הי סקורה מנישמה?

הי סאקורה
קודם כל תודה! שמחה לשמוע שקוראים אותי, למרות האנגלית (יום אחד אני אתרגם, יום אחד אני אתרגם, יום אחד אני אתרגם...)
אכן רוב היפניות חוזרות לבית אימן ללידה ולחודשים הראשונים, במיוחד עם הילד הראשון. צעד שאני מאד מבינה אותו, כיום. רוב האבות עובדים שעות משוגעות ול FIRST TIME MOM להיות תקועה בדירה קטנה לבד, במשך שעות רבות, ללא תמיכה וחברה.. לא נראה לי מתכון טוב להתחלה. הסבתא היפנית דואגת לבישולים, לכביסות, מארחת חברה ומהווה תמיכה בזמן שלאם הצעירה יש הזדמנות TO BOND עם תינוקה ללא הדרישות היומיומיות שעליה להתמודד עימן בביתה שלה. הציפיות מהבעל הן קטנות (בדרך כלל הוא אחראי על האמבטיה עם התינוק) .אני מכירה הרבה זרות שנשואות ליפנים שגם חוזרות לבית אימן ללידה ואפילו כאלו שעוברות לגור יחד עם החמה לתקופה הראשונה..

בשכונה שלי אכן הופתעתי בבחירתי (ללדת בבית, לבד) אך נהנתי מחוסר הביקורת (המאד אופיינית לחברה היפנית) וזה לא שכולם הסכימו איתי או אפילו הבינו אותי, אבל הן לא חשבו שמתפקידן ללמד או לחנך אותי, אלא רק לנסות לעזור לי בדרך שאני הייתי זקוקה לה (ולכן קיבלתי במשך מספר שבועות ארוחות חמות הביתה ).
עם ילדי אני מדברת אנגלית (אך מערבת בה יפנית וטיפה עברית).

היי תמרולה ומנטי... איזה כייף שבאתן לבקר irashai mase!

לפני שאחליט איך אני פותחת את דף הבית שלי (צריך איזשהו פתיח "רשמי", לא?) אני רוצה להגיד שאני שמחה על ההצטרפות שלי לכאן ועל הברכות שלכן...

תמרולה, אני נהנית לקרוא את הדברים שאת כותבת. גם כמי שכותבת וגם כמי שמתגעגעת ליפן...הכתיבה שלך מתרפקת... כמה זמן היית שם? גם את "נגועה" בגעגועים?....

מנטי, גם את הדברים שלך אני נהנית לקרוא.... כרגע סיימתי לקרוא את סיפורי הלידה שלך ואכן- כמו שכתבו קודמיי- מרתק. נשמע כמו חוויה מדהימה. ידוע לי (וגם כמובן מהסיפורים שלך) שהיפניות בדר"כ עוזבות את הבעלים שלהן לפני הלידה ונוסעות לבית אמא ונשארות אצלה עד קצת אחרי הלידה, לא? לא היו קצת "מופתעים" ממך בשכונה?

עוד משהו שמאוד מסקרן אותי- באיזה שפה/שפות את מדברת עם הילדים? ...

הי סאקורה. תתחדשי על ה דף בית אישי @}
כל מי שלוחץ על השם שלך יגיע לדף הזה. אז כאן ביתך בתוך הקהילה ואת יכולה לבחור מה את רוצה להציג בו...
יורושיקו אונגאישימאס

תתחדשי על הדפבית!

konichiwa מנטי

שהיתי ביפן קרוב לשנה. כחצי שנה בטוקיו (בשכונת azabu בעיקר) ולאחר מכאן בסאיטמה (באיזור asaka). טיילתי ביוקוהמה (וכמובן גם בצ'יינה טאון...), צ'יבה, קמקורה, נגנו.. לא מספיק לצערי. אבל אני יכולה לומר שאפילו חצי שנה בטוקיו לא הספיקה לי לראות ולהרגיש אותה... באופן כללי מאוד אהבתי את טוקיו למרות שאני כמהה אל המרחבים והטבע- דבר שאני מאוד רוצה לשלב בנסיעה הבאה שלי ליפן, מעבר לכל פלאי הטכנולוגיה שמציעה העיר הגדולה... וכמובן קיוטו שעליה שמעתי וקראתי סיפורים מופלאים ונרה ואני יכולה להמשיך עוד ועוד.....לא ראיתי כלום....

אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו הגעתי לטוקיו. הישר משדה התעופה נריטה. מצאתי את עצמי עומדת במרכז הרחוב עם המזוודה והתיקים ופשוט בוהה בתדהמה מוחלטת בכל המפגן הססגוני שהתהלך מולי בשעת צהריים של יום רגיל באמצע השבוע.. כמות אדירה של אנשים שחוצים את הכביש במקביל משני צידיו (אמרתי לאמא שלי בשיחת הטלפון הראשונה: "אמא, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה יפנים" והיא צחקה. אך בעצם התכוונתי- אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים ברחוב... תל אביב ריקה בהשוואה...). וגורדי השחקים והנערות הצבעוניות והפאנקיסטים ומסכי וידאו אדירים בגודלם ובלילה- אורות ניאון מסנוורים- מי ראה כזה דבר קודם לכן..... הייתי בשוק מוחלט. לא דיברתי בכלל במשך שעתיים לפחות ... הייתי צריכה לעכל את הכל. ואחר כך לא הפסקתי לדבר. כיום, חמש שנים אחרי כשאני נזכרת אני עדיין מחייכת....

אכן יפנית קשה שפה, את כמובן מבינה... ואני בטוחה ששלך טובה בהרבה... ואני מנסה עכשיו לרענן את אוצר המילים העילג שלי וללמוד עוד דרך אתרים באינטרנט. השפה קסומה....