יום חדש מחר, יחזרו השיעורים, המבחנים(שלא למדנו כל השבוע) , הלחץ של הבוקר, ה "אמא אני לא רוצה לקום" , ה "אמא כואב לי" או ה "אמא לא למדתי למבחן אני יכולה להישאר מחר בבית?" מי אמר שגרה ולא קיבל?

אמא שלי ואלהים רק יודע כמה אני אוהבת אותה, ברגע שהיא נכנסת אלי הביתה היא רוצה לנקות לי ולעזור לי, אני אומרת לה אמא לא באת לפה לעבוד!! ומה התשובה שלה ? זו ההנאה שלי , אל תפריעי לי, וכל מה שרציתי זה לפטפט לשבת על כוס קפה ועוגה (שהיא הביאה) ובסוף אני מוצאת את עצמי גם עם סמרטוט , מה? פדיחה שהיא תעבוד לבד, לא נעים, וכך קורה שאני כמעט ולא נהנית כשאמא שלי באה אלי, רק כשאני אצלה אז יש לה זמן בשבילי, (בתנאי שאין נכדים שרוצים את האוכל הטעים של סבתא) אבל למדתי לקבל אותה כך ואפילו להנות מהביחד של הלנקות כי גם שם מוצאים זמן לברבר תוך כדי עבודה.... גשם- ואני אומרת עוד חזון למועד, גשדלי אותם באהבה, כל השאר יבוא מעצמו,

זה לא יעזור, זה קיים בגנים של ההורות.
זאת בדיוק השאלה שלי. יש לי איזה זכרון שמישהי פה כתבה כמה נוח ונעים זה שאמא שלה נמצאת. בטח יש כאלה משפחות שההורים מביאים איתם נעימות ותחושה של הגנה עוטפת ולא של ביקורת. כשהילדים קטנים ואפילו בגיל ההתבגרות אני יכולה להבין את האופן המגונן שבהורות אבל כשהילדים יתבגרו ויהיו בעצמם הורים אין איזה שלב שמתייחסים אליהם כמו אנשים מבוגרים לגמרי? אומנם מאוד אהובים אך לחלוטין חופשיים לטעות את הטעויות שלהם ולעצב את החיים שלהם.

אני חושבת שזה אפשרי רק אם ננקה את עצמנו מכל ביקורתיות, הצרה עם ההורים והטובה שבכך, שהם רוצים את טובתינו ואינם רוצים שניפגע, זה נובע מהאופן המגונן שבהורות, כמו שלנו לפעמים קשה שהילד שלנו מתנסה בדבר מסוכן כמו נגיעה במשהו חם, ולמרות האזהרות שלנו הוא ינסה שוב ואולי יפגע כשהייתי מגיעה להורים שלי , אם אבי היה בסביבה הייתי בתחושה של מתח,כגון מה עכשיו? ומדהים תמיד כשהוא בסביבה אני איך שהוא יותר קלומזית, ודברים נופלים לי מהידיים, בקיצור אני הופכת להיות הילדה הקטנה של פעם, יש לי ילדים בגיל ההתבגרות וכמה שלא אמרתי לעצמי שלא אהיה ביקורתית, ואתן יד חופשית ,זה לא יעזור, זה קיים בגנים של ההורות. אבל בכנות אני חושבת שהם יודעים שזה מאהבה כי אני לא מפסיקה לאמר להם כמה אני אוהבת אותם.

כשההורים שלי נוכחים, כל האמהות שלי מקבלת צינון כאילו הוכנסתי לפריזר ענק
הציטוט של רסיסים של אור מתוך איפה אני בחינוך הביתי גרם לי לשפע תחושות ומחשבות סביב נושא ההורים וילדיהם הבוגרים שהם עצמם גם כבר הורים. האם הורים בכל מקרה משפיעים על ילדיהם אותה השפעה משתקת? האם רק הורים ביקורתיים במיוחד גורמים לילדיהם להיות בעמדה מתקיפה או מתגוננת כלפיהם או שזה טבע היחסים בין הורים לילדיהם שגדלו? האם יש מבוגרים שבאמת נהנים משהיה עם הוריהם ומרגישים שלהיות עם ההורים נותן להם כוח כמו להיות עם חברים טובים? האם גם הילדים שלי ירגישו שאנחנו ביקורתיים כלפיהם ולא מקבלים אותם? ושאלת השאלות: איך לשבור את המעגל הזה ולגרום לכך שילדי יהנו להיות איתי גם כשיהיו מבוגרים?

גשם, אני פשוט המצאתי מן מנגינה לימות השבוע והיינו שרות את השיר ביחד, אני מתגעגעת לקטנים אבל לא רואה את עצמי עם עוד תינוק באופק......

אם לא נשאף לא נגיע.....
כל כך נכון!
הבן שלי עסוק לאחרונה בימי השבוע. הוא שואל כמעט כל יום איזה יום היום וככה יוצא שמדברים על זה קצת כל בוקר. לפני כמה ימים, אחרי ששאל כהרגלו איזה יום היום ואיזה יום היה אתמול ואיזה יום יהיה מחר אמר: זה לא איכפת לי איזה יום היום כי כל יום נחמד לנו.

אם לא נשאף לא נגיע.....

שלום אמא של מיכל . אני דווקא מסכימה איתך. יש אמהות שלא מתאים להן להשאר עם הילדים בבית. זה לא אומר שלילדים (או במקרה זה לתינוקות) לא מתאים להשאר עם האמא.
אני כתבתי רק על זוית הראיה של הילד וטענתי שהאימרה "עדיף לילד ..... מאשר להיות עם אמא מתוסכלת" לוקחת את התיסכול של האמא ממצב מסויים כנתון. הילד במצב זה כביכול ירויח מהמסגרת או מתחליף חלב או מכל דבר אחר שמחליף את אמא שלו כי זה עדיף לו על להיות עם אמא מתוסכלת.
לפי מה שכתבת, לא נשמע שאת חושבת שהילדים שלך הרויחו מכך שחזרת לעבודה כשהם היו בני 12 שבועות. ואני בכלל לא מתיימרת לטעון לנזק נפשי כזה או אחר שיגרם לילד כתוצאה מהתנהגות של ההורה או למשוואה לפיה אם נעשה א' לילד יקרה ב'.
אני חושבת שאם היו מאפשריפ לאימהות לילדים עד גיל שנתיים לעבוד עד 12:00 והממשלה תסבסד את השהות הנותרת שלנו מ-12 והלאה זה יכול היה להיות פתרון נפלא לאימהות מסוגי
הייתי רוצה לראות עוד בימי חיי שהמדינה משקיעה כספים במקומות הנכונים מסוג זה. זה נשמע לי פשוט אוטופי.

בס"ד
מצטערת, אני לא מסכימה איתך יש אימהות שפשוט נפשית אינן בנויות להשאר בבית עם ילדיה או ילד אחד, אני זוכרת אחרי הלידות הייתי מחכה כבר לחזור לעבודה למרות שאהבתי מאד לטפל בילדי ב-12 השבועות וכמובן גם אחרי העבודה, אני חושבת שאם היו מאפשריפ לאימהות לילדים עד גיל שנתיים לעבוד עד 12:00 והממשלה תסבסד את השהות הנותרת שלנו מ-12 והלאה זה יכול היה להיות פתרון נפלא לאימהות מסוגי, ואני בטוחה שיש עוד אימהות כמוני. נ.ב זה לא הפריע לי להביא 5 ילדים בריאים בנפשם הגם שאימם חזרה לעבודה אחרי 12 שבועות.

הי,

כתבת דברים שאני לא העזתי. תודה.

תודה רבה לכולכן על הדברים שכתבתן!
רציתי לכתוב על האימרה המקובלת: "עדיף לשלוח את הילד לגן מאשר שהוא יהיה עם אמא מתוסכלת" יש לאימרה הזאת הרבה וריאציות: "עדיף לא להניק מאשר שאמא תהיה מתוסכלת" וכו'.
אני קוראת את השטויות האלה לאחרונה בהרבה מקומות וגם בהרבה דפים כאן באתר ואני חושבת שזה בכלל לא נכון.
כלומר, אולי זה עדיף לאמא לא להיות מתוסכלת ואולי זה לפעמים קל יותר לא לעשות משהו מתסכל בשם ה"אמת" הזאת אבל לילדים תמיד עדיף לינוק ולהיות עם אנשים שאוהבים אותם במשך היום ולהיות הרבה על הידיים ולקבל תשומת לב כשהם צריכים אותה גם אם זה בלילה, גם אם זה מתסכל את אמא.
ואם אמא החליטה ללדת ילדים אבל לא יכולה לגדל אותם כמו שהם צריכים לגדול היא צריכה לטפל בעצמה ולא לקדש את הבעייתיות שהיא חיה בה או באה ממנה ולהחליט שזה לטובת הילד.

קוראת אותך.
לומדת ונהנית

איזו מתנה הכתיבה הזאת שלך. תודה @}

יפה את כותבת. קראתי עכשיו את כל הבלוג.
אני מאמינה שדברים מכאן יהוו עוד נדבך בדרך למימוש החלום שלי לחינוך ביתי.

אם לא היינו רוצים שיקראו אותנו היינו פשוט כותבות במחברת,לא??:-)

הרצון למשוב הוא טוב.

איזו מתנה הכתיבה הזאת שלך. תודה

כמה טוב לראות שקוראים כאן. למרות שאני כותבת פעם בהרבה זמן כשיש לי איזו מחשבה חוזרת ואני רוצה לנסח אותה, הרגשתי קצת שאני כותבת רק לעצמי. היה לי קשה לשאול אם קוראים ולקח לי זמן להודות בפני עצמי שחשוב לי שמישהו יקרא אבל הנה שאלתי ועניתם. תודה. זה ממש חשוב לי.

שלום, גשם
רק עכשיו ראיתי את הבלוג שלך והיה מאד מעניין לקרא אותו (את כולו! שבדרך כלל אין לי סובלנות). יש דברים שהסכמתי יותר, יש שהסכמתי פחות אבל בכללי - אהבתי.
שמתי לב למשהו שכתבת וזה מאד דיבר אלי הרבה מריבות יש כאן, הרבה אגו... גמאני מאד התלהבתי מהאתר הזה בהתחלה אבל בזמן האחרון שמתי לב שיש דברים שמאד מפריעים לי כאן. הרבה אגו - זה תיאור מדויק.

גם אני

מישהו קורא אותי?
אני:-)

מישהו קורא אותי?
הבן הגדול שלי מפתיע אותי כל פעם מחדש בדברים שהוא לומד מהאויר. איך בשם אלוהים הוא למד לקרוא? ואיך הוא לומד אנגלית וכל פעם מפתיע אותנו עם מילים ואותיות חדשות? ואיך בשבת כשסבא שלו סיפר לו על פרשת השבוע ולא זכר את החלום של שר האופים, הילד ידע לספר את החלום? מאיפה הוא יודע את כל זה?
אני חיה בתוך זה אבל לחלוטין עדיין לא הבנתי את האנסקולינג! ולא רק שלא הבנתי אלא למרות כל ההוכחות, אני לא נותנת למציאות לבלבל אותי וממשיכה לחשוב שצריך ללמד את הילדים בצורה מכוונת. אוף! די קשה להשתחרר מהתפיסה הזו ומאוד קשה לסמוך על הילדים שילמדו מאיפשהו כל מה שצריך.
צריך? זאת מילה ש אסור להגיד כאן. אבל מה באמת צריך? לקרוא, לכתוב, אנגלית, תנ"ך, תרבות באופן כללי כלומר מוסיקה, ספרות, מדע. גאוגרפיה. חשבון. וכל החיים הלא עיוניים - בישול, טיפול בילדים ובבעלי חיים, נקיון הבית, נהיגה, גידול ירקות, ומה עוד? משא ומתן, נורמות וקודים חברתיים.
ואיך מלמדים בטחון עצמי? וגב זקוף? ויצירתיות? ועקשנות? ויכולת להתפשר? והעזה? וחמלה?

ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן....

טוב לי באתר הזה. האמת הזאת שאיתי כבר שנתיים פתאום קצת בספק. הרבה מריבות יש כאן, הרבה אגו ואני חושבת כמה תום ואהבה יש בבקשה של משפחת כשר לשלם בשמחה ובהזמנה שלהם להשאר כאן גם אם לא משלמים ואיך אנשים יכולים להפוך הכול להתנצחויות ומריבות מכוערות. אני לא מכירה את משפחת כשר באופן אישי אבל מרגישה שמאוד אשמח להכיר אותם.
תודה ל באופן טבעי על האומץ שנתן לנו לגדל את הילדים שלנו בבית איתנו. תודה גם על המילים המרגשות של כותבים שונים שקראנו שוב ושוב והרגשנו בבית, תודה על שיפור התזונה שלנו בעקבות חשיפה באתר לאפשרויות תזונה יותר בריאות ותודה ענקית על שיפור הזוגיות שלנו שאין לנו ספק שגם הוא ניזון ונתמך מהאתר.
יש עוד אתרים באינטרנט שאני נכנסת אליהם, יש עוד אנשים שהם חברים שלי אבל בהזדמנות זו רציתי לאמר שיהיה לי חבל מאוד אם באופן טבעי יסגר. אני לפחות, קיבלתי הרבה ועל כך תודתי.

דף בלוג

החום קצת התרכך האויר נעים ואנחנו בתוך ימים גן עדנים.
קוראים הרבה הרבה ספרים, מטיילים ובדרך קוטפים קלמנטינות עוד קצת חמוצות ונפגשים פעם בשבוע עם הקבוצה היקרה שלנו.
כל בוקר אני קמה עם העיניים של הקטן בתוך העיניים שלי והידיים שלו כבר מזרזות אותי לקום.
הלב מתרחב מהשקט שאופף אותנו, מהזמן שיש לנו.
כשהייתי נערה קראתי כמה פעמים את "החיים כמשל" של פנחס שדה. ואני זוכרת משם את הדימוי של הזמן כ"דם החיים". הוא כותב שם: (ציטוט מהזכרון לא מדויק) "אדם שדמו יתחיל לנזול טיפה אחר טיפה יוכה אימה וירוץ לרופאים. אך הזמן הוא דם החיים והוא הולך ואוזל".
תמיד הרגשתי שאין לי זמן וחשבתי שאם היום שלי מלא פעילויות גם החיים שלי מלאים. והנה אני בבית ואני פעילה בערך עשירית ממה שהייתי רגילה כשעבדתי והחיים שלי הרבה יותר מלאים. כל יום ארוך ארוך ובכל יום יש חוויות שרוצים לזכור.
הילדים סיפרו יום אחד לסבתא שאנחנו אופים לחמניות בבוקר. היא שאלה אם אנחנו משתמשים ב"אופה לחם" והתפלאה לשמוע שלא. הסברתי לה שהאופה לחם היה טוב כשעבדתי ורציתי לאפות מהר. עכשיו מה שיש לנו הכי הרבה זה זמן. אני לא מחפשת יותר איך לחסוך זמן ונעים לנו ללוש את הבצק הרבה זמן, לחכות ולראות שהוא תופח ולעשות את הצורות של הלחמניות.
כמה טוב לצאת ממצב תמידי של "אין זמן" למצב של "יש זמן". זה כמו ההבדל בין "אין חיים" ל"יש חיים"

בימים האחרונים אני חושבת על אוכל.
במשך היום, אני בבית עם הילדים ומכינה ארוחת צהריים לי ולהם. כשהיו יותר קטנים, היו נכונים יותר לנסות מאכלים חדשים ו"משונים". עכשיו כשגדלו, הם לא יגעו בהרבה מסוגי האוכל והאפשרויות מאוד הצטמצמו. עוף, שניצל, תירס, פתיתים, פסטה, אורז, פירה וסלט ירקות או כרוב. אולי עוד כמה דברים.
אני חושבת שאם היינו גרים בחמולה, באופן טבעי היה על השולחן גם אוכל "של ילדים" וגם אוכל "של מבוגרים". סלטים קצת חריפים, ממולאים, תבשילי קטניות וכו'. הילדים היו אוכלים מה שרוצים מתוך מה שהיה ולאט לאט עם הגיל טועמים עוד דברים.
כשאני איתם לבד, לא אכין מאכלים שאני יודעת שהם לא אוהבים רק כדי שינסו. הפסקתי בכך אחרי כמה פעמים שהכנתי אוכל וזרקתי אותו כי הם לא נגעו בו אלא ביקשו סנדויץ' במקום ארוחת צהריים. כך נוצר מצב בו הם כמעט לא מכירים סוגים שונים של אוכל.

יש לי שני ילדים בחינוך ביתי. יש להם אופי מאוד שונה. אם הם היו במסגרות היו אומרים על אחד שהוא מאוד עקשן ומאוד יוזם ועל השני שהוא מאוד שקט ומוכן להתגמש. אני חושבת שבחינוך הביתי אין לחץ על הילד לכיוון הממוצע. הילד בסדר איך שהוא ואף אחד לא מנסה לגרום לו להיות פחות עקשן או יותר חברותי. לקחת כל תכונת אופי שלו ולרכך אותה. הילד האידאלי במסגרת הוא האמצעי. קצת מכל דבר. קצת עקשן, קצת ותרן, קצת יוזם, קצת שקט, תכונה שיש ממנה יותר מקצת, המסגרת כבר דואגת לרסן אותה באמצעות מסרים שליליים והבעת דאגה ל"עתיד הילד".
כאשר הילדים בבית, במקום בו הם אהובים בכל מקרה, הם יכולים להתפתח להיות מה שהם באמת ויכולים להיות גם מאוד. הם יכולים למצות את ההימצאות בקצוות ולחיות לפי האמת הפנימית שלהם וכשיגיע הזמן המתאים, אופי של כל ילד יוכל להתייצב על המינון המיוחד המתאים לו.

הבן שלי עלה עם הסקטבורד על המגלשה והחליק. אחרי פעמיים שלוש ישר חבר שהיה אצלינו אמר: עכשיו תורי! והבן הקטן יותר אמר: עכשיו תורי! לא נכון, תורי! לא נכון! בעוד הם מתווכחים ומחלקים את התורות ביניהם ובין עוד חברה שהייתה אצלינו, הבן המשיך להחליק. ואני חושבת: מה הסיפור עם התור הזה לכל דבר? הילד המציא משהו, למה הוא צריך להתחלק עכשיו עם אחרים ולעמוד בתור? למה כל דבר שמישהו מתחיל ונראה לאחרים אטרקטיבי ישר נהיה אחריו תור והוא צריך להתחשב? הרי הוא התחיל במשחק הזה. הם יכולים גם לשחק בדברים אחרים. וההורים לוחצים: תן לו קצת, אתה היית כבר הרבה. תנו לבנאדם לחיות ולעשות משהו עד שימאס לו!

פעם היחסים של היהודים עם המוסלמים היו הרבה יותר טובים מאשר עם הנוצרים. בדורות הקודמים, יהודים חיו בארצות מוסלמיות בשכנות טובה יחסית ובארצות נוצריות הם נרדפו עד השמדה.
מעניין מתי ולמה זה התהפך. עכשיו אנו מסתכלים על הארצות הנוצריות כמשאת לב. להיות כמו אירופה או כמו אמריקה בעוד שהחברה המוסלמית מצטיירת כקנאית דתית. הייתי רוצה שיגיע מצב שנוכל להשתלב במזרח התיכון לא רק בכך שמדינות ערב יקבלו את מדינת ישראל, אלא בכך שנקבל יותר השראה מהחברה הערבית מאשר המערבית בסגנון החיים הפשוט, החמולתי, היותר כפרי ופחות עירוני,
היותר מזרחי ופחות מערבי.

רציתי לאמר תודה ל באופן טבעי על היכולת שפיתחתי לזהות "מבט של פיפי". ראיתי אותו די הרבה אתמול בבריכה על ילדים וגם על מבוגרים..... D-:
אני מעדיפה לא לדעת....

וגם על מבוגרים.....

קוראת אותך.. |אפרכסת|

שתי חוויות בחזרה מחופשה:
במלון בו היינו, היה מקום עם המון מכונות משחק על אסימונים. בני בן השבע כמובן עט על השלל ושיחק די הרבה. לא כל כך שמתי לב במה הוא משחק. כל המכונות נראו לי רועשות באותה מידה. עד שבאתי לקרוא לו יום אחד וראיתי שיש ארבע מכונות של משחקי מירוץ מכוניות. ליד כל מכונה ישב ילד ו"נהג" במכונית אחרת במרוץ נגד שלוש המכוניות האחרות. הבן שלי היה שם והתחרה מול נערים בני עשרה בלי שום חשש או ביישנות. הוא אומנם היה במקום אחרון, אך סיפר לי שהוא ב"מקום רביעי" (נשמע יותר טוב מאחרון) ובאחת התחרויות אפילו הגיע למקום השלישי המכובד.
מיד חשבתי על עצמי כילדה וכמה שהייתי ביישנית (שזאת מילה יפה לחסרת ביטחון) ואיך ההורים שלי היו בטח מיד אומרים לי שזה לא בשביל הגיל שלי, ומה פתאום שאני אשתתף עם ילדים גדולים בתחרות, וכל כך שמחתי על היכולת הטבעית הזאת שלו. יש תחרות, היא מעניינת אותו, הוא רוצה להשתתף. בלי שום תסביכים של "מה יגידו".
מחוויות הבריכה:
רציתי לאמר תודה ל באופן טבעי על היכולת שפיתחתי לזהות "מבט של פיפי". ראיתי אותו די הרבה אתמול בבריכה על ילדים וגם על מבוגרים.....

בשביל האנשים, הזמן חולף. בשביל הזמן, האנשים חולפים.

כאשר אנו מדברים עם מישהו, לכל מילה יש הקשר מסויים אצלינו והקשר שיכול להיות דומה או שונה לגמרי אצל השני.
אפילו דיבור פשוט ולא אישי יכול להתפרש באופנים שונים לחלוטין על ידי אנשים בעלי מבנה אישיות שונה.
לדוגמא: "אני רוצה לקחת...." השני יכול לשמוע :
כל הזמן יש לה רצונות והרצונות והצרכים שלי ממש נדחקים.
מעניין מה היא רוצה
היא כבר לקחה ממני כל כך הרבה דברים
אולי זה משהו כבד והיא צריכה עזרה
הפרשנויות האלה נעשות לחלוטין בתת מודע ובאות מחוויות ומסקנות שיש לנו על העולם.
בהתאם למה שאנו שומעים כלומר מפרשים, אנו מגיבים.
מהפכה חיובית גדולה יכולה להיות לגדל ילדים שמפרשים את העולם בצורה חיובית, מתעניינת, רואים עצמם כיכולים לעזור ולהקל על אחרים.
הכרתי פעם ילד שבגיל שנה וחצי היה מביא לאחיו את המוצץ כשהוא היה בוכה ולאחותו מביא את הבובה כשהייתה עצובה. אם מישהו נתן לו מכה הוא היה אומר: "הוא נפל עלי" או משהו בסגנון.
הוא היה ילד של חברים ואנחנו כבר לא בקשר. הרגשתי שהוא גדל באהבה ולא יכול להעלות על דעתו שמישהו יפגע בו בכוונה.
מה שמביא אותי למסקנה שזו הייתה צריכה להיות עדיפות גבוהה של המדינה לתת להורים ידע וכלים וזמן לגדל את הילדים באהבה
וליצור חברה של אנשים בטוחים בעצמם ולא חרדים לפגיעה באגו השברירי שלהם.

איזה יופי. נכון.

יש לי כל מיני מחשבות והרהורים שאני רוצה לספר. בינתיים בעילום שם.

על הזיכרון
שמתי לב שכאשר אני נזכרת בארוע מהילדות שלי, מה שאני בעצם זוכרת הוא האוירה שהייתה ופחות את הדבר עצמו.
למשל זכרון טוב שלי: בגיל שלוש בערך, נפלה לי בובה במדרגות של הבניין. אני מנסה לרדת במדרגות לקחת אותה ונופלת ומתגלגלת עד למטה.
בסוף המדרגות, בדיוק הייתה הדלת של הבית שלנו. אמא שלי שמעה אותי בוכה תוך כדי נפילה, פתחה את הדלת ואספה אותי אליה בחיבוק. ניחמה אותי, הושיבה אותי על כסא באמבטיה ושמה לי יוד על הרגל.
אני זוכרת את האירוע כנעים בזכות התגובה של אמא שלי ובכלל לא זוכרת את הכאב או הפחד שבטח היו בנפילה עצמה.
מה שמביא אותי למחשבה: האם אנו צריכים לשים לב יותר לאוירה בה ילדינו נמצאים ופחות לכל חוויה ספציפית העוברת עליהם במשך היום?
הסבר-כשאנחנו בחינוך הביתי, יש לנו לפעמים נטיה להסתכל על הגן כעל מקום שמעניק יותר ידע או חוויות לילדים.
אולי אם הילדים באוירה אוהבת ומקבלת, לא ממש משנה מה הם עושים, בכל מקרה החוויה שתהיה להם היא חיובית או לפחות לא שלילית?