מקפיצה, אם יש לכן מה לחדש D-:

הזכרון הקדום שלי-
גיל שנה וחצי: אבא שלי הלך לקטוף ערבות, הוא נכנס לסבך מאוד רציני שאסרו עלי ללכת אחריו (אמא שלי), ובכיתי כי דאגתי שלא יחזור.
מבוסס על ידי אמא שלי, שאשרה את הסיפור אין תמונות, כך שהזכרון שלי.
עוד מגיל שנה וחצי: הורי הלכו לשייט קצר, הייתי עם סבתא שלי ודוד או שניים, ופחדתי שההורים שלי לא יחזרו D-:
עוד שזכרון שאני לא יודעת אם הוא מגיל שנה וחודשיים או שנתיים וחצי, אחת הלידות של אמא שלי- הלכנו לבקר אותה והתרוצצתי בכל המחלקה...
זכרון נוסף, אין לי מושג ממתי אבל גם מהסביבה הזו- אבא שלי ואני על גשר מעל המים, והוא מאיים עלי לזרוק אותי לשם
אופייני לו, אבל איך פחדתי....
תכל'ס, טראומות...

כתבתי זכרונות שלי מ-גלגולי נשמות אמשיך לכתוב שם כל הבזק זכרון שיש לי..

שרה, זה די מדהים כמה חי את זוכרת, וכתבת כל-כך יפה. תודה. אני מעריכה כל זכרון וזכרון מגיל אפס.! אני זוכרת כאשר הייתי קטנה משהו כמו בגיל שלוש ראיתי שהמבוגרים אומרים שהם לא זוכרים את הזמנים שהם היו קטנים אז נשבעתי לעצמי לשמר כל זכרון וזכרון!

עוד כמה דברים שנזכרתי:
בתור תינוקת כאשר עדיין לא למדתי להשתמש בידיים, לפעמים הגיע זבוב וזחל לי על הפרצוף והתנחל לי דווקא על הנחיריים. מדגדג ומעצבן. הזזתי את פני לצדדים. הזבוב נשאר. לא עלה בדעתי הפתרון הפשוט להרים ידיים ולגרש אותו, ואז הייתי בוכה במחאה והזבוב עף.

נזכרתי בדלת הזכוכית בחדר הילדים שהוביל למרפסת. הסתכלתי על הקיר. היתה שם צורה של צללית של פרצוף של כלב. כל פעם שהזזתי את הדלת הפרצוף זז על הקיר. ולא הבנתי איך זה. ואז פתחתי וסגרתי את הדלת שוב ושוב. ואז פתאום קלטתי שעל הדלת יש מדבקה של פרח, מה שיוצר את הצל על הקיר שהתפרש אצלי כמו פרצוף של כלב. זה היה הזמן שקלטתי שדברים יוצרים צל והצל זז כאשר מזיזים את מקור הצל כנגד האור. התגלית הדימה אותי. אז עשיתי נסיונות של צל עם הידיים שלי כנגד האור השמש שעל הקיר. זה היה ממש מרתק ליצור צורות זזות שהן באמת לא שם רק מלשים את הידיים באור השמש. והבאתי את הבובות ואת הקוביות לראות אם גם הם יעשו צל

בסביבות גיל שנתיים וחצי אני זוכרת את ההכרה שהיכתה בי: אני גדילה וגובהת. פתאום אחי התינוק לא כל כך תינוק. במקום התינוק האדום והמקומט הוא צמח להיות ילד בעל עיניים שחורות ורעמת שיער ערמוני מבריק. הוא זחל בכל מקום ולא שכב כל הזמן. אז התחלתי לתהות אם אגדל להיות ענקית כמו המבוגרים המסורבלים והמכוערים האלו. בעיני כל המבוגרים היו מכוערים במיוחד הגברים. כאשר טיפסתי על הכסא ועמדתי עליו, והסתכלתי על החדר מהגובה הזה, ניסיתי לדמיין איך זה להיות בגובה הזה כל הזמן כאשר רגלי ברצפה כי אני גבוהה כמו מבוגרים ולא רק מעמידה על כיסא ולא הצלחתי לדמיין את זה.

שרה, זה די מדהים כמה חי את זוכרת, וכתבת כל-כך יפה.

הרגשה שלי, שככל שהיכולת הרוחנית יותר גבוהה, כך אפשר לזכור קדום יותר, עמוק יותר. עד כמה? עד שחזור גלגולים קדומים.
אני נוטה להסכים, אם כי ברור שיש כאן עוד משתנים, אה?
יש לי אוסף של זכרונות קדומים שאני לא יודעת ממתי הם. זה זיכרון בעיקר של הרגשה, של אוירה, עם כמה תמונות. אולי מינקות, אולי מגלגול קודם, אולי מחלומות שחלמתי במשך השנים, אולי אלה זכרונות ארכיטיפיים משותפים משחר האנושות. מה שבטוח, שאלה זכרונות קדומים מאוד. לעתים קרובות אני מנסה לקשר אותם "עלילתית" לזכרונות קדומים אחרים שיש לי מסביבות גיל שנה, זכרונות שכוללים מחשבות ברורות, אנשים, מקומות ידועים. לא ממש מתחבר לי.

זכורי לי ששכבתי במיטה עם סורגים. המיטה היתה גדולה מאד ויכלתי להושיט ידיים ולא להגיע לסורגים. הראש שלי היה כבד שהיה דרוש מאמץ להרים אותו. כאשר סוף כל סוף יכלתי להתהפך ולהתרומם פתאום שמתי לב שאותה המיטה כבר יחסית לא גדולה כמו בעבר. כאשר סוף כל סוף יכלתי להרים את עצמי ולעמוד בעזרת הסורגים, פתאום שמתי לב שהמיטה התקטנה באופן משמעותי. והנה פתאום יכלתי לעמוד על קצה האצבעות ולהביט מעל המעקה של הסורגים. זה היה מוזר שפתאום המיטה לא כזאת גדולה כמו בעבר.

כל בוקר הקימה היתה אותו הדבר: הגיע אור יום לחדר ואני מחכה. ואז אמא נכנסת ומחייכת אלי. ואז הושטתי את הידיים אליה. היא הרימה אותי. ואז החליפה לי את החיתול. ואז נתנה לי בקבוק מלא חלב פרה חם מתוק עם סוכר. ואז הכינה לי רסק פירות: תותים, תפוחים, בננה, בסקוויטים מעוכים. לפעמים זה היה ביצה רכה שהאכילה אותי בכפית. ולפעמים זה היה ביצה עם לחם. ואז היא שמה אותי בלול עם צעצועים: עם הפיל המסורבל עם פרוות האפור ועיני הכפתורים, הבובה עם החור בפיפי ובפה, הבובה הכושית, הבובה מהפלסטיק הגס והחיוך הדבילי והראש שהפלסטיק היה בצורה של שיער בקוקס.
כאשר גדלתי הייתי משחקת על הרצפה, עם הקוביות והבובות. ולפעמים הייתי נרדמת בשכיבה על הרצפה כאשר רגלי מקופלות תחתי והישבן שלי היה מזדקר באוויר ענק עם החיתול הבד.

בהיותי בת 16 חודשים, אז אמא נעלמה. איפה אמא? אבא אמר לי: יש תינוק חדש! ואז הוא הביא אותי למקום שאמא שכבה והושיב אותי על המיטה ליד אמא לחיבוק ונשיקה. ואז לחדר התינוקות ששם יכלתי לראות מהזכוכית את התינוק שהיה אחי. פרצופו היה אדום ומקומט. לא הבנתי למה אמא לא יכולה לחזור. היא נראתה לי כמו מקודם נורמלי אז למה היא לא יכולה לבוא הביתה?

ואז אמא חזרה. היא לא היתה כמו מקודם: היא כל הזמן בכתה והיתה עצובה. כאשר הניקה את התינוק ורציתי לראות גם ואולי לטעום, ועצבן אותי החוסר תשומת לב, היא היתה הודפת אותי. לילה אחד אמא נכנסה לי לחדר והדליקה את האור וחייכה אלי בוקר טוב. ואז התברר שזה היה מוקדם בבוקר. החושך נהיה מהר מאד לאור יום. היא נתנה לי את הבקבוק החלב עם הסוכר. היא הציעה לי את הביצה, אבל לא התחשק לי כי לא הייתי רגילה לקום כל כך מוקדם. ואז אבא בא ולקח אותי על האופניים והביא אותי לבית זר עם אשה זרה עם שמלה כחולה. הדלת היתה עם חלון זכוכית דומה למעלית שהיתה לנו בבנין. והיא לקחה אותי. ואבא פתאום הלך. ואז התחלתי נורא לבכות. מה פתאום אבא נותן אותי לאשה הזאת? (הורי סיפרו לי שזה היה פעוטון. אמא היתה עייפה וחלשה אחרי הלידה והיה לה דיכאון של אחרי הלידה אז היא רצתה לטפל בתינוק בלי שאפריע לה. )


היתה תקופה שגם הייתי בבית של סבא וסבתא.
אבא הביא אותי לבית של סבא וסבתא והשאיר אותי שם. סבא תמיד אהב לשחק איתי ולצחוק איתי. סבתא היתה קצת יותר עצורה.
ואז סבא וסבתא הכריזו: אמבטיה! שמחתי מאד. אני תמיד אוהבת אמבטיות. מלא מים שאפשר להשפריץ, וצעצועים ופינוקים וצחוקים. סבתא לקחה אותי לאמבטיה ועמדתי ליד הברז. היא פתחה את המים. המים היו בזרם חזק מדי, וקר. מהר מאד המים הקרים הפכו לחמים נורא. צרחתי והרמתי את ידי מרוב שזה היה חם. ניסיתי להתרחק מהברז אבל לא יכלתי ללכת בלי להיתמך בקירות. ואז סבתא נבהלה מאד. היא תפסה אותי בהסטריה. מה שגרם לי ליפול אחורה ולהתגלצ' אחורנית ולקבל חבטה בראשי הכבד. צרחתי בבהלה ומכאב. ואז סבתא רחצה אותי ושטפה אותי בטלפון של האמבטיה עם המים חמים מדי. ואז חפפה לי את הראש. הסבון השורף נכנס לי לעיניים. צרחתי ובעטתי. ואז היא הוציאה אותי מהאמבטיה ונגבה אותי מהר מהר.
למחרת כאשר סבא וסבתא הכריזו: אמבטיה! מהר ברחתי מהם בזחילה מהירה. זחלתי מתחת לשולחן בסלון. סבא נכנס אחרי מתחת לשולחן בסלון. ואז זחלתי במהירות למרפסת של הסלון. סבתא חסמה את דרכי. ואז סבא בא מאחורי ותפס אותי! ואז הביאו אותי בועטת וצורחת מפחד לאמבטיה. האמבטיה השניה היתה פחות רותחת אבל עם רחיצות מהירות ועצבניות ושמפו שנזל לעיניים.

כאשר חזרתי הביתה אמא והתינוק היו בבית. היתה תקופה שלא הייתי בבית של סבא וסבתא. הייתי בבית של איזה דוד עם הרבה ילדים. התינוק היה אצל סבא וסבתא.
ואז התינוק לא היה כמו מקודם. הוא בכה ובכה ובכה. הקיא ושלשל. אמא הסתובבה איתו חסרת אונים וניסתה להרגיע אותו. כל הזמן שמעו אותו בוכה ברקע. הוא היה אדום מרוב בכי. וזה נמשך חודשים שלמים. אמא הייתה כל הזמן עייפה. (אחרי שנים רבות אני חושדת שזה היה כאשר הוא נפגע מחיסון ונהייה אוטיסט)

אני גם זוכרת שהייתי בלול והיתה בחורה שהתארחה אצלינו זמן רב. והיא ישנה במיטה ליד הלול. ואז השיער שלה היה נראה מעניין שחור, ארוך וגולש אז הושטתי את ידי מהסורגים והתחלתי לשחק לה בשיער. וזה העיר אותה. היא חייכה אלי והרימה אותי.
זהו, זה חלק מהזכרונות המוקדמים שלי לפני גיל שנתיים.

בהיותי פחות מגיל 3 חודשים אני זוכרת שאמא רחצה אותי באמבטיה של תינוקות. היא תמכה בראשי ורחצה את גופי. ואז עטפה אותי במגבת ואז חפפה לי את הראש. זכורי לי התמיהה למה היא לא רחצה\שטפה אותי בבת אחת ולמה בשלבים? זה היה לא נוח ומעצבן להיות עטופה במגבת ולהרגיש את הידיים הלחות והדביקות משפשפות לי בקרקפת, ולהרגיש את צווארי הכורע תחת הנטל הראש הכבד יחסית לגופי, שכמעט מתנדנד בלי שליטה (כואב!) ואז היד התומכת של אמא.

אני זוכרת את הלידה, בה נולדתי. אני זוכרת את הקירות האדומים כהים נסגרים עלי ואת האור הפתאומי ואיך שהכריחו אותי לנשום ובכלל לא רציתי והכו אותי ובכיתי וצרחתי וכעסתי נורא. זוכרת שזה היה מהר מדי עבורי. דיברתי עם אמי והיא אישרה, זו היתה לידת בזק, מאוד מהירה.
אני זוכרת בגיל שלושה חודשים שבנו לי את מיטת הסורגים האדומה, זוכרת את החדר בו ישנתי, את חדר המדרגות, את הציור של ילדה עם גזע עץ כרות חרוט בלב וחץ שהיה תלוי על הקיר מעל המיטה. את האור הצהבהב של המנורה בחדר ואת הכלבה דובית מתחת למיטה, שומרת עלי.
יש המון זכרונות, רציפים.
לפני גיל 3.
פעם היתווכחתי עם מרצה לפסיכולוגיה, דובי לופי אחד באורנים, שטען שאין זיכרון וזה סופי. כשהבנתי שזה או "אתה צודק" או לעשות שוב פעם את הקורס הזוועתי הזה- הפסקתי את הויכוח ועברתי לערוץ אחר...
הרגשה שלי, שככל שהיכולת הרוחנית יותר גבוהה, כך אפשר לזכור קדום יותר, עמוק יותר. עד כמה? עד שחזור גלגולים קדומים.

לי יש זכרון מגיל שבעה חודשים.
נסענו אז לחודש לאנגליה לסבא וסבתא שלי, שהיו בעלי מסעדה. במשך שנים כשהיו מדברים על המסעדה הייתי מדמיינת תמונה בכלל לא של מסעדה, אלא חדר גדול עם חלון ושולחן לבן וכסאות לבנים סביבו
.
פעם כשכבר גדלתי סיפרתי לאבא שלי שכך אני מדמיינת את המסעדה, והוא אמר לי, שכך נראה החדר בו ישנו באותו ביקור, בו הייתי בת שבעה חודשים, מן הזווית של המיטה בה ישנתי.

ומי שממש רוצה להזכר או שיעשה ריברסינג או סדנאת ילדות

כאשר כתבתי שהיה לי רק זכרון גרוע אחד התכוונתי לגיל שבין שנתיים ושלוש. אח"כ כבר יש לי זכרונות מסוגים שונים, טובים, גרועים ונייטראליים.

לי יש זכרונות בודדים מגיל שנתיים בערך שברור שלא סיפרו לי ומגיל 3 יש לי כבר זכרון כרונולוגי. לשתי בנותי יש גם כן זכרונות מגיל מוקדם ולבני רק החל מגיל 5.למה לא זוכרים? יש על זה הרבה השערות ולא מדובר על טראומות אלא על דברים רגילים.
אגב, הזכרון הראשון שלי הוא ברחוב, הרבה ילדים על אופניים, תלת-אפן ומכוניות קטנות, בקיצור, כולם צוהלים ושמחים על גלגלים. אני "נוסעת" ע"י הנעת דוושות רגלים במכונית תכלת קטנה. הרבה שנים אח"כ שאלתי את אימי לאן נעלמה מכונית התכלת שלי והיא אמרה לי שאף פעם לא היתה לי מכונית כזאת - היא היתה של ילד שכן ולי היה תלת-אפן שאותו אני ג"כ זוכרת. ברור שהתמונה הזו היא זכרון שלי ולא משהו שספרו לי כי אם היו מספרים לי לא היו אומרים שהמכונית שלי. אמי אמרה לי מתוך כך שהזכרתי את מכונית התכלת שהייתי בת שנתיים. ספרתי להורי גם על תמונות אחרות הזכורות לי שהם אמרו לי שהיו כולן בגיל של פחות משלוש שנים.
הזכרונות דווקא אינם גרועים חוץ מאחד של כמה ימים ששהיתי במעון והכריחו אותי לאכול. מאוחר יותר כאשר שאלתי את הורי מדוע הייתי במעון התברר שלשניהם היתה דלקת ריאות קשה. זכרתי שאחרי הצהרים מישהי היתה לוקחת אותי אליה ומשחקת איתי ומתברר שזו היתה חברה של אימי שלקחה אותי אחרי גמר יום העבודה שלה. גם זה היה בגיל שנתיים וחצי.
דווקא יכול להיות דף מעניין.
שבוע טוב ולילה טוב

הכי הכי קדום??
כשהייתי בת שלוש וחצי בברית המילה של אחי... בזמן הברית ישבתי בחדר המדרגות עם דודתי.
וגם קיבלתי הרבה מתנות......

גם לי יש זכרונות קדומים מאוד. די הרבה זכרונות מגיל שנה והלאה. המוקדם שבהם הוא כנראה זה: אני שוכבת במיטת התינוק ושומעת איך אמא ואבא מתווכחים מי מהם ישים לי טיפות עיניים. לא רציתי שאף אחד ישים לי טיפות עיניים, גם לא אמא, ובכל זאת הייתי בעדה בויכוח שלהם. אמא אכן ניצחה בויכוח ושמה לי טיפות עיניים. אני זוכרת מעולה עוד הרבה דברים מאז, כולל מחשבות שחשבתי.
אגב, אני בכלל לא דיסלקטית, להיפך. אבל אולי הסיבה שאני זוכרת כל-כך טוב את גיל שנה היא שכבר דיברתי אז באופן שוטף.

כשאני קוראת את הדף הזה אני חושבת על ילד שאני מכירה, היום בן בערך 9. כשהיה בן 5 אבא שלו נפטר ממחלה קשה. הוא בקושי זוכר את אבא שלו (יש לו אח שצעיר ממנו בשנתיים בערך וזוכר עוד הרבה פחות) וזה מאוד מצער מכיוון שאבא שלו היה אבא נפלא שבטח היה כיף לזכור את הכיפים שעשו ביחד.

אז למה אנחנו לא זוכרים?

גם אצלי אני לא ממש יודעת מה אני זוכרת מהראש, ומה מתמונות/סיפורים.
גם אצלי ככה.
שמחה לדעת שאני לא היחידה. גם אני חשבתי, שחוסר הזכרונות קשורים להדחקה.

מתחילים מתיאורים הכי פשוטים של סביבת המגורים, החדר, המיטה, הבית, הנוף בחלון
טוב בזה לא קשה לי להזכר, הבית של הורי עדיין אותו הבית עם אותו הנוף.
אנסה להמשיך מכאן.

כנ"ל אצלי, לא זוכרת כמעט כלום. לפעמים אני חושבת מה זה אומר, אולי זה מגיע ממקום של הדחקה, או משהו כזה. גם אצלי אני לא ממש יודעת מה אני זוכרת מהראש, ומה מתמונות/סיפורים. טוב לדעת ש עד גיל 5 לא יהיו כל כך זיכרונות. בדרך כלל זה סימן לבריאות נפשית דווקא... ואני חשבתי שההפך. כשהחצי שלי סיפר לי שיש לו זכרון מגיל מאוד מוקדם (2.5) קצת קינאתי בו, אפשר לאמר, אבל בעצם, הזכרון הוא זכרון שלילי למדי...

לי יש הרבה זכרונות מהגן, גיל 4-5, כאלה שאני יודעת בוודאות שהם לא מתמונות או סיפורים.
אמא שלי מספרת שכשהייתי ילדה, דיברתי הרבה על טיול לחו"ל שעשו כשהייתי בת שנתיים בערך, עם זיכרון מפורט של אנשים ומקומות, אבל היום אני כבר לא זוכרת מזה כלום. יש לי איזו תמונה בראש של נוף מסוים שאני לא יודעת לאן היא שייכת, נדמה לי שזו השארית האחרונה לזיכרון משם.

כלומר, זכרונות מגיל שנתיים מעידים על _ ?
על מה שכבר ידעת, גילה...

די טבעי שעד גיל 5 לא יהיו כל כך זיכרונות. בדרך כלל זה סימן לבריאות נפשית דווקא...
כלומר, זכרונות מגיל שנתיים מעידים על _ ?

מזדהה עם השאלה, וגם הייתי שמח לשמוע על דרכים לעזור בזה.

בעיה אחרת, חוץ מאשר "לא זוכר" היא שיש דברים שאני לא יודע אם אני זוכר או ששמעתי סיפורים/ראיתי תמונות וכו'

מה לגבי דמיון מודרך? מישהו יכול לספר על זה?

די טבעי שעד גיל 5 לא יהיו כל כך זיכרונות. בדרך כלל זה סימן לבריאות נפשית דווקא... אחר כך הם הולכים ומתגברים. בדרך כלל ב-יעוץ ביוגרפי, כשאנחנו אוספים פרטים על הילדות, מתחילים מתיאורים הכי פשוטים של סביבת המגורים, החדר, המיטה, הבית, הנוף בחלון ומשם יש הרבה פעמים הרחבה של הזיכרון.

אפשר להיזכר בילדות בכל מיני סיטואציות של החיים. למשל שהולכים לים אז כל מיני תמונות צצות מהעבר כמו מוכר הארטיקים שעובר וצועק ארטיק ארטיק
אז הוא מזכיר לי שבילדותי היה מוכר כזה שהיה צועק ממש עם חרוזים כמו: ארטיק לימון נגד הריון ארטיק קולה לדודה שולה. היינו צוחקים בטירוף והיום קורא לי שאני נזכרת בזה. או ימי עצמאות כשאני יוצאת לראות את הזיקוקים אז אני כן נזכרת בילדות ובמיפגן האוירי שהיינו נוסעים לחוף הים במיוחד לראות.
לפעמים כשאני מסרקת את בתי ועושה לה צמה היא בוכה אז גם זה מזכיר שאמי היתה אומרת לי לא לזוז אם תזוזי יכאב יותר.
תציצי שם ותראי שיש עוד אנשים שמתגעגעים לילדות וכשמתגעגעים גם נזכרים.

מה הזיכרון הראשון שלך בחיים?

אין לי זכרונות ילדות. בעקבות הדפים האחרונים, אני מנסה להזכר בילדות. מה אמרו לי בילדותי? איך היתה ילדותי? אני לא זוכרת כלום. למעט זכרונות מסיפורים, שמסופרים היום כנוסטלגיה. גם במצבים כאלו אני לא זוכרת איך הייתי ומה עשיתי.

בלקאווט מוחלט.

שמחתי לקרוא כאן שיש לאנשים זכרונות קדומים כ"כ ועם קשר לדיסלקציה. הילדה שלי בת 7.5 מתארת למשל את המיטה המיוחדת שבנינו לה עם שער בגיל שנה וקצת ומיד אח"כ שינינו וביטלנו את השער( זאת היתה מיטה נמוכה מאד כך שלא היתה סכנת נפילה) זה אומר שהיא זוכרת את המיטה שהיתה לה לתקופה מאד קצרה בסביבות גיל שנה. היא מספרת איך שנאה ללכת למעון שזה היה מגיל 1.8 - 2.7 כי היה שם מרק שעועית... והקשר לדיסלקציה: לא עשיתי לה אבחונים אבל היא מעט חולמנית ו"מצטיינת" בכתב ראי. בסוף כתה א' כתבה לפעמים סיפור של כ-10 שורות כולו בכתב ראי. הרבה פעמים היא אמרה שהיא זוכרת איך היתה תינוקת, כנראה שהיא לא מדמיינת.

הזיכרון הקדום ביותר שלי הוא מגיל כמה חודשים. אני שוכבת בעגלה, נמצאת בחוץ, כנראה במקום שיש עלים, כי יש אור וצל ואור וצל. אני מזיזה את היד שלי לכיוון הזה, בתנועה קטנטנה, של בערך מילימטר, ואז יש צל, כמו צל של משהו מתקרב, ואני מחזירה את היד, בערך מילימטר...
אגב, מעניין, כיום זה מסמל עבורי ברמה מאד ראשונית, את הבחירה הראשונה שלי להתרחק ממשהו שמפחיד אותי, ולא ללכת אל הפחד...

עכשיו זה נשמע לי ממש מופרך שדווקא זה הזכרון הראשון שלי. למה השטות הזאת, מכל הדברים?

גם לי יש הרבה זכרונות מהמלחמות, מפורטים עד לרמת הריחות והקולות, והרבה מהם קשורים לשהות במקלטים.

בקיבוץ בגיל שנה וחצי כבר היינו הולכים לבד הביתה (נתון מדהים לכשעצמו) אבל כשירד גשם ההורים כן היו באים לקחת אותנו. כנראה שסמכו עלינו שנדע להגיע הביתה לבד אבל לא שנדע לעשות את זה יבשים. אני זוכרת יום של גשם היסטרי הורים מתחילים להגיע ואני מודאגת האם גם אותי יבואו לקחת. אני זוכרת שמה שהדאיג אותי היה שאצטרך ללכת לבד בלי הילדים האחרים שהוריהם כבר באו, יותר מעניין הגשם. בסוף גם אבא שלי בא. כשגדלתי הייתי עסוקה בשאלה למה בגיל שנה וחצי ההורים שלי כבר היו ראויים לחשד הזה - שאולי הם לא יבואו?

איך הרגשת כשחתכו לך את הטבור?
היתה סביב זה המולה קלה. לא היה מי שיחתוך, חיפשו חיפשו בסוף הגיע סטאז'ר. אני לא זוכרת כאב, בעיקר את ההמתנה, ואת המספריים. שנראו לי ענקיות, מדיפות קור וריח של מתכת, שריכוז עמוק יכול להביא אותי אל הריח שלהם שוב. אני זוכרת את הקומפוזיציה בחדר, אני יכולה לצייר את זה - איפה היתה המיטה, איפה היתה הדלת. לצערי אמא שלי לא זוכרת כלום ולא יכולה לאמת.
אחר כך היו עוד עניינים עם הטבור, כי החיתוך נעשה עם מקדם ביטחון גבוה ויצא טבור בולט במיוחד, שהמשיך ובלט כמו כפתור עד שהייתי כבר ממש גדולה, אולי כבר טינאייג'. הייתי מושכת אותו החוצה הרבה בתור ילדה, מנסה להציץ פנימה לתוך החור השחור.
(חותכים חבל טבור עם מספרים? לא זוכרת את זה מהלידה של ינאי).

עוברת אורח -
עכשיו זה נשמע לי ממש מופרך שדווקא זה הזכרון הראשון שלי. למה השטות הזאת, מכל הדברים?
כי זה דרמטי. גם אני הייתי בת שנתיים במלחמת יום כיפור ואני זוכרת את הריח שהיה במקלט אצל השכנים. ריח של בושם אופיום, שעד היום מזכיר לי מלחמה (-:

---

לא התאפקתי. צלצלתי כרגע לאמא שלי לנסות ולעורר את זכרונה. היא אמרה שהיא לא זוכרת עניין עם חבל הטבור (חוץ מזה שהוא נגזר ארוך) אבל היא פתאום דלתה משהו: שהלידה עצמה היתה קלה, רק מילדת, בלי רופאים. אבל השיליה לא יצאה במשך שעה אחר כך. היא נכנסה למצוקה ולא מצאו מי שיבוא לעזור. חיכו וחיכו עד שבסוף הגיע מישהו, גבר, שלחץ לה על הבטן והוציא את השיליה. מדהים אותי הפרט הזה, כי הוא מאמת את תחושת ההמתנה והמצוקה שהרגשתי. אמא שלי ישר אמרה: "זאת היתה המצוקה שלי , את כבר היית בחוץ" והתעלמה לחלוטין מזה שאני זוכרת את הסיטואציה ברמת תחושות והפרטים.
את כבר היית בחוץ. משפט מפתח )-:

מלחמת יום כיפור, ואנחנו במקלט בבניין של סבא וסבתא שלי. הילדה של אחת השכנות, בת 14, עולה למעלה להביא טרנזיסטור, וכולם צועקים לה שלא תצא, שזה מסוכן.
הייתי בת שנתיים.
עכשיו זה נשמע לי ממש מופרך שדווקא זה הזכרון הראשון שלי. למה השטות הזאת, מכל הדברים?

איך הרגשת כשחתכו לך את הטבור?

בבית שגרתי בו עד גיל 7 היה שביל ארוך, שהוביל לשער עגול.
שעת בין ערביים, אני על הידיים של אמא שלי, מלווים לשער חברים של ההורים שבאו לביקור.
הראש שלי מונח על כתפה של אמי, האוזן על צווארה. אני מקשיבה לקול שלה, הוא רך ונעים, וחושבת לעצמי שאני שומעת אותו עוד כשהוא בתוך הצוואר שלה, לפני שהוא יוצא לה מהפה.

יש לי זכרונות קדומים בלי סוף. פעם כתבתי באחד הדפים פה באתר (בשם בדוי) שאני זוכרת את הרגע שחתכו לי את חבל הטבור. אף אחד לא מאמין לי.

לילה, חושך, אני עומדת במיטת הסורגים שלי שבצד החדר, אור מגיע אלי מחדר המגורים וקולות של הורי מדברים, אולי אפילו טלויזיה. אני קוראת להם שיקחו אותי אליהם. אני לא רוצה לישון ולא רוצה להשאר בחושך, אני רוצה שיקחו אותי. הם לא עונים. אני מנענעת בכוח את הסורגים ובוכה וצורחת. גם עכשיו אני יכולה להרגיש את הכאב בגרון, ובלב.

בבירור עם אמא שלי היא אומרת שהייתי בטח בת שנה-שנה וחצי. באותה תקופה אבא שלי אמר לאמא שלי שהיא חלשה מידי ושתצא בערב עם חברה והוא "יטפל" בי. היא יצאה, אני הוכנסתי למיטה ובכיתי בערך שעתיים עד שהיא חזרה. הטיפול שלו לא עזר. למחרת הוא אמר לה שתצא שוב, הפעם הוא יצליח. הוא לא הצליח. הדיבורים ששמעתי את הורי מדברים היו כנראה ההתלבטויות שלהם אם לגשת אלי או לא.

אבל זכרון אחר הרבה יותר מרגש הוא מבט מבעד סורגי לול,
ענת, גם אצלי זה אחד הזכרונות הקדומים ביותר. היה לנו לול גדול ששימש קבוצה שלמה של ילדים שכבר ידעו לשבת ולעמוד. אני זוכרת את עצמי עם שאר בני קבוצתי (היינו ארבעה) בלול הזה.
ועוד אני זוכרת הליכה לפרדס הסמוך בדרך חולית, יחפים, קוץ נתקע לי ברגל ועצרתי כדי לשלוף אותו.
כמובן אינני זוכרת מאיזה גיל זכרונות אלה, אבל בזמנו ביררתי עם הורי, ולפי הפרטים אמא שלי הניחה שהזכרון הראשון מתאים לגיל שנה בערך והשני לשנה וחצי.

הלכנו לפיקניק עם עוד משפחה. אבא שיחק בכדור עם האחות הגדולה, ומדי פעם הכדור ברח להם. אני הייתי רצה לתפוס אותו, רוצה בכל מאודי, לא מספיקה, ואמא היתה גוערת בילדים הגדולים שיניחו לי להגיע אליו. מוזר, איך המניפולציות של אמא נכנסות לזכרון מוקדם כל כך. ופעם אחת הכדור ברח להם, ואני הגעתי אליו בעצמי, והקפתי אותו בקושי בשתי ידיים קצרות ושמנמנות של בת שנתיים, והבאתי אותו בעצמי לאבא את כל הדרך. אני בעצמי, בעצמי.

אולי זה אכן רעיון טוב,
תלוי רק עד כמה זה מציק לך או מה זה מנסה להגיד לך או ממה את מפחדת..
<מחשבות בלבד>
הזכרון הראשון שלי מהילדות הוא מגיל 5 (!) כשלמדתי לקשור שרוכים לבד בפעם הראשונה ואת תחושת הגאווה, והידיעה שהסיבה להצלחתי היא כי אמא שלי לא היתה שם וזה איפשר לי לפתור ברגוע את פיתרון השרוכים שהיו חידה בעיניי ..
ואז ריצה עם אנרגיות לגן בתחפשות פורים של הדבורה מאיה תחפושתי האהובה ביותר!!!
"נכנסתי" אליה עוד שנתיים לפחות..

זיכרון/חלום מוזר שהיה מופיע בילדותי כשהייתי חולה עם חום גבוה ועכשיו כשגדלתי, בהריונות.
תחושה שקשה לתאר במילים של לחץ סביב הראש. ניסיון של הצואר להרים את הראש למעלה בתוך שטף/לחץ של צורות (באחת הפעמים כילדה עם חום צעקתי מתוך שינה 'הצורות עולות עלי') אורות וצללים, צבעים, מחנק קשה מנשוא, תחושה של משהו שסוגר לי על הפנים.
רק מלתאר את זה אני מרגישה את המחנק. בהתחלה הייתי מתעוררת מהחלום/זיכרון כמו מסיוט. בזמן ההריונות הוא היה מופיע יותר בזמן הדימדומים שבין עירות לשינה. כל פעם ניסיתי להחזיק בו יותר זמן, למשוך את התחושה עד שכבר לא יכולתי לשאת את המחנק.
לפעמים אני חושבת ללכת ולנסות לפתור את זה.

זיכרון חמים ונעים מגיל הגן הוא שאבי מקריא לי סיפור לפני השינה, אני זוכרת את תחושת החמימות מתחת לשמיכה, ואני אפילו זוכרת את הסיפור והציורים, סיפור על כלב שקינא בכל תשומת הלב שעברה לבובה החדשה שהילדה קיבלה, הוא גונב את הבובה ומחביא בבור שחפר. כמובן שהסוף טוב, והוא מגלה שהוא עדיין אהוב וגם מחזיר את הבובה. (זה בודאי סיפור שאהבתי כשאחי נולד...) ולאחר מכן זיכרון מגיל 8, אני מקשיבה כאילו בדרך אגב, כשהוא מספר בעל פה לאחי הקטן, בהמשכים, מדי ערב (היינו באותו החדר) את הסיפור על פנג הלבן של ג'ק לונדון. הסיפור הקסים אותי. (גם סיפור על כלב...) בהשראת הזיכרונות האלה, עד היום למרות שבני כבר קורא שוטף אנחנו מקריאים/ממציאים לו סיפור מדי ערב.
עוד זיכרון מגיל הגן, אבי רוחץ כלים ואני "עוזרת" לו, אני זוכרת את תחושת האחווה, את פקק התרמוס האדמדם שצף בסיבובים בכיור, את הכיוונים המשתנים של זרם המים כשמזיזים מתחתיו כפית, ואת אבי שורק מנגינות נעימות שגרמו לכל העניין לחוש כמו משחק עליז.
אבי קורא לי לאכול ארוחת ערב, הוא קופץ על השטיח כמו צפרדע ענקית לכיוון חדר אוכל, אני מתפוצצת מצחוק.

אני זוכרת שרצנו במורד המדרגות למקלט,ונפלתי ופצעתי את הברך ושמו לי יוד שורף נורא. כשסיפרתי על כך לסבתא שלי היא אמרה שזה בכלל לא הייתי אני אלא דוד שלי שנפל ונפצע במדרגות, וזה היה במלחמת ששת הימים.(היא גם הוסיפה שלא יכול להיות שאני זוכרת את זה כי הייתי בת שנתיים.)
אבל זכרון אחר הרבה יותר מרגש הוא מבט מבעד סורגי לול,כשהפנים ממש קרובות לחישוקי הפלסטיק האלה בצבע ורוד ותכלת, שמסתובבים ברעש, אל קרוב משפחה שקראו לו ישמעאל,שבא לשם עם קוף!!
התחושה שאי אפשר להישען בנוחות על החישוקים עם הפנים, כי הם זזים, זכורה לי על העור ממש גם עכשיו.

מעניין, שגית, שגם לי וגם לשביט הזכרון הקדום הוא לידת האח/אחות.
טראומה, מה?

יונת, זה באמת זיכרון קדום, מגיל כל כך צעיר.
בקשר לדיסלקציה, אני מכירה הרבה דיסלקטים (גם שביט) ועשיתי עבודה הקשורה לדיסלקציה ובאמת לדיסלקטים יש זכרונות קדומים ברורים מאוד, מגילאי שנתיים בערך.
הזכרון הקדום של שביט הוא כשהודיעו לו שעוד מעט יהיה לו אח קטן. הוא היה בן שנתיים וקצת.

יש לי כמה זכרונות קצרים מלפני גיל שנתיים, אבל הזכרון הקדום ביותר שלי הוא עוד מקודם: אני שוכבת על הגב באמבטיה בבית תינוקות, ואמא שלי רוחצת אותי. היד שלה תומכת בעורף שלי בעדינות, ואני זוכרת היטב את מגע המים בראש ואיך שהיא שוטפת לי את המצח, בלי להכניס מים לעיניים. מעניין שבזכרון הזה שאר הגוף לא קיים - רק מהצוואר למעלה.

אני זוכרת את עצמי הולכת הליכה מהוססת במסדרון עם קירות לבנים והוא גבוה, גבוה. מאחורי החדר שלי ומלפנים המטבח.
שנים לא הייתי בטוחה בזיכרון הזה, סיפרתי עליו לאמא שלי לפני שנה בערך והתגובה שלה היתה, "לא יכול להיות שאת זוכרת, זו הדירה שגרנו בה עד שהיית בת שנה וחצי."
אחר כך שירטטתי לה שירטוט אדריכלי מדוייק של בית אחר שהיה הבית שגרנו בו עד שהייתי בת חמש.
האמת היא שאני זוכרת המון אבל מכיוון שאלו תמונות ללא מילים קצת קשה לי ל"מלל" אותן.
מישהו אמר לי פעם שזה קשור לדיסלקציה, כלומר שדיסלקטים חושבים בתמונות ולא במילים ולכן הם לרוב זוכרים חוויות מגילאים מאד צעירים.

למה דווקא אנתרופוסופיה?
יש שיטות שונות לכניסה לתת מודע. מדיטציה מודרכת היא אחת מהן
ניתן לחזור לאחור, אפילו לגלגולים קודמים
ואפשר פשוט להיזכר, כי הגירוי נכון

ובל נשכח את ה- rebirthing או בשמה העברי: נשימה מודעת,
תהליך נשימה ספציפי שמסוגל לחבר אותנו לחוויות קדומות, עד אפילו הלידה והעוברות

עקרונית, חוויות רגשיות חוסמות לנו את הזיכרון
זיכוך רגשי (אם אפשר לקרוא לזה כך) יחזיר לנו את היכולת לזכור חוויות ילדות, אפילו מאוד מוקדמות

אני לא כל כך מבינה באנתרופוסופיה אבל ממידע מועט שקיבלתי ממישהו מבין מאוד, יש מדיטציה שאמורים לעשות, והיא היזכרות בעבר. מתחילים מקטן, להזכר ברגעים שקרו הבוקר, אתמול, שלשום, לפני שבוע, לפני חודש, שנה וכולי, עד שנזכרים במה שקרה כשהיינו קטנים.
נשמע לי מעניין מאוד, אבל אני לא בטוחה לגמרי בפרטים.
אולי מישהו יכול להוסיף?

לפי הפיענוח שלי, הזיכרון הוא בערך מגיל 4, נשפך עליי תה רותח, אני עומדת על כסא, לא בוכה, אמא שלי וסבתא שלי מעבירות לי על הגוף צמר גפן עם שמן (ככה היה נהוג). לא נשארו לי צלקות על הגוף.

עוד זיכרון קדום, אני בערך בת 3, סבא שלי עדיין בחיים, אנחנו ברפת שלו, והוא תופס עכבר שרץ על מעקה בטון והגיע לקצה, מחזיק אותו בזנב ואני מסתכלת.

הזיכרון הכי קדום שלי הוא מתישהו בגיל שנתיים (אבא שלי סיפר לי שזה קרה כשהייתי בת שנתיים ומשהו, ולא אחרי שאחותי נולדה, כמו שאני חשבתי). אני רוצה לאכול את המלח מהמלחייה שבמטבח. אוסרים עלי באיסור חמור. אני, כמובן, מייד שופכת לפה את כל המלח שאני יכולה (לא יודעת איך בדיוק, זה כנראה היה פתוח מלמטה).
אוי ואבוי! איזה בכי! נוראאאא! אני זוכרת את סבתא שלי (שמסתבר שהיתה שם) עוזרת לי לשירותים ואני מקיאה ומקיאה ובוכה ובוכה. מאז אני לא מקיאה יותר ב-ח-י-י-ם - עד ההריון, שבו אין לי שום שליטה ואני לא מצליחה למנוע שום הקאה
(נאוה, אני כבר שומעת את המחשבות שלך עד כאן ).

הזיכרון הבא: אני בת שנתיים ועשרה חודשים. אחותי נולדה. אני עוזרת לאבא שלי לבנות את מיטת התינוקות שהיתה שלי בחדר השינה של הורי. רק אבא שלי ואני בבית. אני זוכרת את המיטה מעץ, אני מסתכלת מדלת חדר השינה ימינה מולי על אבא שלי, מתקרבת, עוזרת.

הזיכרון הבא מייד אחריו (באותם ימים שאמי עם אחותי בבית היולדות): ביקור בבית החולים בילינסון. אני לא זוכרת את אמי, אני לא זוכרת את אחותי ואם ראיתי אותה, אני לא זוכרת חדר. אני זוכרת רק מרפסת ארוכה שמבעדה אפשר היה לראות את הגינה הגדולה שמסביב לבניין. במשך שנים על שנים האמנתי שהזיכרון הזה דמיוני, עד שכעבור כמעט עשרים שנה ביקרתי בבילינסון את סבתא שלי אחרי ניתוח, ומה אני רואה? בדיוק אותה מרפסת ובדיוק אותה גינה, רק העצים גדלו!

נאוה?
אני שוב איבדתי אותך. איך עושים את זה? זה נשמע כאילו היפנטת את עצמך. אני בכוון?
אם יש לך כח להסברים להדיוטה כמוני - את חופשיה לפתוח דף חדש בנושא (מה הנושא?)

יעל, מאוד מתקרבים - כל אחת לפי יכולתה, רגישותה, פתיחותה וכו'. אפשר ממש לחוות את תקופת העוברות
בכל מקרה, במודע או לא, כולנו מתקרבות לשם
בתקופת ההריון שלי עם יהונתן, החלטתי "לקפוץ למים" ולהיכנס לחוויה שברחתי ממנה הרבה שנים.
זה לא היה פשוט כי זו הייתה חוויה פרה ורבלית
חוויתי את הקושי שלה לאורך שנים אבל פחדתי לגעת.
ההריון איכשהו נתן לי אומץ
הייתי כבת 3 ימים כשאימא שלי חזרה איתי הביתה מביה"ח
היא הלכה לאיבוד, היא הייתה חסרת אונים לחלוטין
היא לא הייתה שם ואני הייתי תינוקת חסרת אונים לחלוטין
החוויה הייתה קשהההה ויהונתן הפסיק לזוז יומיים, כאילו פינה מקום לחוויה
אז שלפתי את עצמי החוצה. הוא היה צריך אותי מחוברת אליו
לא הייתי מוכנה לחוות את החוויה על חשבונו

יש לי זיכרון שאין לי מושג מאיזה גיל הוא ,אבל נראה לי שמלפני שנה. אני בעגלה חצי יושבת בכניסה לבית
ואני רואה הפוך. אני בטוחה שזו ריאה הפוכה כי הבית הכרתי גם שנים אחרי זה.

הזכרונות הקדומים ביותר שלי הם חלומות. כמה סיפורים שלגבי חלקם, הרבה שנים לא ידעתי אם יש להם בסיס מציאותי (עם ראיה ילדותית) והסתבר לי שלא (סיפור שהתרחש בכניסה לבית הדודים שלי, ויש חשיבות גדולה למבנה, אבל ככל הנראה לא היה מבנה כזה). יש לי עוד כמה זכרונות מגיל 2-3, אבל גם הם "רגעים" ותחושות יותר מכל דבר אחר...

יש לי זכרון נוסף מאותו גן - לפני או אחרי האירוע ההוא - אמא שלי לקחה אותי לפני הזמן, לא זוכרת למה, אבל בכיתי מאוד וזה גרם לגננות לקרוא לה. אחד הדברים שמאוד הציקו לי (בגלל זה בכיתי?) הוא שהגננות לא הרימו לי טוב את הגרביונים (אחרי שינה, נדמה לי), וכשהרימו את המכנסיים, זה מאוד הציק לי. בדרך הביתה אמא שלי הרימה אותי על גדר-האבן ברחוב, וסדרה לי את זה.
(ממש מרגש לכתוב - בייחוד בימים אלא בהם אני כל הזמן רבה עם אמא על שטויות כמו למה היא מבלגנת לי את ארון הבגדים של הילדים.)

בגיל שנתיים שאלו אותי בת כמה אני, ועשיתי תנועה של "2" עם היד - אצבע ואגודל פשוטות. אני גם עמדתי בעמידה די מבוישת, עם הלשון בתנועת-מבוכה (שגם בתי עושה). אני זוכרת מי שאל (ילד מהגן).

ממתי הזיכרון הראשון שלך?

(נאוה, כשחווים הריון ולידה עד כמה מתקרבים לחוויה מחודשת של הלידה והריון שלך עצמך?)
הזיכרון הכי קדום שאני מצליחה לדוג ברשתי הוא זיכרון שבו אני נזכרת על ארוע מהותי בחיי. כלומר אני בוודאות זוכרת את עצמי נזכרת שכשהייתי בת 2.7 הורי שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע לישראל וכמובן את התחושה שאני לא יודעת את התשובה אבל אשמח לנסות. מן הסתם האמנתי שאם "זה לא זה" ניתן יהיה לשנות.
כנראה ולא בהקשר של מקום מגורים בלבד, יש שינויים שאי אפשר להחזיר לאחור. דברים שאחריהם כבר הדברים לא יראו אותו הדבר.
והגיג נוסף בהקשר: את בכורתי שאלתי לדעתה בקשר ללא ללכת יותר לגן, ומעניין יהיה לראות אם אולי זה ולא הטיול בחו"ל שקרו בתקופות סמוכות, יוותר בזכרונה, כמובן ששאר האופציות לגבי הזכרונות קיימות (לזכור גם וגם וכו')