אתמול חשבתי על זה...שוב ושוב.
אלוקים הוא האור של העולם, הוא האור שלי, אני האור של עצמי, אני יוצרת את סביבתי. הדבר היחידי שאני יכולה לעשות הוא לדאוג לעצמי. אם אדאג לעצמי (ואהיה עדיין בקשב לסביבה) הסביבה תהפוך להיות האור שלי.
אני רוצה לדאוג לנפש שלי, לגוף שלי, לבריאות שלי, למחשבה שלי, להתרכז בטוב שלי. לצמוח בו. זה פשוט כל כך מרחיק אותי ממני כשאני מתעסקת כל הזמן ברע שלו.

כשהתחתנו ראיתי את "הצל שלו" כך אני קוראת לזה עכשיו, ובכל זאת הכמיהה להתחתן היתה כה חזקה שבחרתי בו יחד עם הצל. אני שמחה, זו הבחירה שעשיתי. אבל הצל קיים. זה המקום שבו הוא סגר את עצמו מהעולם ומתמודד עמו כמה שפחות. בנה לעצמו חומות של הגנה שבתוכן הוא בטוח. קירות של בית, סיגריות, מריחואנה, שינה, אי עבודה, מעט חברים.

פתאם הגעתי אני ואני ההיפך הגמור ממנו. ודורשת ממנו שידמה לי מהר, (הוא קצת אבא שלי, קצת אמא שלי אני רואה אותו), שישתנה מהר ויתן לי את האהבה שאני זקוקה לה. אבל אי אפשר לתקן נפש של מישהו אחר בבת אחרת, ואולי בכלל לו, מה שבטוח שזה יכול להיות מסוכן, כי אני לא מבינה את כל תנועות הנפש הפנימיות שלו שגרמו לו להיות כזה.

אני יודעת שזה אפשרי גם מעצם זה שבחר בי, מרגישה בפנים שיש לו את הרצון לפרוץ בצד המון פחד...

צריך הרבה חמלה. והרבה אורך רוח...סבלנות ועוד סבלנות. הנה אתמול הוא הסכים ללכת לאיזו קבוצה שלומדת ענייני נפש ביחד, וגם החליט להתחיל להתעמל (שברור שישפיע על העישון שלו)

מזכירה לעצמי לשבוע הקרוב...לראות את הטוב, לראות את הטוב, לראות את הטוב

תודה רבה מאד לכל המגיבות. זה ממש מחמם את הלב להכנס לכאן ולראות את כל ההתייחסויות.

לונדר סגול
להגדיל את הרגעים האלה אולי?...
כן בהחלט...כשאתה מראה למישהו את הטוב שבו ולא מתמקד כל הזמן בביקורת ובמה שמפריע לך. זה בהחלט משנה את הכל. לא רק מהצד שלו שנפתח לנתינה, אלא גם מהצד שלי כנותנת שמדגישה את הצדדים החיוביים ולא השלילייים.
אבל בעולם שלנו...אח אח, איזו עבודה קשה זו....בעיקר האשליה והפחד שאם אעזוב את העבודה דרך המאבק לשנות אותו, יקרו שני דברים: אשאר עם הצורך לשנות אותי, ולחילופין: אולי הוא לא ישתנה, "האמהות הפולניות שלנו" נושאות את הדגל חזק.

שני צו
_בקיצור, עצתי לך- אהבי את בן זוגך, טפלי בעצמך.
הוא יגדל ויצמח בדרכו ובזמנו ואת תהיי שם בשבילו, כשווה לו, לא כאחראית לצמיחתו_
ההתייחסות היא כנ"ל...מתחברת מאד למה שאמרת, הייתי רק מוסיפה אהבי את עצמך, טפלי בעצמך...אהבי את בן זוגך.

פלוני אלמונית
אני הרגשתי, בדיעבד, שהעברתי את בנזוגי מבחן, אותו המבחן שבו כשלו הורי. רק אח"כ יכולתי להתחיל לאהוב אותו באמת,
אני מרגישה את זה לעתים קרובות.

כן...אני מכירה את לבסוף מוצאים אהבה..כן קראתי את זה...כן הוא עזר לי..כן אני עדיין זקוקה לתמיכה ועזרה

כל מה שמצליח לצאת ממני זו ראיית החסרון, אני פוגעת בו, ומראה לו כל הזמן כמה הוא לא ראוי. אולי הילדה הקטנה הנטושה וחסרת האהבה בודקת את הגבולות להוכיח לעצמה כמה הוא רוצה אותה אולי לא.
נורא מוכר. אני הרגשתי, בדיעבד, שהעברתי את בנזוגי מבחן, אותו המבחן שבו כשלו הורי. רק אח"כ יכולתי להתחיל לאהוב אותו באמת, רק אז יכולתי בכלל לראות עם מי בחרתי לחלוק את חיי. זה לא קרה בימים, אלא בשנים, אבל הוא עדיין היה שם בשבילי, למרות הכל. כמובן שלא הכל מושלם, אולי ההפך הוא הנכון, אבל אני מרגישה שהכיוון הוא צמיחה.
מצטרפת להמלצה מכירה את לבסוף מוצאים אהבה?
בעינייני גמילה אין לי שום מושג, אבל מחזיקה לכם אצבעות

בכל דרך יש את הצעד הראשון
נסי/נסו לחשוב מהו הצעד הראשון לקראת. אולי זה שהחליט לעשן זה הצעד הראשון.
לפני 4 שנים הפסקתי לעשו, עישנתי 3 חפיסות ליום נעזרתי בגורם חיצוני (אנרגיות) בהפסקת עישון
קל זה ממש ממש לא היה, ולהפסקת העישון היה מחיר.
השאלה האם אתם מספיק חזקים לשלם את מחיר השינוי. אם כן אז מאחלת לכם דרך צלחה ה"נגמל" זקוק להמון המון אהבה ותמיכה.
לי היא היתה בגדול. בנזוגי היה העוגן שלי בשעות הקשות( כך זה בזוגיות לא? )
מכירה מישהו בצפון שאולי יכול לעזור בנושא ההגמלויות- לי לפחות הוא עזר. באותה דרך יש גם במרכז אנשים שיכולים לעזור.
אהבה צריכה להיות כל הזמן כאויר נשימה כי היא המנוע להצלחה

האם יש סיכוי להציע לו להגיע לקבוצה של 12 צעדים?
נישמע שבפנים הוא נשמה טהורה, אך אם הוא באמת מכור אז זוהי מחלה פרוגרסיבית, עדיף לא לצפות שמשהו יישתנה מעצמו- שינוי צריך לבחור, לעשות למענו...
אולי או איי oa ? אכלני יתר אנונימיים? זה ייטפל גם בשאר ההתמכרויות..סביר להניח..
באהבה

מכירה את לבסוף מוצאים אהבה?

וכשתהיה לו אהבה בבית הוא לא יצטרך את כל ה"פיצויים" האלה...

לא נראה לי שאפשר או כדאי לשים את האחריות לצורך של בן הזוג על כתפייך.

_אני משתגעת מזה. רוצה לעזור לו, לנו.
מבקשת עצות, עזרה..._

מנסיוני, שאולי איננו רב, הדבר שיכול לעזור לך, לו ולקשר הכי הרבה הוא אם תדעי לקבל אותו ולאהוב אותו כפי שהוא. לתת לו את הכבוד והקרדיט שאת השינויים יעשה מבחירתו, בזמנו ובדרכו. התמיכה הגדולה ביותר שאת יכולה לתת לבן אדם זו האמונה בו, לאורך זמן ודרך קשיים לא מבוטלים, שיש בו את היכולת למצוא את דרכו לאושר.
אני גם מישהי שיש לה נטיה לקחת על עצמה את תפקיד "המטפל" בקשרים שלי.
אני במקומך (וזה מה שאני עושה עם עצמי), הייתי מתעסקת יותר בנטייה שלך להיות מטפלת. מאיפה זה בא, מה גרם לכך, על מה את מנסה לפצות, ממה את פוחדת.
ממליצה לך בחום על ספרו "לשמור על האהבה הזו" של הארוויל הנדריקס. חוץ מזה בטח יש אינסוף שיטות ודרכים ללימוד עצמי והכרה עצמית.
בקיצור, עצתי לך- אהבי את בן זוגך, טפלי בעצמך.
הוא יגדל ויצמח בדרכו ובזמנו ואת תהיי שם בשבילו, כשווה לו, לא כאחראית לצמיחתו.
תני לו את הקרדיט שהוא יכול. לפחות בבחירת בת זוג הוא עשה עבודה טובה , למה שלא יצליח גם ביתר התחומים..
כן, קל להגיד וקשה לעשות
אני מאחלת לך הצלחה מקרב לב.

ברגעים שבהם אני לא מראה לו את השוני בינינו, ברגעים שאני אוהבת אותו כמו שהוא, הוא מחזיר לי אהבה אין סופית, מביא לי פרחים הביתה, מקשיב, נפתח לעולמי, מוכן להתפתח.
להגדיל את הרגעים האלה אולי?...
להתמסר, לתת.
וכשתהיה לו אהבה בבית הוא לא יצטרך את כל ה"פיצויים" האלה...

ומה שהכי מפריע לי זה שהוא מכור. זה כל כך מוריד את ערכו בעיני והכי מפחיד אותי לגבי ילדנו שיוולד. מה יהיה? איזו דוגמא ניתן לו? ואיך אלמד לדבר אל אבא בתמיכה וובפרגון ולא בזלזול.

הוא מכור לסיגריות, הוא מכור לסמים קלים, הוא מכור לאוכל, הוא מכור לכל פעילות אורלית שבסביבה.
הוא מעשן 2.5 קופסאות ליום. ידעתי את זה שהתחתנו, לא ידעתי עד כמה. חשבתי שאני אתמודד עם זה. הוא מכור לסמים קלים היה מעשן כל היום, (30 גוינטים ליום), הוא הפסיק עם זה עוד לפני החתונה והגביר את כמות הסיגריות.אם אני קונה גלידה היא תתחסל עוד לפני שטעמתי, כך גם לגבי שתיה, אוכל בסירים. בצלחות, הוא לא קם כל יום למה שחשוב לו, ובכלל נמנע מעשייה של כל מיני דבריםכמו טיולים ברגל או דחיה של דברים שצריך לעשות. לי זו נראית כמו בעיה רצינית של שליטה עצמית ואולי עצלנות?. הוא אומר שהוא סובל, הוא אומר שהוא לא רוצה להיות כזה, אבל לא מסוגל.

לפני יומיים הוא החליט שהוא לא יכול יותר והפסיק לעשן. הוא החליט שבמקום הסיגריות הוא יחזור לעשן ג'וינטים בצורה מוגבלת. אני התנגדתי, בעיקר מתוך המקום שיודע שאצלו אין הגבלה. אני פוחדת

אני משתגעת מזה. רוצה לעזור לו, לנו.
מבקשת עצות, עזרה...

רציתי לכתוב על השוני שבינינו. ועל איך מגשרים עליו...רציתי לכתוב על בעל מכור ומה עושים.

אני באה מגישה טבעית...הוליסטית, עם הרבה ידע על העולם, על המון תחומים, עם אוכל על גבול הצמחוני, עם גישה שוויונית אם כי לא פמיניסטית, אני מתעניינת, קוראת על הכל, מחפשת, שואלת שאלות, אני מחייכת, פתוחה חברתית, זקוקה לחברה סביבי כל הזמן, יש לי הרבה חברים, אוהבת להתנסות, לא אוהבת שגרה, אוהבת לטייל, מתנדנדת בעוצמות רגשיות, מתלהבת, עייפה, אני אוהבת עיסויים שנוגעים בי. אני רואה חינוך ילדים כא'. אני רוצה לעשות עוד ועוד. ועוד ועוד...

הוא מקובע. על גבול השוביניסט, מה שהוא יודע זה מה שנכון, אוכל בשר כל יום, לא מאמין בשום דבר מהדברים שמענינים אותי ואומר שמתעסקת בשטויות, לא בריא, מסיח דעתו ממה שאוכל, מאיך שעושה, ממה שמכניס לגוף שלו, לא אוהב ללכת ברגל אפילו קצת, לא אוהב שינויים, שכלי, סגור מאד, אין לו כמעט חברים, בשבילו נגיעה זה בעיקר סקס, תכלס. הוא רואה חינוך ילדים כ ב', הוא רוצה לשמר את הקיים ולעשות כמה שפחות.

ובכל זאת אנחנו נשואים, בחרנו לחלוק את החיים אחד עם השני ואין כאן שאלה בכלל.
ברגעים שבהם אני לא מראה לו את השוני בינינו, ברגעים שאני אוהבת אותו כמו שהוא, הוא מחזיר לי אהבה אין סופית, מביא לי פרחים הביתה, מקשיב, נפתח לעולמי, מוכן להתפתח.

כן כן, יחד עם זאת הוא תמיד מתון ממני, הוא תמיד שקול ממני, איטי ממני, משרה עלי בטחון איפה שאני מערערת, עוזר בבית כשאני מבקשת, מחבק, זמין, נאמן לי מאד, מדבר אלי מילות אהבה....

ועוד מעט יהיה לנו ילד..האם יש לנו סיכוי?

כשהכרתי אותו הייתי מוכנה להתחתן. הייתי מוכנה לאהוב ולעבוד חזק עד שאוהב. אני עדיין מוכנה. הוא הגיע במהירות ותוך זמן קצר הציע לי נישואין. אמרתי כן. אחר כך התחלתי לפחד, להתבלבל, להרהר, וגם קצת לראות אותו....לא כמו האביר על הסוס הלבן אלא כמו מי שהוא. ולשאול אם אני מוכנה. ההכנות נמשכו ואני כמו בסרט צופה מהצד...משהו בי מתנגד ורואה את כל החסרונות...משהו רואה את הפחדים..ומשהו אחר יודע שלמרות הכל אני אתחתן. והוא יהפוך להיות האביר שלי.

ואכן הוא הפך להיות האביר שלי, רק שאני לעתים קרובות מתייסת אליו כמו אל דון קישוט שמתפוגג באוויר.

אחרי כל כך הרבה שנים של מודעות, וידיעה ולימוד של איזו אשה אני רוצה להיות עבורי ועבורו. כל מה שמצליח לצאת ממני זנ ראיית החסרון, אני פוגעת בו, ומראה לו כל הזמן כמה הוא לא ראוי. אולי הילדה הקטנה הנטושה וחסרת האהבה בודקת את הגבולות להוכיח לעצמה כמה הוא רוצה אותה אולי לא.

הוא רק עומד שם סופג הכל וממשיך להיותא אתי ואומר שהכל יהיה בסדר.

אופס..רציתי לכתוב על משהו אחד ויצא בכלל משהו אחר.......