עדינה, אני ממליצה להציץ בדפים על מקצוענים בלי תעודות ועל תעודת בגרות, וגם בתשובה שלי לשאלה האם בוגרי חינוך ביתי יוכלו ללמוד באוניברסיטה
ולגבי הפיסיקה (או כל נושא אחר דומה) כדאי לקרוא את מה שאורנה כתבה בדף בורות בחינוך הביתי.

והיום חשבנו על פיזיקה- איך הם ידעו להתעניין בזה אם אותי זה לא מעניין? ואם זה יעניין אותם מה אני אעשה (בעלי יכול לעזור אבל משהו צריך לפרנס...וללמד דברים אחרים)

אנחנו חושבים מאוד על חינוך בבית , אבל השאלות שעולות מידי פעם (אין מה לעשות גם אני תוצר מערכת ה"חינוך", )הן למשל- מתי הם כן ישתלבו במערכת הזו? בתיכון, באוניברסיטה , ואולי בכלל לא? וכפולניה מהעולם המערבי- איך הם יוכלו לתת לעצמם חיי רווחה בסיסיים בלי השכלה פורמלית? כמה ממציאים ויוצרים חיים באופן שמשביע את רצונם, מבחינה כלכלית?
על זה אני חושבת לא מעט, וגם על התהיות של אסנת. כיוון שילדינו גדולים הרבה יותר, המחשבה שהם יבהו בטלווזיה או במחשב מרתיעה אותי. מצד שני- בייבי סיטר לכל כך הרבה שעות, בתנאים כל כך גרועים ועוד עם שיעורי בית? נראה לי שאנחנו ניגמלים מזה ...

ענת את צודקת, מאי העשייה צומחים דברים. גם לומר אני לא יודעת, זה באמת דבר גדול (ענת השניה).
זה מזכיר לי משהו שקראתי בספר "קולות האדמה"יש בו קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה
_הואה-טסה אמר לצ'ואנג-טסה: "יש לי עץ גדול מן הסוג שבני האדם קוראים לו עץ השו. גזעו עבה ומעוקל, אי אפשר למדוד אותו בחבל. ענפיו מפותלים ומעוותים, אי אפשר למדוד אותו במחוגה ובסרגל. גם אם יעמוד על אם הדרך, שום נגר לא יעיף לעברו מבט.
כך גם המילים שבפיך - גדולות וחסרות תועלת. אין לאיש עניין בהם"
צ'ואנג-טסה אמר: "האם לא ראית את חתול הבר? הוא רובץ ואורב לטרפו, הוא קופץ ומנתר ממזרח למערב, למעלה למטה. לבסוף הוא נלכד ברשת ומת.
ישנו גם היק (שור טיבטי) הגדול כמו ענן תלוי בשמיים. גדול ככל שיהיה, אין הוא יכול לצוד עכבר.
הנה יש לך אותו עץ גדול ואתה מוטרד משום שהוא חסר תועלת. מדוע אינך שותל אותו בארץ הלא כלום, בערבה רחבת ידיים? שם תוכל לשוטט סביבו מבלי עשות דבר, להשתרע בצל ענפיו ולנמנם. גרזן לא יכה בו, דבר לא יפגע בו, שכן אין בו תועלת לאיש. לשם מה, איפה, לדאוג ולהתייסר?"_

"דמיון לא מודרך" - את תמיד מצליחה להצחיק!

הנה ציטוט מקסים של יונת מהדף ההוא:
"אלה הזדמנויות נפלאות לתרגל את שרירי ה"לא יודעת", ולעשות מתיחות גם ל"מעניין, בואי נבדוק/נשאל". והכי כיף זה להרפות לתוך "איך את חושבת?" ולהמשיך בדמיון לא מודרך בין כל הרעיונות שעולים בדעתכן. ואז, כאשר (או אם) תגיעו אח"כ לגירסות הרשמיות, יהיה לכן בסיס הרבה יותר טוב להבין אותן. "

אסנת , תודה על הדף היפה .
אותי הטריד יותר מכל מה אני עושה עם בורות בחינוך הביתי . (מצחיק, כי בדף הזה חשבו חלק מהכותבים שמדובר בבורות, שנופלים אליהם ! שזה אותו הדבר בעצם, לא?)
ולאחרונה גיליתי איך בתי שלא מפסיקה לשאול לרגע, לימדה אותי להגיד אני לא יודעת
אבל נדמה לי ש...מבין בזה , ואם לא , נלך לספרייה לחפש ספר על זה .
האני לא יודעת היה בהתחלה בקול מהוסס, נלחץ, ועכשיו כבר ממש השתפרתי (-:
ואז עולות תהיות ,על הכר הנפלא של אני לא יודעת: אולי זה כי...ואולי זה ככה...ויוצאת שיחה כיפית . אני מודה שלרוב אני לא זוכרת לבדוק בספרייה.

חשבתי על עוד הגיג תוך כדי שטיפת כלים.
את לא "לקראת". את כבר עושה חינוך ביתי.
עכשיו זה עדיין גיל שמקובל ונורמטיבי (או שלא?) להיות עם התינוק בבית, ועם הגיל זה הולך ונעשה מעשה חריג, אבל מהות המעשה נותרת בעינה.
אני חושבת שזו גם דרך נכונה יותר לראות את הבחירה הזאת: חינוך זה כל מה שמשפיע על זיו, מרגע היוולדו. כל אינטראקציה, כל הנקה, כל לילה יחד- הם חינוך. כל מה שקורה ברגעים אלה, בהווה. באנגלית יש "הווה מתמשך" ובעברית לא, אבל זו אולי הגדרה טובה לחינוך ביתי. והווה יש לכם כבר עכשיו!

זאת דעתי בכל אופן....
(הייתי חייבת איזו הסתייגות קטנה מההצהרתיות הזאת )

רציתי להגיד שאחד הדברים שאני לומדת שנים האחרונות ובמיוחד בחמשת החודשים האחרונים הוא לעשות פחות. לנסות להתפתח ולהשתפר לא ע"י צבירה והוספה (של קורסים או של ידע) אלא ע"י הפחתת המיותר. בעיניי זו חוכמה גדולה מאוד, ופחות מקובלת בתרבות שלנו, כמובן.
החוכמה הזאת מאפיינת את ההחלטות שקיבלנו עד כה (וגם אתם, אסנת) לגבי לידת בית, אי מתן חיסונים, אי-מילה ועוד ועוד. אנחנו מאמינים שיש משהו נכון שם, שרק צריך לתת לו הזדמנות לקרות. והדרך הכי טובה לעשות זאת היא לא לכפות עליו את הרעיונות שלנו על "איך צריך להיות" ואת הרציונל שלנו שרוצה תמיד לעזור, אבל המון פעמים מזיק. להיות שם בלי כפיה. כמו בלידה הטבעית.
אנחנו עוד לא יודעים מה נעשה בבוא העת בעניין מערכת החינוך, זה באמת עוד נורא רחוק, אבל כבר עכשיו מנסים לשכלל את היכולת לעשות פחות ולתת לפלא לקרות. ויש עוד דרך ארוכה בשבילנו והרבה עבודה על הפחדים, על האגו, על הרצון להוכיח שדרכנו היא הנכונה, על הרצון להתגאות בהישגים ועל הרצון שלנו שיאהבו אותנו כולם...

כבר כמה זמן אני שואלת את עצמי איזו "הכנה" אני זקוקה כדי לחנך את בני מהבית. אומנם ילדי עוד קטן מאוד ויש לי זמן. אני לא יודעת מה ילד יום אבל לפי מה שאני ובן זוגי חושבים היום, כנראה שזה הכיוון.
בהתחלה חשבתי לעצמי אני צריכה ללמוד עוד ולהרחיב את הידע שלי בכל מני תחומים, עד עכשיו היה לי טוב ונוח בתחום שבחרתי בו, וזה נורא הלחיץ אותי לחשוב מה אתן לבני, הרי אני רוצה לפרוש בפניו את כל האפשרויות.
חשבתי מה ילד צריך לדעתי : דוגמא, דמות לחיקוי בהתחלה ואולי אפילו להערצה. ואז נפל לי האסימון ...
אני צריכה פשוט להיות שלמה עם עצמי עם מה שאני "לעבוד" על עצמי במה שאני לא.(אולי זה היה ברור לכם. אבל בשבילי זו היתה מעין תגלית)
שמתי לפני את כל הדברים שאני לא מרוצה מהם בעצמי, חוסר ביטחון וביישנות (העבודה התחילה הנה אני כותבת את זה כאן ) יחסים שלי עם המשפחה שלי, יחסים עד חברים, אנשים ועוד...
ואז זה היכה בי , העבודה כ'כ קשה ודורשת life time אבל עכשיו זה זמן הכי טוב להתחיל.
אם אני אצליח להנחיל את הדברים האלה לבני אני חושבת שעשיתי את שלי בתור הורה...
טוב כשאני חושבת על זה עכשיו זה כנראה לא רק לחינוך ביתי , זה להיות הורה. או אפילו אדם.
זה לא קל כמו להחליט שהילד ישן איתי במיטה או עלי במנשא. או כמו שחשבתי לי בהתחלה לקחת כמה קורסים באוניברסיטה.
זה לעבור את הביצות הטובעניות שלי ולנצח.
אני שמחה שבתור הורה חמישה חודשים בני הצליח ללמד אותי את זה.

אני מוכרחה לציין שמחשבות על חינוך ביתי גורמות לחשוב על עצמנו בתור הורים מחנכים, מה שכל אדם לדעתי צריך לעשות גם אם הוא לא מחנך מהבית, אבל הוא כן גם אם הילד נמצא חלק משעות היום בבי''ס או בגן.

אשמח לשמוע גם קצת מהמחשבות שלכם בנושא. אילו מחשבות/תהיות היו לכם לפני או תוך כדי שהתחלתם לגדל ולחנך .

בהתחלה רציתי לכתוב איזשהי נקודה. בסוף יצא משהו קצת אחר. התלבטתי אם להוסיף לדף. אבל החלטתי שזה הדבר הנכון לעשות. אז הנה לכם...