תתקשרי אלי. נשוחח. אולי אוכל לעזור לך
0523741680
סוניה

איך מכילים בכי של שניים קטנטנים? הם רק בני שנה וקצת, הם מתוקים ואני אוהבת אותם בלי סוף. אבל קשה לי לפעמים להתמודד עם הבכי שלהם,
בעיקר כשאני לבד איתם. תמיד הייתי אדם סבלני, ככה חשבתי לפחות. אבל אני מרגישה שהבכי הזה מוציא ממני ככ הרבה דברים רעים, ובסוף אני מתפרצת עליהם, וכועסת על עצמי...
מעגל שאני לא מצליחה לצאת ממנו.

הי אורי,
כן, אם אתחיל גם לכתוב נוסף על הקריאה, לא ישאר לי זמן אז נשארת בגדר [u]דני דין[/u] בינתיים (-:

אני מאד ממליצה על הספר - למעשה הספר החשוב ביותר שקראתי בענייני הורות ולמעשה גם בענייני התפתחות אישית (וקראתי המון כאן בבאופן, וספרי "באופן" אחרים, ועוסקת בחינוך "אלטרנטיבי"). אני חושבת שהוא הצליח לנסח ולהמשיג את היחסים של הורים וילדים בצורה בהירה ורגישה (ובה בעת לא מנומסת), ובעיקר הוא לא מציע פתרונות אלא רק תובנות על המצבים האלה, הוא מראה שהפתרונות כבר אצלנו(-:

[u]לפעמים, יש לי תחושה שאני מתעצבנת כי זה בדיוק מה שבא לי לעשות - לשבת ולקטר וליבב ולא להכיל כלום. אבל אני לא מאפשרת לעצמי, אז כשמישהו אחר כן - זה מעצבן[/u]
זה אכן חלק מהעניין, שאני כל כך כל כך (!!) כמוה, או היא כמוני. גם אני מתקשה להכיל בעצמי כל מיני קשיים קטנים שפתאום נוחתים עליי, ומכל קושי אני מרגישה מתפרקת, ולפעמים מתחשק לי לצרוח חזק גם אם אני לא עושה את זה (ואם אני לבד אני אכן יכולה לעשות את זה, בלקלל אני לא טובה, אולי חבל שלא,זה יותר מקובל בחברה שלנו:-/)


[u]לכן העזתי לצאת ממאורת הקוראת הפסיבית ולהציע גם את הגישה שלו כנתיב מחשבה..[/u]
תודה שיצאת לאור קצת כדי לומר את דברך (זה תמיד מפתיע שיש רואים ואינם נראים ברשת, ממש התגשמות דני דין:-))
את ממליצה על הספר?

וגם - לפעמים אני מנסה להבין מאיפה זה נובע (אם זה יום שבו הוא היה בגן, הפרנויה חוגגת). לפעמים, יש לי תחושה שאני מתעצבנת כי זה בדיוק מה שבא לי לעשות - לשבת ולקטר וליבב ולא להכיל כלום. אבל אני לא מאפשרת לעצמי, אז כשמישהו אחר כן - זה מעצבן

היי אורי,
מבינה אותך. כדי להתמודד טוב עם הסיטואציה (שלי בן שנתיים. לפעמים הוא פשוט מצוברח. קם לא טוב משינה, כל סיבה אחרת) אני צריכה משאבים. אם אני עייפה, רעבה, או משהו אחר שמוציא אותי מאיזון טוב, אני אגיב בקוצר רוח במקום שבו בסיטואציה אחרת, יכולתי להגיב בשיקול דעת. מהו שיקול דעת מבחינתי? להגיד לו שנראה לי שהוא קצת קוטר, וזה בסדר. הוא יכול לקבל חיבוק, ואם הוא לא רוצה גם זה בסדר. אפשר לצאת החוצה לטייל. אפשר לנסות עוד אפשרות שתיים שהמטרה שלהן היא להחליף ערוץ. לפעמים, הוא מתעקש לבכות, ואז אני יושבת לידו ואומרת שגם לבכות זה בסדר. בדרך כלל אחרי הבכי השמיים מתבהרים.

אני קוראת כעת את "הורות כמעשה ניסים" ושם הוא מדבר על התנהגויות כגון אלה כביטוי גלוי לבקשת עומק סמויה שאינה מתקבלת. ועל כן הפיתרון לא יהיה רק בסגנון התנהגותי (cbt שכזה) אלא זיהוי בקשת העומק הטמונה ב"התבכיינות"/"קפריזיות" ומענה עליה. לטענתו גם ההקשר של מערכת היחסים בינך לבינה הוא ההקשר החשוב להבנת הקושי. כלומר זה לא "סתם" קושי שלה, אלא דרישה מפורשת שלה להעלות נושא מסוים ביניכן לדיון ולבדוק את תשובתך (וכוונתו למשהו ספציפי יותר מ"רק" להכיל קשיים, אם כי ברור שזה השלב הראשון ההכרחי). הוא ממש נותן דוגמאות דומות למה שתיארת ולכן העזתי לצאת ממאורת הקוראת הפסיבית ולהציע גם את הגישה שלו כנתיב מחשבה...

[u]כשאני מכילה ומחבקת זה פשוט עובר יותר מהר,וגם חוזר פחות.[/u]
תודה. זה עוזר שאת אומרת
[u]כיום אני חושבת שהיא ילדה רגישה יותר מהאחרים, ויש לה סף סבל נמוך.[/u]
נכון, לא יודעת אם רגישות חושית דוקא או סף תסכול מאוד, מאוד קשה לה להחזיק כישלון ולא הקל ביותר. היא נמנעת ממנו מראש (למשל,נמנעת ממשחקי תחרות, וגם כשהיא משחקת משחק כזה ורואה שהיא הולכת להפסיד-היא פשוט עוצרת ומפסיקה באמצע,עוזבת את המשחק:-()
אני נורא רוצה לעזור לה ולא יודעת איך
במיוחד שלי עצמי כל כך קשה עם ההתנהגות שלה זה מעורר בי אנטגוניזם מאוד חזק, ואני לא מצליחה לרחם עליה ברגע הזה,רק להתעצבן. ואז המקסימום שאני מצליחה לעשות זה לעצור את עצמי ולא להפגין את העצבים,אבל ממש לא מצליחה להיות במקום מכיל.
הנה המקום שלי קשה להכיל רגשות שליליים

דרך אגב, ההתנהגות בבית ובחברה אינן בהכרח זהות, ולכן לדעתי אין לך מה לחשוש מעתידה החברתי. זה רק מוסיף לך לחץ ודאגה מיותרים.

אורי,

כרגע קשה לך עם זה, וגם לה, וכלום לא עוזר.
אולי כדאי לנסות משהו אחר לפרק זמן מסויים?
אני חושבת שניתן להתייחס לפרצוף החמוץ בתור יבבות ו
[u]להבין אותן כדרישה להכרה שלך, כאמא, במה שהילדה עוברת, חשה, ולא כדרישה לפתרון.[/u]
היא כנראה מרגישה לא מרוצה, ואפשר להתחיל מלשקף לה את זה, ואז לשאול מה קרה, לשקף שוב או להציע כבר בשלב זה חיבוק, פחות או יותר כמו שתיארתי קודם.
יש לי ילדה שמתנהגת ממש לפי התאורים שלך, וכל פעם שאני מתנהגת כמוך זה פשוט לא עוזר, והיא ממשיכה בחמיצות אפילו בלי סיבה. וזה מעיק גם עלי לראות לימון כזה מולי.
כשאני מכילה ומחבקת זה פשוט עובר יותר מהר,וגם חוזר פחות.
הכי חשוב לדעתי זה שהיא לומדת לדבר על מה שמציק לה, אבל בהחלט מקל עלי שהיא עוברת יותר מהר להתנהגות יותר נעימה לי ולחברה.
כיום אני חושבת שהיא ילדה רגישה יותר מהאחרים, ויש לה סף סבל נמוך.
היא פשוט באמת סובלת יותר (רגישות חושית גבוהה), וגם לא יודעת איך לצאת מזה בעצמה.
זה המקום שלי כאמא לעזור לה ללמוד להפסיק להיות מסכנה.
ההבנה הזו גם עוזרת לי להיות מכילה יותר.

בואי ותעשי מהלימונים אצלך לימונדה!!!

כאן נכנס גם היכולת שלי להכיל רגשות שליליים
נורא קשה לי לה,כיל אותה כשהיא ככה

ואני מתלבטת איך הלגיב,בעיקר מכיוון שגם לי קשה עם זה
למשל היום היא עשתה פרצופים בצהרים, שאלתי אותה מה, היא אמרה שהיא לא יודעת, המשיכה עם פרצופים מסכנים של קדושה מעונה ,ממש לא ברור מה,רק ברור שהיא רוצה תשומת לב כלשהי ולא יודעת אפילו מה היא רוצה. ואני לא אוהבת את הדרך הזו של לעשות סצנות כדי שכולם ישימו לב, וחושבת שאם זה מה שהיא תעשה בחברה היא תהיה דחויה, כי ילדים ואנשים לא אוהבים את זה.
אז איך להגיב? תוהה. לא להגיב פשוט איך שזה (בהתחשב בזה שקשה באמת להכיל אותה) ? או אולי דוקא לומר לה שאם היא רוצה משהו היא מוזמנת לומר לי במילי ם ואני לא מבינה ככה מה היא צריכה.?

אורי,

אצלנו מה שעבד עם יבבות כמו שתיארת
[u]הבת שלי (בת 6) כשלא הולך לה משהו היא מתחילה לייבב, אני שומעת אותה מהחדר מייבבת, ויודעת שהיא מצפה שאבוא אליה בעקבות היבבה.והיבבה מתחזקת והולכת, ובהמשך היא גם יכולה לבוא ולצעוק משהו לידי, או לצעוק עליי[/u]
זה להבין אותן כדרישה להכרה שלך, כאמא, במה שהילדה עוברת, חשה, ולא כדרישה לפתרון.

כלומר, במצב מקביל אצלנו היבבות נמשכות או מתגברות עד שאני משקפת לה:
אני אומרת (או קוראת בקול רם אם אנחנו רחוקות, למשל בחדרים שונים): חמודה שלי, אני שומעת שאת כועסתּ/ עצובה/ קשה לך/ כואב לך...
המשפט הזה לבדו כבר יכול להוריד את עוצמת הצרחות. אם לא זה יקרה בשלב הבא.
לפעמים אני מבקשת בהמשך שיספרו לי מה קרה (נפלתי/ אכלו לי/ שתו לי...), ואני מקשיבה בסבלנות (ככל האפשר כמובן, לפחות אני משתדלת באמת להתפנות להקשיב).
ואז אני..... לא נותנת ולא מחפשת פתרונות עבור הילד שלי.
אני שוב משקפת. הפעם את מה שאמר, שיהיה לו או לה ברור שהבנתי לחלוטין את הבעיה לעומקה, אפשר בצורת שאלה: את כועסת כי שמנו מלח במרק ואת רוצה שאני אוציא אותו מהמרק הזה?
ואז אני מחכה לקבל איזושהי תגובה פיזית או מילולית (אינפוף או נביחה או הינהון גם פועלים :-) ).
בשלב הבא אם העניינים נרגעו בעקבות הבנתי את עומק הבעיה והכרתי ברגשות, אז החיים חוזרים למסלולם.
אם הילד עדיין רוצה שיורידו לו את הירח מהשמיים, ואני לא יכולה מסיבות שונות לעשות את זה, אני אומרת שאני מבינה שהוא מרגיש ככה וככה כי זה וזה (שוב הכרה מצידי ברגשותיו וברצונו),
ואז אני ממשיכה ואומרת שאני לא יכולה או לא יודעת לעשות את מה שביקש (אם זה קשור אלי), או משפט דומה לגבי דברים שלא קשורים אלי (השמש לא יכולה לזרוח עכשיו...).
אני יכולה לשאול בשלב הזה אם הוא או היא רוצים חיבוק (בדרך כלל כבר כן). ואז אם צריך עדיין משהו אני שואלת את הילד שלי אילו פתרונות או רעיונות יש לו למצב.
רק אז אם עדיין צריך אני יכולה לשאול אם הוא רוצה שנחשוב ביחד על פיתרון.

אני מוצאת שהדיבור והשיקופים מרגיעים מאוד (זה טוב גם בדיאלוג עם מבוגרים כמו בני זוג, הורים, חברים), ולעיתים קרובות המעשה או הפתרונות כבר פחות חשובים.
האמפטיה, ההקשבה וההבנה שאני מייצרת הם למעשה גורם סיכוך בין האדם למצב המתסכל, ועוזרים לו לצאת מהפינה שלתוכה הוא הכניס את עצמו.
זה גם נותן לי 'לעשות משהו' בלי לעשות שום דבר, אני רק מחזיקה מראה שבה השני רואה את בבואתו.

אני בהחלט לא ניגשת פיזית על כל יבבה, אבל לרוב מתייחסת באופן קולי אם אני חשה שמבקשים את ההכרה הזו. ומזמינה לחיבוק מנחם אם זה מתאים לילד.

אורי יקרה,
אני יכולה לאור מה שתארת להמליץ לך על שני דברים:
דבר ראשון, לבדוק אם לילדים שלך יש במקרה רגישות חושית מיוחדת
כי ההתנהגות שאת מתארת אפיינית לילדים כאלו
ודבר שני, כן, לגשת על כל יבבה, לא לנהל מאבקים על זה בכלל, ולתת לה להרגיש שאת שם בשבילה. גם לו, כמובן.
כל טוב,
מסנונית.

איך להתייחס להתפרצויות של ילדים
לדוגמא: הבת שלי (בת 6) כשלא הולך לה משהו היא מתחילה לייבב, אני שומעת אותה מהחדר מייבבת, ויודעת שהיא מצפה שאבוא אליה בעקבות היבבה.והיבבה מתחזקת והולכת, ובהמשך היא גם יכולה לבוא ולצעוק משהו לידי, או לצעוק עליי. (הבן שלי יותר גרוע,יכול גם לזרוק משהו להשתולל ולהרביץ)
לא יודעת אם להכיל את זה שקשה לה עם משהו ופשוט לבוא לברר מה קרה, או להתעקש שתבוא ותאמר לי במילים. או לפחות להתעקש שלא תדבר אליי בטון פוגע.
מצד אחד רוצה לתת לה את ההרגשה שאני מבינה אותה גם בלי מילים (וזה מאוד קשה לי,זה לא שאני טובה בזה או מצליחה לעשות את זה,זה רק שאלה מה האידיאל), מצד שני אי אפשר ככה להתנהל, אני באמת לא מבינה מה היא רוצה לפעמים,לא הכל אני יכולה לנחש הרי.
מבולבלת מאוד בעניין הזה.

בכלל, יש לה סף תסכול כל כך נמוך,שעל כל שטות יש סצנה. ואני תוהה איך להתייחס ומה יעזור לה להכיל את הקושי שלה עצמה. הרי אי אפשר לבכות ולצרוח על כל דבר, צריך טיפה להתגבר ולעבור הלאה. איך עושים את זה?

עוד דוגמא, בארוחה היא לא קיבלה את המרק שרצתה. מישהו טעה ונתן לה משהו שלא ביקשה בדיוק בדיוק. יש סצנה והיא יכולה להכנס לפינה של: אני רוצה את המרק הזה שכבר נתנו לי אבל לא בדיוק ככה (כשכבר אי אפשר לשנות) לא רוצה מרק חדש. זאת אומרת שהיא בעצמה מבקשת-דורשת לקבל משהו שהוא בלתי אפשרי במציאות. איך אני אמורה להגיב לזה? וזה קורה לא פעם ההתעקשות הזאת. ואם היא לא מקבלת היא יכולה גם לשפוך משהו, לצרוח. עד שאנחנו מתרגזים ומרחיקים אותה מהמקום.
זה קןרה גם עם הבן-דרישות בלתי מציאותיות שהוא צורח ומשתולל כשהוא לא מקבל אותן,אבל הוא יותר צעיר. אבל גם איתו אני לא כל כך יודעת איך להגיב.

מיצי,לדעתי התחושה היתה חמקמקה מכיוון שאת עדיין לא מספיק מיומנת בתשומת לב לגוף.
דבר שיכול לעזור לך זה העלאת רמת האנרגיה בגוף.
ככל שרמת האנרגיה גבוהה יותר-תשומת הלב גבוהה יותר.
איך מעלים רמת אנרגיה בגוף?
אחת הדרכים היא נשימה.
אם תעשי בכל יום תרגילי נשימה אפילו לזמן קצר,סביר שזה יפתח את רמת תשומת הלב הכללית שלך.
אני יודעת שקשה לעשות את זה ללא ליווי והנחיה,אבל תמיד אפשר לנסות :-)
דבר שני שאת יכולה לעשות,זה לתפוס את מה שקורה בגוף לאו דווקא בזמן הסיטואציה המרגיזה
שהרי רוב הסיכויים שברמה מסוימת את ממילא נתקעת עם שאריות של הכעס בגוף לעוד כמה שעות.הזכרון עוד לא לגמרי נמחק.
ולכן את יכולה לתפוס לך זמן שאת לבד,להזכר במה שקרה,להעביר את כל הסרט בראש,ותוך כדי כך לשים לב איך הכעס מתעורר בגוף מחדש.
ומכיוון שאת לבד ללא הפרעה <בשאיפה :-) > אולי תשומת הלב תהיה ממוקדת יותר
אם מדובר בסיטואציה לא סגורה מבחינתך,את יכולה לעבוד גם על משהו שקרה לפני שנים והגוף יעלה את התגובה.
שוב,ברור שקשה לתרגל את זה לבד,אבל אם זה מתאים לך זה יכול להיות נסיון מעניין!
בהצלחה @}

[u]לחפש איפה בגוף אני מרגישה את הכעס[/u]
תנסי לבדוק אם הלסת שלך קפוצה כשאת כועסת.
בדרך כלל, ברגע שמשחררים את הלסת, הכעס מתפוגג.

[u]חשתי איזו התקשות חמקמקה איפשהו בגוף, אבל ברגע שניסיתי לאתר אותה, לא מצאתי כלום.[/u]
מיצי, אולי יעזור לך לשים במהירות, ז"א ללא מחשבה את היד על המקום שבו נדמה לך שאת מרגישה את הכעס.
גם מאוד מרגיע....

[po]ההולכת בדרכים[/po], [po]אמא לביאה[/po] ועידו - תודה לכם.

בהזדמנויות בהם הרגשתי שאני מתרגזת על בכורי, ניסיתי לעצור רגע ולנשום, ולחפש איפה בגוף אני מרגישה את הכעס. הרגשתי כאילו, שבשבריר השניה שלפני המודעות שלי לזה שאני הולכת לחפש את הרגש, חשתי איזו התקשות חמקמקה איפשהו בגוף, אבל ברגע שניסיתי לאתר אותה, לא מצאתי כלום.

_ואז צאי החוצה . הבן אדם הראשון שאת רואה - תסתכלי לו ישר בעיניים.
אני מתכוונת לאדם זר._ קשה לי לחשוב מתי תהיה לי ההזדמנות ליישם את התרגיל הזה, כשכל יציאה שלי במשך היום מלווה בשני קטנטנים :-), אבל אני אנסה להתאמן. אני אנסה בכלל , כעצתכם, להתחיל להקשיב לשפה הזו עד שאוכל להבין אותה טוב יותר.

שלום לכולם. לדעתי עבודה על מודעות היא עבודה קשה ומפרכת. נורא קל לשכוח את עצמנו ולהיגרר אחרי התחושות והמצבי רוח ולפעול "על אוטומט". עד כמה שאני יודע הדרך הטובה ביותר היא לתרגל מדיטציה. במדיטציה עובדים קודם כל "על יבש" מתבוננים בנשימות, לומדים להישאר עירניים להווה, לכאן ועכשיו. מפתחים לאט לאט מודעות לתחושות הגוף, לרגשות ולמצבי רוח. התירגול עוזר לנו להיות על המישמר גם מעבר לתירגול הפורמלי, ותירגול קצר ככל שיהיה עוזר לפתח את המודעות. לאט לאט מפתחים חוסר הזדהות עם הרגש, שהוא פשוט בא והולך אם לא מזדהים איתו ו"מזינים" אותו. נהוג להמשיל את הרגש (לרוב כעס) לכלב שעובר, בהתחלה לומדים לשים לב אליו רק אחרי שהוא נעלם, אח"כ מזהים את הזנב, אח"כ אנו מודעים לו כשהוא נמצא, ובשלב המתקדם ביותר המודעות לגוף כל כך גדולה שאנו מודעים לכך שהכלב עומד להגיע כל רגע.

עצות:
להתאמן.
למשל: לפתוח את הגוף - מעולה ופשוט עם תנועה, ז"א פעילות פיזית / גופנית או איך שתרצי לקרוא לזה.
תרקדי, תקפצי, תזיזי את כל הגוף, תחממי אותו, תנשמי
[b]===תתעוררי===[/b]
ואז צאי החוצה . הבן אדם הראשון שאת רואה - תסתכלי לו ישר בעיניים.
אני מתכוונת לאדם זר.
כמובן (בעצם אני מניחה ש...) שזאת לא פעולה שאת עושה על בסיס יומיומי להסתכל למישהו זר בעיניים (או מישהי)
ולכן זה יעלה אצלך רגש כלשהו.
אל תסיטי את המבט עד שתרגישי את זה בגוף.

למשל: לעשות משהו שאת פוחדת לעשות .
או להזכר בסיטואציה אוהבת במיוחד מעברך.

כל דבר בעצם - פשוט להתאמן על זה.

סליחה שאני שוב מתערבת :-)
אחרי שנים של עבודה עם הגוף קצת קשה לי לזכור איך זה להרגיש משהו ולא לשים לב אליו גם ברמה הפיזית
אבל כשמתחילים זה באמת לא תמיד כל כך ברור ופשוט
זה כמו שפה שצריך ללמוד להקשיב לה
ומתחילים מדברים שקל להרגיש כמו איזה שהוא כאב או אי נוחות שמופיעים כרגע
<למרבה הצער לתחושות טובות אנחנו פחות שמים לב כי הרי זה אמור להיות המצב הטבעי,לא?!>
לפעמים תרגישי אותם קצת באיחור,כי בזמן הסיטואציה היית נסערת מדי-וזה גם בסדר
איך תדעי שהתחושה הפיזית הספציפית קשורה דווקא לרגש זה או אחר?
בהתחלה אולי לא תהיי בטוחה אבל אחרי כמה פעמים שתשימי לב לקשרים חוזרים בין תחושות בגוף לרגשות את תלמדי לזהות בקלות
דוגמאות-מישהו עצבן אותי...שעה אחרי שהוא הלך שמתי לב שהעורף שלי תפוס לגמרי
או הייתי בלחץ לקראת משהו...שעתיים אחרי שזה נגמר כבר חשתי חולשה נוראית בכל הגוף
וכן הלאה וכן הלאה

[u]שחרור: כיוון שלרגש יש ביטוי פיזי, מאוד קל למצוא איפה בגוף את מרגישה אותו. הבעיה היותר גדולה היא בעצם לזכור לעשות את זה בזמן אמת....[/u]
טוב, ניסיתי. כמה פעמים. ומצבי כנראה קשה: אני לא מצליחה בכלל למצוא איפה בגוף אני מרגישה... יש לך עצות?

[po]אמא לביאה[/po], חזרתי לכאן לקרוא את דברייך ואני רואה שלא הודיתי לך עליהם. אז תודה @}.

המחשבה שלי מובילה אותי לגישה האומרת אין להתמכר לסבל,
לא של האחר ולא שלך עצמך,
הדוגמא של חברה מקטרת כרונית מוכרת לכולנו,היא התמכרה לסבל של עצמה ולתשומת לב שהסבל גורר אצל האחר.
אנחנו צריכים להבדיל בין מה ששייך לנו במועקה ובסבל ומה שלא.
לאמא שלי ישנה נטייה לספר ספורים מרים על פה איזה חבר שלקה בסרטן ומת בעינויים ופה איזה בן של...... שנדרס.
למדתי לשים גבול, ולהגיד דיי עד כאן לא רוצה לשמוע, אין זו גבורה להכיל ללא גבול רגשות שליליים של האחר.
קצת כמו בטיפול כשמדובר בקרובים לנו ובעיקר אצל ילדים, חשוב לשמש מן צינור לפינוי הקושי וכניסה של קלות.

[u][po]אמא לביאה[/po], איך את עושה את זה? אני לא מחוברת לגוף שלי יותר מדי, וזה משהו שמאד יעניין אותי ללמוד לעשות[/u]
סליחה, לא ראיתי.
רגש זה משהו חי, מתגלגל, נושם. רגש לא עולה בנו על מנת להתקבע בתוכנו. כמו לנו גם לרגשות שלנו יש מחזור חיים, גלגולים.
אם למשל נתבונן במחשבות שלנו: מחשבה עולה בנו, והתהליך הטבעי והפשוט הוא לגלגל אותה הלאה לאחר שעיבדנו אותה.
לפעמים אנחנו בוחרים להוריד אותה למטה לרמת היישום בעולם הפיזי, לפעמים אנחנו בוחרים לגלגל אותה הלאה ובכך מפנים מקום למחשבה הבאה.
וכן, לפעמים אנחנו בוחרים במודע או שלא, להיתקע על מחשבה. בדרך כלל כיוון שהיא נעימה לנו מאוד, או מאוד לא נעימה לנו. והופכת מטרידה.
ככה גם הרגשות שלנו, רק שלרגש יש גם "מגע פיזי" שקל מאוד לעבוד איתו.
להתקל ברגש לא נעים שנובע ממישהו אחר, הרבה פעמים זה ממש כמו לקבל אגרוף בבטן. פיזי.
גם רגש לא נעים שנוצר בתוכנו , מביא יד איתו הרגשה פיזית.
עצוב לנו - אנחנו מרגישים את זה פיזית, בלב. פחד - בבטן, נעלבנו - בגרון. וכו'.

רגשות אנחנו לא צריכים להכיל. אנחנו צריכים פשוט.....להרגיש. להרגיש, וללמוד לשחרר ולפנות מקום לרגש הבא. לחוות את החיים, כאן ועכשיו.
הרבה פעמים אנחנו בכלל לא מזהים את הרגש ששולט בנו ברגע מסויים. פשוט יש בנו תחושה לא נוחה בגוף ואנחנו מרגישים צורך להיפטר ממנה ועכשיו, וזה יוצא החוצה בצעקות / בכי או כל דרך אחרת.
כמה יותר פשוט היה אם היה מישהו לידנו תמיד, גמד קטן שהיה מעיר בשקט: הלו, את כועסת" הזיהוי של "מה אני מרגיש עכשיו" מאפשר לנו את זכות הבחירה.
כשאני מודעת לרגש שבי אני בוחרת אם להמשיך איתו, או לשחרר. אני יודעת אם הוא נעים לי או לא. זה מעבר ללדעת שעכשיו אני במצב רוח רע. זה לדעת למה.

שחרור: כיוון שלרגש יש ביטוי פיזי, מאוד קל למצוא איפה בגוף את מרגישה אותו. הבעיה היותר גדולה היא בעצם לזכור לעשות את זה בזמן אמת....
הנשימה שלנו, התחושה של החמצן שנכנס דרך האף לראות ומתפזר בתאי הגוף כולם,היא אמצעי נהדר להביא את תשומת הלב שלנו לגוף.
לנשום. עמוק, בקלות.
לאן האויר לא מצליח להכנס? איפה כואב ? איפה השרירים מכווצים?
כמו שמקבלים מכה והשרירים מתכווצים מסביב מהכאב, ככה גם רגש לא נעים שמתיישב לנו בגוף מכווץ את האזור שלו עד כאב.
לנשום למקום, לשים עליו יד (למשל על הבטן), להגיד לעצמך מה את מרגישה ולמה - לעבד את הרגש. להיות מודעת אליו.
לקפוץ שתי דקות במקום - זה אומר לנער את הגוף הפיזי ולהזרים גם את הגוף הרגשי.
לצעוק את הצעקה שמסתתרת במקום שבו כלוא הרגש. (ממש דרך הגרון החוצה)
להרשות לעצמך באמת להרגיש. רוב האנשים פוחדים להרגיש.

אצל ילדים קטנים, לרוב הם יודעם לווסת את עצמם לבד, ולפעמים זקוקים לעזרה.
עם טיפה אימון אפשר לזהות איפה בגוף של הילד שלך "יושב" הרגש , לשים שם יד, לדבר, לזהות עבורו את הרגש.
שחרור מיידי!!!
כל כך הרבה פעמים אנחנו רואים את המעבר בין הרגשות השונים אצל ילדים באופן כל כך חד. בין כעס לרוגע, לשמחה.
לפעמים זה מאוד מרגיז כיוון שרגש לא נעים של הילד מקרין גם עלינו, אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא שלנו ואז במקום לעזור לו, משתתפים בחגיגה.
אנחנו כמו ספוג, לא רק לילדים שלנו אלא לאנשים בכלל.
המון פעמים אנחנו חווים רגשות שפשוט לא שייכים אלינו.
זה כיוון שהשדה האנרגטי שלנו , שמכיל גם את הרגשות שלנו, יוצר מגע עם שדות אנרגטים אחרים .

טוב זהו, מקווה שדיברתי ברור, קשה גם זה וגם להניק וגם לבדר שתי ילדות [b]עצבניות[/b]!!!

[u]הנפש שלי רגועה ואני סבלנית כלפיי ילדיי[/u]
אימצתי :-).

אחרי שהגורה נולדה גיליתי התפרצויות כעס כלפי בכורי שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כנראה בגלל הקושי להתחלק לשניים, בגלל העובדה שלפעמים אני עצבנית על הגורה, אבל יודעת בהגיון שהיא חסרת אונים ולכן הכעס מנווט את עצמו, בצורה עצמאית לחלוטין כלפי הבכור. בכול אופן גליתי שאמירה חיוביתת, שכוללת בתוכה מילים כמו "אני רגועה" או הנפש שלי רגועה ואני סבלנית כלפיי ילדיי" מאוד עזרו לי למתן את עצמי, אני משתדלת להגיד את זה בכול יום, מספר פעמים ביום ועם הזמן אני רואה את ההשפעה של הדברים. וכן לא לפתח ציפיות, לא להתחיל דברים שברור שיהיה קשה לסיים, עדיף לעצום עיניים, יותר פשוט לצאת מהבית, גליתי שבשעה של שקט אני מצליחה הרבה יותר מאשר בארבע שעות איתם.
וכמובן לא לשכוח לסלוח לעצמינו, אנחנו אימהות אבל קודם כול בנות אדם, יש לנו רגשות כמו לכולם, אנחנו עייפות, רעבות, משועממות וזה בסדר ולפי דעתי זה גם נכון שהילדים שלנו יחוו קצת מהתיסכולים שלנו, כי בסופו של דבר הם לומדים להבין שגם אנחנו אנושיים.

רק להגיד לכן שאני עדיין קוראת כמובן, גם אם אין לי מה להוסיף. תודה על המילים החכמות של כולכן.

יש לי קצת בעיה עם השם של הדף הזה, כי משתמע ממנו (מה שלא משתמע מחלקים גדולים ממה שכתוב בו) שיש דבר כזה "רגשות שליליים".
די בכך שאנחנו מגדירים רגש כלשהו כ"שלילי" שאנחנו יורים לעצמנו ברגל (המטאפורית):
התחלנו בחווייה כלשהי שלא נעמה לנו ואז הוספנו פציעה נוספת במו ידינו בכך שהגדרנו אותה כשלילית.

אני שמחה לגלות, כל פעם מחדש כמה, שכשמצליחים פשוט להיות עם התחושה/רגש/חווייה שעולה בנו או במישהו אחר בלי לנסות לשנות אותה, בלי לשפוט אותה כ"שלילית", בלי לחשוש ממנה, החיים נעשים כל כך הרבה יותר פשוטים.

אחד הדברים שעוזר לי להכיל בזמן האחרון, זה לראות בעיות כקולקטיביות ולא כאישיות. למשל כל האישיו שבין גברים ונשים על נהיגה.)-:
אם זה היה רק ביני ובין אישי זה היה יכול להיות מאד קשה. אך כיוון שזה סימפטומטי, אני אומרת, ש"זה לא שלי", זו בעיה של כלל המין האנושי. וזה ישר משחרר לי את כל הלחץ.
זה כמו לקבל תמיכה בקבוצת תמיכה. זה משחרר מהצורך בפתרון אישי, ובאחריות אישית, וברגשות אשם אישיים. וכך יותר קל להגיע לפתרון שהוא ברוב המקרים: פשוט לצאת מהלחץ. ולרוב העניניינים אפשר להתייחס ככה. יש מעט מאד בעיות שהן לגמרי ספציפיות לנו....

קומה ג' |Y||Y| כל מילה בסלע.

[u]גם אצלי קורה כך, וזה קורה בעיקר כשיש לי ציפיות שהדברים יקרו אחרת.[/u]
גם אצלי קורה ככה :-)
ובעיקר:
[u]כשאני מוותרת על המשימה באותו רגע וחיה איתו את ההווה ולא את התוכניות שלי, הכל יותר קל ויותר רגוע.[/u]
כמה נכון, וכמה לא פשוט לעיתים לוותר...
@}

[u]לא צריך לעשות כלום[/u]
וגם את זה לא צריך......
(-:

[u]בעקרון, הכלה אמורה להיות הדבר הכי קל בעולם. לא צריך לעשות כלום, חוץ מלדעת שאין כאן משהו שהוא לא בסדר. ולמעשה מה שאולי צריך להפטר ממנו זה הזמזום בראש שאומר: 1. משהו כאן לא בסדר. 2. חובה עלי לתקן אותו.[/u] ([po]זוהר אור[/po])
|Y| כל מילה!

[u]יכול להיות שהוא לא מתאים לכולם וזה בסדר גמור כמובן[/u]
גם מבחינתי זה בסדר גמור, כל אחד ומה שעושה לו את זה והעיקר להרגיש טוב.
רק בשביל ההבהרה כשאמרתי שזה אמורפי בשבילי התכוונתי בעצם לומר שבי זה לא נוגע.
כשיש לי בעיות פיסיות אני הולכת לחפש את הפתרונות בנפש ובנשמה שלי וגם כשיש לי קשיים נפשיים אני עושה את אותו הדבר. הליכה אל הגוף בשביל למצוא את המקור הנפשי לא טיבעית בשבילי.

[u]ואגב, אינטואיטיבית, הייתי אומרת שיש דווקא קווים משיקים בין ההתבוננות בגוף של הנוסעת לבין מדיטציה, לא?[/u]
אז זהו שלא...בכל אופן לא במדיטצייה הזאת. במדיטצייה הטרנסצנדנטלית לא מתבוננים בשום דבר ולא אמורים לחשוב על שום דבר אך התוצאות המדהימות(שאף הוכחו מחקרית) מדברות בעד עצמן.

[u]נו, בשבילי דווקא זה נשמע הרבה יותר אמורפי מהפתרון של ההולכת[/u]
אין בעיה, לגיטימי לגמרי, כל אחד ומה שמדבר אליו, ניסיתי לעזור בעניין היחיד, שבאופן אובייקטיבי עוזר לי.

[u]אם למטפל כואב הגב, המטופל לא יהנה מהטיפול.[/u]
מאוד מאוד נכון!

[u]ובכל זאת אני נתקלת עם בני במצבים בהם סבלנותי אובדת לי. זה קורה בעיקר אם אני עייפה, מותשת או רעבה, מה שמן הסתם מקצר לי את הפתיל.[/u]

גם אצלי קורה כך, וזה קורה בעיקר כשיש לי ציפיות שהדברים יקרו אחרת. למשל, אם אני מתכננת לסדר משהו בבית או לעשות טלפון חשוב, ופתאום הוא מקטר ומתלונן וצריך לתת לו טיפול צמוד, הלחץ עולה אצלי לרמות קשות. לא בגלל שהוא מקטר, אלא בגלל שחשבתי שאזכה, נניח, לעשרים דקות לסיים משימה כלשהי, ואיבדתי את הדקות הללו, ותיכף צריך לצאת איתו מהבית, כלומר המשימה נדחית עד הערב לפחות... מכאן הדרך קצרה לתסכול שלי ולעצבים. לא טוב.

כשאני מוותרת על המשימה באותו רגע וחיה איתו את ההווה ולא את התוכניות שלי, הכל יותר קל ויותר רגוע.

מה שלי יש להוסיף על כל הפנינים שכבר נכתבו כאן:
נראה לי שבהכלה יש איזשהו מימד פסיבי, שקצת מתפספס בשאלה שלך. כלומר, בעקרון, הכלה אמורה להיות הדבר הכי קל בעולם. לא צריך לעשות כלום, חוץ מלדעת שאין כאן משהו שהוא לא בסדר. ולמעשה מה שאולי צריך להפטר ממנו זה הזמזום בראש שאומר: 1. משהו כאן לא בסדר. 2. חובה עלי לתקן אותו. אולי המחשבה הזו, שבעצם לא צריך לחפש מה לעשות (איך להכיל), אלא כדאי לעשות פחות, יש בה משום הקלה מסויימת?

עוד שני דברים קטנים:
אני לגמרי איתך בגישה שילדים, בטח בגיל הזה, לא עושים מניפולציות.
תשתדלי לדאוג לאכול ולנוח ככל שאת יכולה, זה לגמרי ישתלם לך, אפילו אם זה על חשבון כמה דקות עם הילדים. בשיאצו אומרים: אם למטפל כואב הגב, המטופל לא יהנה מהטיפול.

[u]לעומת זאת כשאני מושיבה את עצמי ועושה מדי בוקר 25 דקות של מדיטצייה טרנסצנדנטלית אני רואה מאוד את השינוי בהתנהגות שלי במהלך היום[/u]

נו, בשבילי דווקא זה נשמע הרבה יותר אמורפי מהפתרון של ההולכת :-). כלומר, נראה לי שיותר קל לנסות להתייחס לגוף (ושלרגע לא תטעי, זה לא נראה לי כזה קל) מאשר להקדיש 25 דקות למדיטציה. מדיטציה גם לא כ"כ מדברת אליי בשלב זה של חיי (אף פעם לא עשיתי, אולי אם אנסה אחליט אחרת).

ואגב, אינטואיטיבית, הייתי אומרת שיש דווקא קווים משיקים בין ההתבוננות בגוף של הנוסעת לבין מדיטציה, לא? לשים לב מה קורה בגוף, להרפות. לא?

הי,הי...אני לא הצעתי פתרון.בסך הכל תפס אותי משפט שכתבה מיצי ל [po]אמא לביאה[/po] על חיבור לגוף,והרשתי לעצמי להתערב.בכל אופן אני עוסקת בעבודת גוף אז חשבתי שאני יכולה קצת לעזור :-)
אני מתארת לעצמי שבכתב זה לא ממש עובר,אבל מדובר בתרגול מעשי מאוד ולא אמורפי בכלל.
יכול להיות שהוא לא מתאים לכולם וזה בסדר גמור כמובן @}

[po]מיצי החתולה[/po] - אני מאוד מזדהה איתך ועם הרצון הכן והעמוק לשנות את המצב הקיים..
אם תגיעי לתובנות ולשינויים אשמח אם תעדכני פה.
אני רק יכולה לספר על עצמי, אצלי - מתוך אוקיינוס ההכלה הענק שלי את ילדיי, ה"איים" של חוסר ההכלה נובעים (וזה כשאני ממש חופרת עם עצמי לברר את המקורות) מרגשות של כעס שלא קשורים אליהם, כעס שקשה לי לשלוט בו ולרסן אותו, והרבה פעמים הוא "מחפש כתובת" בשביל לצאת החוצה.
תוסיפי לזה גם תשישות, רעב או עייפות, כמו שציינת ויוצא כאן חומר נפץ, שבסופו של דבר אחרי שמוצא את ביטויו כלפי הילדים חוזר אלי כמו בומרנג ומתפוצץ לי בפנים בצורה של רגשות אשם וכעס כלפי עצמי...
הפתרון של [po]ההולכת בדרכים[/po] לא מדבר אלי. אמורפי מדי בשבילי. לעומת זאת כשאני מושיבה את עצמי ועושה מדי בוקר 25 דקות של מדיטצייה טרנסצנדנטלית אני רואה מאוד את השינוי בהתנהגות שלי במהלך היום. הרבה יותר מאוזנת ומכילה.
כמוך גם אני מחפשת פתרונות נוספים.
:-)

קפץ לי.
חני, [u]מה זה אומר על מידת ההכלה שלה את עצמה?את ילדיה?[/u] נראה לי שנגעת פה במשהו. אני חושבת שאצל אמי יש איזו דואליות בעניין. מצד אחד היא ידעה להכיל אותי, אני חושבת, בהרבה דברים, ונראה לי שזו אחת הסיבות לזה שאני די חזקב בתחום ההכלה, בד"כ. מצד שני, נראה לי שהיו דברים מסוימים שהיה לי ברור כילדה שהיא לא תוכל להכיל, ואני הכלתי בעצמי, ולכן היום אני עובדת על איך לא להכיל את עצמי יותר מדי וקצת להתפרק לפעמים. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי בעניין כי זה מרגיש לי חושפני.

ההולכת, אני אנסה. ואדווח. תודה.

[po]עירית לוי[/po], זה מדבר אליי. אני אחשוב על זה.

אם תצליחי לשים לב לגוף בצורה הזו,יכול מאוד להיות שיעלה בך זכרון שדרכו תביני באיזה עצב חשוף
מה שקורה עם הבן שלך נוגע.
ודרך אגב,את יכולה לשים לב לגוף גם הרבה זמן אחרי ה"תקרית"-תחשבי עליה כמה דקות והתחושה תופיע.<כותבת את זה, כי בזמן אמת לא תמיד יש אפשרות לשים לב לגוף וכו'>

איך מזהים רגש בעזרת תשומת לב לגוף?
ראשית יש להכיר בכך שלכל תגובה רגשית שלנו יש מקבילה בגוף.
כשאת כועסת למשל,יש לזה גם ביטוי גופני.כשקשה לך להכיל משהו,זה קורה לך <גם> בגוף.
אם תזהי מה קורה,תוכלי ללמוד להרפות.
איך שמים לב לגוף?
פשוט וגם מסובך...פשוט כי לכולנו יש את היכולת הזו.מסובך,כי בתוך הרעש של החיים שכחנו אותה.
תתפסי לך רגע של עצבים <או רגע אחר כך,כשאת לבד> ובתוך זה תרשי לעצמך לעצור לרגע ולא לחשוב,לא לטחון משפטים בראש.
תעברי למימד של הגוף.את יכולה לעצום עיניים ולסרוק אותו מלמעלה למטה,וסביר להניח שתגלי נקודות
שיש בהן מתח,כאב או אי נוחות.שם גם תקוע הרגש.
את לא צריכה להתאמץ לשנות אותו.רק לשים לב לתחושה הפיזית ולנשום עמוק.
טבעם של רגשות הוא להשתנות מעצמם אם רק נותנים להם את האפשרות :-)
יש הרבה דרכים לעבוד עם הגוף.נשימה היא אחת מהן.
<מקווה שזה מספיק בהיר,ואם לא אז תשאלי>

[u]שלא ישתמע מזה שי' מייבב יומם וליל או לחלופין שאני מאבדת את עשתונותיי יומם וליל[/u]
בהחלט לא משתמע.
את כותבת: [u]אני מכילה ומכילה ובאיזשהו שלב מרגישה שאני לא יכולה יותר[/u]
אולי תבדקי מה זה להכיל בשבילך? אולי כל אחד מכיל אחרת? הרי לכל כלי יש את מידת הקיבול שלו.
[u]אני חושבת שירשתי את התכונה הזו מאמי, שאצלה זה הרבה יותר קיצוני,[/u] מה זה אומר על מידת ההכלה שלה את עצמה?את ילדיה?

[u]אני בחורה שלא מתלוננת כשקשה לה. לא שמתי לב לזה, עד שלא אמרו לי. כמעט כל מי שאמר את זה התייחס לזה כאל תכונה ראויה להערצה[/u] ...
[u]אני אדם שלא מקטר בד"כ. זו תכונה שאני די גאה בה. למה אני מתגאה ביכולת שלי לא להתלונן?[/u]

מיצי, אני אציע משהו. תראי אם זה רלוונטי לך לתכונה של 'לא לקטר':

יש תכונות חיוביות שלא נרכשו אצלינו באופן טבעי, אלא מתוך צורך השרדותי.
לא נולדנו איתן והן גם לא היו חלק מהאישיות "האמיתית" שלנו (אם בכלל יש דבר כזה אישיות אמיתית).

אימצנו אותן מתוך איזו כמיהה קדומה שהדברים יהיו "בסדר", או כדי שיאהבו אותנו או מכל סיבה אחרת שקשורה להשרדות רגשית.
אין בהן שום דבר רע.
הן משרתות אותנו נהדר... עד הרגע בו הן מתחילות להגביל אותנו.
ההגבלה מרחשת כאשר אין חופש בחירה ביחס אליהן: כאשר היינו רוצים לפעול אחרת אבל אנחנו כביכול "לא יכולים".

אני אתן דוגמאות של תכונות אחרות כדי להמחיש:
[list]
[*] להיות מתחשב. תכונה מצויינת. הבעיה מתחילה כאשר לאותו אדם מתחשב אין חופש להיות מדי פעם לא מתחשב או לשים את עצמו בראש סדר העדיפויות. מבחינתו הוא "חייב" תמיד להתחשב. ניתן לומר שהוא מתחשב באופן אוטומטי.
[*] להיות מצחיק. תכונה נהדרת שמועילה בהרבה סיטואציות חברתיות. כאשר אותו אדם מצחיק לא יכול שלא להיות מצחיק, והוא לא מרשה לעצמו לתת מדי פעם ביטוי למצבי הרוח האחרים שלו, או סתם לשבת בשקט ולהנות מהשיחה - זו הנקודה בה תכונה הטובה הופכת למגבלה.
[/list]

זה מדבר אלייך?

{@

[u]איך את מסבירה את התחושה ש זה מטריף אותי שבנך יכול להיות לפעמים במצב-רוח עצבני ויבבני[/u]
וואלה, לא יודעת. תראי, אני מחזיקה מעצמי אדם סבלני, ובקרב מכריי אני נחשבת לאדם בעל סבלנות רבה. ובכל זאת אני נתקלת עם בני במצבים בהם סבלנותי אובדת לי. זה קורה בעיקר אם אני עייפה, מותשת או רעבה, מה שמן הסתם מקצר לי את הפתיל. אני מכילה ומכילה ובאיזשהו שלב מרגישה שאני לא יכולה יותר. בדיוק זה מה שאני מנסה לברר עם עצמי פה - באיזה עצב חשוף זה נוגע.

אגב, שלא ישתמע מזה שי' מייבב יומם וליל או לחלופין שאני מאבדת את עשתונותיי יומם וליל (וגם כשאני מאבדת, זה לא שאני צורחת או זורקת צלחות, פשוט מרימה את הקול, או נסוגה להיות האמא-שאני-לא-רוצה-להיות, עם איומים מטופשים וכד') - זה קורה לעתים נדירות, אבל זה עדיין מטריד אותי.

[u]בנושא ההימנעות מתלונות שהבאת בפתיחת הדף את מתכוונת שכך את מונעת מאחרים אי נעימות?[/u] לא יודעת. אני בחורה שלא מתלוננת כשקשה לה. לא שמתי לב לזה, עד שלא אמרו לי. כמעט כל מי שאמר את זה התייחס לזה כאל תכונה ראויה להערצה. כמובן שיש לזה גם צד שני, כי מי שלא אומר שקשה לו גם לא מקבל עזרה כשקשה לו. אני עובדת על זה, ומשתפרת בזה כל הזמן. אני חושבת שירשתי את התכונה הזו מאמי, שאצלה זה הרבה יותר קיצוני, והיא ממש לא מנסה לעבוד על עצמה שזה ישתנה.

אגב, יחד עם זאת אין לי בעיה להכיל חברות שלי שהן מהסוג המקטר, וחברותיי ממוקמות לכל אורך הסקאלה בין קוטריות ללא-קוטריות (אני מנסה להגיד, שאני לא נרתעת מתכונה כזו אצל הסובבים אותי).

[po]תמרול ה[/po]
[u](אם הבנתי אותך נכון).[/u]
מאד מאד נכון . וגם, כשהרגשתי לפעמים מתנצלת <זה יכול להיות במילים או בתחושה> גם הבנות "קלטו" את המצב הזה שהכנסתי את עצמי אליו והתנהגו בהתאם.
[po]נועה ברוך[/po]
[u]הוא כנה ואמיתי ולדעתי יש לשמור חזק על התכונה הזו, כי היא הולכת לאיבוד אם לא שומרים עליה.[/u]
וככה מילד נאמן לעצמו הוא יגדל לבוגר בוטח ומאמין בעצמו <רק לא לשמור חזק מידי (-: >
[po]מיצי החתולה[/po]
איך את מסבירה את התחושה ש [u]זה מטריף אותי_ שבנך _יכול להיות לפעמים במצב-רוח עצבני ויבבני[/u]
וגם, בנושא ההימנעות מתלונות שהבאת בפתיחת הדף את מתכוונת שכך את מונעת מאחרים אי נעימות?

[u]נכון לעשות כך כאשר הילד מחפש תשומת לב מוגזמת מתפנק ומשחק משחקי כוח[/u]
אני לא בטוחה שאתה צודק. אני לא אוהבת את ההתייחסות לילדים כאל מניפולטורים. בני עוד לא בן 3, כשהוא בוכה ומייבב זה בא מתוך צורך [b]אמיתי[/b] בתשומת לב. כלומר, יכול להיות שהוא מקבל מכה קטונת ופורץ ביבבות נוראיות ולא פרופרציונליות לגודל המכה. אז ברור שזה לא בגלל המכה, אבל ברור גם - לי לפחות - שהוא לא "סתם" עושה את עצמו, אלא שהבכי הזה בא ממקום אמיתי כלשהו.

[u]האם הקושי שלך מתרחש במקרים בהם הילד באמת זקוק לעזרה ותמיכה?[/u] הקושי בד"כ בא יותר במקרים ה"מעושים" הללו. אבל גם אם אני מחליטה שהילד לא יכול לקבל ממני את מה שהוא רוצה באותו הרגע (נניח ידיים), אני מנסה תמיד לבוא ממקום רגוע ומכיל, ולא לאבד עשתונות ולהתפרץ. לא תמיד מצליחה.

[u]כדאי להתייעץ אם המורה/הגננת לגבי ההתנהגות שלו בבית-הספר/הגן.[/u] הוא בבית.
[u]חשוב לבאר בדיוק מה הבעיה של הילד - מה שורש הבעיה שעושה לו רע ואותה לנסות לפתור[/u] או, על זה בדיוק אני מדברת. לפעמים הילד מתנהג "לא יפה" אבל בעצם כל מה שהוא רוצה זה שאני אעזוב כבר את המטבח/את אחיו/את המחשב ואתייחס אליו, למשל.

[u]רוב הדברים שילדים אומרים לדעתי הם פשוט כדי למשוך תשומת לב.[/u] אני לא בטוחה שהבנתי למה אתה מתכוון. אם הבנתי אני די בטוחה שאני לא מסכימה. אתה יכול להרחיב?

_רגשות שלילים הם רגשות לא נעימים (וכואבים) למי שחווה אותם -
וגם למי שנמצא עם מי שחווה אותם. כלומר הביטוי שלהם הוא לא כייפי, נכון?_ טוב, פה צריך להפריד בעיני בין היחס למבוגר - ששקול נגדך - לבין היחס לילד, שתלוי בך וזקוק לך.

[u]אני מנסה לדמיין סיטואציות כאלו אצלנו בבית וחושבת שהיתי רוצה להכיל אותן ברמה שאני מבינה שקשה/עצוב/כועס ומסכימה שכך הוא מרגיש ושזו זכותו (וחובתו) להביע את רגשותיו, אני שם לחבק ולהכיל לתת לו מילים וביטוי - דרכו או דרכי, לאותם רגשות.[/u] לא חובתו להביע את רגשותיו, למה חובתו? אבל אני המטרה שלי היא שהוא יחוש מספיק בטוח בעצמו שהוא [b]ירצה[/b] להביע אותם, וירגיש גם מספיק בטוח לעשות זאת. אם קורה שאני מרימה עליו את קולי, הוא מיד אומר לי: "אמא, לא לצעוק עליי". אני אמנם מרגישה חרא שצעקתי עליו, אבל לפחות הוא מיד מעמיד אותי במקומי ומזכיר לי שהוא לא מסכים שאעשה לו דברים כאלה :-). כלומר - הוא יודע שככה לא עושים, והוא מספיק בטוח גם כדי לומר לי את זה.
[u]בנוגע לבן-זוג דעתי קצת שונה[/u] מחכה שיהיה לך זמן, כי דווקא מעניין אותי מה את חושבת.

[u]לכן זו לא טעות שצריך להתנצל עליה.[/u] תמרולה, הטעות היא לא עצם הרגש, אלא הביטוי שלו בצורה גסה, נניח צעקה. ולצעוק על ילד זה ממש לא אותו הדבר כמו לצעוק על מבוגר.

[u]יחד עם זאת, יש התנהגויות שאיני רוצה שיתקיימו באופן תדיר אצלנו[/u] אני כמובן לא חושבת שצריך להכיל הכל. אבל יש דברים שאני מצפה מעצמי להכיל ולא מצליחה (ביחס לילדים), ועם מבוגרים ושווים קשה לפעמים לדעת מתי לעצור. לפחות לי. למרות שאני כן לומדת יותר ויותר לנתק מגע ממי ששואב ממני את כל האנרגיות שלי והוא כל הזמן שלילי.

[u]מאמנת את עצמי לזכור כמה חשוב להיות לפעמים עצוב, שלפעמים קשה ולבד מתגברים, שלא חייבים כל הזמן "לשמח" ו"להרגיע" וכדומה.[/u] זו ממש מכה של התרבות המערבית בעיני (אולי גם של תרבויות אחרות, זה מה שאני מכירה), הדחף להפסיק בכי בכל מחיר, ה"לא קרה כלום" הזה כשכל כך ברור שקרה.

[u]שזה באמת בסדר לכעוס, זה לא הופך אותי לאמא רעה...[/u] זה באמת בסדר לכעוס. זה לא בסדר לאבד שליטה ולהתפרץ על ילד בגלל כעס.

[u]אנחנו, המבוגרים, אומרים לעצמנו שכדאי היום לאפשר לעצמנו להיות בתוך הקושי, כי לא חווינו את זה בתור ילדים, לא עברנו את זה "בקלות" של ילד, והיום זה כבר לגמרי מעוות. ילדים עוברים הרבה יותר מהר 'הלאה' אחרי שהגיבו על אמת והשלימו על אמת - אם מאפשרים להם את החוויה - עוברים אותה כמעט יחד, מביעים, מדברים או כועסים, או רוקדים, או כל דבר אחר רק לא מתעלמים - ודי. נגמר, ואפשר להמשיך הלאה והחוויה יכולה להיות מ ע צ י מ ה.[/u]
יקירתי, כל מילה זהב.
[u]השלב הבא אצלי הוא לזהות איפה אני מרגישה את הרגש בגוף, ז"א איפה כואב, איפה יושב ה"גוש", לנשום אליו, להכיר בו, להרשות לו להיות ולהרשות לו גם לזרום הלאה ולפנות מקומו לרגש אחר.[/u] [po]אמא לביאה[/po], איך את עושה את זה? אני לא מחוברת לגוף שלי יותר מדי, וזה משהו שמאד יעניין אותי ללמוד לעשות.

הרבה פעמים עצם הזיהוי של הרגש שבו נמצאים מרגיע.
ז"א, אני לא סתם במצב רוח רע, אלא אני כועסת / עצובה..... כי.... אפילו אם זה בלי סיבה.
השלב הבא אצלי הוא לזהות איפה אני מרגישה את הרגש בגוף, ז"א איפה כואב, איפה יושב ה"גוש", לנשום אליו, להכיר בו, להרשות לו להיות ולהרשות לו גם לזרום הלאה ולפנות מקומו לרגש אחר.

היופי אצל ילדים הוא שהכל אצל מאוד ברור, כנה, אמיתי, ראשוני ובסיסי. כשיש קושי הוא מיד בא לידי ביטוי, וכך עם כל רגש.
יש מצבים לא הכי נעימים - אלו החיים, השאלה החשובה היא איך נאפשר לילדים לגדול [b]שלמים[/b] יותר ומסתדרים עם המגוון העצום של מה שהחיים מביאים איתם - נעים או לא נעים, עצוב או שמח וכו'
לכן אנחנו שם! תפקידנו לאפשר לילד להכיר את המגוון, לחיות איתו, ללמוד אותו, לחוות אותו וגם לתת לו כלים איך ל'אכול' אותו, כי אחרת זו יכולה להיות חוויה מפחידה ומבלבלת.
לדעתי היופי והטוב בכך שאנחנו [b]בוחרים להימצא עם הילדים[/b] הוא שאנחנו חווים ורואים מייד כאשר קורה להם משהו ויש באפשרותנו להיות חלק ולהשתתף ברמות שונות ( תלוי מה קרה, מה גיל הילד ).
הילד הוא שקוף! הוא לא יודע להסתיר, הוא כנה ואמיתי ולדעתי יש [b]לשמור[/b] חזק על התכונה הזו, כי היא הולכת לאיבוד אם לא שומרים עליה. זאת הסיבה שמבוגרים נכנסים למצבי דיכאון - כי אינם יודעים להביע את הרגשות שלהם, ואינם רגישים יותר וחשים בזמן אמת את אשר קרה להם ודברים מצטברים וצוברים אבק ולכן נהיי קשה עד בלתי אפשרי למצוא את [b]מקור[/b] הקושי.
לא כך אצל ילדים. אם נהיה שם ונדע מה קרה וניתן לילד את המילים או את הביטוי הוא ילמד לפתור מהר ולבד כל דבר קטן ולא יצטרך לצבור ולאסוף מגוון של קשיים שככל שהם מתרבים הם הולכים ומסתבכים אחד בתוך השני למשהו בלתי פתיר. וזה חבל.

אנחנו, המבוגרים, אומרים לעצמנו שכדאי היום לאפשר לעצמנו להיות בתוך הקושי, כי לא חווינו את זה בתור ילדים, לא עברנו את זה "בקלות" של ילד, והיום זה כבר לגמרי מעוות. ילדים עוברים הרבה יותר מהר 'הלאה' אחרי שהגיבו [b]על אמת[/b] והשלימו [b]על אמת[/b] - אם מאפשרים להם את החוויה - עוברים אותה כמעט יחד, מביעים, מדברים או כועסים, או רוקדים, או כל דבר אחר רק לא מתעלמים - ודי. נגמר, ואפשר להמשיך הלאה והחוויה יכולה להיות מ ע צ י מ ה.

מרגישה שרגשות לא נעימים מלווים אצלי די באוטומטיות ב"זה לא בסדר" שזה כך...
וזה מתחבר לדעתי למה שחני בונה אומרת, שזה בסדר להיות כך, זה שלם גם כך... (אם הבנתי אותך נכון).
לכן זו לא טעות שצריך להתנצל עליה.
אם אתנצל על התנהגויות / רגשות "שליליים", אעביר את המסר שזה "לא בסדר"... להרגיש כעס, תסכול...
זה מסר שהפוך מ"להכיל"...
ובאותה מידה גם אהיה חסרת סובלנות ואתקשה להכיל רגשות והתנהגויות מסוג זה.
יחד עם זאת, יש התנהגויות שאיני רוצה שיתקיימו באופן תדיר אצלנו. לא הייתי רוצה שינשכו אצלנו, יכו בצורה מסוכנת, וכדומה. לכן על אלה אני בהחלט יכולה להגיב בחוסר הסכמה וחוסר סובלנות. מדובר על התנהגויות, ולא על רגשות...
מאמנת את עצמי לזכור כמה חשוב להיות לפעמים עצוב, שלפעמים קשה ולבד מתגברים, שלא חייבים כל הזמן "לשמח" ו"להרגיע" וכדומה.
מנסה להתחיל את זה עם האוטומט הפנימי שלי על עצמי. שזה באמת בסדר לכעוס, זה לא הופך אותי לאמא רעה...(כמובן שזה כן הופך אותי לאמא רעה... כמובן, אבל אולי אצליח לשכנע את עצמי שלא...)

_רגשות שלילים הם רגשות לא נעימים (וכואבים) למי שחווה אותם -
וגם למי שנמצא עם מי שחווה אותם. כלומר הביטוי שלהם הוא לא כייפי, נכון?_
נכון, ולכן זה קשה להכיל, כי קודם כל זה לא נעים.
לדעתי קשר של אימא-ילד, שונה מכל קשר אחר. אימא וילד מחוברים חזק גם אם חבל הטבור נחתך ואינו קיים יותר. הילד שלך הוא ההמשך וההקרנה שלך וקשה לאימא להיתעלם מקושי שעובר עליו, טבעי לגמרי שיהיה לך קשה להכיל = תנסי לחפש איך לטפל/לפתור קושי או אי נעימות שהוא חווה ( ומן-הסתם גם את.. ).
אני מנסה לדמיין סיטואציות כאלו אצלנו בבית וחושבת שהיתי רוצה להכיל אותן ברמה שאני [b]מבינה שקשה/עצוב/כועס[/b] ומסכימה שכך הוא מרגיש ושזו זכותו ([b]וחובתו[/b]) להביע את רגשותיו, אני שם [b]לחבק ולהכיל[/b] לתת לו מילים וביטוי - דרכו או דרכי, לאותם רגשות.
להבדיל ממצב שבו אני משאירה אותו "עזוב ולבד" להתבשל במיץ של רגשות שליליים ( קצת בקיצוניות אבל למטרת הבנת הדברים ).
ז"א בעצם השאלה שאני הייתי שואלת אם הייתי במצב דומה לשלך היא: מה אני עושה - איך אני מגיבה, בזמן שהילד שלי סובל או מתקשה.

בנוגע לבן-זוג דעתי קצת שונה. וסליחה שאין לי מספיק זמן לפרט :-)
בנתיים (())

[po]מיצי החתולה[/po]
כשרע לו באמת והוא לא עושה הצגות - קשה לי להאמין שאינך יודעת שזו לא הצגה ולא מתחשק לך לעזור לו.

עכשיו הבנתי יותר.

[u]הורים שאומרים לידיהם שיקחו אותם לידיים רק כשיפסיקו לבכות[/u]
נכון לעשות כך כאשר הילד מחפש תשומת לב מוגזמת מתפנק ומשחק משחקי כוח - זה מראה להם שההצגות שלהם לא עובדות - אחרת הם יצאו מפונקים מדי - וזה לא טוב לדעתי.

האם הקושי שלך מתרחש במקרים בהם הילד [b]באמת[/b] זקוק לעזרה ותמיכה?

לפעמים קשה לדעת האם הילד עושה הצגות או באמת מתכוון או שצריך קצת לנער אותו שיתחזק.
כדאי להתייעץ אם המורה/הגננת לגבי ההתנהגות שלו בבית-הספר/הגן.

חשוב לבאר בדיוק מה הבעיה של הילד - מה שורש הבעיה שעושה לו רע ואותה לנסות לפתור - מאשר כל הזמן להרגיע אותו / לתת לו מה שהוא רוצה.

מאחורי כל מילה של ילד יכולה להמצא משמעות כל כך אחרת וכוונה כל כך אחרת מהמילים עצמם שלפעמים קשה לנו להאמין שאנחנו לא קולטים את זה. וכדאי לנו לקלוט את זה. רוב הדברים שילדים אומרים לדעתי הם פשוט כדי למשוך תשומת לב.

חני - ברור שמותר לך לא להיות מושלמת, נראה לי שגם עדיף לך (אחרת תהיי נורא משעממת :-)), אבל למה לא להודות בטעות ולהתנצל עליה?

פלוני - כפי שכתבתי בדוגמאות. קרא אותן שוב, ואני אנסה להרחיב: רוב בני האדם מתקשים לשהות לאורך זמן במחיצתם של אנשים שחושפים רגשות שליליים: מדוכאים, עצובים. אם בני הוא כזה לאורך זמן, אני עלולה לעתים לאבד את סבלנותי כלפיו, ודווקא אז הוא צריך אותי הכי הרבה. זו לא חכמה לשמוח בו ולהיות במחיצתו כשהוא מבסוט מהחיים, כל אחד יכול. כאמו הוא זקוק לי יותר מכל כשקשה לו, כשרע לו.
בגינה יוצא לי לפגוש הורים שאומרים לידיהם שיקחו אותם לידיים רק כשיפסיקו לבכות, למשל.

כן, עכשיו הבנתי, חשבתי שאת שואלת איך לא להכיל רגשות שליליים. אבל כותרת הדף היא איך מכילים רגשות שליליים.
(רגע עכשיו אני מבין שאני בכלל לא מבין :-) )
תוכלי להסביר יותר מה כוונתך באמרך "להכיל רגשות שליליים" ?

[u]לא מתנצלת למה לא[/u]
מהמקום ה"לא מושלם " החדש שלי זה בסדר לעשות שגיאות. וזה גם המסר הגלוי/הסמוי שעובר בבית.

חני, את בעצם אומרת שככל שאהיה אדם שלם יותר יהיה לי קל יותר להכיל? אני מניחה שזה נכון.
[u]לא מתנצלת[/u] למה לא? אני מתנצלת כי אני באמת מצטערת - אני לא אוהבת TO SNAP AT הילד שלי או כל אחד אחר, וההתנצלות מבהירה לו שההתנהגות הזו היא לא תקינה.


פלוני, לא הצלחתי להבין איך דבריך מתקשרים לשלי. בשום מקום לא ציינתי, ואני גם לא חושבת שהשתמע מדברי, שאני חושבת [u]"אני כישלון"._ אני בהחלט מנסה _לרכוש מיומנות כדי להצליח[/u] להכיל תחושות שליליות.

אני חושב שזה מתחיל ואולי נגמר בדיאלוג הפנימי שלנו והכיוון אליו הוא זורם והכלים שיש לנו להתמודד עם מחשבה שלילית.
לדוגמא אם אדם מסוים לא מצליח בדבר מסוים לדעתי עדיף בשבילו לחשוב "אני צריך לרכוש מיומנות כדי להצליח" ולא לחשוב "אני כישלון".

בעלת ניסיון עתיר שנים באי הכלה <שלי את עצמי ובמצבים מסויימים את הבנות>. ההכלה האמיתית החלה להגיע כאשר הפסקתי להילחם בעצמי ולמצוא בעקביות את כל מה שאני צריכה להישתפר בו.
ועם הבנות- אני [u]נושמת עמוק_ , לא _מתנצלת[/u] וזוכרת שהן כל הזמן רוצות אהבה ומביעות זאת בדרכים שונות.

למה אנחנו כל כך מתקשים להכיל רגשות שליליים?
איך לומדים להתגבר על הקושי ולהכיל אותם?
מתי אומרים די?

אני מהרהרת הרבה בשאלות הללו לאחרונה, גם ביחס לילדיי (בעיקר לבכורי בן השנתיים ושמונה, לא כל-כך רלוונטי לתינוק בן ה – 10 חודשים) וגם ביחס למבוגרים אחרים.

לפני שנים היה לי חבר שסבל מדכאון קליני. זה היה בסוף התיכון ובתחילת שנות העשרים שלנו (אני בת 31), ואז לא היה לזה שם וחלפו עוד כמה וכמה שנים עד שהוא החל לקחת כדורים. בשלב כלשהו כבר הפסקנו להיות זוג אבל המשכנו להיות בקשר. בשלב מאוחר יותר, ניתקתי את הקשר כי לא יכולתי יותר. תהיתי אז הרבה, האם אני בעצם עושה מעשה שהוא "לא חברי" בזה שאני מפסיקה להיות שם בשבילו דווקא בתקופה שכל-כך קשה לו. שנים מאוחר יותר (חזרנו לקשר) הוא אמר לי שלא היה לו שום דבר לתת לי אז (כשהקשר נותק אני הייתי בתקופה לא טובה בעצמי וניסיתי לשתף אותו, ולא זכיתי לכל תגובה. אבל עוד לפני שנכנסתי לתקופה הרעה הזו, לא נהניתי מחברתו וניסיתי להתחמק מלראות אותו). זה הקל קצת על תחושת האשמה, אבל עדיין איני בטוחה שזה היה מעשה נכון והוגן מצידי. כלומר, זה לא שהוא היה מניאק מרושע, היה לו מאד רע בחיים.

בכורי י' יכול להיות לפעמים במצב-רוח עצבני ויבבני מכל מיני סיבות, ואני מנסה לנהוג בארוך-רוח ככל יכולתי, אבל לפעמים זה מטריף אותי ואני יכולה פתאום לנזוף בו או להתעצבן עליו. בד"כ אני תופסת את עצמי מיד, נושמת עמוק, מתנצלת וממשיכה משם. אבל למה קשה לי להתמודד איתו כשהוא במצב-רוח רע? אני הרי לא מצפה ממנו להיות עליז ומבסוט מהחיים כל הזמן.

אני אדם שלא מקטר בד"כ. זו תכונה שאני די גאה בה. למה אני מתגאה ביכולת שלי לא להתלונן? למה חברתי, כשהיא שופכת את ליבה בפני, אומרת לי "מצטערת שאני מתלוננת כל כך הרבה"?

אשמח לתגובות ושיתופים שלכם.