אולי לזונה יש סיפוק מהעבודה ותחושה של עשייה?
עד כמה שידוע לי, זנות איננה יכולה להיחשב כעיסוק מבחירה. לבערך 90% מהזונות יש רקע של ניצול מיני (או אחר) בשלבים המוקדמים של חייהן, ויש עדויות לכך שנערות שמנסות להיות זונות ללילה אחד רק בשביל הקטע וכדי לגלות איך זה, בורחות משם כמו מאש אחרי הגבר הראשון. זה מרגיש להן כמו אונס.

(מה הבעיה בלייצר איזה ניק זמני בלתי מזוהה לצורך העניין? "זום" או "גל" או "בללע" או כל דבר אחר, רק לא לנסות לנהל שיחה עם שלוש/ה פלוני אלמונית במקביל ולתהות מי אמר מה)

תאומה שלי
עבדת פעם בתור זונה שאת יכולה להשוות?
וחוץ מזה, אולי לזונה יש סיפוק מהעבודה ותחושה של עשייה?

לעבוד בתור קופאית בסופר זה זנות.
רק אם לגביך ספציפית אין בעבודה הזאת תחושת עשייה ו/או סיפוק.
אני בהחלט יכולה לדמיין מצבים שבהם עבודה כקופאי/ת בסופרמרקט תהיה מספקת לבעליה, ותענה על הצרכים הנוכחיים שלהם.

לעבוד בתור קופאית בסופר זה זנות. כל עבודה שאין בה סיפוק ואין בה שום תחושת עשייה זה זנות.

לכל מי שאוהב לכתוב: הנה הזדמנות לפחות להשלים פרנסה מזה.
תיכנסו ותראו:
http://richtext.co.il/?aff=470
בהצלחה!@}

עבודות שלא מכבדות את בעליהן לדעתי:
לעבוד בפרסום של מוצרים שלא היית רוצה שיקנו
לעבוד בתור מי שאמור למצוא סיבות קטנות לפסילת זכאות לכיסוי הביטוח על טיפול רפואי (תראו את הסרט sicko של מייקל מור)
להיות רופא שמטפל באנשים עשירים שיכולים לעקוף את מערכת הבריאות בה אנשים אחרים מחכים בתור וגם מתים עד שהם מקבלים את הטיפול הראוי
לנהל חברת כח אדם שמעסיקה מנקות בשכר מינימום כדי שהמוסד בו הן עובדות (נניח משרד ממשלתי) לא יצטרך לתת להם פנסיה וותק.

יש עוד המון

הטריק של תיוג דף כדף למחיקה עובד לאורך זמן. הנה, רק עכשיו גיליתי את הדף הזה.

תוספות, פעם כתבת (סוף משפט אפשרי כאן) בדפים רציניים!

לנושא הדף:
בספר "גם הדג ישיר" מאת הלדור לכסנס (Haldor Laxness, אם איני טועה) אחד האנשים נושא דרשה כל כך יפה על עבודה, כאשר קרוב משפחה מכובד מנסה לשדלו לעבור לעיסוק מכובד יותר מבורות שופכין (אינני זוכר מה היה עסקו של אותו אדם עם אותם בורות). פשוט ויפה (סופר איסלנדי). מאוד.
אני מעדיף שלא לנסות לתמצת, כי זה כל כך יפה במקור ואני גם לא זוכר. אז אני סתם כותב את זה פה.

<מוגש במסגרת מבצע "תיגבור אחוזי הוספה לדף לעומת אחוזי תכנון הוספה לדף">

אולי כל עבודה מכבדת את בעליה - השאלה הגדולה היא האם בעליה מכבדים את עצמם?
האסוציאציות שלי הן לא של האומן שמוכר את אומנותו, אלא של מי שמתפרנסים מעבודות כפיים - טיטוא רחובות, קטיף תפוזים, ניקיון, וכו'
כמה אנשי 'צוארון לבן' אתם מכירים שיהיו מוכנים להפשיל שרוולים ולעבוד בעבודות כפיים (ובחצי השכר הקודם שלהם) אם יאבדו את עבודתם ולא ימצאו עבודה חדשה?

הנה קישור למאמר במרכז אדווה על "שכר מחיה בכבוד". עיקרו, שמה שקרוי היום שכר המינימום לא מאפשר קיום מינימלי מכובד, וישנן יוזמות של אירגונים / ערים / גופים גדולים להתקשר עם קבלנים אך ורק אם הם משלמים "שכר מחיה בכבוד" לעובדיהם, שהוא מעל המינימום.

אוי אוי אוי.
אני כל כך מכירה את זה.
ובמיוחד הדיון על הציר ה"גפיאמירי" הזה. תמיד רציתי לכתוב טור לעתון.... אבל אז התחלתי לחשוב - רגע. מה? למה? הכל לשם ייחוד קודשו של האגו שלי, יתגדל ויתעלה? וגפי אמיר וכל הסגנון המקומוני / ציני / שוללני / איזה קוּל / היי הו וכן הלאה - והדבר הזה מדבק, ובעצם - מה הועילה החכמה הגדולה בתקנתה?

(אֶה! עוד לא! התקשרת אליי עכשיו! איזה צחוקוֹת!)

כרגע אני נמצאת על נקודה כזו על הציר:
החלטתי ליצור לעצמי נישה משלי. להמציא איזה מדור. אני יודעת ובטוחה שלא אהפוך לגפי אמיר, כי אני אני ויש לי את סגנוני שלי. וחוץ מזה - יותר מדי ביקורת לא מביאה לתנועה גדולה בעולם...
ההההההה.

נראה מה יהיה.
בכל מקרה, אם אהפוך לגפי אמיר, אתם מוזמנים להתייצב בטור ערפי ולסטור לי בזה אחר זה בקצב אחיד של חייל בתפקיד.

וליאיר יקירי ולכל בית ישראל - מוגשות בחוֹם מספר קלישאות שלא היו נעשות קלישאות לולא נוסחה בהן אמת צרופה וגבישית, שהלכה ונשחקה עם חלוף העידנים עד שרק המילים נשארו וההבנה נסתתמה:

אין שום דבר מושלם. ועוד יותר מזה:
לא נשארים כל הזמן במקום אחד. היום אתה מתפשר, ועושה משהו שאינך שלם איתו במאה אחוז, כי חישבת ומצאת שבמאזן הסופי הכף בכל זאת נוטה לכיוון הדחוף יותר (לפעמים זו הפרנסה, לפעמים זה המצפון), ומחר אתה במקום אחר. ובעל נסיון.

אני גדלה לחשוב דבר כזה: אם אנסה לרצף את השביל תחת רגליי במרצפות מושלמות ללא רבב, לא אצליח להתקדם כמעט בכלל - כי כל כך קשה למצוא כאלה מרצפות....

יקירי,
אין לי ממש נימוק למה, אבל ללמוד עם מלגה במקום שאני לא מזדהה איתו ערכית היה מפריע לי, אולי מחשש שעלולים לפגוע ביושר האינטלקטואלי שלי, לעומת זאת "לכתוב בשביל" היה נראה לי יותר סביר (מה שטוב לדוסטייבסקי, צריך להיות טוב גם בשבילנו, לא?!). באמצע שאני כותבת אני מתחילה להתבלבל. כי בעצם זה לא כזה חד משמעי. אני זוכרת שעזבתי עבודת מחקר מסויימת, כי היא נראתה לי שטחית ואווילית. היום אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה. ומה לגבי מין 'גפיאמיריות' כזאת, הבחורה מתפרנסת מכתיבת שטויות במשקל נוצה ב'העיר', באידאל, זה נראה לי ממש מביש לכלות זמן על דברים כאלה. לא רוצה כזה ברקורד. אבל מצד שני אם זה בא לה בקלות, והיא עושה את זה צ'יק צ'ק, והיא לא צריכה ללכת למשרד לעשר שעות ולייבש את הפנאי שלה והמאגר היצירתי, והיא ממשיכה לעבוד על 'הדבר האמיתי'.... אז בטוח עדיף. אבל אם (מצד חמישי?) המלל הזה בסופו של דבר מייבש את המאגר היצירתי שלה - אז לא. ואם אחרי זה מהשטויות במשקל נוצה יערכו ספר עם כריכה עבה והכל??
הנה כלל שאפשר לחשוב עליו. מה שמשרת את ה'אני היוצר' (מפתח, משחרר מעול פרנסה) - בעד, מה שמזיק לאני היוצר (מייבש את מאגר היצירה, מחליף את היצירה האמיתית) - נגד.

ואללה. נכון.
(אבל הנה! תאוריית ה"איים בדף למחיקה על מנת להחיותו" שלי עובדת!)

באופן כללי, זה דבר שבעיקר הטריד אותי בתחום העשייה האמנותית: ליצור אמנות מגויסת, דידקטית או חד-ממדית בשביל עבודות מוזמנות שמשלמות "יותר" (או משלמות בכלל - אם נדבר כבר עם אמנות שאיננה מגוייסת, דידקטית וכו'). או ללמוד עם מלגה במקומות שאני לא מזדהה איתם ערכית, פוליטית או מוסרית. כאלה דילמות.
פתאום זה נשמע לי מתפנק. לאור דיכאון לחפש עבודה.

זהו. השתפכי.

יאיר בוש והכלם לך!
איך לא עשית הפניה לדף הזה בדיכאון לחפש עבודה? אני צריכה להכיר את הדף הזה בשלב המחיקה?!
אני למשל הייתי רוצה לשמוע (לקרוא) דוגמאות לעבודות "מכובדות" ו"לא מכובדות", כפי שאתה מבין זאת. ואז להשתפך כדרכי.

טוב, הדף לא התפתח במיוחד. לצערי.
נראה לי שזהו דף למחיקה . או פשוט לצרפו לדפים אחרים בנושאים דומים?
(על הזנות , דיכאון לחפש עבודה או אחד הדפים הכלכליים)

תודה, בועז. (אני באמת כבר התחלתי לתהות האם אנשים יחשבו שהדף הזה עוסק בזנות - ואז השם להתפרנס בכבוד מקבל משמעויות חדשות לגמרי, שלא לומר קונוטאציות של שידול... - מצד שני זה דף פתוח, אז שיילך לאן שהוא זורם.)

וגם תודה על דבריך קודם לכן.

מסעדה, אני לא רוצה להכנס לויכוח שכבר התנהל היטב ב על הזנות.
נראה לי שאת מודדת הכל לפי הדוגמאות שראית בעיניך, אך יש גם אחרות. בכל מקרה, בלי קשר לאיך היא בחרה הדוגמא שנתתי היא למישהי שמכבדת (בהווה) את המקצוע. אני מניח שהיא היתה יכולה למצוא עסק אחר לנהל אם לא כן.
מכיוון שזו לא מטרת הדף, בואי נעבור לדוגמא אחרת (למען יאיר):

גם הפושעים המוצלחים מכבדים מאוד את המקצוע.

OK?

באוסטרליה אפילו הנפיקה אחת שכבר הפכה למאדאם את בית הבושת שלה בבורסה.
היא כבר לא זונה, היא סרסורית.
אני עדיין מתנגדת למלה "מכבדות". לוקחות ברצינות, משקיעות - או-קיי. אני לא מסכימה שהן מכבדות את המקצוע. ואני עומדת מאחורי דעתי, כפי שפורטה ב-על הזנות, שכל זונה, כולל היוקרתיות והמצליחות, לא באמת בחרה במקצועה אלא הגיעה אליו מתוך איזה פצע.

מסעדה, לא התכוונתי למסכנות שאת חושבת עליהן.
אבל יש.
הן נקראות בכל מיני שמות אבל בסופו של דבר הן זונות צמרת שעושות מיליונים. באוסטרליה אפילו הנפיקה אחת שכבר הפכה למאדאם את בית הבושת שלה בבורסה. והיא לא נראתה כאילו היא מתביישת....

יאיר, זה נשמעת לי דילמה קלאסית של היגיון מול רגש. אני אומר - תחשוב, תתלבט, תתיעץ, אבל תמיד תחליט בסוף עם הלב. הוא ישמור עליך גם מלעשות דברים שלא תשלים איתם, וגם מללכת בדרכים שפרנסה בהם אין.

בועז,
אני מסכים שכבוד למקצוע מוביל ליתר הצלחה בו וכו' וכו'.
אני יותר תהיתי על המתח הקיים ברגעי בחירה - על עצם השאלה איך לבחור, ועל חוסר הבהירות שקיים (אצלי) לפעמים לגבי זה. איכשהוא אצלי זה מדגדג במקום יחסית עמוק (פסיכואנליזה אוהדת תתקבל בברכה...) - ולמרות שעד היום אני יכול להגיד שברוך השם, אני עומד בלב שלם מאחורי כל בחירה שלי - אני עדיין מרגיש שזה סוג של "איום" שיבוא יום והצורך לפרנס ייקח אותי למקומות שיהיה לי קשה איתם.
ולא בגלל שזה "מתחת לכבודי" - אלא ממקום קצת אחר, של נסיון (עדיין) להתעקש על אמת פנימית, על יושר עם עצמי וכו'.
האם בכלל הבהרתי את עצמי?

(ואין ספק, על הזנות הוא אכן דף מהמם.)

גם הזונות המצליחות מכבדות מאוד את המקצוע
הה?
< המסעדה הניידת עוד לא התאוששה לגמרי מדף על הזנות, אבל לא יכולה להתאפק >

מי שלא מכבד את העבודה שלו, בדרך כלל לא מצליח בה ולא מרוויח יפה.
גם הזונות המצליחות מכבדות מאוד את המקצוע.

מחשבות על הביטוי:
לרוב משתמשים בביטוי "להתפרנס בכבוד" כשווה ערך ל"להרוויח יפה".
אבל נראה לי שהביטוי עצמו בנוי על בסיס של מתח עמוק יותר (בלי לזלזל ברווחים יפים, חלילה...) - בין "פרנסה" ל"כבוד". זה נראה לי דבר ראוי לשאוף אליו: פרנסה שיש בצידה תחושה עמוקה של כבוד.
זאת שאלה שאני מוצא את עצמי מתעסק בה הרבה בזמן האחרון - מהם הגבולות של ה"כבוד" שלי (ולאו דווקא במובן של אגו-מאניה - אלא יותר במובן של תחושת מכובדות עצמית בסיסית שכל אדם זכאי לה) בבואי לתור אחר מקורות פרנסה.
אולי כל עבודה מכבדת את בעליה - השאלה הגדולה היא האם בעליה מכבדים את עצמם?

(ופעם אחת, בעודי שוקל, מסיבות כלכליות, לקבל עבודה מסויימת - שקצת סתרה את עולמי הערכי - אמרה לי אחותי היקרה: "למה לקרוא לזה זנות? זה בשביל כסף!")