באופן טבעי

מצוי רצוי ראוי

על ידי קלא_אילן* » 27 יוני 2004, 20:13

מצוי.
פתאום אני מצוי.

נסיון אחרון להחזיר את הנדיר.

רודנות הדבש
מתוקה, מעודנת,
מרחיקה ומקרבת
את המתוק ,
הגעגוע,
העשן והאש,

והילד, רואה, שומע,
מת-קיים.
מתקיים.

מעודן דבש,
רודנותו
מעודנת.

על ידי נועה_ברקת* » 09 יוני 2004, 06:22

וגם לזכרונות יש פקעת
של שכחה
שממנה יפרצו
בכנפיים צבעוניות
אל יום חדש
<אני גם מנסה>

על ידי קלא_אילן* » 09 יוני 2004, 00:01

זקנים שאינם רואים או אינם שומעים:
הם כבר התרגלו אל החיים.

כגופו של כוורן הם מחוסנים,
והם מרחיקים אותנו
בעשן וערפל,
למצוא את הדבש.

לאחר שקברן
עושה מחייתו ממותם המתוק,
זכרם נשאר,
תקוות ילד לקבל ממתק שראה אצל מישהו אחר.

לא חמדנות ולא קנאה.
געגועים.

(מצב הוא ספור של מחשבה(

אין זכרון ואין שכחה
פורחים זה לצד זה.

ודמע הוא שמזכיר, ואבן היא שזוכרת,

דם נקשר-נקרש לדם,
במו רשת הקשר,

בן, אדם.

על ידי קלא_אילן* » 08 יוני 2004, 20:15

אבנים ודם
ודמע.
זה כל שדרוש בשביל לזכור.

אשר נשכח
לא קיים ולא יהיה.

(ספר הוא מצבה של מחשבה.)

ואין אפלה מתפרשת לאין

אלא הניצוץ שנגלה שכבה
מאותה דמעת כוכב
שמת זה מכבר ולנצח קיים

לעולם מפיץ את אורו לעולם

על ידי קלא_אילן* » 08 יוני 2004, 14:34

בתרבויות עתיקות רבות המוות הוא חלק מהחיים ואין לו משמעות כואבת כמו אצלנו

"המוות הוא חלק מהחיים".
אין להלין על שעולמנו ילך בעתיד.
משהו גוסס הוא משהו חי.

האם היקום עצוב כשילדיו עוזבים אותו?
אם כן, דמעותיו הן כוכבינו
נוצצות בעינו האפלה.

על ידי **אנונימי** » 08 יוני 2004, 14:34

^{התחיל ב עץ הדעת}

באופן טבעי

באופן טבעי

שרירות הניסוח

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח

שרירות הניסוח