על ידי רן_אילני* » 17 ספטמבר 2006, 22:34
אז מעט על ההשקפה שלי בענייני חינוך. היא נובעת בין השאר מהיותי "גנֵן" בירושלים במשך שנתיים, מעבודה בהדרכה בבתי הספר - 7 שנים, מ- 7 שנים נוספות בגני הילדים במסגרת תכנית העשרה שכתבתי ("החדר הרך") ובעיקר מגידול חמשת ילדי.
אני מצרף כאן טכסט שהוא חלק מספר שכתבתי ועוד לא היתה לי התכוונות מספקת כדי להוציאו לאור. אשמח מאוד לתגובותיכם.
ג. חינוך
עין כרם כמו צויירה במכחולו של צייר מוכשר ברגעי השראה נדירים. השיפולים הירוקים של ההרים, הברושים הנישאים, האבנים העתיקות, השבילים המפותלים עוטי הירק, הכנסיות, המנזרים והמסגד עם המעין הנובע תחתיו, הכל אומר הוד ושקט והתבוננות. הבית בו אני מתגורר היה פעם אורווה כנראה. בזוויות התקרות המקומרות הענקיות שלו טבעות אליהן כנראה נקשרו הסוסים. בפסגת הקימור של התקרה המרכזית קרוע חלון עגול קטן המחדיר בלילות את אור הירח ברכות לחדר. בגינה הקטנה עץ תות עתיק שמניב את האדום האדום המלכלך והמפתה הזה בחדווה. כאן אני מסתגר ומחליט שכרגע אני עוסק אך ורק במה שאני אוהב באמת לעשות. לאחר תקופת הסטריה בה אני עובד בזה אחר זה בשליחויות בדאר, בפינוי צואה משירותי בור של מחנות צבא ובהתקנת מחיצות גבס באתרי בניה של מלונות אני מתיישב ומסרב לעסוק בכל דבר שאינו ממש מחובר למהות של מי שהנני. ואני עושה את הדבר שאני הכי אוהב לעשות, אני יושב מול הנייר הוגה מחשבות ומתרגמן למילים - תצורות דיו על הנייר. אין לי מושג מה עומד להכתב כרגע דרכי על הנייר הזה אבל אני נכנע לצורך ללא היסוס.
ספר החינוך
לכל אדם יש מרכז. זוהי אמת פשוטה שדרושים לפעמים חיים שלמים על מנת להבינה. אנחנו דומים למעגל עם נקודה במרכזו. המרכז שלנו תמיד נמצא במקום כלשהו, אנחנו מניעים אותו בקלות ממקום למקום ומכנים את התהליך "תשומת לב". זוהי תופעה רגעית. תשומת לבך יכולה לנוע כעת בעת הקריאה של הטקסט הזה בשבריר שניה לכוס שנשברה במטבח או לצעקה חדה מבחוץ. אבל את המרכז שלנו אנחנו חוזרים ותולים באופן קבוע בדברים חיצוניים כלשהם, כמעט בלי לשים לב לכך. אנחנו שמים את המרכז שלנו בתובנות דתיות כלשהן, או בתיאוריות מדעיות, או בפילוסופיה כלשהי ומכנים את התהליך "אמונה". כאשר המרכז שלנו נמשך בפתאומיות לאדם אחר ונשאר שם אנחנו מכנים את זה "התאהבות". כאשר הוא נשאר באופן קבוע תלוי בזולת אנחנו מכנים את זה "אהבה". יש אנשים שהמרכז שלהם נמצא בחומר כימי כלשהו, או אצל הרופא, או אצל הסבתא. אבל מטרת החיים להחזיר את המרכז פנימה אל עצמנו. להיות תלויים בעצמנו ולינוק ממקורות פנימיים. אין כל רע בקשרים עם החוץ אולם, באורח פרדוקסאלי רק אנשים שהציבו באופן עיקש את מרכזם בתוכם זוכים לקשרים אמיתיים עם הזולת, עם פילוסופיות ודתות, עם מדעים, עם הרופא ועם הסבתא.
מטרת הקיום לפתח מרכז פנימי יציב וכמו "נחום תקום" לחזור ולהתייצב מבפנים מול סערות החיים. זהו עיקר העיקרים.
החינוך המסורתי ראה את תפקידו להקנות ידע ומיומנויות משום שהידע הלך ותפס את מרכז ההוויה האנושית. החינוך הפך להיות ” subject matter oriented”.
אם לצייר סכמטית את המצב מדובר במעגל שבהיקפו מסתובבים מורה ותלמיד כאחד, כאשר במרכז המקודש נמצא הידע.
בשנות העשרים של המאה ה-20 החלה מהפכת החינוך הפתוח. א.ס. ניל האנגלי הקים את בית ספר סאמרהיל בו לא חייבו אף תלמיד לעשות דבר. הממד העיקרי אותו פיתחו בסאמרהיל היה מערכות יחסים של ידידות ואהבה בין בני אדם, בהן אדם מכבד אדם באשר הוא אדם ולא מפחית מכבודו בשל היותו צעיר יותר בשנים. למרכז החינוך נכנס הילד. את החינוך הפתוח הקלאסי מכנים “child oriented”. סכימטית מדובר במעגל במרכזו נמצא הילד ובהיקפו המחנך הקשוב לצרכי הילד וממלאם.
החינוך כולו כיום, בשלהי המאה ה-20 מדבר את שפת סאמרהיל, אולם ממשיך לנקוט בשיטות הסמכותיות הישנות ומקרין בעיקר בלבול.
החינוך ” subject matter oriented” נכשל משום שהילדים יצאו ממנו מדוכאים, חסרי מוטיבציה וחסרי מודעות לייחודם וליכולות הטמונות בהם. החינוך הפתוח הצטייר, בצדק, כאנושי, חם ואוהב. המהפיכה שהביא היתה נחוצה ובזמנה אולם, כיום בפרספקטיבה של יותר מיובל שנים של חנוך פתוח נראה שייתכן וגם החינוך ” child orianted” נכשל. משום שכמו ילדים של אם טרחנית מדי, המקריבה את עצמה למען ילדיה, הילדים בוגרי החינוך הפתוח לא זכו להכוונה ברורה כלשהי ובמקום ללמוד שהם בעלי ערך למדו שאין כל ערכים. רבים מהם מתוסכלים בשל אי יכולתם למצוא כוון בחיים ומתוסכלים בשל תחושת התסכול. משהו היה חסר, משהו ממשי, משהו שיחליף את הבלבול שהפך כמעט לאידאולוגיה בחינוך.
השאלה מולה היו צריכים להתמודד האידאולוגים של החינוך הפתוח – 'האם החינוך הפתוח פתוח גם לחשיבותם של גבולות?' נותרה ללא מענה.
ילדים, עד גיל מסויים, שמים את מרכזם, באופן טבעי, במבוגר. כך לומדים הילדים באמצעות חיקוי הוויתי. הם אינם מחקים בהכרח את ההתנהגויות החיצוניות של המבוגרים העיקריים סביבם, אלא נהיים כמותם, מבפנים. זהו מעין המשך טבעי של ההריון, מן הריון אנרגטי ארוך שנים. אם הדברים מתקדמים כשורה, בסביבות גיל שלוש עשרה, הילדים מחזירים את מרכזם פנימה ושם הוא נותר לתמיד. אלא שזוהי תמונה אופטימית שכמעט ואינה מתרחשת בעולמנו. מכוון והמבוגרים רובם אינם בעלי מרכז פנימי, אלא כאמור, שמים את מרכזם במשהו חיצוני להם, הילדים לומדים, בדרך החיקוי ההוויתי, לשים את מרכזם במשהו חיצוני להם כדרך חיים. באין מבוגר "ממורכז" סביבם אין להם כל דרך ללמוד כיצד "למרכז" את עצמם פנימה. מבלבל מכולם הוא המבוגר מלא הכוונות הטובות כרימון, איש החינוך הפתוח הרדיקאלי. אדם מוזר וחביב זה שם את מרכזו בילד עצמו. הילד האומלל יוצא מבולבל לגמרי. בחיקוי הוויתי של מבוגר כזה לא רק שאינך לומד לשים את מרכזך בתוכך פנימה אלא מרכזך הוא משהו שבהגדרה ממש אין לו מרכז משל עצמו. אתה לומד להיות צל של צל.
הכתיבה הזו נובעת מאיזה מקום מוזר של וודאות פנימית. יש כאן מידע חד משמעי בנושאים די מעורפלים ומופשטים ועדיין זה נדמה בהיר לגמרי. זה נובע מבפנים בתחושה של ידיעה, ללא עוררין. הנייר סופג הכל בשתיקה.
האידאל החינוכי של ספר זה הוא מבוגר "ממורכז" הנמצא כחלק מגדילתו ומשליחותו בעולם עם ילדים. האם זהו מבוגר העסוק רוב הזמן בעצמו, דוגמת אמא צעירה המסוגלת לטפח את עצמה מול הראי במשך שעות ולבלות את שאר היום בשיחות רכילות עם חברות, או אולי אותו אבא טיפוסי העושה למען עצמו בשליחויות רחוקות ופשוט אינו מגיע הביתה? או פשוט הורה שאינו מאפשר לילדים כניסה לעולמו המסוגר השייך רק אליו? האין אלה מבוגרים "ממורכזים"? האם זהו האידאל החינוכי המוצג כאן? מובן שלא. המבוגרים בדוגמאות למעלה הם בדיוק מבוגרים חסרי מרכז פנימי. הם כל כך חסרים אותו שהם תולים את רוב חייהם בדימוי החיצוני שלהם, במה יגידו עליהם האחרים, בבריחה ל'קריירה' שבה אין צורך להתמודד עם שאלות מהותיות של הורות, קשרים ורגשות. מבוגר בעל מרכז פנימי הוא האדם הפנוי ביותר ליצירת קשר משמעותי עם ילד ועם כל אדם אחר. הוא פנוי משום שהוא אינו עסוק במילוי החלל החסר בו במשהו חיצוני. הוא מזמין את האחרים להשתתף במעשיו משום שאינו חושש מהשפעתם עליו או מהצלחה או כישלון של מעשיו. הכישלון או ההצלחה אינם חשובים משום שעצם העשייה היא הענין. אין צורך לפצות על שום חסר פנימי בהערכה על ידי "הצלחה".
אדם ממורכז הוא מחנך טבעי משום שהמסר העובר דרכו הוא המסר החשוב ביותר – משמעות החיים למצוא את עצמך בתוכך. זה עובר דרכו בכל דבר בו הוא עוסק. הוא אינו שוטף כלים כדי שיהיו נקיים. הוא שוטף כלים כי זה כיף לשטוף כלים ולשטוף רצפות ולסדר את הארון ולקנות במכולת וללכת למשרד הפנים לחדש את הדרכון כדי לרדת לסיני. וכאשר הוא מחכה לתורו במשרד הפנים הוא אינו עסוק בלהיות במקום אחר ולכעוס אלא בליצור קשרים עם אלה שיושבים וממתינים סביבו, לספר להם בדיחות, לשאול אותם על החיים שלהם ולדבר על משמעותם. ילדים הם פרטנרים טבעיים של אדם ממורכז משום שהם מוצאים שקט ושלווה סביבו והם נעשים שקטים ושלווים סביבו משום שילדים משקפים את המצב ההוויתי בו נמצאים המבוגרים שסביבם וכאן מה שיש לשקף הוא שקט. השקט הזה אינו אדישות או חוסר מעש, זהו שקט דינאמי מאין כמוהו. הוא דומה יותר מכל דבר אחר לשקט שבלב הסערה, לעין הסערה, המקום השקט ביותר בעולם אבל הדינאמי ביותר. עין הסערה נמצאת תמיד בתנועה, אבל תמיד שקט שם. החיים הם סערה והשתנות מתמדת, תנועה וחילופי עונות ללא הרף, כל מנוחה היא מנוחה יחסית בלבד והאדם הממורכז נע עם החיים ללא קושי משום שאין לו חשש לאבד את אחיזתו, משום שאין לו צורך להיאחז בדבר. החינוך החדש, האותנטי ילמד לשים את מרכז ההויה החינוכית, במבוגר, בצמיחתו ובהתפתחותו הפנימית, בהיהפכות שלו לאדם שלם יותר ויותר, מתוך ידיעה שצמיחת הילדים נובעת באופן טבעי מכאן.
אדם יכול ללמד נושא לילדים רק כאשר הנושא מענין אותו באמת. מורה המשעמם את עצמו ישעמם את הילדים אותם הוא מלמד. רק אהבה וחיבור אמיתי לדבר יכולים ללמד.
אז מעט על ההשקפה שלי בענייני חינוך. היא נובעת בין השאר מהיותי "גנֵן" בירושלים במשך שנתיים, מעבודה בהדרכה בבתי הספר - 7 שנים, מ- 7 שנים נוספות בגני הילדים במסגרת תכנית העשרה שכתבתי ("החדר הרך") ובעיקר מגידול חמשת ילדי.
אני מצרף כאן טכסט שהוא חלק מספר שכתבתי ועוד לא היתה לי התכוונות מספקת כדי להוציאו לאור. אשמח מאוד לתגובותיכם.
ג. חינוך
עין כרם כמו צויירה במכחולו של צייר מוכשר ברגעי השראה נדירים. השיפולים הירוקים של ההרים, הברושים הנישאים, האבנים העתיקות, השבילים המפותלים עוטי הירק, הכנסיות, המנזרים והמסגד עם המעין הנובע תחתיו, הכל אומר הוד ושקט והתבוננות. הבית בו אני מתגורר היה פעם אורווה כנראה. בזוויות התקרות המקומרות הענקיות שלו טבעות אליהן כנראה נקשרו הסוסים. בפסגת הקימור של התקרה המרכזית קרוע חלון עגול קטן המחדיר בלילות את אור הירח ברכות לחדר. בגינה הקטנה עץ תות עתיק שמניב את האדום האדום המלכלך והמפתה הזה בחדווה. כאן אני מסתגר ומחליט שכרגע אני עוסק אך ורק במה שאני אוהב באמת לעשות. לאחר תקופת הסטריה בה אני עובד בזה אחר זה בשליחויות בדאר, בפינוי צואה משירותי בור של מחנות צבא ובהתקנת מחיצות גבס באתרי בניה של מלונות אני מתיישב ומסרב לעסוק בכל דבר שאינו ממש מחובר למהות של מי שהנני. ואני עושה את הדבר שאני הכי אוהב לעשות, אני יושב מול הנייר הוגה מחשבות ומתרגמן למילים - תצורות דיו על הנייר. אין לי מושג מה עומד להכתב כרגע דרכי על הנייר הזה אבל אני נכנע לצורך ללא היסוס.
ספר החינוך
לכל אדם יש מרכז. זוהי אמת פשוטה שדרושים לפעמים חיים שלמים על מנת להבינה. אנחנו דומים למעגל עם נקודה במרכזו. המרכז שלנו תמיד נמצא במקום כלשהו, אנחנו מניעים אותו בקלות ממקום למקום ומכנים את התהליך "תשומת לב". זוהי תופעה רגעית. תשומת לבך יכולה לנוע כעת בעת הקריאה של הטקסט הזה בשבריר שניה לכוס שנשברה במטבח או לצעקה חדה מבחוץ. אבל את המרכז שלנו אנחנו חוזרים ותולים באופן קבוע בדברים חיצוניים כלשהם, כמעט בלי לשים לב לכך. אנחנו שמים את המרכז שלנו בתובנות דתיות כלשהן, או בתיאוריות מדעיות, או בפילוסופיה כלשהי ומכנים את התהליך "אמונה". כאשר המרכז שלנו נמשך בפתאומיות לאדם אחר ונשאר שם אנחנו מכנים את זה "התאהבות". כאשר הוא נשאר באופן קבוע תלוי בזולת אנחנו מכנים את זה "אהבה". יש אנשים שהמרכז שלהם נמצא בחומר כימי כלשהו, או אצל הרופא, או אצל הסבתא. אבל מטרת החיים להחזיר את המרכז פנימה אל עצמנו. להיות תלויים בעצמנו ולינוק ממקורות פנימיים. אין כל רע בקשרים עם החוץ אולם, באורח פרדוקסאלי רק אנשים שהציבו באופן עיקש את מרכזם בתוכם זוכים לקשרים אמיתיים עם הזולת, עם פילוסופיות ודתות, עם מדעים, עם הרופא ועם הסבתא.
מטרת הקיום לפתח מרכז פנימי יציב וכמו "נחום תקום" לחזור ולהתייצב מבפנים מול סערות החיים. זהו עיקר העיקרים.
החינוך המסורתי ראה את תפקידו להקנות ידע ומיומנויות משום שהידע הלך ותפס את מרכז ההוויה האנושית. החינוך הפך להיות ” subject matter oriented”.
אם לצייר סכמטית את המצב מדובר במעגל שבהיקפו מסתובבים מורה ותלמיד כאחד, כאשר במרכז המקודש נמצא הידע.
בשנות העשרים של המאה ה-20 החלה מהפכת החינוך הפתוח. א.ס. ניל האנגלי הקים את בית ספר סאמרהיל בו לא חייבו אף תלמיד לעשות דבר. הממד העיקרי אותו פיתחו בסאמרהיל היה מערכות יחסים של ידידות ואהבה בין בני אדם, בהן אדם מכבד אדם באשר הוא אדם ולא מפחית מכבודו בשל היותו צעיר יותר בשנים. למרכז החינוך נכנס הילד. את החינוך הפתוח הקלאסי מכנים “child oriented”. סכימטית מדובר במעגל במרכזו נמצא הילד ובהיקפו המחנך הקשוב לצרכי הילד וממלאם.
החינוך כולו כיום, בשלהי המאה ה-20 מדבר את שפת סאמרהיל, אולם ממשיך לנקוט בשיטות הסמכותיות הישנות ומקרין בעיקר בלבול.
החינוך ” subject matter oriented” נכשל משום שהילדים יצאו ממנו מדוכאים, חסרי מוטיבציה וחסרי מודעות לייחודם וליכולות הטמונות בהם. החינוך הפתוח הצטייר, בצדק, כאנושי, חם ואוהב. המהפיכה שהביא היתה נחוצה ובזמנה אולם, כיום בפרספקטיבה של יותר מיובל שנים של חנוך פתוח נראה שייתכן וגם החינוך ” child orianted” נכשל. משום שכמו ילדים של אם טרחנית מדי, המקריבה את עצמה למען ילדיה, הילדים בוגרי החינוך הפתוח לא זכו להכוונה ברורה כלשהי ובמקום ללמוד שהם בעלי ערך למדו שאין כל ערכים. רבים מהם מתוסכלים בשל אי יכולתם למצוא כוון בחיים ומתוסכלים בשל תחושת התסכול. משהו היה חסר, משהו ממשי, משהו שיחליף את הבלבול שהפך כמעט לאידאולוגיה בחינוך.
השאלה מולה היו צריכים להתמודד האידאולוגים של החינוך הפתוח – 'האם החינוך הפתוח פתוח גם לחשיבותם של גבולות?' נותרה ללא מענה.
ילדים, עד גיל מסויים, שמים את מרכזם, באופן טבעי, במבוגר. כך לומדים הילדים באמצעות חיקוי הוויתי. הם אינם מחקים בהכרח את ההתנהגויות החיצוניות של המבוגרים העיקריים סביבם, אלא נהיים כמותם, מבפנים. זהו מעין המשך טבעי של ההריון, מן הריון אנרגטי ארוך שנים. אם הדברים מתקדמים כשורה, בסביבות גיל שלוש עשרה, הילדים מחזירים את מרכזם פנימה ושם הוא נותר לתמיד. אלא שזוהי תמונה אופטימית שכמעט ואינה מתרחשת בעולמנו. מכוון והמבוגרים רובם אינם בעלי מרכז פנימי, אלא כאמור, שמים את מרכזם במשהו חיצוני להם, הילדים לומדים, בדרך החיקוי ההוויתי, לשים את מרכזם במשהו חיצוני להם כדרך חיים. באין מבוגר "ממורכז" סביבם אין להם כל דרך ללמוד כיצד "למרכז" את עצמם פנימה. מבלבל מכולם הוא המבוגר מלא הכוונות הטובות כרימון, איש החינוך הפתוח הרדיקאלי. אדם מוזר וחביב זה שם את מרכזו בילד עצמו. הילד האומלל יוצא מבולבל לגמרי. בחיקוי הוויתי של מבוגר כזה לא רק שאינך לומד לשים את מרכזך בתוכך פנימה אלא מרכזך הוא משהו שבהגדרה ממש אין לו מרכז משל עצמו. אתה לומד להיות צל של צל.
הכתיבה הזו נובעת מאיזה מקום מוזר של וודאות פנימית. יש כאן מידע חד משמעי בנושאים די מעורפלים ומופשטים ועדיין זה נדמה בהיר לגמרי. זה נובע מבפנים בתחושה של ידיעה, ללא עוררין. הנייר סופג הכל בשתיקה.
האידאל החינוכי של ספר זה הוא מבוגר "ממורכז" הנמצא כחלק מגדילתו ומשליחותו בעולם עם ילדים. האם זהו מבוגר העסוק רוב הזמן בעצמו, דוגמת אמא צעירה המסוגלת לטפח את עצמה מול הראי במשך שעות ולבלות את שאר היום בשיחות רכילות עם חברות, או אולי אותו אבא טיפוסי העושה למען עצמו בשליחויות רחוקות ופשוט אינו מגיע הביתה? או פשוט הורה שאינו מאפשר לילדים כניסה לעולמו המסוגר השייך רק אליו? האין אלה מבוגרים "ממורכזים"? האם זהו האידאל החינוכי המוצג כאן? מובן שלא. המבוגרים בדוגמאות למעלה הם בדיוק מבוגרים חסרי מרכז פנימי. הם כל כך חסרים אותו שהם תולים את רוב חייהם בדימוי החיצוני שלהם, במה יגידו עליהם האחרים, בבריחה ל'קריירה' שבה אין צורך להתמודד עם שאלות מהותיות של הורות, קשרים ורגשות. מבוגר בעל מרכז פנימי הוא האדם הפנוי ביותר ליצירת קשר משמעותי עם ילד ועם כל אדם אחר. הוא פנוי משום שהוא אינו עסוק במילוי החלל החסר בו במשהו חיצוני. הוא מזמין את האחרים להשתתף במעשיו משום שאינו חושש מהשפעתם עליו או מהצלחה או כישלון של מעשיו. הכישלון או ההצלחה אינם חשובים משום שעצם העשייה היא הענין. אין צורך לפצות על שום חסר פנימי בהערכה על ידי "הצלחה".
אדם ממורכז הוא מחנך טבעי משום שהמסר העובר דרכו הוא המסר החשוב ביותר – משמעות החיים למצוא את עצמך בתוכך. זה עובר דרכו בכל דבר בו הוא עוסק. הוא אינו שוטף כלים כדי שיהיו נקיים. הוא שוטף כלים כי זה כיף לשטוף כלים ולשטוף רצפות ולסדר את הארון ולקנות במכולת וללכת למשרד הפנים לחדש את הדרכון כדי לרדת לסיני. וכאשר הוא מחכה לתורו במשרד הפנים הוא אינו עסוק בלהיות במקום אחר ולכעוס אלא בליצור קשרים עם אלה שיושבים וממתינים סביבו, לספר להם בדיחות, לשאול אותם על החיים שלהם ולדבר על משמעותם. ילדים הם פרטנרים טבעיים של אדם ממורכז משום שהם מוצאים שקט ושלווה סביבו והם נעשים שקטים ושלווים סביבו משום שילדים משקפים את המצב ההוויתי בו נמצאים המבוגרים שסביבם וכאן מה שיש לשקף הוא שקט. השקט הזה אינו אדישות או חוסר מעש, זהו שקט דינאמי מאין כמוהו. הוא דומה יותר מכל דבר אחר לשקט שבלב הסערה, לעין הסערה, המקום השקט ביותר בעולם אבל הדינאמי ביותר. עין הסערה נמצאת תמיד בתנועה, אבל תמיד שקט שם. החיים הם סערה והשתנות מתמדת, תנועה וחילופי עונות ללא הרף, כל מנוחה היא מנוחה יחסית בלבד והאדם הממורכז נע עם החיים ללא קושי משום שאין לו חשש לאבד את אחיזתו, משום שאין לו צורך להיאחז בדבר. החינוך החדש, האותנטי ילמד לשים את מרכז ההויה החינוכית, במבוגר, בצמיחתו ובהתפתחותו הפנימית, בהיהפכות שלו לאדם שלם יותר ויותר, מתוך ידיעה שצמיחת הילדים נובעת באופן טבעי מכאן.
אדם יכול ללמד נושא לילדים רק כאשר הנושא מענין אותו באמת. מורה המשעמם את עצמו ישעמם את הילדים אותם הוא מלמד. רק אהבה וחיבור אמיתי לדבר יכולים ללמד.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות