מיץ פטל, תסכימי איתי שיש קודים מסויימים במפגשים. כלומר אם תוציאי שקית במבה לילד שלך, כולם יהיו בשוק, הרי במפגשים אוכלים רק אוכל בריא ומלא.
אז זהו שלא . ממש לא מסכמה איתך על זה. כלומר רצוי ש... יהיה אוכל בריא, יהיה כך וכך...
אבל את זו שיודעת מה טוב לילדים שלך.
ובעיני באופן אישי לא נתקלתי ביחס עויין כלפי שקית במבה. זה אמנם עדיף על סוכריות גומי.

אני מרגישה שאת ממש בתקופה שאת מוציאה הרבה אנרגיה. ממש נאבקת. בשביל לשרוד את היום. (תקני אותי אם אני טועה). ואת ממש ראוייה לכל התמיכה שיש ולכל הפרגון שיש. ואם שקית במבה מצלה אותך בנסיעה אוכל להגיד לך רק
ואוו כמה שאת חכמה.את ממש יודעת לשמור על עצמך.

אני בהחלט מעדיפה ש"יתפסו אותי" מטיילת עם עגלה, מאשר ש"יתפסו אותי" מתייחסת באופן לא סימפתי
עוד אמא, ניסחת נפלא את סדר העדיפויות שלי. אני גם מעדיפה ילד שמח בגן ילדים (כי זה מתאים לו לשהות בגן ילדים) על ילד אומלל בבית (כי זה מתאים לי שיגדל בבית).

קומה ג, נכון, לשמחתי זה לא סותר.

אני בהחלט מעדיפה ש"יתפסו אותי" מטיילת עם עגלה, מאשר ש"יתפסו אותי" מתייחסת באופן לא סימפתי לילדה שפונה אלי
זה לא סותר

<קומה ג' מדברת מניסיון אישי>

אני חושבת שמשהו די ברור מתבטא בדף הזה: לגפנית וללא מעט אחרות (ואולי גם אחרים?) חשוב יותר מי האדם עצמו, ולא מה האידיאלים שלו...
כך אני מרגישה גם לגבי נושא ההורות: אני בטוחה שיש (ואף מכירה), משפחות שאינן דוגלות באידיאלים אקולוגיים וכו', וההורים הם פשוט אנשים נעימים עם היגיון בריא, וזה משתקף בילדים ובאווירה המשפחתית.
אני בהחלט מעדיפה ש"יתפסו אותי" מטיילת עם עגלה, מאשר ש"יתפסו אותי" מתייחסת באופן לא סימפתי לילדה שפונה אלי.

הרי במפגשים אוכלים רק אוכל בריא ומלא
זה תפס את עיני.
מה, באמת?
איפה?

בכלל במפגשים, בתחילת דרכי, חוויתי יחס מאוד לא נעים מאמא מסויימת, ויותר מכך, בתי שניגשה אליה היתה בת שנתיים בערך זכתה ליחס צונן לא פחות ואפילו גירשה אותה ממנה. כשמישהו מהצד הרים גבה, היא ענתה אני לא סימפטית לילדים של אחרים. אני מספרת את זה כי מאוד נעלבתי בשביל בתי הקטנה, וזה נשאר לי בראש כל הזמן איך היא בתמימותה ניגשת לאמא וזו מגרשת אותה, לא בנחמדות, מעל פניה.


מיץ פטל, תסכימי איתי שיש קודים מסויימים במפגשים. כלומר אם תוציאי שקית במבה לילד שלך, כולם יהיו בשוק, הרי במפגשים אוכלים רק אוכל בריא ומלא. אני אישית שונאת את החטיפים האלה ועל כך שנאתי את עצמי.
חייבת לספר משהו.
לבתי הקטנה קשה מאוד לשבת בכסא בטיחות, קשה לה להרדם בכסא ובכלל היא סובלת. כל נסיעה היא ממש סבל למשפחה. עוצרים כל רגע להנקה והרגעה מבכי היסרי, מנסים לשעשע כל הדרך וכלום לא עוזר.
השבוע התכוננו לנסיעה ארוכה. החלטתי לקנות "דובונים" ובמבה למקרה חירום בנסיעה ואמרתי לעצמי- אין עקרנות, המטרה מקדשת את האמעים וכו' ונחשו מה היה בנסיעה? היא נרדמה וישנה כל הדרך, גם בהלוך וגם בחזור. מה זה אומר? לא יודעת באמת, אבל הרגשתי צורך לספר.

מה זה להיות "באופן טבעי" ?

יש חיה כזו? לא ידעתי......

החיים שלנו הם רצף אחד גדול. וכל פבעם אנו בחלק אחר שלו. נעים עפ"י צרכי המציאות, הרצונות והשאיפות.
מה שאת מחפשת , אם הבנתי נכון היא תחושה של השתייכות.
של שייכות. זו תחושה סובייקטיבית..
ואת לגמרי יכולה לשנות את זה.


באופן אישי אני יכולה לספר לך שהיו בעבר גם תחושות דומות. בעיקר בתחילת ההורות. למפגש הראשון שבנו אליו התלבטנו אם להביא את העגלה וכלים חד פעמיים או שיגרשו אותנו בבעתה.
וכשהילד הלך לגן. הרגשתי כאלו עכשיו "בגדתי" בעקרונות התנועה.
כמובן שאלו חששות ותחושות (שבראי היום נראות לי אפילו מגוחחות) שבאים מתוך פחד מדחייה (אצלי ).
אבל אף אחד חיצוני לא יכול להגדיר את מי שאני. כי אני זו אני.
אף אחד לא יכול להגיד לי אם אני באופנית או לא (כי אני לא מכירה חיה כזו), פרט לעצמי.

גפנית את נהדרת!
אני זוכרת לפני שילדתי בחרתי להניק לפחות שנה את הפיצפוצ. ישבתי לילות שלמים וגם ימים (רק שבחושך זה הרבה יותר נורא) מניקה ובוכה. בוכה ומניקה.אבל לא הפסקתי להניק. מה פיתאום?? אני? הרי יש לי יעד. ובמקום להקשיב לקול הפנימי שאמר לי להפסיק המשכתי ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. היום אני מסתכלת על זה זה נראה כמו לרוץ מרתון ולא לגדל ילד (למרות שזה לפעמים דומה;-) ).
את נהדרת ותמשיכי להיות נהדרת גם אם את לוקחת את הילדה לגן בעגלה וגם אם הבית הפוך. את נפלאה.

העיקר שתהיי באופן רגוע ושמח
את לא לבד!!!
רוב הנשים כאן חוות דברים דומים,
ואפשר לראות את זה בתגובות שקיבלת.
עם המפגשים של "באופן" לא נעימים לך,אפשר להפגש עם אנשים טובים אחרים.

וגם עגלה כן או לא , עם האמא הבאופנית שמפחדת לפגוש אושיות מהאתר בדרך כשהיא עם עגלה, שם גם נולד הביטוי "משטרת באופן"

מכירה את זה - וידוי אני ''באופן טבעי'' מזוייפת ?

גפנית יקרה, לא הספקתי לקרוא את הדף כולו, אבל למה שהספקתי, בהחלט התחברתי, ואני אמא רק ארבעה חודשים!
בהריון היו פנטזיות על איך הייתי רוצה.... אבל לשמחתי, הקפדתי לשמור על ראש פתוח. איפהשהו הייתה לי תחושה, שאם לא הייתי סופרוומן עד היום, זה לא ישתנה פתאום עם בואו של תינוק לעולם. והמוטו שלי כרגע הוא: אם זה עובד בשביל שנינו (הפצפון ואני), אז זה טוב! הרי המצפון והמודעות לא נעלמו עם הלידה, וכן, כל פעולה מלווה בהרבה מחשבה מאחוריה. לכן אם בחרתי לפעול בדרך מסויימת (למשל - להשתמש במגבנים לחים), אני מרשה לעצמי להיות שלמה איתה. וכבר יצא לי לפגוש אמהות נוספות שראיית עולמן דומה לשלי, וגם הן משתמשות במגבונים.....ואם מישהו מרגיש צורך להעביר ביקורת באופן די נבזי על הדרך בה אני מגדלת את ילדי, הוא כנראה מלכתחילה לא מישהו שהייתי מעוניינת בחברתו.

כתבן לך כאן כל-כך הרבה דברים נהדרים, אני מוסיפה רק גדול של תמיכה .

אתן אומרות דברים כל כך חשובים. טוב לדעת שאני לא לבד.
איפה אתן נמצאות כשיש מפגשים

סתם לעניין הטלויזיה, הקטנה (שנה וחצי), לא מסוגלת לשבת שניה, תמיד בתזוזה (אני כותבת את זה בחיוך). טלויזיה לא מעניינת אותה בכלל. יש את הבדיחה הקבועה של החברים: שתמיד יודעים שמהרגע ששמים בייבי מוצארט יש 25 דקות פנויות- זוז! שיכנעו אותי, ניסיתי את הקלטת- לא מעניין אותה.

הימים משתפרים, הפסקתי ללכת עם עגלה כשצריך באמת להגיע לאיזה מקום, נוסעים באוטו גם לנסיעות קצרות. (נסיעות באוטו ליותר מ-10 דקות זו בכלל בעיה בפני עצמה- שאשמח לשמוע פתרונות יצירתיים עבורה).

זה לא הזמן לשמור על העקרונות - זה הזמן לשרוד.
את צודקת!

תנסי רק לשים לב שאת לא הופכת את "באופן טבעי" (איך שאת תופשת את זה) לרשימת מטלות שעליהן את מסמנת וי- שינה משותפת כן, חינוך ביתי- רק לקטנה, הנקה- עד גיל כזה וכזה. כי הביקורתיות הזו, אשר את מפנה כלפי עצמך, הינה אותה ביקורתיות שספגת מאחרות (עניין המגבונים)- ונשמע שאת מתייסרת משני הכיוונים.

יש נשים שלוקחות את עניין הבאופן טבעי לתחרות "מי יותר באופן טבעי" ולדעתי את צריכה להקשיב יותר לעצמך ולמצוא את הבאופן טבעי שלך. גם אם מה שאת צריכה זו חופשה זוגית של כך וכך זמן (בכוונה לא נוקטת במספר ימים) או אחה"צ שבו הבנות אוכלות במבה מול הטלוויזיה. זה בסדר זה לגיטמי. אנחנו חיים באלף השלישי הצרכים שלנו לא יכולים להיות זהים לאלו של אשה שכל מה שהיא הכירה היה השבט הקטן שלה ואורח החיים שהיא הכירה. יש לנו רצוות אחרים וצרכים אחרים וצריך למצוא מקום גם לכך.

זה לא הזמן לשמור על העקרונות - זה הזמן לשרוד.

כמה פשוט כמה נכון @}

בתור אחת שעברה משבר כזה לאחר לידת ילד שני - חוזרת על דברי אחרים - אני מאד מאד ממליצה להתחבר לדברים חיוביים כרגע על מנת לצאת מהמקום השלילי שאת נמצאת בו. אם מדובר על עייפות קשה (כמה אני מבינה אותך) וחוסר אנרגיה לחיות - מצאי זמן לישון או לנוח. אם אין לך עזרה אנושית - פשוט בלי את הבקרים בשכיבה על הרצפה. קומי רק כשאת חייבת. פזרי סביבכן צעצועים, הניקי בשכיבה, השתמשי בבייביסיטר מכני (וידאו/טלויזיה) לחצי שעה. זה לא הזמן לשמור על העקרונות - זה הזמן לשרוד. אני כל כך מאמינה שהילדות שלך זקוקות לדבר אחד גדול וחשוב - אמא שאכלה, שתתה, נחה ויש לה אנרגיות חיוביות לפזר. דאגי לעצמך - כל השאר יסתדר. נתתי לך טיפ בסיסי - אם מעניין אותך, תגידי ואספר לך עוד דברים שאפשר לעשות על מנת לעבור את התקופה הקשה הזו.

גפנית יקרה, כל כך מזדהה איתך. אני עם ילדה אחת, במקום מרוחק מאוד מהמשפחה (שעתיים וחצי נסיעה). ביישוב שאנחנו גרים אף אחד ממש לא בראש שלי, ירדו עליי קשות על ההנקה עד גיל שנתיים, על ההקפדה על האוכל. נסיתי להתחבר עם עוד אימהות, אבל גם כן כמוני כמוך - הילדים מברדקים, שוברים, פישפשו על הרצפה (עם חיתולים...) והופכים. ולי חשוב הסדר... עזרה בתשלום זה יקר לנו ולמען האמת גם לא כל כך מסתדר לי שמישהי מהיישוב תהיה בבית איתי ואחר כך זה יהיה נושא לשיחה על השבילים (כי אין כל כך מה לעשות). אני בניגוד אלייך כבר לא כל מקפידה על האוכל, בגלל שביזות קשה בעבודה אני כמעט כל יום מכינה פסטה. אתמול החלטתי שאני משנה את דרכיי והכנתי מג'דרה. אין לי עצה מעשית כל כך מלבד לא לכעוס על עצמך ולהחליט מה את משנה ובאיזה מחיר. אף אחד לא במקומך, לאף אחד אין את הקשיים שלך, לכל אחת יש את הקשיים שלה והסביבה והאמצעים שלה. הלוואי והיה לי מעין שבט, אבל אין.

גפנית יקרה -

מזדהה איתך מכל הלב. מצבי ותחושותי דומים מאד לעולה מתיאוריך. גם את חוסר הגבולות שציינת - "זכיתי" לחוות בגדול, לצערי, דבר שגרם לי להדיר את רגלי ממפגשי החינוך הביתי ולנתק את קשרי עם אנשים, שבמהותם הינם חיוביים בהחלט. פירטתי בכאב ומחקתי, בכל זאת זהו הדף שלך.

אני קוראת את הדברים המחכימים שנאמרים לך, אולי אלמד משהו. בהצלחה לשתינו.

_אני כבר גולשת לדברים אחרים. אני חייבת להוציא דברים מהלב. הקושי בגידול גורם לי להיות עייפה כל הזמן, ההתעורויות הרבות בלילה מתישות אותי וכל יום אני מחכה לשמונה בערב , כשאני נכנסת למיטה ומתכרבלת עם שתיהן.
אשמח לשמוע תובנות ועצות לחיים מעניינים יותר. אני מרגישה רע עם עצמי. איך מחזירים את הסבלנות שאבדה?_

חברה יקרה, אין מי שלא עובר דרך הקושי. לעיתים זה נדמה מתוך הכתוב פה באתר שכולנו כל היום בשאנטי - שוכבים על הגב, נהנים, לא עובדים, לא עיפים...... הכל זורם לו בקלות . ממש
ממש ממש לא. (בטח יש גם כאלו אבל בטח שאין להם זמן להיכנס לאתר כי הם עסוקים בלא לעשות כלום )
הפנטזיות על חיים ללא לחץ הן אלו שמלחיצות! הפנטזיות שאנחנו בונות על האימהות הטבעית מביאה איתה נפילות של ציפיות גבוהות מידי מהחיים שיהיו קלילים ללא התמודדות.
לדעתי אין דבר כזה.
גם לאחר שנעשתה הבחירה הראשונה ההגיונית, הרציונאלית שהולכת עם הלב השלם תבוא אחריה הבחירה במה שיקל עלינו ויטיב עימנו. אחרת מה? איך נגבה את הבחירה הזו? איך נצליח לשמר אותה אם לא נחפש להקל עליה ולעצב אותה כך שבאמת תתאים לנו?

היה לך קשה, עדיין קשה לך.. בחרת בדרך הנוחה (כי לא היתה לך טובה יותר באותו הזמן ) ואת לא שלמה איתה. מה היית רוצה שיקרה? מה כעת יעשה לך טוב?
את רוצה להיות עם הילדות בבית אבל חוששת מהקושי, או, את רוצה להרגיש טוב עם זה שהילדה הולכת לגן?
כל דרך נושאת בה פשרות. אני מרגישה שכרגע את זקוקה לטפל בעצמך כדי להתחזק לפני שתוכלי לקחת החלטה אמיתית, כזו שמקשיבה לאני הפנימי שלה.
את מרגישה רע עם עצמך, את יורדת על עצמך ונחלשת עוד ועוד. את האויב של עצמך.
תיראי איך את יכולה להקל על עצמך, קצת! תתחילי בדבר אחד.
תפנקי את עצמך, תעשי משהו רק בשבילך ותנסי להתחזק כי ממקום של חולשה ההחלטות נראות ומרגישות כמו חוסר ברירה ולא כמו בחירה.

את שופטת את עצמך חזק מידי. אני בטוחה שישנם לא מעט דברים שתוכלי להיות גאה בהם.
לכל אחד יש תקופות חלשות, וכל ירידה בסופה עליה!
אם תרצי באמת להתחבר כאן לאחת הקבוצות הקיימות אני בטוחה שתצליחי, ובכלל, בטח תצליחי בכל דבר שתירצי בו.

חשוב מאוד לשים גבולות להורים. ההורים צריכים לקחת אחריות על הילדים שלהם בכל נושא

hear, hear

אם ההורים טמבלים ולא מבינים שמה שעושים בביתם לא בהכרח אפשר להרשות בבית של חברים, יש לעזור להם לראות את האור.
"אבי, תשמע- תשים לב בבקשה שנורית לא תשפוך את הספגטי על השטיח. אם צריך, יש כסא אוכל או אפשר מעל הרצפה."
"גילה, ממש לא מתאים לי שהוא מוציא את כל החוברות מהמדף, לא בא לי שיקרעו."
וכד'.
או:
"קומו. קחו את הילדים שלכם. עופו לי מהבית."

וברצינות, הסכנה היחידה היא (בהנחה שהיינו מלאי טאקט אך ברורים) שהם לא יבואו יותר כי הם רואים עלבון בהגבלת תחום פיזור הספגטי של הצאצאים.
במקרה כזה, לפי נקודת מבטי, יש לברך על המוגמר.

< לא נעים לי = טרור עצמי >

משהו ששמתי לב הוא שבאופן טבעי נחשב אצל הרבה - ללא גבולות. ולא נעים לי לארח חסרי גבולות.
שמתי לב שאין לזה קשר לכן או לא באופן טבעי.
זה נפוץ במשפחות ישראליות.
חשוב למצוא את אלה ש"בראש שלך" ואותם לארח. ויש כאלה.

הילדים של החברים עושים מה שרוצים כולל להרטיב בבית, ללכלך לשבור צעצועים. משהו ששמתי לב הוא שבאופן טבעי נחשב אצל הרבה - ללא גבולות. ולא נעים לי לארח חסרי גבולות.

מנסיון לארח בבית או מנסיון של אחרים, חשוב מאוד לשים גבולות להורים. ההורים צריכים לקחת אחריות על הילדים שלהם בכל נושא. מה שנשבר, התלכלך, נרטב. זו באמת משימה גדולה ולא תמיד המארחים יכולים להגיד ולשים גבולות לאורחים. משימה לא פשוטה.

ברגע שאת שלמה עם הבחירה היומיומית שלך, אינך מתפנה לחשוב מה יגידו / יחשבו אחרים ("באופנים" או לא)
זהו, שאני לא שלמה עם הבחירה היומיומית. אני עושה זאת בגלל הנוחות שלי.

לארגן לנו "שבט".
ניסיתי. אבל כל נסיון כזה של חברים, הפך לנורא. הקטנה לא מצליחה לישון אם יש רעש וניהיית עצבנית. הילדים של החברים עושים מה שרוצים כולל להרטיב בבית, ללכלך לשבור צעצועים. משהו ששמתי לב הוא שבאופן טבעי נחשב אצל הרבה - ללא גבולות. ולא נעים לי לארח חסרי גבולות.

מפגשים: כשהילדים קטנים זה נחמד כשהם גדלים הם מדברים לא יפה ומעליבים וההורים לא נמצאים שם לתווך אלא אם שומעים בכי. הגדולה שלי לא הסכימה ללכת למפגשים יותר ומעדיפה להיות בבית לבד.

מעבר דירה: צעד גדול מידי עבורי. קירבה למשפחה חשוב לי מאוד.

עסקת חבילה : הטוב הרע הקשה והקל היופי והעצבים והשיעמום והעניין ועוד מלאן דברים שאיך שלא מסתכלת על זה הם החיים שלי ושוב- אני בחרתי ובוחרת בהם כל יום מחדש.

אכן כל מילה!

גפנית, ברגע שאת שלמה עם הבחירה היומיומית שלך, אינך מתפנה לחשוב מה יגידו / יחשבו אחרים ("באופנים" או לא)
התהיות ורגעי המשבר הן קרקע פוריה להקשבה לביקורת של אחרים.

צדיקות קלה
זה עושה נעים בגוף, לא?
אבל בואו לא ננסה להיות יותר צדיקים מהאפיפיור .....
(-:

לא מחפשת אישור, פשוט מתרחקת מהבאופנים והמפגשים . משתדלת לא להיות במקום שאנשים לא נעימים לי ומזלזלים במה ששונה מהם.

בסה"כ אמרתי שאני עושה הרבה דברים מתוך נוחות שלי על חשבון נוחות הילדים. ואני לא מרגישה טוב עם זה.

נראה לי שיש קשר בין שני הדברים. את לא מרגישה טוב עם הבחירות שלך ולכן קשה לך להרגיש בנוח עם אנשים (ואני אישית לא מכירה את ה באופנים ולכן יוצאת מנק' הנחה שהם אנשים רגילים (פחות או יותר P-: ) ) שחיים בדרך שהיית רוצה אבל קשה לך.

הרבה אנשים (באופנים או קונבנציונלים או אפילו אני ואת ) נוהגים לזלזל במה ששונה מהם. אני מניחה (בלי להכיר אותך.....) שתרגישי עליונות מסויימת או צדיקות קלה מול אמא שלא היניקה יום בחייה כי את יודעת שההנקה בריאה יותר.

כבר אמרו פה קודם, ככה זה המין האנושי - שופט, משווה, מתנשא...

תנסי לעשות שלום עם עצמך ולמצוא את הדרך שמתאימה לך. ואת החברים שמתאימים לך.

_ראית אם בדואית שחיה באוהל בחיים שבטיים ולא ישנה בלילה בגלל הנקה- ממש לא.
ראית ילד משבט באפריקה שתלוי רק באימו ולא יכול חצי שעה בלעדיה- ממש לא.
לאמהות שחיות באופן טבעי אין זמן לזה, יש להן הרבה מטלות, מגיל צעיר ילדיהם "מאולפים" והאם פנויה לעיסוקיה._
מניין כל זה?
בסרטים על השבט באפריקה הילד "תלוי" ועוד איך על אמו. כל הזמן.
תלוי פיזית, מילולית לגמרי.
היא עושה הכל כשילד תלוי עליה. זה בדיוק מה שרואים.
באחד הסרטים שראיתי וזכור לי יותר מאחרים, אמא אחת אמרה (כשהיא מתראיינת תוך כדי הנקה בישיבה על האדמה) שהיא מאוד עייפה, ומאוד כואב לה שהבעל שלה מכריח אותה לחתן את בתה הבכורה עם בעל משבט אחר, כי הילדה שלה כל כך עוזרת לה וכל כך טובה, ובלעדיה היא לא יודעת איך היא תסתדר.

לגבי הבדואית - ראיינת אותה?
כי במחקרים שעשו למשל באיטליה (לא באופן טבעי ולא נעליים) התברר שהאמהות הניקו המון פעמים בלילה.
אבל מה?
זה לא היה פקטור בשבילן. לא היה להן ערך מקודש של "השינה בלילה". הן מצאו את הדרך להשלים שעות שינה, ובאופן כללי לא היו מוטרדות משאלת השינה.
המסקנה היא, שהתינוקות בכל העולם יונקים בלילה.
לא יודעת מה עם הבדואים, אבל אצל שבטים אפריקאיים נמדדו כל 13 דקות במשך היממה.
השאלה אם האמא לא ישנה בגלל זה היא תלוית תרבות. כנראה, ככל שעצם העובדה הביולוגית הבסיסית הזאת גורמת לה יותר מצוקה, ככה היא תהיה יותר "מסכנה ולא ישנה בלילה בגלל הנקה". אז הפקטור כאן הוא לא התנהגות התינוק או ההנקה, אלא הרגשת האם והתמודדותה עם המציאות.
סתם, חומר למחשבה.

והייתי קוראת לו בשפת הגששים- איסרה בלוף
ישרא-בלוף...

ראית אם בדואית שחיה באוהל בחיים שבטיים ולא ישנה בלילה בגלל הנקה- ממש לא
מה באמת עושה הבדואית? שיטת החמש דקות?

מה זה באופן טבעי?
משפחה שילדיה בחינוך ביתי ויונקים עד גיל 3 אך גרים בוילה רבת חדרים - זה באופן?
ילד שלא יכול לצאת את חצר ביתו מכיוון שיש מכוניות-זה באופן?
ילדים שלא יכולים לזוז בלי אמא עד גיל 3-4 זה באופן?
אמהות עצבניות כי לא ישנו כל הלילה בגלל הנקות- זה באופן?
לא, ולא זה משהו שהחברה כאן בנתה והייתי קוראת לו בשפת הגששים- איסרה בלוף.
קבוצת אנשים כאן החליטה על איקס דברים שהם באופן טבעי- ח...ח...ח
ראית אם בדואית שחיה באוהל בחיים שבטיים ולא ישנה בלילה בגלל הנקה- ממש לא.
ראית ילד משבט באפריקה שתלוי רק באימו ולא יכול חצי שעה בלעדיה- ממש לא.
לאמהות שחיות באופן טבעי אין זמן לזה, יש להן הרבה מטלות, מגיל צעיר ילדיהם "מאולפים" והאם פנויה לעיסוקיה.
אגב באופן טבעי עם אינטרנט, טלוזיה, גז, תנור, וכו....
אז על מי אנחנו באים לעבוד?
אין דבר כזה באופן טבעי אחד.
כל משפחה בחורת את דרך חייה ומה שמתאים לה.
ולסיכום: (-: תבחרי את דרך החיים שהכי מתאימה לך ותקראי לה איזה שם שתבחרי.

גפנית, קראתי התלבטתי אם לכתוב ובחרתי שכן כי כל כך מבינה אותך על העייפות הגדולה על הלילות הלבנים שאחריהם מגיע עוד יום אינטנסיבי... ישנם לילות שבהם אני מתעוררת כל שעה עגולה מניקה את זו מנענעת את השניה מתעוררת בעצמי מתקשה להרדם והופ איך שנרדמת מתחילה שוב...
ואז- מפציע השחר וקצת אחר כך אני כבר בעיצומו של עוד יום שדורש ממני את כל כולי ועוד.

היו ימים, (וישנם כאלה), שהרגשתי שקורסת ובאחרים שרק שורדת - אבל עם הזמן הבנתי שבחרתי בחיים האלה-
בחרתי להוליד את בנותי בחרתי להיות איתן בבית בחרתי שהן יהיו אתי וכל זה הערבוביה הזו הינה עסקת חבילה : הטוב הרע הקשה והקל היופי והעצבים והשיעמום והעניין ועוד מלאן דברים שאיך שלא מסתכלת על זה הם החיים שלי ושוב- אני בחרתי ובוחרת בהם כל יום מחדש.

כי יכולתי לצאת לעבוד / יכולתי להעסיק עזרה ויכולתי עוד ים של דברים שהיו משנים את כל התמונה ויש עוד דברים שדווקא כן רוצה אבל הם לא אפשריים כרגע ומה שיש עכשיו זה הכי טוב במסגרת הנתונים הקיימים.
יכולה לומר ששואבת את כוחותיי מהשבתות המשותפות עם בן זוגי שלא הרבה בבית במשך השבוע, מהמשפחה של בן זוגי שנוסעת אליה במיוחד כי יש שם בית חם ואוהב שתמיד יכין לי ארוחה חמה ויאפשר לי לאכול אותה ברצף (כולל שתיה ), התחברתי עם נשים חמות וטובות שבאמת אוהבות אותי וממש לא מעניין אותן אם אני משתמשת במגבונים או לא (כך גם לגבי טיטולים שאר מרעין בישין) ועם אלו שהעבירו ביקורת חתכתי בגלל מלאי האנרגיה המוגבל.

בקיצור מה שרוצה לומר לך זה עניין הבחירה ושתקיפי את עצמך באנשים שחפצים בחברתך ובאושרך - עם או בלי מגבונים וכאלו.

בדיוק פה הקושי. ישנם לילות שלמים שאני על הרגליים ולמחרת צריכה להיות עם הילדים ועוד לילה ועוד יום ואז קורסים. אני לא חיה בשבט בו אני יכולה לנוח ושומרים לי על הילדים.
אכן, חלק מ"להיות עם הילדים" כולל מגוון של צורות חיים שמאפשרות לנו להיות נוכחות אך נחות.
ואם ה"ילדים" הם שני תינוקות (כאלה בני כמה חודשים, עוללים שזקוקים לטיפול אינטנסיבי, וכאלה בני שנתיים וכדומה, שעדיין זקוקים גם הם לטיפול אינטנסיבי) אז חיוני לגייס עזרה .
וגם זה עיקרון באופני:
לארגן לנו "שבט".
כי ככה אנחנו אמורות לחיות. בתוך שבט.
אם אין, אז לארגן משהו הכי דומה.
למשל, בייביסיטר איתנו בבית. למשל, בני משפחה (גיוס עזרה מכל סוג שאפשר לדמיין). למשל, ביקורים ארוכים אצל חברים שיש להם ילדים שמשחקים נפלא עם שלנו, בזמן שאנחנו יושבות ועוצמות עיניים. למשל, לשכור דירה בקיבוץ (במיוחד אם יש בו חדראוכל). למשל, לעבור לגור בשכנות קרובה לעוד משפחה באופנית. כל אלה פתרונות שאנשים פה באמת יזמו ויישמו.

להיות עם הילדים נקודה.
בדיוק פה הקושי. ישנם לילות שלמים שאני על הרגליים ולמחרת צריכה להיות עם הילדים ועוד לילה ועוד יום ואז קורסים. אני לא חיה בשבט בו אני יכולה לנוח ושומרים לי על הילדים.
אני רוצה להיות עם הבנות , אבל לא עושה זאת בגלל הקושי- ופה רע לי.

העיקרון הבאופני גורס להיות עם הילדים בבית
להיות עם הילדים נקודה.
לאו דווקא בבית.

לגבי הרבה אנשים הן אכן מנוגדות לשפיות. אנחנו לא חיים בשבט וההשארות עם הילדים לבד בבית לא מגיעה לרובנו באופן טבעי
אתה מבלבל את היוצרות: להיות עם הילדים בבית לבד זה לא עיקרון באופני, אלא נגזרת של החיים המערביים וצורת הדיור הנפרדת. העיקרון הבאופני גורס להיות עםהילדים בבית, אבל ככל האפשר להשתדל לעשות זאת בחברת המשפחה המורחבת (הרצף) או בהתערבות אינטנסיבית בקהילה (השבט).

מה שאמור להיות "נר לרגלינו" הוא טובת הילד (שלפעמים תלויה גם בטובת האם) ולא התאמה לקריטריונים באופניים או אחרים
מה פתאום? טובת הילד היא מטרתנו, והעקרונות הם נר לרגלינו (מספיק טוב? או שנתווכח על סמנטיקה? ).

והרי לכן עוד אחת שמחפשת את אישור החבורה
לא מחפשת אישור, פשוט מתרחקת מהבאופנים והמפגשים . משתדלת לא להיות במקום שאנשים לא נעימים לי ומזלזלים במה ששונה מהם. דרך אגב, ישנם גם כאלה בכיוון השני- שמעירים, לדוגמא,לגבי הנקה ממושכת- גם בחברתם אני משתדלת לא להיות.

יש לי עוד הרבה לכתוב- לא כרגע אולי יותר מאוחר. רק בגדול- "צרכנית מגבונים", לא הבנתי כל כך מה את רוצה להגיד. בסה"כ אמרתי שאני עושה הרבה דברים מתוך נוחות שלי על חשבון נוחות הילדים. ואני לא מרגישה טוב עם זה.

התפקיד של באופן (בעיני ועבורי!) הוא לערער על אורח החיים המקובל, להציב מעליו סימני שאלה ולהציג אלטרנטיבות. הבחירה אילו מהאפשרויות שמציג האתר "נכונות" ואלו מהן ליישם לא היא אישית של ההורים עבור עצמם ועבור ילדיהם. לא כל בחירה נכונה עבור כל משפחה (אפילו לא חינוך ביתי).

גפנית יקירה, אני מאמינה שכשקשה לנו צריך לעבור לשיטת ה"פָּרה פּרָה". בגלל שלסחוב רגשי אשם סוחט את שארית הכוחות שגם ככה אין לך. על כן, קחי כמה נשימות עם עצמך, עשי רשימה של כל מה שאת רוצה לשנות, ותקחי רק דבר אחד ו'תתלבשי' עליו. אין מצב בעולם שמתוך העייפות שלך תצליחי לשנו בו זמנית את הכל. זה רק יעצים את התסכול שאת חווה.
מתברר גם שאת קשה עם עצמך יותר מכל באופן ביחד. תפרגני לעצמך ותעשי רשימה של כל הדברים הטובים שאת עושה בשביל הילדות. את לא מספיק מעריכה את הדברים הטובים שאת עושה. תפנקי את עצמך במשהו שאת אוהבת כי את רק חצי שנה אחרי לידה. זה אומר שאת מותשת ואנרגטית קצת 'מחוקה'.
אני בטוחה שאת תעשי שינויים בתחומים שמתסכלים אותך, רק קחי את הזמן. אם את לא אוהבת שמישהו איתך בבית אז תתארגני על עזרה, אפילו לא להמון זמן, וצאי את להתאוורר. תעסיקי את עצמך באיך את, וקודם כל את, אוספת כוח. רק כשתרגישי שאת כבר לא נגעלת מעצמך סימן שיש לך אנרגיות לעוד שינויים מלבד אותו אחד שאישרתי לך
תמיד תמיד תוכלי לסַגל התנהגות יותר באופנית. אני מאמינה שיחסית היא טבועה בך. כרגע יש קושי, תעברי אותו ותוכלי למצוא את האיזון הנכון לך.
בהצלחה @}

ומצד שני רומז שכל הדרישות האלה מנוגדות לשפיות
לגבי הרבה אנשים הן אכן מנוגדות לשפיות. אנחנו לא חיים בשבט וההשארות עם הילדים לבד בבית לא מגיעה לרובנו באופן טבעי. ממספר דפים שנכתבו פה וגם מהכרות אישית שלי - בדרך כלל הקשיים שאמהות בחינוך ביתי חוות הרבה יותר גדולים מהקשיים של אמהות שנמצאות חלק מהיום בנפרד מהילדים.

מה שאמור להיות "נר לרגלינו" הוא טובת הילד (שלפעמים תלויה גם בטובת האם) ולא התאמה לקריטריונים באופניים או אחרים. המצב שגפנית תיארה למעלה לא נשמע טוב לה ולא לילדים, לא בגלל שהיא משתמשת במגבונים או בעגלה, ולמרות שהיא מבשלת אוכל בריא.

התפקיד של באופן (בעיני ועבורי!) הוא לערער על אורח החיים המקובל, להציב מעליו סימני שאלה ולהציג אלטרנטיבות. הבחירה אילו מהאפשרויות שמציג האתר "נכונות" ואלו מהן ליישם לא היא אישית של ההורים עבור עצמם ועבור ילדיהם. לא כל בחירה נכונה עבור כל משפחה (אפילו לא חינוך ביתי).

והרי לכן עוד אחת שמחפשת את אישור החבורה: "אנחנו אוהבים אותך גפנית אפילו שאת משתמשת במגבונים." כל כך הרבה נשים עברו את השלב הזה, של וידוי על חטאי המיינסטרים ובקשה לחותמת כשרות של רבנות באופן, שאפשר כבר לפתוח תת-נושא חדש בקטלוג האתר: "וידוי ומחילה - חטאי המיינסטרים נמחקים תמורת 70 ש"ח לחודש ןקריאת 30 פעם הֵייל-מרי, אופס, סליחה - הַייל חבר שופטי באופן" - זה יהיה הסעיף העמוס ביותר בדפים באתר. דפים מהסוג הזה בדיוק הולידו את המונח המתייוון "באופן לייט" ("רק 20 קלוריות ליום! ולנו זה משמין יותר!").
וכאן נכנסת גם השאלה כמה עמוד השדרה שלך חזק (או קיים), כי למיני פיצות שמחפשות כיוון ושולחות את הילדה לגן, אבל עדיין מראות לאנשים בסופר את האור ע"י כך שהן משתמשות במנשא, מציעות להניק תינוקות של אחרים על אפה וחמתה של אימם, ומתייצבות בעוז מול נושאי דגל החינוך הביתי בנושא הגן - לא ייעשה כל רע. לחסרות חוליות, שעושות את אותו הדבר בדיוק, אבל באות לבכות ולכפר ולפתוח דף אשמנו-חטאנו בבאופן - יהיו ודאי תגובות (אנונימיות) שיפשטו להן את העור.

הי גפנית
שימי לב לשעת הכתיבה
אני מתקתקת לך ביד אחת בשנייה מצמידה תינוק לציצי
אני אמא רק חודש אבל כבר הספקתי לעכל כמה פער יש בין לקרוא דפים בבאופן ולהגיד אני רוצה ככה ולא ככה בהריון לבין
באמת לחיות ככה את המציאות הפיזית ומה לעשות שיש עוד כמה ענינים בחיים חוץ מחיתולים ומזון בריאות
וגם אמא צריכה לאכול ולנוח וגם אם נדמה לך שזה כבר פינוק ולא צורך השרדותי, פרגני לעצמך פינוקים, מגיע לך מהכל
אני חושבת שמה שהילד שלי הכי צריך ממני
הרבה יותרמחיתול בד או חינוך ביתי זה אמא נינוחה שיכולה באמת להתפנות אליו ולהיות בשבילו
אני הלילה לקחתי אופטלגין בשביל השן הכואבת ואז הייתי סבלנית עם פיצקי בהנקת לילה נשנושית וארוכה
נכון שיכולתי לבחור פתרון טבעי יותר אבל לא עשיתי ואם משהו עוזר לנו אז כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
שולחת לך חיבוקים ומאחלת לך שמחה

גפנית יקרה,
כואב לקרוא. את שופטת את עצמך בחומרה גדולה כל כך, אוף!
כן, אני עדיין מניקה, כן, אני עדיין מבשלת אוכל בריא ומלא, כן, אנחנו עדיין ישנים כולם, כן, הקטנה גדלה כמעט בלי חיתולים בגיבוי חיתולי בד, כן, אני מנקה בחומרים אקולוגיים ביחד אבל..
אבל מה? אבל חיפשת דרך לחיות את היום יום בשפיות שמתאימה לך וגם שם יש קשיים? איזה מיינסטרים ואיזה נעליים. תיארת תינוקת שבבקרים לא מסכימה להכנס למנשא ואין לך אפשרות לחכות שהיא תלך ברגל אז את שמה אותה בעגלה בדרך לגן של הגדולה. אז מה? יש לך בית לנהל, את לא יכולה לעצב את כולו לפי דקויות עשה ואל תעשה של קהילת אינטרנט. ובאמת מעליב מה שתיארת על דיון המגבונים. לא מעליב באופן כללי, אבל מעליב לך, כי זה פרט לך בדיוק על מיתרי ה "אוי אני כל כך לא באופנית". נשמע שחיפשת חברה ותמיכה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.
אם את חייבת ציון, ולו לסיפוק של רגע, אני לא מכירה כמעט אף אמא שגם שולחת לגן וגם עדיין מניקה.. עדיין מבשלת אוכל בריא ומלא.. עדיין ישנים כולם.. הקטנה גדלה כמעט בלי חיתולים בגיבוי חיתולי בד...מנקה בחומרים אקולוגיים ביחד
אז כנראה שאת עשוייה מחומרים מאד לא עדריים. (וכנראה שלא צריכה עדר בשום מקום, גם לא בתוך "קהילת באופן טבעי")
אבל כן צריכה חברה נעימה ושיהיה לך כיף.

נראה לי שצריך לחפש איך את הופכת את פרוייקט הבוקר לנעים לך, קודם כל. זה בטוח ישפיע על הקטנה.
ומעבר לזה, את מוזמנת להוציא דברים מהלב. זה שעכשיו רע לא אומר שכל הזמן יהיה ככה. דברים משתנים.
כתבת על התעוררויות רבות בלילה. מנסיון של שנתיים כאלה, אני יודעת שדי בזה להפוך את החיים למדכדכים מאד. אולי את לא כזאת מגעילה (-: ופשוט עייפה נורא?

גפנית יקרה, תני לעצמך קצת קרדיט. לגדל ילדים זה לא קל גם בלי לעשות השוואות עם איך אחרים עושים את זה. תאמיני לי - לא רבים ההורים (ואני מאמינה שגם בקרב קהילת 'באופן') שמצליחים לגדל את ילדיהם בדיוק לפי איך שהם היו רוצים. אם תרצי או לא, את באינטראקציה עם העולם ומה לעשות - יש לפעמים גם פשרות איתו. ואת עושה מה שאת יכולה.
את מה שאת רואה בעיני האחרים, תעזבי בצד. את לא צריכה לאמוד את עצמך מול הקריטריונים של אף אחד אחר. אם קיבלת ביקורת על משהו שאת לא יכולה/לא רוצה לשנות - גלגלי עינים ועברי על זה הלאה. את לא חייבת כלום לאף אחד מחוץ למשפחתך.
מה שכן - רצוי שתגיעי להבנה עם עצמך, שגם אם חייך כיום הם לא האידאל שהיית רוצה לחיות, זה מה שאת יכולה כרגע, וקבלי את זה. פשוט - בגלל שלסחוב רגשי אשם סוחט את שארית הכוחות שגם ככה אין לך.
ובבקשה - המנעי מלהגדיר את עצמך 'מהסוג הגרוע ביותר'. זה לא טוב, לא לך ולא למיינסטרים החביב ...
וד"א - אני מזדהה לחלוטין עם הקטע של לשכור עזרה - גם לי יש את העכבות האלה (אני היחידה במשפחה עם כאלה עכבות). זה משהו שאולי שווה לך לנסות ולפתור עם עצמך, כי עזרה מתאימה בהחלט יכולה לשפר את חייך והרגשתך הכללית.
עוד
טלילה

כשנולדה הגדולה, גיליתי עולם נפלא ושונה מכולם סביבי. לא נפרדתי ממנה לרגע, הנקתי אותה כמה שנים , הגעתי למפגשים של חינוך ביתי ונהנתי מכל רגע.
כשהייתה בת שלוש, נולדה הקטנה. חצי שנה ראשונה ביחד עם שתיהן היתה קשה אבל קושי סביר.
אחרי חצי שנה קרסתי.
הגעתי למפגשים, שתיהן היו "תלויות" עלי וסבלתי מכל רגע ולאט לאט הפסקתי להגיע.

רשמתי את הגדולה לגן עירוני, ושלחתי אותה לשם בידיעה שיש שם אלימות מצד ילדים וחינוף קלוקל מצד הגננות. הנחמה היחידה היתה לי- שהיא נהנתה ללכת, והכירה חברים חדשים שהיו חסרים לה. (מהמפגשים לא יצאו חברויות).

נשארתי עם הקטנה בבית. עדיין היה לי קשה- היא בכתה המון וחות מלטפל בה לא הצלחתי לעשות כלום וזה תיסכל אותי מאוד.

היום, לצערי, התרחקתי מאוד מ"באופן טבעי". כן, אני עדיין מניקה, כן, אני עדיין מבשלת אוכל בריא ומלא, כן, אנחנו עדיין ישנים כולם, כן, הקטנה גדלה כמעט בלי חיתולים בגיבוי חיתולי בד, כן, אני מנקה בחומרים אקולוגיים ביחד אבל..

דבר גרר דבר, והתרגלתי לנוחות כשהגדולה בגן עד הצהרים ואולי אפשר להשלים שעות שינה עם הקטנה בבוקר אז אני מוצאת את עצמי משכנעת אותה בבוקר ללכת לגן. ובגלל שאני צריכה לקחת אותה לגן, והקטנה לא מסכימה להכנס למנשא ואין זמן שהיא תלך ברגל, אני אני די מכריחה אותה לשבת בעגלה ולפעמים מתעלמת מהבכי. ובגלל שהיא בוכה , אני עוצרת במכולת ב9:00 בבוקר וקונה לה זבל לאכול כדי שיהיה שקט.
אני מוצאת את עצמי מקטרת הרבה- כמה קשה לי מצד אחד, ומצד שני לא מוכנה לקחת עזרה, עוד מישהו איתי בבית?

אני נגעלת מעצמי. למה הפכתי.
לקחתי את הבנות לטיול בחיפה, לא התחברתי, ישבתי לבד, כל המכרים הוותיקים אמרו שלום קר וישבו בקבוצות קבוצות ואני הרגשתי פספוס, למה אני לא מתחברת אליכם?

אולי כי, כשמישהו חיפש מגבון, ואני הוצאתי ונתתי- ישר התחיל דיון כמה מגבונים זה איכס. נכון זה איכס אבל זה נוח.

אני כבר גולשת לדברים אחרים. אני חייבת להוציא דברים מהלב. הקושי בגידול גורם לי להיות עייפה כל הזמן, ההתעורויות הרבות בלילה מתישות אותי וכל יום אני מחכה לשמונה בערב , כשאני נכנסת למיטה ומתכרבלת עם שתיהן.

אשמח לשמוע תובנות ועצות לחיים מעניינים יותר. אני מרגישה רע עם עצמי. איך מחזירים את הסבלנות שאבדה?

לילה טוב