לאחד?
עם להסתדר עם שני ילדים און עם הפרשי גיל בין ילדים

הי כולן, רציתי להיכנס להגיד תודה על התמיכה ולספר קצת כבר לפני כמה ימים, אבל כל פעם שהתיישבתי מול המסך מישהוא רוצה אותי...
אבל עכשיו החלטתי שאני |יד1| ולא סוגרת את הדף עד שאני מסיימת לכתוב.
הקטנה עלי במנשא אחר לילה קשה (יחי המנשא!אבל הגב שלי שבור), הבן זוג גונב שעת שינה, והגדולה-קטנה מסתובבת ובודקת בבית למה נידבק המגנט שהיא לקחה מהמקרר.
האמת היא שלא נעשה פשוט יותר. תודה פו על הקישור לדף [u][po]להסתדר עם שני ילדים[/po][/u] ניזכרתי שקראתי אותו כבר מזמן, שרק התחלנו לחשוב על הקטנה. חלק מהקושי נובע מכך שהגדולה עדיין ממש תינוקת, אני מניחה שגם מתי שילד גדול יותר עדיין קשה לו להבין שיש שינוי בבית, ושהוא לוקח חלק בשינוי.
אבל, למרות הקושי היא גם מפתיעה אותנו. אני עדיין מקבלת המון מהתסכול (מנשיכות היא עברה לצביטות) אבל ממש לא ניכנסת לעימותים. לא חייבים להתקלח, אפשר בקבוק במקום ארוחה, ואני בעצם מנסה לרדת לגובה הפיזי שלה כל הזמן. הרבה מהיום יום מתנהל על הריצפה, ככה היא גם יותר שותפה, וגם לי קל יותר פיזית כי היא כבר מזמן לא קלה. היא השתנתה מאד והפכה למאד עצמאית, ובבת אחת התחילה להתרומם וללכת, עדיין לא לבד, אבל כל החששות שלנו על האיחור בהליכה התפוגגו, וניראה שבקרוב היא תתחיל לצעוד.
קצת חבל לי על הגמילה מחיתולים שהיתה בשלבים מתקדמים, אבל ברור לי שגם זה יגיע, במיוחד מכיוון שהיא מגלה המון עניין בקקי של אחותה הפיצפונת, ומסמנת שהחיתול של עצמה מלא.

[u]אני ממש מקפידה להיות ביחד עם כל ילד, בלי אף אחד מהאחים כל יום[/u] אחלה המלצה, ואכן אני מקפידה על זה וזה מאד עוזר לי ולה. הכי כיף אמבטיות ביחד (אני איתה במים). גם הזמן לפני השינה מוקדש בלבד לה (זה היה זמן כיף גם לפני שהקטנטנה הגיעה).

[u]ולרחם גם על עצמך שאת לא יכולה לעשות הכל כי יש עוד דברים שאת צריכה לטפל בהם[/u] קשה לי להגיד שאני מרחמת על עצמי, אבל בהחלט יש רגעי ייאוש. בבוקר, הקטנה בוכה ואני לא יודעת למה, ואחרי שהחלפתי חיתול, בדקתי אם היא רעבה, ניענתי, הלכתי, ושום דבר לא עזר, הגדולה-קטנה הצטרפה לבכי עם מבט נעלב קשות. ניסיתי להסביר שיש לי רק זוג ידיים ושאני כבר מתפנה אליה, אבל בעצם רק רציתי להצתרף לבכי.

[u]את הבית לא ניקיתי מאז פסח, וכדי שלא ישלחו לי את מחלקת הרווחה הביתה אני לא אספר לך כמה זמן לפני כן לא ניקינו אותו.[/u] הבית לא מפריע לי, טוב לא לגמרי, אבל לא מבזבזת על זה אנרגיה. גם לפני שהפכנו להורים זה לא התריד אותנו, למרות שאתמול אחרי שהפיצפוציות נירדמו שטפתי בהנאה את הכלים. היה כל כך כיף להיות לבד מצד אחד, ולראות את הכיור מתרוקן מצד שני...מי היה מאמין שיום אחד זה יחשב אצלי כיף.

[u]הכי כיף לרחם על עצמי, ואף אחד לא ייקח את זה ממני![/u] מסכימה! :-) וברצינות, לפני כמה ימים, בלילה שהקטנה לא הצליחה/רצתה/הסכימה לישון ישבתי בחושך ובכיתי. היה משחרר, ואחר כך שתינו נירדמנו יותר בקלות.

ואכן אני יודעת שהקושי זמני, וכל יום הכל משתנה. שאני רואה את שתיהן ביחד הלב שלי מתמלא שמחה לחשוב על איך הן תגדלנה ביחד.

הי רויטל
אני עכשיו בשבוע 34 והקטנה (הגדולה שלי) בת שנה וחודש. בעקבות צירים מוקדמים נכנסתי לשמירת הריון לפני כשבוע , ופתאום גם הבנתי שאני ממש הולכת ללדת עוד ילד (ולא רק להיות שמנה ולטפל בקטנה), עובדה שאיכשהו התעלמתי ממנה עד עכשיו.. .
בעקבות השמירה שמתי את הקטנה במשפחתון עד הצהריים (שאז אמא שלי באה לעזור) ונראה לי שאני אשאיר אותה שם כמה זמן אחרי הלידה .
תודה על הדף הזה, כי עכשיו אני מכינה את עצמי שיהיה לא קל. ספרי עוד מה שלומך...

אני זוכרת את עצמי אחרי הלידה של אורי, השלישי שלי. מיכל היתה בת שנה וחמש, ויונתן בן שנתיים ו-7 חודשים.
אני זוכרת שפתחתי דף (שנמחק מאז מחוסר עניין לציבור) בשם [po]הצילו כל הילדים קטנטנים[/po]. כל כך חיפשתי תמיכה ושותפות לקושי שלי! התפלאתי לגלות עד כמה אני בודדה במערכה, ולכן אני מתעלה מעל הרצון להדחיק את התקופה וכותבת לך (())
אני זוכרת שמה שהבנתי בסופו של דבר הוא שהחיים מוצאים דרך (גם אם זו דרך חתחתים), ושאין פתרונות קסם לשום מצב ולשום בעיה עם ילדים ומשפחה. כל משפחה יוצרת מציאות מאוד ייחודית לה, ועליה למצוא את הדרך שלה.
כן עזרו לי כמה עצות טובות שאני זוכרת (כמו להכין תעסוקה לידי לילדים הגדולים כשאני מניקה את הקטן - ילד משועמם יחפש תשומת לב בכל דרך, לרוב שלילית, וילד עסוק לא מפריע). בכל זאת אני זוכרת את ההרגשה של הבדידות במצבי, ושל "אני הכי מסכנה בעולם, הכי קשה לי בעולם", ולכן אני מנסה לעודד אותך ב"צרת רבים חצי נחמה" :-)
מה שעוזר לי בימים הקשים (או יותר נכון בשעות הקשות במיוחד, כי הרי כל הימים הם קשים) זה המון לוותר לעצמי. אני מעדיפה לשים לילדים עוד סרט בווידאו מאשר להכריח את עצמי לעשות להם הפעלת צבעי גואש ואז להתעצבן על הלכלוך והטרחה ולצרוח עליהם כמו איזו אמא פסיכית מהגהינום. את הבית לא ניקיתי מאז פסח, וכדי שלא ישלחו לי את מחלקת הרווחה הביתה אני לא אספר לך כמה זמן לפני כן לא ניקינו אותו. בגדים אני מחליפה פעם ביום, אלא אם הילד נפל קומפלט לשלולית בוץ או משהו כזה, ומצעים ומגבות אני מחליפה פעם ב... (כנ"ל רשויות הרווחה) כדי לצמצם כביסות.
פעם אחת גיליתי איפשהו אמא לשלושה ילדים עם רווחים פחות או יותר כמו אצלנו, ואז אני זוכרת שנורא שמחתי לשמוע שהגדולים שלה בגן עד הצהריים, כלומר שאני עדיין במקום הראשון בתחרות הקושי המטורף ;-) הכי כיף לרחם על עצמי, ואף אחד לא ייקח את זה ממני!
חשוב לי להזכיר לך (כי את בטח יודעת ומבינה את זה) שהקושי הוא זמני, ושהרווח לילדים הוא עצום. מיכלי ויונתן היום ממש חברים טובים, אורי כבר מתחיל להצטרף לחבורה, וזה נהדר במיוחד בחינוך הביתי. אני עכשיו שוב בהריון, הרווח יהיה שנתיים הפעם (פששש...).

רויטל יקרה, אני מבינה לליבך, גם אצלי יש הפרש כזה בדיוק אם כי זה בין השלישי לרביעי כך שכל המערך המשפחתי הוא שונה אבל בין השלישי לשני יש שנתיים ומעל השלושה יש ילדה גדולה כך שאני מכירה את הצפיפות הבעיקר ריגשית הזאת... אז כמה מהבנותיי במישור הפרקטי, וזה כמובן רק מניסיוני האישי בלי להתיימר: לגדולה הקטנה שהיא בסך הכל תינוקת בת שנה ורבע מניסיוני צריך לתת את רוב תשומת הלב. אני הגעתי למיומנות מסויימת שהתינוק הנולד היה או על ציצי או על נינשא ואז מרבית תשומת הלב שלי היתה מופנית לגדול יותר. זה היה מלווה בהמון חום ומגע תוך כדי התייחסות מתונה לתינוק. כלומר לא הסתרנו את שמחתינו על התינוק החדש אלא הרבינו לדבר בשבח הילדים באוזני אחיהם "תראי איזו אחות גדולה ונפלאה וטובה יש לך.." אומרים לתינוקת הקטנטנה באוזניה של הגדולה ולהפך "טיזו תינוקת חמודה קיבלנו" לא בצורה מאולצת ואפילו באופן די אגבי אבל כך בונים מקום שהחיבה בבית היא מילולית וטבעית, מניסיוני זה טוב מאד בטווח המעט יותר ארוך וגם מאפשר להורים לנקות את רגשי האשם המסתתרים או הגלויים באשר ללקיחת הבילעדיות שהיתה לאח שהיה קודם. זה לפעמים מרגיש מאולץ בהתחלה אבל אחר כך האחים אצלינו ממש למדו לאהוב אחד את השני בפועל ולהיות ביחד בשמחה. חוץ מזה צריך ממש ללמוד להבין את הגדולה מהלב שלך, לא להיות כל כך מעורבבת איתה אלא בהתבוננות יותר צופה לראות שבאצת חייה השתנו לחלוטין ולתת לה את התמיכה שהיא צריכה. כדי לתמוך בילד למדתי שקודם כל צריך להפריד את עצמי ממנו ואחר כך להיות קשובה למה שהוא משדר במילים במעשים בהתנהגות בבית ולשאול על התנהגות בחוץ, איך הוא מרגיש פיזית, לאסוף את כל החלקים האלה וללמוד באמת מה הוא צריך, אחרי זה לתת לו את זה כמיטב היכולת ולרחם גם על עצמך שאת לא יכולה לעשות הכל כי יש עוד דברים שאת צריכה לטפל בהם - למשל בעצמך... ולעניין זה, כדי שיהיה לילדה יותר קל את חייבת לתת לעצמך זמן, רגש חם, מנוחה, מזון, וזמן עם בן זוגך, זה עוזר מאד לבית לשמור על חיוניותו ועל איזון יחסי. ודבר אחרון בינתיים למרות שיש לי עוד : אני ממש מקפידה להיות ביחד עם כל ילד, בלי אף אחד מהאחים כל יום. אפילו אם זה רק למעט זמן, זה זמן ששום דבר לא מאיים לקחת לו את המקום. הרבה הצלחה, תזכרי ברגעים שלא פשוט שילדים זה יותר שמחה מכל דבר אחר, אמנם צריך לטרוח מעט בשביל זה אבל זה אפשרי, וגם שהם גדלים ממש ממש מהר, קצת יותר מידי מהר לפי דעתי.

רויטל, שברת גם את את ליבי, מהזדהות, למרות שמצבי אחר לגמרי משלך, הקטן שלי בן 7.5, והגדולה בת 11. אבל- וזו התובנה שלי אלייך, גם אצלנו קשה. אמנם אין מה להשוות לקושי שלך, כי הם גדולים, ויכולים אפילו לעזור- בלזרוק טיטול לפח, ואפילו הגדולה יכולה להחזיק אותה כשאני עושה פיפי. אבל- הדמיון הוא בקינאה (הקטן- אמצעי מקנא מאוד מאוד מאוד, לקחו לו את המקום של "הקטן"), וגם, וזה נראה לי הכי חשוב- את אחרי לידה. אז קחי בחשבון שזו תקופת מעבר ושינויים לך ולכל משפחתך. והיי סלחנית כלפי עצמך וילדייך. כן, יש כעס וקינאה. פני להם מקום, הם לגיטימיים. אבל יש גם שימחה ואהבה לא? לאט לאט, ה"פאזל" יסתדר, את תראי...

... אין לי הרבה תובנות בשבילך... אצלי המרווחים בין הילדים גדולים (שלוש שנים +) ועדיין התקופה הראשונה קשה מאוד ומורכבת בכל מקרה. העצה היחידה שבאמתחתי היא , [b]מלא[/b] אהבה [b]וסלחנות[/b] לגדולה הלא כל כך גדולה, להמנע [b]ולוותר[/b] בעימותים...ואורך נשימה בידיעה שיום אחד שתקומו בבוקר פשוט תרגישו שהחיים חזרו קצת לאיזון.

ממליצה על הדף [po]להסתדר עם שני ילדים[/po]

אני אמא לשתי זאטוטות בהפרש של שנה ושלוש חודשים (הקטנה בת שבועיים).
הימים הראשונים בבית היו קסומים. הגדולה גילתה המון סקרנות, ליטפה ונענעה את הערסל, "עזרה" בהחתלה, והעסיקה את עצמה מתי שהיינו עסוקים בלי יד מכוונת מצידינו.
היום, שבועיים מאז החזרה הביתה, קצת קשה יותר. הקטנה תינוקת שלווה אבל כמו כל תינוק דורשת המון תשומת לב ולגדולה מאד קשה. או אולי יותר נכון להגיד שלי מאד קשה...
אין ממש קינאה אבל יש מצד הגדולה המון כעס כלפי שמתבטא בנשיכות (שהיו גם לפני אבל הרבה פחות), במבטים מאשימים (כן אני יודעת שזה קצת דבילי מצידי, אבל זה שובר לי את הלב), ורצון לבילעדות עלי.
כרגע כולנו בבית נהנים מחופשת לידה מישפחתית (גם אבא) מה שמעוד מקל, אבל הייתי רוצה לישמוע מנסיונכם על ההתמודדות. אני מרגישה שאני ניכנסת למצבים בהם אני והגדולה בעימות, ואני רוצה למצוא דרך לשחרר את המתח.