ל שואלת שאלה
למה את מעוניינת לאבחן את ביתך??

ביתי בת חמש בעוד כחודש. היא מעולם לא עברה טיפול .
אני לא בארץ, וגם נטיית הלב שלי לא לקחת אותה לאיבחון או טיפול אצל אדם זר. האם יש דרך שאוכל לעשות זאת בעצמי?

ל שואלת שאלה
בת כמה ילדתך? האם עברה טיפול כלשהו לתיקון הפזילה המינימאלית?
נראה שמה שנכון לבצע הוא תרגול מודע של יכולת הנעת העיניים לכל הכיוונים. בכל מקרה נראה חשוב לאבחן את מצב עיניה לפני כל תרגול.

הרגישות שלה לכאב נורמלית ותקינה. לגבי העיניים, שמתי לב שמאז שהיתה תינוקת יש לה פזילה כמעט בלתי מורגשת. האם כדי לעשות משהו?
שוב תודה

ל שואלת שאלה
ניראה שהסימנים שאת מצביע עליהם מראים על קושי כלשהו בתפיסה המרחבית. נראה שחשוב לאבחן את המערכות השונות, בעיקר את מערכת ההצלבה ואת יכולת הנעת העיניים לכל הכיוונים בתנועות רצוניות ומודעות, (להבדיל מתנועות מעקב, שאינן מראות על יכולת כלשהי).
בנושא הכאב, האם היא רגישה לכאב בצורה תקינה, או שמע מרגשיה כאב חזק מדי או חלש מדי?

שאלה נוספת לגביי ילדתי האהובה. מאז ומתמיד היא יחסית נופלת המון. נפילות מאוד לא צפויות, וגם מאוד מצחיקות (לא אותה). היא יושבת על כיסא ליד השולחן, ופתאום היא על הריצפה. כאילו היא שוכחת שהיא על הכיסא. שוב ושוב עם אותו כיסא. יש כל מיני סוגי נפילות ומכות. חוץ מזה שהיא נעקצת הרבה. מנמלים, דבורים וכד'. זה כאילו הדברים הכואבים נמשכים אליה. לפעמים זה ממש לא יאומן. כיצד אתה היית מסביר את זה.
תודה מראש.

תודה רבה. תשובתך נראת לי בהחלט נכונה. הייתי זקוקה לתזכורת, שתשלוף את הידע ממעמקים.

ל שואלת _שאלה
נושא הבישנות של ילדתך אינו חייב להיות השתקפות שלך או של הפצע שנפער בך בעברך. הרגישות המובילה לבישנות, סביר להניח שהיא גנטית ומובילה לא רק לבישנות אלה להתייחסות לנושאים רבים ברגישות שונה מהסביבה הקרובה.
אני מניח שהיכולת שלך לאבחן בדקדקנות מופלאה את ילדתך במימד של שניות, הוא תוצר ישיר של אותה רגישות.
לדעתי מה שעליך ללמד אותה הוא איך לחיות עם הרגישות מבלי לאבד אותה, ומלראת הרגישות לעשות כל מה שהיא תרצה. ילדים כאלה צריכים זמן ארוך יותר מאחרים על מנת לרכוש ביטחון עצמי.
אני מניח שהעיסוק בלאפשר לילדתך להישאר רגישה כפי שהיא ולמראת זאת בטוחה בעצמה, יכול להיות התיקון עצמו. הדרך עוברת ביצירת אווירה של ביטחון שעוטף אותה, לא חשוב היכן היא נמצאת, (מבלי להכניס את חוויותייך כמתח או תסכול תוך כדי כך).

שלום וברכה
אני שואלת אותך שאלה שצצה לי היום תוך התבוננות בילדה שלי בגן המשחקים.
אני מפנה את השאלה אליך מפני שאני רואה בך אדם חכם.
במקרה והשאלה אינה מדברת אליך, לא אקח את זה אישית.
ובכן, היינו בגן משחקים, וביתי בת החמש קצת השתעממה. היו שם עוד חברים שלה, אך כולם בנים, וכשהם ביחד היא לא מתחברת אליהם. לפתע הגיע אבא עם מגש של עוגת יומהולדת שנערכה לא רחוק, בכדי לחלק לכל הילדים בגן השעשועים. ראיתי את זה וחיפסתי אותה בעיניי כדי לשאול אותה אם גם היא רוצה עוגה. כשמצאתי אותה, ראיתי שהיא כבר רואה שלאחד מחבריה יש עוגה ביד. שאלתי אותה: "ג' את רוצה עוגה", ובעודי שואלת, שאל אותה גם האבא של אחד מהחברים, היא ענתה "לא", אך היה ברור שהיא כן רוצה. האב שאל אותה שוב, והראה לה מאיפה זה בא, והיא עדיין אמרה לא, אךך נדמה היה שהיא מצדיקה את ה"לא" הראשון שלה. אז הוא החליט בכל זאת לקחת עבורה עוגה, נתן לה אותה, והיא לקחה ואכלה. נשמע שאני מבלבלת לך את המוח, אך מה שלא עוזב אותי, זה החיוך שהיה לה. חיוך של מבוכה, של בושה, של חוסר ביטחון, ושל מודעות עצמית ובגרות, שלא אופייניים לגילה. או.קי, כל זה קלוזאפ של סייטואציה, שערכה כמה שניות, שאני צופה מהצד ורואה אותה, ורואה בה את עצמי, רואה את הפצע שלי. איך הוא הגיע אליה? חייה כל כך שונים משלי. איך לעזזל (סליחה על הביטויי) זה עבר עליה, הקטע של הבושה לקחת אוכל. ועכשיו השאלה: איך אני עושה לה תיקון? איך אני עושה לעצמי תיקון?