tאמא , למה שלא שווה התייחסות פשוט לא מתייחסים.
מסכימה , ובדרך כלל מנסה לנהוג כך. אבל הציטוט היה בשביל לתמוך בהוי יעלי.. כדי שיהיה ברור שאין קשר בין שני הדברים.

אני הוספתי אתמול בראש הדף קישורים לדפים דומים.

tאמא , למה שלא שווה התייחסות פשוט לא מתייחסים.

לדעתי מה שאמא אחת התכוונה לומר, זה שהוא עדיין תינוק, ולא יכול להביע במילים את הרצון שלו בהצמדות לאחר שעות המסגרת.

אני יודעת מהבן הגדול שלי (שלוש) שהימים שהוא בגן שונים מאוד מהימים שהוא לא.
בימי גן (רוב הימים) הוא מגיע וישר נצמד, מתבכיין, מתפרק...
ובימים שבבית הצורך שלו בהתנהגויות האלה נעלם לחלוטין.........

מה עושים?? חוץ מלנסות לא להעלב. זה מעליב.

כך את מרגישה... וזה בסדר מותר לנו גם להעלב. אולי לנסות לחשוב שזה לא נגדך אלא זה בעדו. (בעד הילד)
להערכתי הילד התנהג כך מאיזה שהיא סיבה פעם אחת ולאחר שקלט את התגובות שלך , של בעלך ואת העיניין שנוצר מסביב זה הפך לדפוס התנהגותי. לכן אולי כדאי לנסות לא לעשות מזה עיניין גם אם זה מעליב.
הילד מעדיף להיות עם אבא. תני לו נשיקה ושחררי. תלכי לעשות משהוא מהנה בשבילך . אני לא אומרת לנסות לא להעלב, כי קשה לא להרגיש , כך את מרגישה אבל נסי למרות ההעלבות להתיחס לזה עיניינית. כרגע הוא רוצה את אבא.
(הוא בודאי אוהב וזקוק לשנכים באותה המידה אבל כרגע מאיזה שהיא סיבה.. ובהחלט יכולה להיות סיבה התנהגותית גרידה הוא פונה לאבא. )


_הקטן בן שנה ושלושה ח'
הוא במסגרת עד 13:00_ לסתם אמא אחת . כן הילד בן שנה ושלושה ח והוא במסגרת . מה לעשות לא כולם בחינוך ביתי . לא כולם יכולים לאפשר לעצמם וגם לא כולם מאמנים בדרך הזאת של חינוך ביתי. וזוהיא סתם הערה מיותרת.

מצאתי עוד דפי שעוסקים בנושא.
הוספתי קישורים בראש הדף. (3 הראשונים עוסקים בתינוקות)

מצד אחד את כותבת שזה התחיל לפני חודש, מצד שני שזה היה ככה מהתחלה. נראה לי שאת צריכה להפריד את ההתחלה ממה שקורה עכשיו.
שלא תבני לעצמך סיפור כזה כאילו מלכתחילה הוא לא ראה/אהב/היה זקוק לך.
הסיפור של ההתחלה יכול לנבוע מהמון דברים, שקשורים למשל להנקה עצמה (אצלנו ההנקה הייתה אינטנסיבית וקשה לה בחודשים הראשונים, ולתפוס מרחק מהציצי עם אבא לאחר
ההנקה היה מרגיע).
אני מבינה שהתחושה שלך שהקשר עם אבא הוא על חשבון או יותר עמוק מהקשר איתך התחילה לאחרונה.
זו מן הסתם תקופה כזאת. גם אני מרגישה ככה לפעמים בזמן האחרון ( בת 1.2). אני גם לפעמים נעלבת. ומבינה שהעלבון הוא תוצאה של ציפייה שלי להתנהגות מסוימת שמבטאת בעיניי
אהבה. ולומדת לשחרר.
וכשאני משחררת- היא פתאום מתרפקת (-:

הוא אוהב אותך, הוא אוהב אותו. ובהחלט, אין מקום להשוואה_ . ויש גם כאלה שאצלם זה הפוך: ראי אבא נעלב מתינוקת בת חצי שנה . אצלנו, עד עכשיו אני הייתי המועדפת, ועכשיו אבא הפך למועדף (הוא בן שנתיים וחודש). גם לדעתי _את יכולה קצת להיות ב{{}}מנוחת אחריות כי יש מישהו אחר שיכול לטפל בפעוט .שחררי, זה מהנה. (-:

הקטן בן שנה ושלושה ח'

הוא במסגרת עד 13:00

הרבה בנים צעירים צריכים דמות גברית. זה נראה לי ממש נורמלי.
מצטערת שלא יכולה לעזור יותר מזה... אפשר להודות על כך שהעומס לא נופל כולו עלייך, ושאת יכולה קצת להיות ב{{}}מנוחת אחריות כי יש מישהו אחר שיכול לטפל בפעוט.
ולזכור שאמא זה אמא, אבא זה אבא, ואין לאיש מכם תחליף. הוא לא אוהב אותו יותר או פחות, הוא אוהב אותו באופן שהוא אוהב את אביו, על העליות והמורדות שבזה, ואותך באופן שהוא אוהב את אמו. הוא לא יכול לאהוב אותו כמו אמא, בדיוק כמו שהוא לא יכול לאהוב אותך כמו אבא. אין מקום להשוואה.

להבין שזה שלב וזה יעבור.
עברתי את זה עם הראשון קצת לפני גיל שנה, עם השני - לא זוכרת מתי בדיוק ועם הקטן עכשיו, בן שנתיים וחצי.
אצל כל אחד זה לובש צורה קצת שונה אבל בפירוש העדפה כלפיו.
אני לא נעלבת כי אני יודעת שזה לא קשור אליי. אני לא יודעת איך לעזור לך לא להעלב...
אולי רק לשנות את זוית הראייה ולא לחשוב "את מי אתה אוהב יותר" כי הקשר שלו אליו עכשיו עונה על צורך כלשהו ואין הדבר אומר שהוא לא אוהב אותך. הוא כנראה בטוח מאוד ביחסים שלו איתך אם הוא מעז "להעליב" אותך ככה ויודע שאם אבא לא שם, את איתו ב-100%, זה חשוב מאוד.

אז ככה: הקטן בן שנה ושלושה ח'. חולה על אבא. איזה יופי, לא? באמת יש לו יופי של אבא, ויש להם יחסים נפלאים. הבעיה התחילה לפני חודש+, והיא שעכשיו הוא ממש לא רוצה אותי, רוצה רק את אבא. מילא הדברים הקטנים - שרק אבא יספר סיפור, שרק אבא ילביש, ישטוף ידיים וכ'ו, אבל בזמן האחרון זה כאילו שיש לו רק דמות אחת- רק את אבא. אני מרגישה שהיחס אליי הוא כמו למשפחה המורחבת, ושאפילו לסבא יש יחס קצת מועדף על פניי... שהוא ממש לא סופר אותי. אם אנחנו שלושתינו יחד, ואבא מעביר אותו לידיים שלי- הוא ממש מכחיל מרב בכי. לדעתי הוא מרגיש כל כך נטוש שהוא לא סופר אותי בתור מישהו שהוא נשאר איתה. ורק אם אבא ממש מממש לא בסביבה- הוא מקבל אותי, אבל כל כמה זמן נזכר שאבא הלך ושואל איפה הוא (בדרכו). ואין לו שום קשיי פרידה ממני, כל עוד אבא בסביבה. לפני כמה ימים היינו אני, הקטן וסבא, וכשסבא קם הוא התנהג בדיוק כאילו שהשאירו אותו לבד: בכה ורץ אחרי סבא. וזה לא שהוא לא ראה אותי פיזית. גם קראתי לו. אבל הוא פשוט לא "ראה" אותי.
זה היה ככה מהלידה ממש- הוא היה בוכה בידיים שלי תו"כ הנקה, ורק אבא היה יכול להרגיע. אבא מחזיר אותו לידיים שלי- חוזר הבכי.

שני הדברים נראים לי קצת קיצוניים: הן התלות באבא, והן החוסר יחס אליי.
והשאלות המתבקשות- לא, אין הבדל משמעותי במי יותר זמן איתו, זה די מאוזן. אין הבדל משמעותי בהשמת גבולות. אין שום הבדל משמעותי שאני יכולה לשים עליו אצבע. הוא מקבל המון יחס, הוא במסגרת עד 13:00 ואז איתי או עם אבא לסירוגין. שנינו חמים, מחבקים, צוחקים... אולי עם אבא קצת יותר משתוללים. אבל זה לא שאיתי משעמם.
מה עושים?? חוץ מלנסות לא להעלב. זה מעליב.