על ידי .מי* » 07 נובמבר 2004, 05:09
כמו תמיד בענייני רגש אני רוצה להמליץ על ייעוץ הדדי - אפשר לעשות עבודה נהדרת בייעוץ הדדי על פחד. נכחתי פעם בעבודה נפלאה שנעשתה עם בחור אחד, שעבר חוויות מפחידות מאד בצבא ובטיול בדרום אמריקה, אבל בסופו של דבר עבד על זכרון הפחד הראשון שלו שהיה דווקא המורה שלו מכיתה ב'. הוא פשוט נכנס חזרה לרגשות שהמורה הזאת עוררה בו, לשיתוק שהיה אוחז בו כשהיא היתה צועקת עליו, ופרק הרבה מאד פחדים ישנים שהשפיעו על חייו גם עשרים שנה מאוחר יותר.
על פי התפיסה הזאת הפחדים הישנים נמצאים בתוכנו ומצטברים זה על זה כך שאנחנו מאבדים את היכולת לפעול כאן ועכשיו בצורה רציונלית ונקיה. והכל מתחיל מזה שאנחנו לא מאפשרים לילדים לפחד, מסבירים להם למה "זה לא מפחיד בכלל" ולא מאפשרים פורקן של הפחד. (ומבחינה זו גם כדאי לעבוד על הפחד - כי כאשר אנחנו מפחדים קשה לנו מאד לאפשר לילדים לפחד. אנחנו מעדיפים להשתיק אותם ולהזכיר מהר להם ולנו שאין ממה לפחד, במקום לאפשר מקום לפחד להיות, מרוב שזה מפחיד אותנו. (אני מרגישה את זה מאד עם הקטנה שלי. היא בת ארבע, ואוהבת מאד להתחבא מתחת לשמיכה בטענה שיש בחדר מפלצת. אנחנו מתחבאות מתחת לשמיכה ורועדות ביחד מפחד, ואני מרגישה שלמרות שמדובר בסיטואציה לא מפחידה מבחנתי - אני הרי יודעת שאין מפלצת בבית - ולמרות שאני פועלת מתוך מודעות וכו' וכו', עדיין אני מתחברת תוך כדי לפחדים שלי, כי עצם הסיטואציה הזו, של להתחבא עם הקטנה מתחת לשמיכה ולרעוד מפחד, זורק אותי למחבל בבית גנב בבית נאצי בבית ובקיצור לחומרים שלי שלא בדיוק עוזרים להיות שם בשבילה, נקיה ורגועה, ולאפשר לה לפרוק בנחת פחד. אז על אחת כמה וכמה אם באמת הייתי מפחדת בתוך הסיטואציה - לא הייתי יכולה בכלל להיות שם בשבילה).
הקיצור, לפי השיטה הזו, אם הפחד משתלט על החיים ומביא אותנו לפעולות לא הגיונויות, מתבקשת פעולה של פורקן הפחד. זה לא ייעוץ פסיכולוגי של פילסף ופלסף אלא עבודה נקודתית של "לפרוק" פחד. במישור המעשי תופסים מישהו הולם (רצוי מישהו שמבין בייעוץ הדדי), שיכול להיות שם בשבילך לפרק זמן מסויים, ומחליטים להעיז לאותו פרק זמן להרגיש את הפחד. אפשר לספר את הסיפור המפחיד (מישהו נכנס הביתה. אני ישנה. גם התינוקת....) ואם זה מדי זוועתי לחזור לסיפור מפחיד מן העבר ולספר אותו (כל פחד שיוצא מפרופורציות היום יושב על פחדים לא מטופלים מן העבר), ותוך כדי שמספרים ממש להתחבר לסיטואציה, לחוש את הפחד, לרעוד מפחד, לצחוק מרוב פחד, להעיז לפחד.
(זה לא פשוט בכלל להעיז לפחד. בדרך כלל, אנחנו כל כך פוחדים לפחד, שקודם כל צריך לעבוד עם מישהו על הפחד מפני הפחד לפני שאפשר לעבוד על הפחד עצמו). גם אפשר לנסות פשוט כיוון של להגיד, הרבה פעמים, "אני פוחדת" או, באופן פרדוקסלי שגם הרבה פעמים עובד - "אני לא פוחדת משום דבר. אני חסינת-פחד". הבנאדם שממול צריך להיות אמפטי ותומך אבל בשום פנים לא להרגיע, לא לומר שאין סיבה לפחד ולא לפחד בעצמו (מבחינה זו, די קשה למצוא בן אדם הולם).
הכיוון של עוד ועוד מיגונים הוא כיוון שמטפל בתירוץ לפחד (גנבים ייכנסו הביתה) ולא בפחד עצמו. זה יכול להיות כיוון נכון אם באמת יש בעיה ריאלית של גנבים, אבל אם הבעיה היא לא הגנבים אל הפחד מן הגנבים - המיגונים מטפלים בבעיה הלא נכונה, ולפיכך הם לא יועילו. (מנסיוני האישי - אפשר להמשיך לפחד מגנבים גם כשיש אזעקה. אין גבול לכוחו של הדמיון).
ובינתיים אני שולחת לך חיבוק וחיזוק.
כמו תמיד בענייני רגש אני רוצה להמליץ על ייעוץ הדדי - אפשר לעשות עבודה נהדרת בייעוץ הדדי על פחד. נכחתי פעם בעבודה נפלאה שנעשתה עם בחור אחד, שעבר חוויות מפחידות מאד בצבא ובטיול בדרום אמריקה, אבל בסופו של דבר עבד על זכרון הפחד הראשון שלו שהיה דווקא המורה שלו מכיתה ב'. הוא פשוט נכנס חזרה לרגשות שהמורה הזאת עוררה בו, לשיתוק שהיה אוחז בו כשהיא היתה צועקת עליו, ופרק הרבה מאד פחדים ישנים שהשפיעו על חייו גם עשרים שנה מאוחר יותר.
על פי התפיסה הזאת הפחדים הישנים נמצאים בתוכנו ומצטברים זה על זה כך שאנחנו מאבדים את היכולת לפעול כאן ועכשיו בצורה רציונלית ונקיה. והכל מתחיל מזה שאנחנו לא מאפשרים לילדים לפחד, מסבירים להם למה "זה לא מפחיד בכלל" ולא מאפשרים פורקן של הפחד. (ומבחינה זו גם כדאי לעבוד על הפחד - כי כאשר אנחנו מפחדים קשה לנו מאד לאפשר לילדים לפחד. אנחנו מעדיפים להשתיק אותם ולהזכיר מהר להם ולנו שאין ממה לפחד, במקום לאפשר מקום לפחד להיות, מרוב שזה מפחיד אותנו. (אני מרגישה את זה מאד עם הקטנה שלי. היא בת ארבע, ואוהבת מאד להתחבא מתחת לשמיכה בטענה שיש בחדר מפלצת. אנחנו מתחבאות מתחת לשמיכה ורועדות ביחד מפחד, ואני מרגישה שלמרות שמדובר בסיטואציה לא מפחידה מבחנתי - אני הרי יודעת שאין מפלצת בבית - ולמרות שאני פועלת מתוך מודעות וכו' וכו', עדיין אני מתחברת תוך כדי לפחדים שלי, כי עצם הסיטואציה הזו, של להתחבא עם הקטנה מתחת לשמיכה ולרעוד מפחד, זורק אותי למחבל בבית גנב בבית נאצי בבית ובקיצור לחומרים שלי שלא בדיוק עוזרים להיות שם בשבילה, נקיה ורגועה, ולאפשר לה לפרוק בנחת פחד. אז על אחת כמה וכמה אם באמת הייתי מפחדת בתוך הסיטואציה - לא הייתי יכולה בכלל להיות שם בשבילה).
הקיצור, לפי השיטה הזו, אם הפחד משתלט על החיים ומביא אותנו לפעולות לא הגיונויות, מתבקשת פעולה של פורקן הפחד. זה לא ייעוץ פסיכולוגי של פילסף ופלסף אלא עבודה נקודתית של "לפרוק" פחד. במישור המעשי תופסים מישהו הולם (רצוי מישהו שמבין בייעוץ הדדי), שיכול להיות שם בשבילך לפרק זמן מסויים, ומחליטים להעיז לאותו פרק זמן להרגיש את הפחד. אפשר לספר את הסיפור המפחיד (מישהו נכנס הביתה. אני ישנה. גם התינוקת....) ואם זה מדי זוועתי לחזור לסיפור מפחיד מן העבר ולספר אותו (כל פחד שיוצא מפרופורציות היום יושב על פחדים לא מטופלים מן העבר), ותוך כדי שמספרים ממש להתחבר לסיטואציה, לחוש את הפחד, לרעוד מפחד, לצחוק מרוב פחד, להעיז לפחד.
(זה לא פשוט בכלל להעיז לפחד. בדרך כלל, אנחנו כל כך פוחדים לפחד, שקודם כל צריך לעבוד עם מישהו על הפחד מפני הפחד לפני שאפשר לעבוד על הפחד עצמו). גם אפשר לנסות פשוט כיוון של להגיד, הרבה פעמים, "אני פוחדת" או, באופן פרדוקסלי שגם הרבה פעמים עובד - "אני לא פוחדת משום דבר. אני חסינת-פחד". הבנאדם שממול צריך להיות אמפטי ותומך אבל בשום פנים לא להרגיע, לא לומר שאין סיבה לפחד ולא לפחד בעצמו (מבחינה זו, די קשה למצוא בן אדם הולם).
הכיוון של עוד ועוד מיגונים הוא כיוון שמטפל בתירוץ לפחד (גנבים ייכנסו הביתה) ולא בפחד עצמו. זה יכול להיות כיוון נכון אם באמת יש בעיה ריאלית של גנבים, אבל אם הבעיה היא לא הגנבים אל הפחד מן הגנבים - המיגונים מטפלים בבעיה הלא נכונה, ולפיכך הם לא יועילו. (מנסיוני האישי - אפשר להמשיך לפחד מגנבים גם כשיש אזעקה. אין גבול לכוחו של הדמיון).
ובינתיים אני שולחת לך חיבוק וחיזוק.