וואו.תודה על כל התגובות הנפלאות.
אני ממש נפעמת. סופ"ש עבר וממש התחשק לי לשלוח אותו לא רק לגן, אלא לגן סגור בחו"ל.
אבל בערב הוא שוב חזר להיות מתוק ועדין...
נראה לי שהגדולה קצת מאוד הרבה מקנאה שהם בבית, כי היא לא מפסיקה להתנהג בצורה מעצבנת. (תשומת לב שלילית כבר אמרנו?)
לגבי השאלות - למה להכניס אותו לגן אחרי החגים? לא יודעת. אולי כי זה נתיב מילוט? אולי כי ככה יהיה לי יותר קל? (למרות שבעצם, כשהוא בבית יותר קל עם הקטן גם). אולי כי קשה לי לשבור את המסגרת עד הסוף? (פולניה או לא פולניה). לא יודעת. רק יודעת שזה שם. למרות שהוא אמר שהוא רוצה להשאר בבית עד לחופש הגדול..
אני גם מתכננת להכניס אותו שנה הבאה לגן. (לפחות נכון לעכשיו). לא יודעת אם מישהו במשפחה (כולל בעלי) יסכים להשאיר אותו חינוך בייתי עד הסוף.

תודה לך חלקיקה על התימלול והתזכורות של הדברים החשובים באמת ועל הדרך הבריאה

עצה שלי מאוד עוזרת, גם עם הילדים וגם בכל דבר: כל יום ביומו, כל רגע ברגעו....
יש לי תוכנית על מסויימת, של דברים שחשוב לי להעביר להם בגדול, אבל אני בעיקר מנסה להתרכז ברגע שעכשיו.
מה הם רוצים עכשיו? להכין ארוחת בוקר? לרוץ בחוץ? לצייר? כלום?
אני מוצאת שבימים שאני קשובה למה שמתבקש ממני עכשיו ורק עכשיו, אז הכל זורם באורח פלא....
ובימים שאני בלחץ מה לעשות, שלא יהיה רגע דל, אלו ימים מתוחים ולא זורמים.
אני למדתי על בשרי לא לתכנן, לא לשלוט ביום, וזה לא היה לי קל, ועדיין לא קל לי עם זה לפעמים אבל אני כבר יודעת מתוך החוויה שכאני מסכימה לקבל את היום כפי שהוא - הכל פשוט טוב.
יש רגעים של כלום, הרבה רגעים כאלה בחינוך ביתי, ודווקא הרגעים האלה יקרים מפז, אלה הם הרגעים שאנחנו כמבוגרים מתגעגעים אליהם ולא יודעים את זה!
ויש רגעים קסומים של משחק ויצירה ולימוד- הם גם קורים. ברגע שיש במרחב צבעים, דפים, מספריים ודבק- יהיה משהו, ציור, יצריה כלשהי.
ברגע שיש משחקים על השטיח, איזו יד תיגע בהם.
יש כלי עבודה לגינה, יגיע הרגע של העדירה והעבודה בגינה.
לאט לאט, אתם רק יומיים ויש לפניכם את כל החיים, זה לא נגמר בגיל 18 ....ממש לא....
ודעי לך, שהרגעים האלה שנאספים מיום ליום, עוד שנה ועוד שנה עוברת עם מכלול שלם של רגשות וחוויות , ממתיקות וביחד ועד רגעי יאוש ועצבים- הם אלה החיים האמיתיים, ולא שבלונה מסגרתית של איך נכון לגדל ילדים ואיך לא.
והרגעים האלה שלכם ביחד בבית, בחוץ, בטבע, לומדים, חוקרים, בוהים- אלה יהיו זכרונותיהם של ילדייך ויעצבו אותם. לטוב ולפחות טוב.
ותדעי תמיד שאת עושה את הטוב ביותר בשבילהם ואין בעולם הזה אמא מושלמת, אבל את לפחות מנסה וגם טועה, אבל את לא מוותרת על לנסות ולשנות ולהביא מבפנים את הטוב ביותר עבורכם כמשפחה. זה מלב של אמא ללב של אמא....
אתם מתחילים מסע מדהים ביחד, מזל טוב ובהצלחה.

מה כייף לאבא שלהם לעשות? שיעשה.
להשאיר אותם עם אמא?

צריך גם להחליט אם הוא נשאר כל השנה בבית, או שהוא חוזר לגן אחרי החגים. תמיד החשש מנקר בפנים.
למה בעצם להחזיר אותו לגן? מה הבעד והנגד?

אתמול הוא גם לא רצה להשתתף בחוג, שהוא השתתף בו שנה שעברה. אני מפחדת שהוא יתחיל להתבודד ואח'כ יהיה יותר קשה לחבר אותו לחברים ולקבוצות.
מהניסיון שלי חיי החברה של הילדים הם שלהם, לא של ההורים שלהם. הבת שלי עזבה חוג אחרי חוג בשנה שעברה, ובכלל לא חיבבה פעילות קבוצתית וחבורות למיניהן, גם לא בתוך מפגשי החינוך הביתי. אבל במפגשים אחת על אחת/ד היא נהנית מכל רגע ויש לה מספיק הזדמנויות. איך שאני רואה את זה, התפקיד שלי הוא להיענות לצרכים שהיא מבטאת, תוך איזון עם הצרכים של שאר בני הבית ותיאום עם הסביבה. לחבר אותה לחברים ולקבוצות זה לא התפקיד שלי בחייה.

וגם, מזכירה לך מניסיון (שלי ושל אחרים) שלפעמים לוקח יותר זמן להוציא את הגן מהילד (ומההורים שלו) מאשר להוציא את הילד מהגן.
ודבר אחרון - הכל משתנה כל הזמן. תמיד תוכלו לשלוח אותו למסגרת, למשל... (-:

מותר להתערב?
מה כייף לאבא שלהם לעשות? שיעשה. הם כבר יזרמו איתו.

יום שישי הראשון.
יצאתי לסידורים והשארתי את הבנים עם אבא שלהם. אני נהניתי (עד כמה שאפשר מסידורים ביום שישי). הם פחות.
בערב כולם היו כל כך דבק אליי (כי לא ראו אותי כל היום להגדרתם).
סתם היה יום מעייף. אבא שלהם ניסה לעשות איתם יצירה (דבר שנוא עליו - כל הליכלוך והצבע הזה שנדבק לכל מקום... ). הוא אמר לי שהוא פשוט רצה לזרום איתם ולעשות להם כיף. איך אפשר לעשות למישהו כיף, ממשהו שאתה סובל כל דקה?

_עדיין. הלכנו בבוקר לגן משחקים ליד הגן שלו, והם בדיוק היו בשעת חצר. החברים שלו קראו לו, אבל הוא לא רצה להתקרב.
שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת להגיד להם שלום מעבר לגדר, והוא נדבק לי לרגל ולא רצה יותר להכנס לגן משחקים.
התחלתי לשאול את עצמי, אם זה טוב שאני מביאה אותו ליד הגן, ליד החברים. אולי זה מבלבל אותו, מפחיד אותו שאני אחליט כן להכניס אותו?_
גם לדעתי זה מבלבל. לא שאסור לעבור שם, אבל אין מה לעודד אותו להגיד להם שלום. זה סתם מערפל את המצב עבור שניכם. הוא לא חלק מהגן כרגע. אם יש לו חברים משם שהוא רוצה להמשיך לפגוש, תזמיני אותם אליכם אחה"צ (ובלי להתנצל שהוא בבית...).

@}

היום היה יחסית, יום נהדר.
לא הספקנו הרבה, אבל הכל היה זורם.
בסה"כ הלכנו לקניות, ומשם לקנות קצת דברים ליצירה לראש השנה, ובכלל (טושים וכאלה).
הבנים עזרו מאוד.החל מלהתנהג יחסית יפה, ועד לסחוב את השקיות של הסופר למעלית.
אח'כ ירדנו עם מחצלת לגינה ליד הבית והתחלנו ביצירתיות (לתקוע סיכות ברימון קלקר). נכון שאני לא הכי יצירתית, אבל ככה הם לפחות דיברו קצת על ראש השנה, על הרימון ועל הדרך עשו מוטוריקה עדינה.
כשחזרנו הביתה הם רצו (במלעיל) לצבוע את הרימונים האלה. הם זרמו כל כך יפה, עד ששמנצ'יק התעייף והתחיל לצעוק על כל דבר. עכשיו הוא ישן במנשא, ואני מתלבטת אם להעביר אותו למיטה, או לעגלה, או להשאיר עליי. (בעוד חצי שעה צריך להוציא את הגדולה מבית הספר).
אתמול פגשנו חבר של הגדול, ששאל אותו למה הוא לא היה בגן. הגדול השיב: אני לא הולך לגן. אני נשאר עם אמא. והשכן אמר לו: איזה כיף לך.
בדרך כלל הימים זורמים, עד שהגדולה מגיעה, והסדר קצת מופר. הוא רוצה לשחק איתה, היא לא רוצה לשחק איתו, הוא מציק, היא מציקה ובסוף כולם רבים.
צריך איך שהוא לאזן את זה. עוד לא יודעת איך בדיוק.
צריך גם להחליט אם הוא נשאר כל השנה בבית, או שהוא חוזר לגן אחרי החגים. תמיד החשש מנקר בפנים.
אתמול הוא גם לא רצה להשתתף בחוג, שהוא השתתף בו שנה שעברה. אני מפחדת שהוא יתחיל להתבודד ואח'כ יהיה יותר קשה לחבר אותו לחברים ולקבוצות.
האמת, שהוא כל כך מאושר שהוא בבית. הוא גאה ומספר לכולם. הוא התקשר אתמול לסבא וסבתא ואמר להם, שעכשיו הוא יכול להתקשר מתי שהוא רוצה, כי אין לו גן, אז הוא בבית כל הזמן.

אה. שכחתי. התחלנו את הבוקר בללכת לבית הספר לראות את טקס קבלת כיתות א'.
דווקא היה נחמד. גם הדרך חזרה היתה נחמדה. הוא החליט שהוא רוצה לשתול גרעינים של איזה עץ, שעברנו על ידו, כדי שיהיה לנו גם בגינה...
אחר כך, כשיצאנו הוא לקח איתו את חפירה.
הוא מאמין שכשהוא יהיה גדול, תהיה לו חווה גדולה עם הרבה חיות וילדים ושמחה.. (הלוואי בשבילו).

היום הראשון בבית (אחרי חודשיים של חופש גדול, אפשר לקרוא לזה היום הראשון?)
בכל מקרה, זה היום הראשון שהוא אמור היה ללכת לגן.
בנתיים כל מי שרואה אותנו שואל אותו לאיזה גן הוא הולך, ותגובות מופתעות (ומפתיעות) לגבי כך שאני עושה את הדבר הנכון, ושאם יכלו גם הם היו עושים את זה...
עוד לא פגשתי את הביקורתיים יותר.
עדיין. הלכנו בבוקר לגן משחקים ליד הגן שלו, והם בדיוק היו בשעת חצר. החברים שלו קראו לו, אבל הוא לא רצה להתקרב.
שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת להגיד להם שלום מעבר לגדר, והוא נדבק לי לרגל ולא רצה יותר להכנס לגן משחקים.
התחלתי לשאול את עצמי, אם זה טוב שאני מביאה אותו ליד הגן, ליד החברים. אולי זה מבלבל אותו, מפחיד אותו שאני אחליט כן להכניס אותו?
אולי זה מבלבל אותי?
חזרנו הביתה.

בהצלחה!!!

מרגש מאוד.

שיהיה בהצלחה! נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. קשיים אפשר למצוא בכל דרך, אבל עם אלה שבאים ממקום של החלטה על דרך - נראה לי שיותר קל להתמודד ולשאת באחריות עליהם. תמיד אפשר לחשוב מחדש בעתיד אם תגלי שזה לא נכון לך או לכם. בינתיים - נראה לי שבמקום לפחד מהפחד, כדאי להתחיל לחגוג ולשמוח - את עושה משהו שבא לך מהלב, הילד שלך נראה שמח עם זה, וזאת התחלה ממש מעולה לכל דרך חדשה.

(ואנחנו חוזרים מחר ל"מסגרות"...)

היום היינו עם חברה ושלושת בניה. היא מהחברות התומכות, ויותר קל לי בסביבתה.
פתאום, היא אומרת לי - רואים שהוא הרבה יותר שמח עכשיו.
איזה כיף לי. זה בדיוק מה שרציתי שיקרה - שהוא יחזור להיות ילד שמח. העברנו אחר צהריים מקסים כולנו ביחד, וחשבתי, שזה אפשרי. גם כשהחבר שלו יהיה בגן, נוכל להפגש מדי פעם אחה"צ. (אמא שלו הבטיחה שהיא לא תנטוש אותנו...)
באמת ראיתי איך הבן שלי נפתח, ומשחק וכיף לו. מה שלא ראיתי כבר הרבה זמן.

אני קוראת בדמעות כי כאילו כתבתי אני.
עוברת משהו דומה להפחיד.
אולי גם אני יכולה לפרוק כאן משהו...
אני אמא לשניים בן כחמש ובת כשנתיים, שנה שעברה הוא הלך כמה חודשים נגד רצונו לגן פה במושב, וכשבועיים לפני הסוף לא יכולתי יותר לעשות לו את זה יותר, הוצאתי אותו. במשך החופש הגשנו בקשה לחינוך ביתי ואין עם זה בעיה.
הוא מאושר שהוא לא יילך לגן.
אבל עכשיו כשמחר מתחילה שנת הלימודים פתאום אני קצת רועדת וחושבת בקול עם בעלי מה עושים? בגן יש את החסרונות שברורים לנו, אבל גם יתרונות שקשה לי למצוא באופן אחר בשבילו.
הוא לא רוצה ללכת ואני כבר לא אכריח אותו יותר
מפחדת שהוא מפסיד מהמשהו הטוב..
בכל אופן תודה ששיתפת

קוראת אותך
ושולחת חיזוקים

תודה על התגובות... בדיוק יצא לי בציטוטים: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי. כמה נכון.
הייתי אתמול במפגש עם הגננת, והתחלתי לבכות. לא יודעת למה. עדיין לא ברור לי מה קרה שם. היא היתה מאוד חמה ותומכת. (בעיקר כי אמרתי לה שננסה להכניס אותו אחרי החגים. אולי). אח'כ בבית, שוב בכיתי. למה? הוא לא ילד בעייתי, הוא לא ילד קשה ולא פגוע חס וחלילה. הוא רק ילד רגיש, שצריך עכשיו את אמא. מה כל כך מפחיד אותי בזה? האיומים ששמעתי על כמה שאני דופקת אותו? על זה שהוא יהיה חריג? שלא יהיו לו חברים? גם ככה אין לו יותר מדי חברים. למרות שהיה בגן. הוא לא ממש רוצה ליצור חברים. (אולי התייאש?)
פתאום חברות אומרות לי כמה שהוא נראה שמח. איך הוא אומר בגאווה שהוא לא הולך לגן, אלא נשאר עם אמא. ומהמקום הזה, של תחושת הבטחון, הוא הרבה יותר ידידותי לסביבה.
אני מפחדת. אשקר אם אכתוב שלא. מפחדת שיהיה לי קשה איתו ועם אחיו. שיהיה לי קשה עם אחותו שעדיין בבית ספר. מפחדת מימים שלא אדע מה לעשות איתם, והם ישתעממו לי עד עצבים. מפחדת לא לעמוד בקריטריונים שהצבתי לעצמי. לא לו. לי.
מצטערת על הניסוח העילג קצת. אני פשוט מרגישה מקום לפרוק, ופה נראה לי מקום מתאים. רק להוציא מהלב, ואולי ככה הכל ישתחרר ואהיה פנויה יותר להיות איתם. בלי לחץ..

בהצלחה ענקית

החששות שלך לגמרי מובנים, אל תדאגי, תנשמי עמוק, מקסימום תשני את דעתך. תגדירי לעצמך את זה אפילו כשנה של כיף ובילוי קרוב עם ילדייך ואחר כך אלוהים גדול. אני זוכרת את תחושת החרדה הזו כשהוצאתי את שלי מהגנים... (את מוזמנת לקרוא ב בלוג אני בחינוך הביתי ) בהצלחה ותעזרי בכולנו כאן לתמיכה

טוב, החלטנו לחינוך ביתי לבן ה5 + לבן השנתיים וחצי. (הגדולה עוד הולכת לבית הספר - כיתה ב).
אז אם החלטנו כל כך. ואנחנו כל כך שלמים עם ההחלטה, איך זה שיש לי דפיקות לב? איך זה שכשואלים אותי לאיזה גן הוא הולך השנה, אני לא יודעת מה לענות?
אז אני עונה:"בעיקרון הוא הולך לגן .... אבל כנראה שהוא נשאר בבית"
וההרגשה היא שמשהו לא בסדר. כאילו אמרתי - הילד שלי דפוק, ואולי ככה אני אצליח לתקן אותו.
למה קשה לי ההחלטה שהייתי שלמה איתה עד לפני יומיים? למה אני הולכת עכשיו בכל זאת לפגישה בגן? מה זה ייתן לי?