבסוט, ומצב הרוח שלו מעולה בחינוך הביתי. אין ספק שמדובר בהצלחה.

דבר אחד מדאיג אותי קצת, ועל זה רציתי להתייעץ:

לפעמים במשחק המחשב נוצר מצב שהוא צריך לדעת כמה זה (נניח) שבע ועוד שמונה (נניח כדי לחשב כמה קילו חיטה הוא אמור למכור לשחקן אחר). אז הוא צועק אלי מהחדר השני "אמא כמה זה שבע ועוד שמונה?" וזה די מבאס אותי ומוזר לי, כי אלה דברים שהיו קטנים עליו כבר לפני שנתיים.....

אני בדרך כלל (99 אחוז מהפעמים) לא נותנת לו תשובה, אלא אומרת לו לחשוב לבד. ואז הוא כמעט תמיד אומר שהוא לא יודע. ואז אני מכוונת אותו ונותנת לו שיטה איך עושים. למשל: "כדאי לך לעשות שבע ועוד שלוש, ואז להוסיף לזה עוד חמש". ואז הוא עושה וכמובן מצליח.

זה נראה כאילו שנמאס לו פתאום מחשבון, או שבגלל 4 החודשים האלה ללא אימון בתחום, הוא כאילו פתאום שכח הכל...... האמת שלא ממש ברור לי מה קורה פה.

לקחתי אותו לחנות ספרים, והוא בחר בעצמו שתי חוברות ברמה של תחילת כיתה ב' (מאד מאד קלות) בחשבון, ואמר בשמחה שיעשה כל יום 5 עמודים. לא היתה לי בעיה עם הרמה הקלה, כי היה לי חשוב שזאת רמה שנכונה לו ושיש לו חשק. אמרתי לעצמי שככה אולי תחזור אליו האהבה לתחום ואז נתקדם לרמה גבוהה יותר.

ביום הראשון הוא אכן עשה 5 עמודים (לאחר 2-3 נדנודים קלים מצדי). ביום השני הוא כבר סרב, וכאן אנחנו עומדים היום. הוא טוען שזה בגלל שכואבת לו היד לכתוב (הוא אכן בקושי כותב מאז החינוך הביתי), אבל כשהצעתי שיתן לי את התשובות בע"פ הוא סרב שוב (אז כנראה זה לא באמת זה).

מה שאני צריכה זה עידודים מהמנוסים ביניכם בנוסח של "בטח, גם לנו זה קרה בחינוך הביתי. הוא לא נגע בחשבון עד כיתה ח' בכלל, ואז גילינו שהוא יודע טריגונומטריה בלי שאף אחד לימד אותו בכלל". או עידודים ורעיונות בנוסחים אחרים כמובן.....

אשמח שתגידו לי שזה בסדר לעזוב אותו לנפשו ושלא ייגע בחשבון אפילו כמה שנים, ושפשוט "יהיה בסדר".

ואם כבר כתבתי כל כך ארוך, אשחיל עוד שאלה: מה לגבי הנושא של כתיבה בכתב יד? זה חשוב? ללחוץ עליו?

המון תודה מראש.