יום רביעי עוד יום אישפוז - (כבר עכשיו אני לא בטוחה לגבי הכרונולוגיה של האירועים
)
בשל ההקאות המרובות החלטנו בעיצה אחת עם הצוות לתת מנות קטנות של חלב שאוב 30 CC ואח"כ 40 כשאנחנו רואים שהוא אל מקיא. ב 50CC הוא חוזר להקיא.
מידי פעם אני מניקה אותו לדקה - שלא ישכח איך ומתלבטת ביני וביני אם אני עושה לו טוב או רע האם זה טוב לתת לו "לפחות קצת" או שאני עושה לו עוול ונותנת לו "רק קצת" ומבאסת אותו כי מפסיקה אחרי דקה - התלבטות שלא נפתרה לי עד כה (אם כי היא כבר לא חשובה לשמחתי)
מתישהו במהלך היום החום עולה - 39.5 נותנים לו אקמולי יורד קצת ושוב עולה וכך כל היום כולו. מפשיטים אותו שיתקרר באפון טבעי (הטבע לא מבין
) צריך ספירת דם חוזרת - מתחילים לדבר איתנו על עוד ניקור מותני, עוד ניקור שלפוחית שתן, עוד צילום חזה אם לא ירד החום ותלוי מה יהיו תוצאות ספירת הדם.
מנהל המחלקה אומר שייתכן שזה זיהום שהילד נדבק בו במחלקה (בעיה ידועה בבתי חולים
)
בנתים מחכים לראות לאן דברים מתפתחים וממשיכים במדיניות המעט חלב מבקבוק / הנקה לפרקים קצרים, הרמת הילד והרגעתו בזמן התקפים, רישום ההתקפים
הוא מחובר למוניטור לב ולמד סטורציה - ואני שמה לב שלאט לאט אני מתחילה להסתכל עליהם במקום על הילד - זוכרת שקראתי פעם ביקורת על מוניטור ליולדת שמנתק טותה מגופה - אומרים לה שיש לה ציר במקום לסמוך עליה ולגמרי מבינה על מה מדובר.
הציפצופים נדחקים לשולי המודעות אחרי איזה יום אבל אני שמה לב שאני כבר מזהה התחלתו של התקף כי הציפצופים נהיים איטיים לפניו.
הוא מתאושש לבדו מכל התקף אבל במהלך התקף השיעול הוא מכחיל, נאבק לנשום, הדופק וריוי החמצן יורדים לרמות שלא צריך לבקר בהן.
אנחנו "מחליפים משמרת" אחרי שני לילות בבית החולים אני נוסעת להביא את הקטנה מסבתא - מרחק 40 דק' נסיעה - בדרך כבר ברור לי שלא נישן בבית אני לא אוכל לנהוג חזרה אני כל כך עייפה.
כשאני מגיעה הילדה לא ממש מתרשמת מנוכחותי וממשיכה בעיניה, סבתא לוקחת אותה לקניון אני לא מצטרפת אליהם – בקושי נושאת את עצמי – עייפה.
כל כך התגעגעתי אליה,
כל כך רציתי לראות אותה
אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.
כשהן חוזרות מהבילוי - כבר כמעט 2200 (היא ישנה שנ"צ עד 1900) אני הולכת איתה למיטה ושם סצנה:
היא בועטת בי במטרה לדחוף אותי מהמיטה וצורחת עד לב שמיים - היא לא רוצה לישון איתי.
אני מותשת פיזית ונפשית ונפגעת עד עמקי נשמתי.
כועסת עליה, היא לא נרגעת (מעניין למה
)
צורחת
סבתא שלה באה ולוקחת אותה ורק אז היא נרגעת.
אני מתקשרת לאיש בוכה.
הוא מנסה להרגיע - היא כועסת עליך כי נעלמת לה.
זה לא עוזר הכאב איום (ואני מקבלת "הצצה לעתיד" מבינה כל מיני דברים שאמא שלי נפגעה מהם בהתבגרותי)
למחת בבוקר היא יותר ידידותית אלי.
אני, אחרי שהרופאים אישרו, מארגנת אותה מתוך כוונה לקחת אותה לגן. היא נתקפת שיעול ומקיאה בסופו אני מבינה שאי אפשר לקחת אותה לגן במצבה - היא נשארת עוד יום עם סבתא
הילדה מאוד מרוצה (גם סבתא) - אני חושדת שחלק מההיפר שלה זה פשוט Sugar Rush
מאז הלידה היא מבלה המון אצל סבא וסבתא (משני הצדדים) בלעדינו ומאוד נהנת מזה, כל יום שואלת "מתי סבתא תבוא לקחת אותי" ומספרת על הבילויים אצל סבתא וכו' - נחמד לראות שהיא צמחה להיות עצמאית שכזו שנפרדת מההורים שלה בלי בעיה, אני כמובן מיחסת את זה לעובדה שכשהיא היתה צריכה אמא היא קיבלה בלי הגבלה, נו טוב, גם לנטיה טבעית לעצמאות
.
חוזרת לבית החולים ליום הכי קשה במהלך האישפוז יום חמישי
יום רביעי עוד יום אישפוז - (כבר עכשיו אני לא בטוחה לגבי הכרונולוגיה של האירועים :-S )
בשל ההקאות המרובות החלטנו בעיצה אחת עם הצוות לתת מנות קטנות של חלב שאוב 30 CC ואח"כ 40 כשאנחנו רואים שהוא אל מקיא. ב 50CC הוא חוזר להקיא.
מידי פעם אני מניקה אותו לדקה - שלא ישכח איך ומתלבטת ביני וביני אם אני עושה לו טוב או רע האם זה טוב לתת לו "לפחות קצת" או שאני עושה לו עוול ונותנת לו "רק קצת" ומבאסת אותו כי מפסיקה אחרי דקה - התלבטות שלא נפתרה לי עד כה (אם כי היא כבר לא חשובה לשמחתי)
מתישהו במהלך היום החום עולה - 39.5 נותנים לו אקמולי יורד קצת ושוב עולה וכך כל היום כולו. מפשיטים אותו שיתקרר באפון טבעי (הטבע לא מבין :-P) צריך ספירת דם חוזרת - מתחילים לדבר איתנו על עוד ניקור מותני, עוד ניקור שלפוחית שתן, עוד צילום חזה אם לא ירד החום ותלוי מה יהיו תוצאות ספירת הדם.
מנהל המחלקה אומר שייתכן שזה זיהום שהילד נדבק בו במחלקה (בעיה ידועה בבתי חולים :-()
בנתים מחכים לראות לאן דברים מתפתחים וממשיכים במדיניות המעט חלב מבקבוק / הנקה לפרקים קצרים, הרמת הילד והרגעתו בזמן התקפים, רישום ההתקפים
הוא מחובר למוניטור לב ולמד סטורציה - ואני שמה לב שלאט לאט אני מתחילה להסתכל עליהם במקום על הילד - זוכרת שקראתי פעם ביקורת על מוניטור ליולדת שמנתק טותה מגופה - אומרים לה שיש לה ציר במקום לסמוך עליה ולגמרי מבינה על מה מדובר.
הציפצופים נדחקים לשולי המודעות אחרי איזה יום אבל אני שמה לב שאני כבר מזהה התחלתו של התקף כי הציפצופים נהיים איטיים לפניו.
הוא מתאושש לבדו מכל התקף אבל במהלך התקף השיעול הוא מכחיל, נאבק לנשום, הדופק וריוי החמצן יורדים לרמות שלא צריך לבקר בהן.
אנחנו "מחליפים משמרת" אחרי שני לילות בבית החולים אני נוסעת להביא את הקטנה מסבתא - מרחק 40 דק' נסיעה - בדרך כבר ברור לי שלא נישן בבית אני לא אוכל לנהוג חזרה אני כל כך עייפה.
כשאני מגיעה הילדה לא ממש מתרשמת מנוכחותי וממשיכה בעיניה, סבתא לוקחת אותה לקניון אני לא מצטרפת אליהם – בקושי נושאת את עצמי – עייפה.
כל כך התגעגעתי אליה,
כל כך רציתי לראות אותה
אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.
כשהן חוזרות מהבילוי - כבר כמעט 2200 (היא ישנה שנ"צ עד 1900) אני הולכת איתה למיטה ושם סצנה:
היא בועטת בי במטרה לדחוף אותי מהמיטה וצורחת עד לב שמיים - היא לא רוצה לישון איתי.
אני מותשת פיזית ונפשית ונפגעת עד עמקי נשמתי.
כועסת עליה, היא לא נרגעת (מעניין למה :-S)
צורחת
סבתא שלה באה ולוקחת אותה ורק אז היא נרגעת.
אני מתקשרת לאיש בוכה.
הוא מנסה להרגיע - היא כועסת עליך כי נעלמת לה.
זה לא עוזר הכאב איום (ואני מקבלת "הצצה לעתיד" מבינה כל מיני דברים שאמא שלי נפגעה מהם בהתבגרותי)
למחת בבוקר היא יותר ידידותית אלי.
אני, אחרי שהרופאים אישרו, מארגנת אותה מתוך כוונה לקחת אותה לגן. היא נתקפת שיעול ומקיאה בסופו אני מבינה שאי אפשר לקחת אותה לגן במצבה - היא נשארת עוד יום עם סבתא
הילדה מאוד מרוצה (גם סבתא) - אני חושדת שחלק מההיפר שלה זה פשוט Sugar Rush :-D
מאז הלידה היא מבלה המון אצל סבא וסבתא (משני הצדדים) בלעדינו ומאוד נהנת מזה, כל יום שואלת "מתי סבתא תבוא לקחת אותי" ומספרת על הבילויים אצל סבתא וכו' - נחמד לראות שהיא צמחה להיות עצמאית שכזו שנפרדת מההורים שלה בלי בעיה, אני כמובן מיחסת את זה לעובדה שכשהיא היתה צריכה אמא היא קיבלה בלי הגבלה, נו טוב, גם לנטיה טבעית לעצמאות :-).
חוזרת לבית החולים ליום הכי קשה במהלך האישפוז יום חמישי
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות