אני מזדהה עם הרצון שלך ללבדיות.
אני מזדהה גם עם הצורך שגרם לך לבחור בניק 'נשואה באהבה'. לא אתימר לנתח אותך אלא אספר עלי ואם אני טועה בפרשנות את מוזמנת למחוק.
יש לנו מן חשש משונה כזה, נטיה להצניע ולצנן את האמירות והתחושות שלנו על הצורך להיות לבד ולהבטיח שזה לא נובע מנישואים לא מאושרים. ופה קבור הכלב (וקבורה גם הכלבה שבחייה ובמותה לא נפרדה ממנו).

אני אוהבת אותו, טוב לנו, יש לנו מספיק אמון ונינוחות באהבה הזו כדי להנות גם מהלבד.
הצורך להיות לבד לא סותר את האהבה אלא נובע ממנה.
יש מי שצריך את זה כמו אוויר לנשימה ויש מי חש את זה לפעמים בטפטופים.
כשהיציאה ללבד היא מתוך קרבה והבנה וללא אשמה או כעס הפגישה המחודשת עצומה שבעתיים.

אם נוכל להפנים את הדברים האלו לא נחוש איום מהצורך להיות לבד ולא נשדר אותו לבני הזוג שלנו. פשוט כך ללא מתח. זאת מתוך הנחה שאנחנו אכן רוצים להיות לבד מסיבות של צמיחה ולא עונש את זה צריך לברר בפנים ולהתמודד בהתאם.

אצלינו יש את ה"חדר שלנו" העיקרי ולכל אחד חדרון משלו לעבודה, אמנות, התחיות ...
ההחלטה התקבלה בפשטות , שנינו זקוקים ללבד הזה ושנינו יודעים את זה.
בכל זאת עולות לפעמים תחושות שצריך להתמודד איתן. אני יודעת שאני זקוקה ללבד הזה, בןזוגי מקבל ותומך, החדר ישנו ובכל זאת-- אני לא שם מספיק, לא חשה תמיד נוח להעלם לזמן רב, לסגור את הדלת, לחוש את תחושת ה'מבצר הפרטי והמוגן' הזכורה לי מנערותי.
הכתיבה הזו מעוררת בי את הרצון לחפש את זה!!!

לאמא שלי תמיד היה, ועדיין יש, חדר שינה משלה בנוסף לחדר השינה הזוגי.
לא זוכרת שזה היה נראה לי מוזר בתור ילדה, לפעמים הם ישנים ביחד ולפעמים הם ישנים בנפרד.
אבל זה כנראה באמת עניין של אישיות - ההורים שלי גם נוסעים לחו"ל כל אחד בנפרד (ולפעמים גם ביחד)
כך שרמת העצמאות של כל אחד מהם בקשר היא גבוהה מאוד.
לא יודעת מה רציתי להגיד לך בזה, אולי רק להגיד שאני מבינה את הצורך שלך ויש אנשים שהפרדה כזו בהחלט קיימת אצלם.
מצד שני אם אני חושבת על בעלי ועליי, אני לא בטוחה איך הוא היה מגיב אם הייתי רוצה לישון לבד, כנראה כמו א' שלך.

אין לי הערות חכמות, רק מאוד מבינה על מה את מדברת ותמיד חשבתי שאיזו מופרעת אני. ואיזה כיף לראות שיש עוד, ודי הרבה, שחושבות ש"חדר משלי" זו אופציה לגיטימית.
לילה טוב.

תכני את החדר הזה חדר עבודה, ויש לך.

אני מכירה משפחות בהן הילדים פרחו מהקן ונותרו חדרים פנויים ההורים מתחילים להשתמש בחדרים הנוספים נוספים. זה נראה לי מבורך ובאמת אם יש אפשרות אין סיבה לחכות עד הילדים יגדלו כדי לבנות בתוך הבית פינה פרטית לכל אחד מבני הזוג. אצלנו גם יש חדר שכזה שנוצר דווקא בגלל שהיה לנו חדר פנוי שלא ידענו מה לעשות איתו. שמנו בחדר מזרון זוגי נוסף ואני ארגנתי לי בו פינה לקריאה ולמדיטציה (לצערי מגיעכה לשם פחות מדי). אנחנו עדיין בלינה משפחתית עם פיצקית וטוב לנו לדעת שיש בבית פינה אחרת בה אנחנו יכולים להיות באינטימיות. אני יודעת שהצרכים שלנו שונים ממה שציינת אבל עדיין נראה לי מאוד לגיטימי ונכון לבנות לך מרחב משלך בתוך הבית שלך.

לנו יש בבית חדר שקוראים לו - חדר רחם.
זה חדר גדול, מקסים, אווירה מיוחדת - עם מזרון זוגי גדול , שטיח מקיר לקיר, כמה קריסטלים, ומעין "חופת בד" על התקרה.
עשינו אותו כדי שבכל זמן שמי מבני הבית מרגיש צורך ל"חדר משלו" אפשר להכנס לשם, וגם לסגור את הדלת, וגם לישון שם לבד- ולא במיטה הזוגית.
קיבלנו את הרעיון מאיזו תכנית שראיתי פעם, לפני הרבה שנים בטלויזייה, תכנית שדיברה על חדרי רחם...
מה שמעניין הוא שגם לי הייתה קונספציה של "ישנים ביחד תמיד"...אבל היא השתנתה לי לגמרי בעקבות החדר הזה.
לפעמים, למשל, כשאני במחזור ( לא תמיד...אבל לפעמים) אני ממש מרגישה צורך לישון במרחב משלי, לבד לגמרי.
אני חושבת שהקונספציה המגבילה של "לישון תמיד ביחד" הגיעה מכך שבעבר כשזוגות היו רבים אז הבעל היה נשלח לסלון...
זאת אומרת שנתקעה איזו תבנית שאם ישנים בנפרד זה כנראה בגלל מריבה.

יש לנו כמה זוגות חברים שלהם יש חדר לו וחדר לה...וחדר שינה משותף.
ואז זה "הלילה אצלי או אצלך?" ולפעמים כל אחד מהם הולך לישון בחדר "שלו". ושוב- זה בסדר, וכולם אוהבים, זוגיות טובה ויציבה . אני חושבת שזה עניין של תקשורת ברורה ופתוחה.
ואני סמכימה לגמרי עם מה שכתבו לך על מה את רוצה להכניס פנימה, הרבה יותר ממה את רוצה להשאיר בחוץ.
זה אולי פחות יאיים על בן זוגך- אם תסבירי בבירור את הצורך המדוייק שלך- ואם הוא יבין שהוא עדיין אהוב, ורצוי.

בחג היינו אצל חברים מבוגרים של חמותי -
הם סידרו חדר ענק עם מחיצת גבס בגובה מטר באמצע-
ולכל אחד יש מזרון משלו - מזרון גדול, כך שיש בחירה איפה לישון, ביחד או לחוד.
יש גם פרטיות - וזה לא חדר סגור לגמרי.

איכשהו זה הרגיש לי לא לכאן ולא לשם...כי זה חצי פרטי...לא לגמרי.
אבל ממש נהניתי לראות את זה אצל זוג מבוגר ואוהב ( הם זוג מושבניקים מדליקים!)..
הם אמרו ששנים רצו לחיות כך אבל לא היה להם נעים בגלל הילדים...
הם לא רצו שהילדים יבינו מזה משהו לא נכון...

ואני גם מאד בעד שתקראי את "חדר משלך" אם עדיין לא קראת.

לילה טוב וחלומות נעימים,
רונית.

בשבילו יש בכך תחושת עלבון. הוא פשוט אוהב כל כך להתערבב כל הזמן ואני אוהבת לפעמים להיות לבד. איך אני יכולה להסביר לו שאני אוהבת אותו ורוצה אותו רק לא עכשיו?

וגם
יש ביכולת לסגור דלת אחרי ולהשאיר את א' בחוץ לזמן מה, תחושת חופש גדולה בשבילי. ובשבילו?
אולי תבדקי עם עצמך למה חדר משלך בא ביחד עם התחושה שהוא נשאר בחוץ? במקום להגדיר את מה שבחוץ תנסי לשים דגש מה את רוצה בפנים.

כן - "חדר משלך" של וירג'יניה וולף ממש מתבקש כאן.
היא כותבת בסגנון נהדר על הסיבה מדוע נשים כמעט לא כתבו ספרות. בייסיקלי, כי לא היה להן חדר משלהן . החדר במובן זה מייצג סוג של עצמאות כלכלית וחירות מחשבתית.
יש שני תרגומים לעברית, אחד די חדש וגם הישן קריא. באנגלית כבר אפשר לקרוא אותו בחינם (כבר פגו זכויות היוצרים עליו). הנה לינק: http://etext.library.adelaide.edu.au/w/ ... inia/w91r/

יש למישהו תובנות או משהו?
אולי...
תבדקי מה דעתו לגבי:
חדר שאני אוכל לקרוא בו ספר, לצייר, לשמוע מוסיקה בלי לישון בחדר הזה.
אני מכירה זוג שיש להם חדרים כאלה, הם קוראים לזה חדר עבודה, אבל הם לא רק עובדים בו, הם גם משתמשים בחדר הזה (לפחות האשה) כחדר שבו יש לה קצת שקט וריחוק מכל ההמולה.
מילת הסתייגות, בנוסף לכל מה שסיפרתי לעיל , אני גם יודעת שלזוג הזה יש הרבה משברים (פעמיים היא סיפרה לי שהם חושבים על גירושין, אבל התחרטו) אז אולי זה נורת אזהרה, למרות שלי נראה להיפך, לי נראה שאם מישהו זקוק לפרטיות צריך לאפשר את זה, אחרת הצורך הזה יישאר לא מסופק ויגרום לבעיות נוספות.

במילים אחרות, תבדקי אם מה שמפריע לבעלך זה החלק של הלישון בחדר.

אני רוצה להעלות כאן רצון ישן שלי שלא עוזב אותי עם השנים. אני נשואה כמה שנים עם ילדים ורוצה חדר משלי. חדר שאני אוכל לקרוא בו ספר, לצייר, לשמוע מוסיקה ולפעמים גם לישון. אבסורד בעיני שכל כך רציתי חדר משלי כילדה וכנערה ועכשיו שאני אדם מבוגר ועדיין בתוך הרצון הזה לפרטיות, אני מגבילה את עצמי בגלל התגובה של בן זוגי - נקרא לו א'. (קשה בימינו למצוא אותיות בלי קונוטציות)
א' מגיב לרעיון בשלילה מוחלטת ואפילו בהיסטריה קלה. הוא מרגיש שהרעיון מאיים עליו ומפריד ביננו. באופן כללי, יש לו הרבה פחות צורך בפרטיות ממני. הוא אוהב לבלות את זמנו עם אנשים, להרדם בסלון ולישון מחובקים ונוטה פחות לפעילויות כמו קריאה, ישיבה מול המחשב או סתם להיות לבד.
גם אני אוהבת להיות ולישון איתו אבל לפעמים אני מרגישה כל כך חשופה כשאני קוראת במיטה ויודעת שא' יכול להכנס ולדבר איתי ואני אצטרך לענות. או שאני רוצה לצייר ואף פעם אין לי את המקום שאף אחד לא יגע בציורים. לפעמים אני רוצה סתם להשאר ולשמוע מוסיקה בלי שא' יקרא לי לבוא למיטה. יש ביכולת לסגור דלת אחרי ולהשאיר את א' בחוץ לזמן מה, תחושת חופש גדולה בשבילי.
מישהו מבין אותי כאן?
יש כאן זוג שיש לאחד מהם חדר לבד?
יש למישהו תובנות או משהו?