ביום רביעי החליטה להשאר בבית והיה ממש כייף. ראינו את היידי עם שירלי טמפל עם הרבה הפסקות לציצים לקטנה (מוקלט). סרט שהוא כולו המלצה לבאופן טבעי. ביום חמישי היא כבר החליטה שיותר כייף לנסוע לסבתא לבילוי יומי והיום שוב חזרה לגן - להשוויץ שנפלה לה שן ראשונה (כן, גם אצלינו @} )

חוט דנטלי -

ניסיתי לכוון אותה לפרדוקס הזה, שאם אתה נוסע אחורה בזמן אתה משנה משהו בעתיד. מה היה קורה לה לו אני הייתי נוסעת אחורה בזמן, ומביאה ילדים עם גבר אחר? עולמות מקבילים? העתיד נמחק? סיפרתי לה על סיפור מדע בדיוני שקראתי פעם, על סוכנות נסיעות שלוקחת אנשים אחורה בזמן, לספארי. יודעים שאיזה פיל תכף ימות ברעידת אדמה או משהו - אז מביאים לשם את הקבוצה והם צדים והורגים את הפיל, למשל. אבל מישהו מאבד את עשתונותיו ויורד מהשביל המיוחד, ומועך איזשהו חרק - ואז, כשהם חוזרים להווה, כל מיני דברים קטנים בעולם שונים, כולל תוצאות הבחירות.
זה לא שהיא אמרה משהו מדהים שאני יכולה לצטט, אבל היה דיאלוג, בחינה של השערות שונות, שאלות הבהרה, ובעיקר, יכולת לראות איך הגלגלים במוח שלה עובדים, ורק לקנא על היכולת המדהימה שיש רק לקטנים האלה, להפנים, לנתח, לעבד ולזכור.
וחוץ מזה, אם כבר מדברים עליה, היא נתנה היום לאבא שלה, בפעם השנייה תוך שבוע, לעקור לה את שן מתנדנדת בעזרת חוט ודלת, משהו שלי מעולם לא היה אומץ בשבילו. עכשיו יש לה חור חמוד כזה למעלה באמצע. אמרתי לאבא שלה שהוא מעניק משמעות חדשה למושג "חוט דנטלי".

מסעדה - ספרי על הריתוק!

גם אצלנו צריך סיטואציות מיוחדות בהן הגדול נפתח ומספר. לפעמים הוא יוזם: "אבא, תבוא להרדים אותי ונדבר על מה שהיה היום בבית הספר ואתה תספר לי סיפור על אבא שלך". איתי זה קצת יותר מורכב, הוא מספר פחות, ואני לרוב קצת יותר משעממת, אבל זה קורה גם.

לא בחינוך ביתי, ומזדהה במידה מסוימת.
מצאתי שצריך ליזום סיטואציות שבהן אין לה ברירה אלא להיות רק איתי, ואז היא מתחילה לדבר. נניח, אני מביאה/לוקחת אותה אל/מחברה ברגל במקום בנסיעה, כשהקטנצ'יק בהשגחת מישהו אחר. היתה תקופה שעשינו הליכות בערב יחד - אולי כשיגיע הקיץ נתחיל שוב.
היום היתה לנו רבע שעה כזאת. היא אמרה שהלוואי שהיתה לה מכונת זמן. להיות במצרים בתקופתו של משה, או להיות חוקרת דינוזאורים שחוזרת 65 מיליון שנה אחורה. העליתי בפניה כמה שאלות פילוסופיות/מעשיות הקשורות בחזרה בזמן ובאפשרות לשנות את העתיד. היה מרתק (-:

חגית, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, למרות שאני עדיין לבד עם הגדולה היחידה שלי, היא כבר בת 7 ויש לה את העולם שלה, והיא זקוקה לי מעט מאוד. ויותר מכך, כשהיא חוזרת הביתה מביה"ס היא רצה למטה להיות עם החברות (גם אצלנו אין דבר כזה ש.ב). וחוזרת שכבר חושך. בהתחלה זה באמת היה נורא מבאס. ונורא התגעגתי אליה, כי היו ימים שלמים שלא דיברנו.
א ב ל
כשניסיתי לשכנע אותה לבוא להיות איתי גיליתי שבעצם היא זקוקה לדברים אחרים עכשיו. אז שחררתי. לא מזמן היא חזרה אלי, היא יוזמת שיחות ופעילות משותפת ולא רוצה ללכת לישון בלילה כי לא היינו מספיק זמן ביחד...
משהו קורה לבנות סביב גיל 7 (לפי הפילוסופיה הסינית), הן מתבגרות ומשתנות, מפסיקות להיות התינוקת הקטנה שלנו, נהיות יותר עצמאיות.
זו תקופה נפלאה של פריחה והתפקיד שלנו כאמא משתנה וצומח איתן. נכון שמערכת היחסים נהיית פחות אינטנסיבית אבל גיליתי שיש משהו מאוד מספק ב"להשען אחורה" ולתת לילדה שלי לגלות את עצמה, בשבילה ובשבילי.

מקווה ששני הגרוש שלי תרמו פרספקטיבה חדשה.

מאז שהקטנה נולדה עולים בי געגועים לגדולה.
בהתחלה הייתי כולי נתונה לקטנה עם שאיפה לא לאבד את הקשר עם הגדולה - משימה בלתי אפשרית כמעט. אבא לקח על עצמו את הגדולה.
הקטנה גדלה ויש לי יותר זמן לשים לב לגדולה - אבל פתאום אני מרגישה שיש לה את העולם שלה - שהתחיל עוד לפני ההיריון שלי, החברים, העניינים, הטלויזיה - אין לה זמן לאמא.
היינו צמודות 6 שנים, היא היתה כל עולמי.
מעניין אותי אם גם לאמהות בחינוך הביתי יש הרגשה דומה. כי הנה היא חוזרת מביה"ס (בעצם מהגן, כי היא ילדת כיתה א' היחידה בביה"ס אז העדיפה להישאר עם החברים בגן) - ואין לי מה לדבר איתה! עוד מעט אני אתחיל לשאול אותה אם היא עשתה שיעורים! ( אין אצלינו כזה דבר) רק לצורך שיחה. לספר מה היה בגן היא מנדבת בקושי ומייד היא רצה לעיסוקיה או שכשהיא דווקא כן רוצה לדבר איתי הקטנה צריכה אותי ואני מרגישה שכל היום אני לא איתה ורק בלילה, כשהיא ישנה לידי ואני מלטפת לה את השיער אני חושבת שבעצם לא דיברתי איתה מספיק היום, לא הייתי איתה, לא חוויתי איתה ואני נורא עצובה בשבילה ובשבילי.

מדור אתגרים בהורות
מדור חינוך