ענת,
ומי אינו יודע מהו חטא ?
שהרי הרע נמצא בטוב והטוב ברע. ורק לפני זמן קצר נדרשתי עם חברי לענין השאלה: האם בתוך הטוב יש רע ?
( שהרי ברע יש הרבה טוב. ואפילו בבחינת רע= חבר, או ער ומתעורר ועוד כהנה ענינים)
וגילינו במשחקי גימטריה כי טוב= 17 וחט= 17 ו"משום מה" נחה שם א', שלא הוגים אותה כלל, והיא מעבירה את ה"חט" ל"חטא" בגימטריה ח"י.
וכל זאת נולד מסיפור על בדואי, שהחליט להוריש ל 3 בניו את כל גמליו. בערוב ימיו זמן אותם אליו, והודיע להם בזו הלשון: " אתם תירשו את 17 גמלי. אתה בני הגדול תקבל מחצית מגמלי. אתה בני השני תקבל שליש מגמלי, ואתה בני הצעיר תקבל תשיעית מגמלי. שמחו הבנים על כך שאביהם חסך להם ריבים מיותרים, ופנו לדרכם. "
"כל כלב ביג' יומו", וגם יומו של הבדואי הזקן הגיע. או אז נתקלו בניו בבעיה מתימטית רצינית ביותר. אפילו ראש החוג למתימטיקה באונ' בן גוריון בבאר שבע לא סייע בידם וקבע נחרצות: " 17 הוא מס' ראשוני המתחלק ב1 או בעצמו "
עצובים ומדוכאים חזרו בניו של הבדואי לשבט. הם נזכרו בזקנה אחת שתמיד אמרו עליה:" שרשים טובים צומחים בפתח אהלה." לעת ערב הגיעו אליה 3 הבנים, ופרשו בפניה את בעיתם הקיומית. הזקנה הקשיבה, הפנימה, ראתה מה שראתה, ואמרה: " אין לי פתרון עבורכם. איני יודעת כיצד לחלק את הירושה ביניכם עפ"י מצוות אביכם ".
כבשו הבנים את פניהם בקרקע ופנו לפתח אהלה. אבל אז המשיכה הזקנה כמו כלל לא עצרה את היגדה הקודם:
" ...אבל יש לי גמל אחד בחוץ. אינו צעיר בריא ורענן כ 17 הגמלים של אביכם. אבל אולי הוא יסייע בפתרון הבעיה."
לקחו הבנים את הגמל הזקן, הודו, ונפרדו מהזקנה.
כעת היו להם 18 ח"י גמלים, ובהגיעם לאהל אביהם המנוח נתבררה להם כל תמונת חלוקת הירושה:
הגדול אמר: " הרי אני נוטל מחצית- 18:2=9 " ט'
האמצעי אמר: "הרי אני נוטל שליש- 18:3=6 " ו'
והקטן אמר: הרי אני נוטל תשיעית- 18:9=2 " ב'
סה"כ=17= טוב.
או אז נשארו הבנים עם הגמל השמונה עשרה (ח"י ), וכאיש אחד גרסו: " נשיב אותו לזקנה, שכה סייעה בפתרון הענין"

כולנו לפעמים מחפשים בחיינו את ה"גמל ה18 " אולי אנו צריכים לעבור ממשמעות טו"ב להווית ח"י.

ועוד א' + ח' + ד' = י"ג. י"ג עיקרים שיוצרים אחדות. שוב ריבוי שמביא לאחד.

מיהו האחד מהו האחד. זאת נשאיר לכל אחת ואחד.

תודה.

שגיא,
אחדות הזמנים, אכן, דבר גדול.
מה זה משנה אל, אלים או איך קוראים להם כשהווים את אחדות הזמנים. כשהווים אחדות.

דרגה אחת מעל החוויה (חילופי ה' בח' היי בחטא)
ומה אתה יודע על החטא?

חבר מאוד טוב שלי, ששהה בהודו אצל באבא אחד מס' חודשים, שאל אותו פעם:" למה יש לכם כל כך הרבה אלים ?" הבאבא לא אמר הרבה, רק הביט בו במבטו הטוב והעמוק, ואמר: " יש רק אחד " . חברי מספר שלמרות זאת, ואולי יש לחשוב דווקא בזכות כן, המשיך אותו באבא בכל הטקסים השונים, שהיה נוהג לעשות לכל אל ואלה.
ואני תמה: מהו האדם אם לא ריבוי אינסופי ( יש רבים מידידי שמכנים את הא-ל האחד:" אינסוף " )
ומהו הא-ל אם לא ריבוי. ואפילו לשמו יש אלפי פנים צורות ומהויות. ( ה' , שם אדנות, שם ה.ו.ו.י.ה, אלוקים, הקב"ה, רבון עולם, הבורא ועוד ועוד )
ומהו האדם אם לא אחדות כל חלקיו. ומהו הא-ל אם לא אחדות כל ריבוי האלים שבו.
אני חי והעולם סביבי מקדש את הריבוי ואת הפיצול.
כשניגשים לטפל בילד שהחברה על האלוהויות שבה, פסקה שיש לו בעיה: נכות, אוטיזם, התפתחות איטית.
מפלגים ואומרים:" במוטוריקה עדינה שולט, בגסה פחות, איטיליגנציה תקינה, קשר חברתי מתקדם ודיבור בעייתי."
אך השלם שווה הרבה יותר מסך כל חלקיו, ואם הפיצול לא שואף לאחדות (הוליסטית) זוהי בעיני עבודה זרה מהסוג המזוויע ביותר. ביהדות אנו מצווים לעבוד את הבורא עבודה שבלב. עבודה שמפנימה את הפיצול ומתקדמת תדיר לשלמות לאחדות, למצב התודעתי, שרבים מכרים בוודאי ממדיטציות שונות בהן יודעים ושומעים בגוף ממש את כל הפיצולים, והם חיים במנגינה מופלאה ושלמה עם האחדות. אחדות הזמנים עבר ועתיד והווה לכדי הוויה אחת, שהיא דרגה אחת מעל החוויה (חילופי ה' בח' היי בחטא) הוויה שהיא מעלה אחת מעל ההוה, אך איננה עתיד. הוויה שמרכיבה את אותיות שמו האחד יתברך ויתברכו כל הקוראים אמן ואמן.

אחדות שהדרך אליה היא בזיווגים.

אז -
בריבוי אַלים של מה אתם עוסקים פה? של אֵלים?

כאשר מסתכלים על האב, הבן-שנולד-לו-מחוץ-לנישואין ורוח-השטות של הנוצרים - האפשרות של אישיות מפוצלת נראית סבירה מתמיד.
כאשר מוסיפים את השילוש-הקדוש למוטיבים נוספים בנצרות, מגלים שמדובר כאן בדת אלילית-בבסיסה עם ציפוי דק של מונותאיזם.

אותו אל ותיק וטוב ובכל זאת... נלחמים._ ו-_אם האל בשלוש הדתות המונותיאסטיות הוא לא אותו אל, אז נהיה לנו עוד פעם ריבוי אלים
דווקא נשמע מאוד הגיוני שמדובר באל אחד: המריבה אינה על זהות האל, אלא על בלעדיות אהבתו. משהו כמו שלושה ילדים שרבים על 'את מי אמא אוהבת יותר' או מיהו היורש החוקי

או אל עם פיצול אישיות.
אבל כאן הפיצול הוא בתוך אותה דת (הנצרות).
(או שמא פיצול זה, שימש עבורך ניצוץ ההשראה לתיאורית פיצול-אישיותי-בין-דתי?)

אם האל בשלוש הדתות המונותיאסטיות הוא לא אותו אל, אז נהיה לנו עוד פעם ריבוי אלים

או אל עם פיצול אישיות.
כאשר מסתכלים על האב, הבן-שנולד-לו-מחוץ-לנישואין ורוח-השטות של הנוצרים - האפשרות של אישיות מפוצלת נראית סבירה מתמיד.

מי שנפגע או חושש שמא גולש אחר ייפגע - מוזמן לערוך אותי. אני כבר רגיל.

הוא ממש לא אותו האל...

אם האל בשלוש הדתות המונותיאסטיות הוא לא אותו אל, אז נהיה לנו עוד פעם ריבוי אלים )-:

אותו אל ותיק וטוב ובכל זאת... נלחמים.
הוא ממש לא אותו האל...

הדתות הפוליתאיסטיות הרבה יותר סובלניות מהמונותאיסטיות
אם אין אמת ממש קל לשנות ולהשתנות, "נו, אז לתוך הבבלט שכבר יש לנו נוסיף עוד אחד...". נכון, הדתיים הם פנטיים כי הם עקביים (לפחות הם צרכים להיות) כמו שבמטמתיקה תמיד אחד ועוד אחד יהיה שתיים, כך להנחה שקיבלנו תורה בסיני ישנן השלחות חד משמעיות.

שימו לב.
מתוך "תפילת יום הולדת" של חוה אלברשטיין


עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.

שבמקום להילחם באלים החדשים-זה-מקרוב-באו

המצחיק במונותיאיזם, זה שהרבה מלחמות ממושכות ב- 1500 השנים האחרונות, הן בין מאמיני ישו, אללה ואלוהים. אותו אל ותיק וטוב ובכל זאת... נלחמים.
(אייקון שמביע את תחושת החמלה שאני חשה כלפי האנושות ברגע הזה? מצאתי:)
יצא לי פעימות.

נראה שהוא מעדיף את המיסתורין של איזיס על פני עשרת הדברות.)
צודק - הדתות הפוליתאיסטיות הרבה יותר סובלניות מהמונותאיסטיות, מהסיבה הפשוטה שבמקום להילחם באלים החדשים-זה-מקרוב-באו הן פשוט משלבות אותם בפנתיאון וחיות איתן בסינקרטיזם הרמוני (ר' הדת המצרית ככלל, הדת המצרית בתקופה הגרקו-רומית, הדת היוונית, הרומית וכן הלאה).

אל-לכל-דבר נשמע לי - על פניו - די הינדו.
ולענין המעבר מפוליתאיזם למונו, יש ספר של רודולף שטיינר מיתוסים קדומים שמדבר על המעבר הזה כעל שינוי והתפתחות עמוקים מאד של הנפש (ולאו דוקא לטובה - אם הצלחתי להבין אותו, נראה שהוא מעדיף את המיסתורין של איזיס על פני עשרת הדברות.) ספר לא קל לקריאה, אבל פותח ת'צורה.

זה שאלוקי ישראל הוא טריטוריאלי זו עובדה שלא ניתן לחלוק עליה מאידך ברור שאין הוא מוגבל לטרטוריה מסויימת (דיון עקר כל עוד לא מגדירים את משמעות המונח טריטוריאלי ביחס לאלוקות). אבל נכון הוא שבגלל הגלות בנושאים רבים הדגש הועבר מהמשמעות הפשוטה של הדברים למשמעות יותר אישית. למשל "ועשו לי מקדש" קיבל את הפרשנות שכל אחד צריך ל(ה)עשות מקדש בתוכו. כיום ניתן לראות כיצד המשמעויות המקוריות הולכות וחוזרות וזהו חלק מהמתח שבין היהדות הציונית לחרדית.

לגבי קיומם של אלילים אחרים, האמירה שלך נובעת מהפרשנות המקובלת של המילה "אל" בה מדובר על אישות, אך אם המילה תקבל את הפרשנות כוח, ללא תוספות של דמיונות או ציורים אחרים כבר אין מדובר על אל חזק אלא על מכלול הכוחות המרכיבים את המציאות (ברובד הטכני) והכוח האחד שממנו כל הכוחות נובעים. אולי לכן המילה "אלוקים" מיוחסת למידת הדין - כלומר כאשר דברים פועלים לפי האמת ללא התערבות של "לפנים משורת הדין". כאשר מדברים על אלילים אחרים לא עושים השוואה בין הכוחות אלא מציינים עובדה יבשה שישנם כוחות רבים במציאות, ושישנם עובדי ע"ז המאמינים באותם הכוחות, אך כל הכוחת נובעים ממקור אחד שהוא ה"אלוקים".

אם אני לא טועה, התפיסה שלפיה אלוהי ישראל אינו טריטוריאלי החלה רק בזמן גלות בבל, כאשר העם היה במצוקה אמונית: האל שעבדו אותו היה מחובר לטריטוריה רחוקה, ולא יכול להושיע במקום הנוכחי. אז החלה התפיסה שהאלוהים הזה אינו מוגבל לארץ ישראל, אלא כוחו חזק בכל העולם.

אשר לקיומם של כלילים אחרים, או אלילים חלקיים: יש כאן תפיסה של אל חזק יותר (כמו שעבור עובדי הבעל היה הבעל חזק יותר מ-אל, והכריח אותו לפנות את מקומו), אך זה לא עולה בקנה אחד עם התפיסה המונותאיסטית של היהדות המתנגדית של ימינו (ליהדות היותר מיסטית-קבלית יכול להיות קל יותר עם רעיונות כאלה, כי אצלה יש עוד אוסף שלם של כוחות, כולל הבטים שונים של אלוהות וכולל גם כוחות רוע שונים).

אני מתנצל על שאני חוזר אחורה אבל להבנתי הגדרת אל דומה להגדרת כוח. לפי הלשון התנכית ישנם כוחות או "אלילים" רבים בעולם אבל ישנו רק כוח אחד עליון. האש בוערת וזו עובדה, ישנם העובדים את האש וגם זו עובדה, אז ישנם אלילים אחרים

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני כלומר לא תעדיף כוחות חלקיים אחרים על פני.

עודד, אני מצטערת - אני לא מכירה את הספר או את המחברת. בטקסטים המצריים שקראתי לא נזכר קשר בין לקויי חמה להחלפות מלכים - למרות הדתיות העמוקה של המצרים, בכל מה שקשור למלוכה ופוליטיקה
הם היו פרגמטיים להחריד ואני חוששת שהפוליטיקה מילאה בכך תפקיד גדול בהרבה מהאלים וזעמם.אפילו היחס לדת מתאפיין לעיתים בציניות די מחרידה (ספרי מתים שרק הקטע הראשון שלהם מכוסה בטקסטים הדרושים, כי הרי ממילא איש לא יקרא בהם; פסלי אלים שבעורפם צינור מתכת, המאפשר לכוהן לדבר דרכו ולהשמיע את קול האל; ועוד כהנה וכהנה).

שמיכת, עודד מדבר על התיאוריה לפיה יש קשר בין ליקויי חמה להתחלפות פרעונים. לא מדובר על זעם האלים, אלא על חילופי תקופות. פירוט מרתק אפשר למצוא בספר
"The Death of Gods in Ancient Egypt" Amazon:0140153071 by Jane Sellers

עודד, אני חושבת שיש כאן שני דברים שצריך להפריד ביניהם. הראשון הוא "מיתוס השמדת האנושות" - חלק מהמיתולוגיה המצרית שמספר כיצד האל רע שהזקין חשב שהאנושות זוממת נגדו והחליט להשמיד אותה. לשם כך הוא שלח את העין שלו, בדמות האלה חתחור, שהחלה להשמיד את בני האדם עד כדי כך שדמם כיסה את האדמה. רע ניחם בסופו של דבר על החלטתו אבל לא ידע כיצד לעצור את הפרה השיכורה מדם. בסופו של דבר (נדמה לי על-פי עצת תחות, אל הסופרים), הכינו לה (אם אני לא טועה) שבעה כדים מלאים בבירה צבועה בצבע אדום. הפרה שתתה מהבירה, השתכרה וזנחה את מסע ההרג שלה. עד כאן הקשר בין זעם האלים לשמש ולהשמדת האנושות. (אגב, יש מיתוס שבו חתחור זונחת את מצרים בזעם, וכשמבקשים להשיבה היא טובלת בנילוס, שמאדים כדם - מוכר?)
לעניין הרג המלך - ההנחה היא שבתקופות הפרהיסטוריות מלך שהיה מזקן ומפסיק לתפקד היה נהרג וצעיר יותר היה מומלך במקומו. בשלב די מוקדם המצרים הגיעו למסקנה שאם אתה שורד מספיק זמן על הכס you must be doing something right, ובחשיבה מצרית פרגמטית אופינית יסדו את חג החב-סד (Heb-sed) או היובל. את החג היו חוגגים בשנת השלושים של המלך, ואחרי כל שלוש שנים או שנתיים. לצורף העניין היו מקימים חצר שנקראה חצר החב-סד, ובה היו מתקיימים הטקסים. במסגרת הטקס, המלך היה צריך להקיף בריצה את החצר כשהוא נושא סמלים המציינים את שלטונו (בין היתר - זנב פר), ובכך מוכיח את יכולתו הגופנית (מבצע די מסובך אם, כמו רעמסס השני, שלטת 67 שנים והגעת לזקנה ושיבה - רעמסס חגג 14 חגי יובל). הריצה והטקס כולו היו תהליך של התחדשות, שבמסגרתו היה המלך "נולד מחדש" ומצעיר. הטקס היה נחגג ברוב עם ובפאר, ומלווה מן הסתם בזבחים לאלים. את חצר החב-סד של ג'וסר אפשר לראות בצמוד לפירמידת המדרגות שלו - היא נבנתה שם משום שהמלך חוגג את חג היובל שלו גם בחיי הנצח. ואגב, אחד האיחולים למלך הוא "שתזכה לחגוג מיליוני חגי חב-סד."
לעניין משה - האלמנט ms הוא אכן "ילוד של" - רעמסס - מי שנולד לרע, תחותמס - מי שנולד לתחות (אל הסופרים) וכן הלאה. יש הרואים משמעות בעובדה ששמו של משה הוא ms בלבד בלא התוספת ההופכת אותו לתיאופורי - כלומר אינו כולל שם של אלוהות מצרית כלשהי. ולגבי חייו של משה בארמון - אני מסופקת מאוד אם יש לקבל חלק זה של הסיפור המקראי כפשוטו. המלוכה במצרים עברה דרך האישה - בת המלך (לכן היה מקובל שהמלך נישא לאחותו, כדי לשמר את הדם המלכותי). מי שאומץ על ידי בת המלך היה זכאי לרשת את כס השלטון, כך שמבחינת היגיון פנימי מצרי יש כאן איזו סתירה.

שמיכת,

ואני יכולה להבטיח לך שאין מיתוס מצרי שמזכיר את מעמד הר סיני.

לא דיברתי על מיתוס שמזכיר, אלא על מיתוס שהשפיע על המיתוס של מעמד הר סיני.
נדמה לי שיונת יכולה להרחיב יותר בנושא.
הנקודה היא זו: לפי אחת החוקרים של מצרים, התרבות המצרית היתה הרבה יותר מחוברת לאסטרונומיה מאשר נהוג לחשוב.
לפי אותה חוקרת הסיפור הולך ככה:
יש מיתוס מצרי אשר רואה בליקוי חמה או ליקוי ירח סימן לזעם האלים, וסיבה להחלפת המלך.
כיוון שהפרה היתה מקודשת, וכדי להמנע מהחלפה של המלך ממש, היו ממליכים לפני ליקוי חמה איזשהו פר, ואז מחליפים אותו במלך האמיתי שוב.
כיוון שהם היו אסטרונומים לא רעים, הם ידעו לחזות ליקויי חמה.
כיוון שמשה (אגב, שוב שם מצרי שכנראה לא נובע מהמיתוס של כי מן המים משיתיו גדל בארמון, הוא היה חשוף לידע האסטרונומי, וגם הוא ידע לצפות מתי יהיה ליקוי.
היה ברור לו שהולך להיות ליקוי, אז הוא סגר תכנית עם אהרון: משה עלה להר לארבעים יום, ואהרון המליך בינתיים עגל זהב. משה חיכה על ההר עד שהיה הליקוי שהוא צפה, ואז ירדו ו"הרגו" את העגל.

אני מניח שיונת יכולה להפנות אותך לשם הספר.

גם וגם

שמיכה
יש לך רקע בארכיאולוגיה או בתרגום ?
או בשניהם ?

אמא של יונת

שמיכת,
הספר מונח לצדי על מדף הספרים ומחכה לתורו... ותורו בודאי יגיע, אחרי הספרים שמחכים לפניו בתור, וכשאגמל מהתמכרותי ל-מה חדש , התמכרות שתובעת הרבה משעות הפנאי שאין לי... תודה.
אבל עכשיו אני יודעת את שמך!

אבל למדתי להיזהר ממוניטין
גמני, אלא שכאן לפחות דעתי הטובה מגובה בחלק נכבד מהממסד הארכיאולוגי, ובהיכרות של 20 שנה עם האיש ומחקריו. מצד שני - אולי זה מה שעושה אותי משוחדת לטובתו? כמי שתרגמה את הספר הייתי צריכה לקרוא כל מלה - ולא ראיתי פרצות בטיעונים, או בהצגת הראיות הארכיאולוגיות. אם תרצי את מוזמנת לקרוא את הספר - בעיני הוא מרתק באמת.
עודד, יש הסבר אשר קושר את זה חזק מאד למיתוס מצרי דווקא מיתוסים כנעניים הם לא הצד החזק שלי, אבל מצרית למדתי, ואני יכולה להבטיח לך שאין מיתוס מצרי שמזכיר את מעמד הר סיני. יש שפע של דוגמאות לגרעינים מהספרות המצרית בתנ"ך, כמו שמפרט המאמר שהבאת. יש גם שפע מלים ושמות מצריים בתנ"ך - פנחס (פא-נחסי, הכושי), יאור (itrw - הנילוס) פרעה -pr-'3 - הבית הגדול, אחד מתארי מלך מצרים, אסנת - s-nt זה ששייך לנית, אלה לוחמת, ועוד ועוד. ואכן, בספרות החוכמה ובשירת האהבה המצרית נמצאו שפע מקבילות למשלי, קהלת ושיר השירים - אבל שוב, ארץ ישראל היתה פרובינציה של האימפריה המצרית של הממלכה החדשה, במיוחד בימי תחותמס השלישי ועד לאחרוני הרעמססים. במגידו ובעזה ישב פקיד מצרי בכיר, בסיני היתה רשת של תחנות גבול (חומות הורוס) שבהם יכול היה הצבא המצרי להצטייד במזון ובמים בדרכו לפשיטות בארץ, מלכים כנענים העלו מס למלך המצרי והתכתבו איתו דרך קבע (ר' ארכיון אל עמרנה) - אין כל פלא שהדברים הללו מצאו את דרכם אל התנ"ך.

בתחתית הדף הזה יש רשימה חלקית של התומכים והשוללים את הטענה שהיתה יציאת מצרים.
נראה שרוב הארכיאולוגים גורסים שלא היתה יציאת מצרים, ורוב הפוליטיקאים (כולל טומי לפיד) מחזיקים בדעה שכן היתה יציאת מצרים.

---

יהודים קונסרבטיבים בארצות הברית בגישה חדשה לגבי התנך (מתורגם)

---

egyptian]השפעות הספרות המצרית העתיקה על הספרות המקראית בבראשית ובמשלי literature[/po].html

archeology]מאמר של פרופסור פינקלשטיין על ארכיאולוגיה ומקרא and bible[/po].html

מאמר על הקשר בין חגים ישראלים לחגים כנעניים שרווחו בארץ מתוך האייל הקורא.

שמיכה,

באותה מידה שאפשר לפקפק ביצירת מיתוס שלם יש מאין

המיתוס לא נוצר יש מאין, אלא הוא שזור בחלקים מהמיתולוגיה המקובלת בסביבה.
כך, למשל, מה שעשה משה לעגל הזהב (נדמה לי שריפה, כתישה ופיזור האפר) לקוח די במדוייק ממה שעשה אל המוות מוֹת, אחיו של בעל ובנו של אל (מקביל ל-האדס, אל השאול במיתולוגיה היוונית), לאחיו הבעל, כאשר ניסה להרוג אותו. מאז הבעל מת חצי שנה בכל שנה, ובהיותו אל התבואה הוא קם לתחיה מחדש עם התבואה בחודש ניסן.
בגלל זה היה איסור בדתות שהאמינו בבעל על אכילת קמח במשך שבוע באביב.
המנהג של איסור אכילת קמח היה מושרש חזק בארץ, וראשי הדת היהודית עשו בחכמה רבה: הם לא נלחמו במנהג, אלא הסבו אותו לאיסור אכילת חמץ ומנהג אכילת מצות. כך הם בנו עוד נדבך במיתוס, לא יש מאין אלא יש מתוך מנהג קיים, תוך כדי זה שהם הופכים מנהג של עבודת הבעל למנהג של עבודת האל העברי - אשר הוא גם חטא לבעל (למאמיני הבעל אסור לאכול גם מצות).
אשר למעמד הר סיני - יש הסבר אשר קושר את זה חזק מאד למיתוס מצרי דווקא, אשר אפשר להניח שספגו במצרים, או שספגו בגלל ההשפעה המצרית החזקה בכל המזרח הקדום. ויש מי שיספר את זה טוב ממני באתר.
אגב, נדמה לי שמיתוס הריגת הבעל לא נולד אצל עובדי הבעל, אלא אצל עובדי האל הבבלי תמוז. ככה זה בדתות המזרח הקדום: היתה דיפוזיה של מנהגים וסיפורים בין דת לדת.

ישראל פינקלשטיין הוא ארכיאולוג רציני מאוד ומוערך מאוד, וכמוהו ניל סילברמן, שותפו לכתיבה ולניסוח התיאוריה.
יתכן. מלבד ההרצאה ששמעתי אין לי דבר בעדו או נגדו, אבל למדתי להיזהר ממוניטין. לפחות במקרה אחד קודם (ולא אזכיר כאן את שמו) הכרתי ארכיאולוג ידוע, נחשב ומתוקשר מאוד. שמעתי אותו מלביש תיאוריות על ממצאים בשטח, ואפילו אני -- לא ידענית אבל חובבת מתעניינת וספקנית -- יכולתי להבחין שהקשר בין העובדות לתיאוריה רופף מאוד, אם בכלל קיים. בעברית פשוטה הייתי קוראת לזה בולשיט. מאז אני חשדנית מאוד לגבי מוניטין.
ההרצאה של פינקלשטיין היתה מאד לא מספקת.

אמא של יונת , הספר מציג את התיאוריה בצורה סדורה וברורה - ולטעמי משכנעת מאוד. והתיאוריה מסבירה הרבה מאוד פערים בלתי פתירים בין הממצא הארכיאולוגי לבין המקרא. למען הגילוי הנאות מוטב שאומר שתירגמתי אותו, ומכאן ההיכרות שלי עם הטקסט. ישראל פינקלשטיין הוא ארכיאולוג רציני מאוד ומוערך מאוד, וכמוהו ניל סילברמן, שותפו לכתיבה ולניסוח התיאוריה. באותה מידה שאפשר לפקפק ביצירת מיתוס שלם יש מאין, אפשר גם לשאול אם ייתכן ששהות של עם שלם מאות שנים, כיסוד זר, בממלכה כדוגמת האימפריה המצרית לא הותירה כל סימן, שום אזכור בכתובים המאוד נרחבים של אימפריה זו. כאמור, המלה ישראל נזכרת פעם אחת בכתובים המצרים, וגם אז ביחס לכנען, ולא למצרים.
לעניין מצרים - החבירו אינם נזכרים כמי שנמצאים במצרים - נהפוך הוא, הם מופיעים בתעודות מסופוטמיות ובמכתבי אל עמרנה, שנשלחו מכנען לממלכה המצרית, ומתייחסים לאלמנטים שהסתובבו באזורי כנען ומסופוטמיה, ואפילו חתי ומיתאני.

שמיכת טלאים - כלל וכלל לא כיוון זה של דיון אמנם לא עלה בדעתי, אך הוא מעניין, ומסקרן אותי שהוא
התפתח מן הנושא ההתחלתי.

מישהו אמר "עם אינו ממציא לעצמו היסטוריה של עבדות".
הניחוש שלי (ברמת וודאות של ניחוש בלבד), הואשהחפירו ברחו ממצרים, ולחפירו היה בהתחלה מוצא עברי, ואחר כך כינוי המוצא הפך למעמד חברתי (כמו חורנים - ערבים שבאו מהחורן).
אז הם יצאו ממצרים וחברו לישראל בארץ ישראל.

שמיכת טלאים,
שמעתי את ישראל פינקלשטיין מרצה על נושא זה. לאישוש דעתו הוא נעזר בבחירה סלקטיבית של ממצאים ארכיאולוגיים והתעלמות מאחרים. לא השאיר עלי רושם מדעי ביותר.
זה הזכיר לי ספר שקראתי בזמנו על השאלה הבלתי-פתורה לגבי נתיב הליכתם של בני ישראל במדבר, איפה היה ים סוף, ואיפה היה הר סיני. הכותב מביא המון תיאוריות וסותר אותן אחת אחת, ואז מציג את התיאוריה שלו כיחידה האפשרית, ומתעלם שיטתית משאלות שעלולות לסתור גם אותה. ההרצאה של פינקלשטיין נשאה אופי דומה.
אני גם מטילה ספק ביצירת מיתוס שלם יש מאין, בלי שום בסיס היסטורי. ההסבר שלו לכך ממש לא משכנע.

לפי הסיפור המצרי, הם נשלחו בגלל איזה סיפור שהיה למצרים עם האלים שלהם.
מאוד לא. מנבכי זיכרוני המחורר מהנקה - החבירו (habiru. apiru) הם יסוד חברתי כנראה - אנשים נטולי מעמד, בשולי החברה, משהו שגם בן תרבות יכול להפוך אליו (באחד הטקסטים כתוב על מישהו ש"נהיה לחבירו"). הם לא עבדים והם מסתובבים בשולי הארץ הנושבת. והקשר לעברים כנראה לא קיים. האזכור היחיד של משהו שקרוב אלינו הוא באסטלת ישראל, מימי מרנפתח בנו של רעמסס השני (1200 לפסה"נ בקירוב), ששם כתוב "ישראל אלמנה אין לה זרע", והמגדיר ההירוגליפי של המלה "ישראל" הוא מגדיר של שבט או יסוד נודד, ולא של עם בארץ נושבת. מה שחשוב זה שישראל נזכר במסגרת כיבושיו של מרנפתח מחוץ למצרים, בסביבות א"י.
יש המון גרעינים מצריים בתנ"ך - סיפור יוסף ואחיו מכיל גרעינים מאגדות מצריות מוכרות, במיוחד מוטיב הגביע המוסתר בחפצי בנימין. גם לחציית ים סוף יש מקבילה באגדה מצרית. ויש המון מלים מצריות ושמות מצרים - אבל לאור העובדה שא"י היתה פרובינציה מצרית בחלק נכבד מאוד של הממלכה החדשה, זה לא כל-כך מפתיע.
ואליבא דישראל פינקלשטיין, האחראי לתיאוריה החדשה, לא היתה יציאת מצרים כי אף אחד לא הלך למצרים - הכול עורבא פרח. הוא כותב את זה מאוד מאוד משכנע - ר' ספרו "ראשית ישראל".
<שמיכת מתחילה להרגיש שאולי הדיון, מעניין ככל שיהיה, עלול להפריע למייסדת הדף>

לא בדיוק.
ברישומים מצריים יש עדות על על עבדים המכונים "חפרו" או ע'פרים" (ע' כמו בכפר מע'ר), אשר נהוג לזהות אותם עם העברים (ח, ע' - מתחלפות בשפות השמיות עם ע, פ מתחלפת עם ב).
לפי הסיפור המצרי, הם נשלחו בגלל איזה סיפור שהיה למצרים עם האלים שלהם. כנראה שהעבדים האלה לא התנהגו יפה לאלים או משהו כזה. מבט אחר לגמרי על יציאת מצרים.
בכל אופן, כנראה שהיתה יציאת מצריים, אם כי לא של המון עם (לפי התורה - רק הגברים מנו שש מאות אלף , או "שישים ריבוא"). היוצאים הקימו ככל הנראה את ממלכת יהודה.
אשר לממלכת ישראל - כאן יש אומרים שהם מקומיים.
ההיסטוריה נכתבה בחלקה בזמן קדום יותר, ובחלקה כנראה נערכה בידי השורדים.
וככל הנראה היתה תקופה משמעותית שבה היה ממשל אחד על שני החלקים (ובשבילו שוכתבה ההיסטוריה, כדי למזג את שני חלקי העם).

השיבוץ של יצחק בין אברהם ליעקב, לפי תיאוריה זו, הוא עוד שיכתוב של המיתוסים, אשר נעשה כדי למזג ולקרב את שתי הממלכות
אז עכשיו הלכו עוד שלב הלאה - לא מצרים, לא יציאה מכנען, לא חזרה - הכל להד"ם. שבטים מקומיים. וההיסטוריה, במקרה הזה ועל פי התיאוריה הזו, כתובה לא בידי המנצחים, אלא בידי השורדים - ממלכת יהודה, ששרדה בחורבן והמשיכה להתקיים. על-פי התאוריה הזו כל הסיפורים על ממלכת דוד המפוארת לא היו ולא נבראו - הממלכה האדירה והחזקה היתה דווקא ממלכת ישראל, שחרבה כליל. מעניין איך התנ"ך היה נראה לו דווקא ממלכת ישראל היתה שורדת - אולי כולנו היינו סוגדים לאשרה ולבעל?
עובדה אחת מעניינת היא שהדבר היחיד שמבדיל את האתרים המכונים "אתרי התנחלות," מעל אתרים כנעניים רגילים בני התקופה, הוא ההיעדר המוחלט של עצמות חזיר מממצא העצמות.

שמיכת

אחת התיאוריות היום גורסת ששבטי ישראל היו תושבים מקומיים שהתבדלו מעל יתר האוכלוסייה ואימצו להם את האל היחיד, אגב שיכתוב ההיסטוריה שלהם (לרבות סיפורי הכיבוש).

אכן.
לפי התיאוריה הזו הביאו עימם היוצאים ממצרים (ממלכת יהודה) את האל י' צבאות השמים, וכאשר שיכתבו את ההיסטוריה כדי לבנות אתוס משותף לשני העמים, איחדו את י' עם אל.
אגב, לפי אותה תיאוריה, בני ממלכת ישראל התייחסו לגיבור או אב קדום בשם יצחק, ואילו בני ממלכת יהודה התייחסו לגיבורים או אבות קדומים בשמות אברהם ויעקב.
השיבוץ של יצחק בין אברהם ליעקב, לפי תיאוריה זו, הוא עוד שיכתוב של המיתוסים, אשר נעשה כדי למזג ולקרב את שתי הממלכות.

אפשר לספוג.

שונה - עודד, אם לא לרוחך אנא שנה חזרה בטקסט שלך.

היות וחטאתי בכך בעבר, ולא הייתי רגיש לעניין כתיבת השם המפורש ואמירתו, לא באופן אישי - שזה עניין שביני לביני אלא באופן אנושי או "רגישוּתי", כלפי מי שבעבורו הגייה של השם המפורש מחייבת התקדשות מסוימת וחילולו בא לידי ביטוי בעת שימוש בו בחולין, ללא התקדשות. אני מבקש לכפר על כך כעת. לא למען כפרתי, אלא מתוך למידה (איטית אך עקשת) לכבד את דעתו של האחר, את דתו, ואת מנהגיו. וכשהאחר הזה הוא בן לאותה מורשת, ובקשתו איננה גורעת ממני דבר מלבד את הזכות לעמוד על שלי, או להתריס, ואלו גם אינן נגרעות באמת, תמיד אוכל לעמוד ל שלי בענייני תרופות או חיסונים, תמיד אוכל להתריס בדרכים אחרות.

מכאן, שעולה בקשה אישית, שאיננה קשורה בכפיה כלל ועיקר, אלא מהדהדת את הצורך לכבד את מה שקדוש לאחר.
שאם נמצא כאן ולו אדם אחד שכתיבת השם המפורש מציקה לו, יהיה זה ראוי לשנות את השם המפורש לאות הא' שנמצאת כוללת ת כל השם המפורש: שמתקיימים בה גם אותיות יוד' ו וו'.

ואם תעלה כאן הסכמה ומחווה כלפי מי שאכן מבקש אחר אלה, אני, צפריר, מראש מודה, הן מהראש והן מעומק הלב:
תודה רבה!

האל החשוב במקום שהם הגיעו אליו, כנען
רק שגם על זה חלוקים היום - אחת התיאוריות היום גורסת ששבטי ישראל היו תושבים מקומיים שהתבדלו מעל יתר האוכלוסייה ואימצו להם את האל היחיד, אגב שיכתוב ההיסטוריה שלהם (לרבות סיפורי הכיבוש).

ה' עם אשתו של אל, איני זוכר אם זו עשתורת או האשרה
"ה' ואשרתו," בכתובות מכונתילת עג'רוד.

שמיכת,
אפילו עשרת הדיברות מכירות בריבוי אלים. לא נאמר שם שאין אלים אחרים, אלא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", Dev]דברים פרק ה ln[/po].5.html פסוק 7.

כלומר, יש אלוהים אחרים, אך אסור לעבוד אותם.

המקור של אלוהי ישראל הוא כנראה שילוב של האל החשוב במקום שהם הגיעו אליו, כנען, אל ראש הפנתאון הכנעני והאוגריתי, המכונה גם אל עליון, (על מלכיצדק מלך שלם נאמר "והוא כהן לאל-עליון" (Ber]בראשית פרק יד ln[/po].14.html פסוק 18), עם האל העברי המקורי, ה'-צבאות-השמים. המיזוג הזה ניכר בין היתר בכך שנמצאו מקומות אשר מזכירים יחד את ה' עם אשתו של אל, איני זוכר אם זו עשתורת או האשרה. סימן נוסף לכך הוא המאבק הארוך שיש לנביאי אלוהים עם נביאי הבעל. לפי המיתולוגיה הכנענית, הבעל הוא בנו של אל אשר הוריד אותו מגדולתו, בדומה למה שעשה זאוז לאביו, כרונוס (אלא שהמיתולוגיה הכנענית קודמת ליוונית, שכנראה שאבה מהכנענית).

כנראה יש קשר גם ל אליל האכדי, אל הרוח והארץ.

ברמה הפילוסופית אני לא יודעת. ברמה המעשית/היסטורית - אני מניחה שזה שריד של הרובד העתיק של המקרא, שהכיל כמה וכמה אלים, ושייריו נותרו באי אלו פסוקים, כמו "מי כמוך באלים, ה'" - שמעיד במפורש על ההכרה בקיומם של אלים אחרים.

המלה "אלוהים" עצמה היא צורת הריבוי של "אלוהַ".
מה המשמעות של עובדה זו?

יונת, אהבתי מאוד את השיר שציטטת.
אני לא בטוחה מה זה אומר בשבילי ריבוי אלים. הרי ביומיום שלי אני לא באופן שוטף פונה לאל הפרנסה ולאל האהבה כפי שפונים אנשים
שמאמינים באל יחיד אל אלוהיהם. התחושה האינטואיטיבית שלי היא לחשוב על אל כעל הוויה יחידה ואני מניחה שיש לי גם התנייה דתית תרבותית כזו, אך בעצם גם הפנייה שלי לאל יחיד היא פניייה שמראש איננה פונית אל עצם יחיד כמו כסא שולחן חתול איש אלא אל הייקום ואל עצמי.
בנעוריי קראתי פסקה של הרב קוק שעוסקת בחזרה בתשובה שאומרת שבחזרה בתשובה האדם מתחבר אל המקור האלוהי שבו. חזרה בתשובה היא פנייה, חזרה למקום פנימי ולא למקום חיצוני. מאוד אהבתי את הרעיון וזכרתי אותו.
איכשהו הרבה פעמים יש לי התחושה שהאדם הוא האלוהים באופן הממשי והשימוש באלוהים חיצוני כמו האלוהים שבתנ"ך הוא לשם הקלה . כי הרבה פעמים קל יותר לראות ולהתייחס למשהו שנמצא מחוץ ממך ואתה רואה אותו בעיניך ומבין מה הגבולות בינכם, איפה אתה מסתיים והוא מתחיל, מאשר לראות ולהתייחס למשהו פנימי שקשה להפריד אותו משאר הדברים הפנימיים.
משהו פנימי הוא לא נגיש תמיד ולפי בקשה . לדוגמא המחשבות שאני הוגה לא היו נגישות לי ברגעים אחרים אילולי העליתי אותן על הכתב, כי יש חלקים שונים באדם שערים בזמנים שונים - וזה לדעתי חיובי מאוד כי למשל עם פילוסופיה אי אפשר לבשל מרק (... וזה לא בגנות הפילוסופיה חס וחלילה וגם לא בשבח המרק....)
אז אולי אלוהים, אל - יחיד או רבים - הוא הנצחה של חלק פנימי באדם , החלק של ה"צלם אלוהים" שבו, אם לצטט מהתנ"ך.
זה משהו טוב שבן אדם מצא בתוך עצמו והוא רוצה שינחה אותו גם ברגעים שבהם הוא לא מחובר לאותו הדבר בקרבו.

ובלי קשר לפנות לאל המלחמה שיעזור בקרב

הבוטנאים זיהו שמה שהיה קרוי "אל המלחמה" איננו אל.
זה שטן.

הטאו טה צ'ינג מתייחס בדיוק לזה:

הדרך המותווית
אינה הדרך הנצחית.
השם שמגדירים
אינו השם האמיתי.

שמיים וארץ
מקורם חסר גדרות:
ההגדרה היא אֵם
ריבוי הזהויות.

לך תדע מהו הדבר שה"אל" היחיד רוצה
אל אחד מאפשר בחירה, בידיעה שגם אם לא עשית "כרצונו", הכל בסדר.
האל האחד סולח. הוא לא מעניש על שלא בחרת לפי טעמו, הוא מכוון אותך לבחירה לטעמו, כביכול.

אלהים מסמל איזון. לכל פעולה שנעשית יש מענה. גם אם "טעית", מישהו או משהו הרויח מזה, או שתלמד את השיעור שלך, ופתרון למעשה יבוא, אפילו אם נסתר מעינינו.

טוב, נו. יש לי כוח.

צריך לזכור שגם המונותאיזם נאלץ להתמודד עם העולם ועם ריבוי התופעות שבו - ולתת דין וחשבון על הדבר הזה. כך שאם נכנסים יותר לעומק לתיאולוגיות השונות של הדתות המונותאיסטיות - מגלים שהאחדות היא תמיד הרבה יותר מורכבת. הדוגמא הראשונה שקופצת לראש היא הקבלה היהודית שפיתחה את האל האחד למערכת מורכבת של ספירות ופרצופים - שמתייחסים להיבטים שונים של המציאות (וכמובן שמתקיפי הקבלה האשימו אותה בחריגה מהמונותאיזם, אבל גם הפילוסופים הרציונליסטים של היהדות ייאלצו לתת דין וחשבון לאותה תופעה עצמה - אם כי בדרכים אחרות).

מה אפשר להרוויח מזה?
אולי תודעה פחות טראגית, שבה הגורמים השונים אינם נפרדים זה מזה - אלא חלק ממכלול אורגני אחד. כך ניתן, אולי, לבנות מבנה פסיכולוגי שבו יש ניואנסים יותר דקים, מורכבויות של קשרים ומתחים המסתעפות באופן עדין יותר בתוך מרחב נפשי אחד.

אולי.

יש גם את הצד ההפוך:
ניתן לראות איך החשיבה היוונית, מרובת האלים, הצמיחה דווקא את הטרגדיה כז'אנר. ריבוי אלים יכול להיות גם מצב טראגי: כל בחירה שלא תעשה, מוצדקת וראויה ככל שתהיה, תמיד תהיה שגויה - כי תמיד יהיה אל מסוים שתחטא לו. הטרגדיה גדושה במקרים של דמויות שנדרשות על ידי אל מסוים לעשות משהו - ואז נענשות על ידי אל אחר על אותו מעשה עצמו.
(למעשה, ניתן לטעון כי בכלל החשיבה הדרמטית דורשת ריבוי אלים - שכן היא דורשת קונפליקט ודיאלוג).

זאת לא ביקורת, אגב. אני חושב שהתודעה הטראגית היא מהתודעות הנעלות שהתרבות הצמיחה. המודעות למחיר שבכל בחירה היא מוחלטת ועמוקה עד כאב.

<יש לי גם כתב הגנה על המונו, מן הסתם. אבל אין לי כוח.>

מרים, תודה לך על הדף הזה. יש בו הרבה תבונה.

רעיון ריבוי האלים מחזק את הבחירה החופשית של האדם מכיוון שעליו לבחור בין ריצוי אלים שונים.
כמו כן זהו מודל שמורכב ממארג של כוחות - אלים שונים - לעיתים מנוגדים, ועל כן משקף את מורכבות המציאות.
לעומת זאת מודל האל היחיד מציג שני הפכים - ריצוי האל או אי ריצוי האל - טוב או רע - ובכך מחליש את הבחירה החופשית של האדם שכן סביר שיחוש לחץ לבחור בדבר שמוגדר כטוב ולא על פי הבחירה החופשית שלו, והמציאות היא מורכבת.
השאיפה למצב סטרילי ולא מורכב היא שאיפה רוחנית שלהגשמה שלה אין לה שיקוף בממשות.

<מתוך שינה... >

מטבע הדברים כל אחד מפרש את הנאמר לפי עולמו והמצב האישי שלו. אבהיר את כוונתי -
המונח "אלים" באופן בו השתמשתי בו איננו כולל בני אדם. המונח "אלים" מתייחס לדרישות השונות שיש לאדם מעצמו שמתלגמות בדמות אלים שונים. כשם שהאל היחיד דורש מן האדם דרישות כך האלים הרבים כל אחד יש לו הזיקה לתחום שלו ומכך הדרישות שלו. האלים הם מטפורה לדרישות של האדם מעצמו. ריבוי האלים מאפשר לאדם לרצות דרישות מסוימות ציפיות מסוימות שיש לו מעצמו גם כאשר הגשמות הציפיות הללו איננן מתישבות זו עם זו. דוגמא: אדם רוצה לנסוע לבקר חבר שלא ראה הרבה זמן ועת ובעונה אחת רוצה לשפר את זרימת האנרגיה בבית על ידי סידורו. עם כל בחירה בין השניים ישנו דבר שלא יעשה ויכולים להיווצר שניים, בעצם ארבעה מצבים: אחד - האדם יבחר לנסוע לבקר את החבר אך ירגיש רע עם כך שלא סידר , שתיים - האדם יבחר לסדר אך ירגיש רע עם כך שלא ביקר את החבר, שלוש - האדם יבחר באחד משני הדברים וירגיש שמח כי הוא עשה את מה שבחר בו, ארבע - האדם ירגיש שקשה לו והוא לא יעשה אף אחד מן השניים.
רעיון ריבוי האלים אמור לקדם את המצב הנעים מבין הארבעה והוא המצב השלישי - לבחור ולהיות שמח עם הבחירה.
לפעמים לא מספיק להיות שמח עם בחירה רק בגלל שזהו הדבר שאתה בחרת ולכן זה כבר עושה אותו טוב, וצריך להסתייע בגורמים "חיצוניים" - באלים. אפשר להסתייע באל יחיד - אבל אז הבחירה עדיין נשארת מסובכת כי לך תדע מהו הדבר שה"אל" היחיד רוצה - הרי הוא כולל ומתייחס להכל - אז שוב אתה תקוע - אתה תעשה אחד מן השניים אך אינך יודע איזה מן השניים הוא זה שהאל היחיד רוצה ולכן או שאתה "מרוויח את כל הקופה" כי יצא שבחרת במה שהאל רוצה, או שאתה "מפסיד את כל הקופה" כי בחרת בחירה שלא קלעה לרצון ה"אל". לעומת זאת אם יש לך "אל החברות" ו"אל הפנג שווי" אז אתה בוודאות מקבל את אישורו של אחד מהם.
אל - זהו דימוי שמבטא רצון פנימי של האדם. אל יחיד - רצון יחיד. אך לאדם יש יותר מרצון יחיד בעת ובעונה אחת . על כן ניתן להגדיר מספר אלים כמספר הרצונות ובחירה באחד מן האלים , ריצוי אחד מן האלים, כלומר הגשמת אחד הרצונות שלך, מקנה לך את השמחה על אהבת האל (אהבה עצמית שלך לעצמך) . ונכון שיש את האלים שלא בחרת בהם, שאולי הם רוטנים להם בפנתיאון (בקירבך) אך הם יודעים שיתכן שבפעם הבאה תעבוד אותם (תגשים רצון אחר שלך) וכל זאת לפי בחירתך החופשית.
לילה טוב !

קלא וגילה
נהניתי לקרוא את אשר כתבתם.

מעניין אותי: מהם הסולמות האלה שאת מזכירה לאורך ההערה?

אפתח בפנייה לאלוהי הכתיבה שינחוני ויחזקו אותי בכתיבה זו לפחות 8 מתוך 10.
כמה נעים לפנות לאל הפיריון שיעזור בפריון ובלידה ויתן לפחות 8 מתוך 10
שיעזור לי בסטטיסטיקה לפחות ב 9 מתוך 10

---

גילה,

---

הפילוסופיה המערבית שואפת למצוא סיבה אחת עיקרון אחד עצם אחד לכל הדברים החל מן הפילוסופים היוונים הקדמוניים ולפניהם אברהם אבינו אבי המונותיאיזם.

מלך אצטקי אחד הקדיש מקדש ל-"אל הלא ידוע, בורא כל הדברים". הפרעה אחנאתן ניסה להמיר את דת מצרים לדת מונותאסיטית שבמרכזה "אתן", גלגל החמה. הטאו הוא עיקרון אחד.
בכל המקרים הגיעו למסקנה שיש "אל" או "עקרון" אחד, כל אחד מהם אחר. ריבוי אלים? על פניו, אבל אפשר לומר דווקא את ההיפך: כולם הגיעו לאותו ה-"אל" או ה-"עקרון", אבל ראו אותו דרך משקפיים אחרים.

>קלא בפורמט החדש: רדוד יותר, קהה יותר, בהיר יותר, והכל במחיר בדיחה<

תודה גילה.
אני רוצה לחשוב על מה שכתבת.
ממש עכשיו אני צריכה לצאת מהבית אז אחזור מאוחר יותר.

זה כל כך נעים. נניח שהיה לי רק אל אחד מונו-אל. אז אם הוא היה כועס אלי בגלל שאני לא לומדת לבחינה בקומפיילרים אז הלך עלי. אני אבודה. מי יעזור לי בשאר הדברים?
מותר לתת פה תשובה מונו-אלית?
ואמא? ואם אמא כועסת? היא לא תעזור?
ומה עם בןזוגי האהוב? רבנו - אני זקוקה לו שינחם.

בהצלחה בקומפיילרים

שלום לכל באי באופן-טבעי !

אפתח בפנייה לאלוהי הכתיבה שינחוני ויחזקו אותי בכתיבה זו לפחות 8 מתוך 10.
עלה בדעתי שהמונותיאיזם הוא בעצם מנוגד או לא תואם באופן הרמוני את פני היומיום. במציאות בעולם ביומיום יש דברים
שונים זה מזה, אנשים אינם מתנהגים נראים חושבים משתוקקים או חיים לפי מידה אחת באופן אחיד ויש כזה מגוון של אנשים
צבע עור שונה מראה פנים שונה יש מי שטוב לו לשתות קפה ויש מי שלא טוב לו וזה גורם לו לבעיות בריאות. אנחנו כל כך שונים זה מזה והריבוי הוא שנמצא בעולם. הפילוסופיה המערבית שואפת למצוא סיבה אחת עיקרון אחד עצם אחד לכל הדברים החל מן הפילוסופים היוונים הקדמוניים ולפניהם אברהם אבינו אבי המונותיאיזם. במציאות יש ריבוי של דברים וביומיום של כל אדם יש ריבוי. כמה נעים לפנות לאל הפיריון שיעזור בפריון ובלידה ויתן לפחות 8 מתוך 10 ובלי קשר לפנות לאל המלחמה שיעזור בקרב. והבן אדם הזה הוא כמו הרמס וזה כמו דיוניסוס וזאת כמו אתינה. ריבוי האלים ריבוי הדברים ריבוי האנשים. אני פונה לאלוהי הקומפילרים(נושא בתחום מדעי המחשב) שיעזור לי וינחה אותי בלימוד לקראות הבחינה ביום ראשון וגם לאלוהי החישוביות(נושא במדעי המחשב) שיעזור לי ויתן לי השראה בבחינה בחישוביות ולגם לאלוהי הסטטסיסטיקה שיעזור לי בבחינה בסטטיסטיקה ביום חמישי. שיעזור לי בסטטיסטיקה לפחות ב 9 מתוך 10 כי לדעתי הבחינה אמורה להיות קלה. ואם אלוהי הקומפילרים לא יאהב אותי ויעזור לי רק ב 6 או בכלל לא יעזור לי (אני בטוחה שבמקרה הגרוע הוא יעזור לי לפחות ב6 ) זה לא אומר שאלוהי החישוביות לא אוהב אותי כי אותו לא מעניין מה חושב אלוהי הקומפיילרים ויתכן שהוא יעזור לי ב 10. עכשיו אני מקריבה קורבן לאלוהי הכתיבה בכך שאני יושבת וכותבת ונראה לי שיתכן שאלוהי החישוביות קצת זועף עלי כי אני לא לומדת לקראת הבחינה בחישוביות. טוב ,אני קצת אתפלל אליו ונראה לי שהוא שוב יאהב אותי.
זה כל כך נעים. נניח שהיה לי רק אל אחד מונו-אל. אז אם הוא היה כועס אלי בגלל שאני לא לומדת לבחינה בקומפיילרים אז הלך עלי. אני אבודה. מי יעזור לי בשאר הדברים? זה ממש נעים שאם לא הולך לי נגיד שלא ילך לי בבחינה בקומפיילרים כי אלהי הקומפיירים כועס עלי עדיין אני יכולה לרצות את אלוהי האופניים שיאהב אותי מאוד ובכלל לא אכפת לו מה אלוהי הקומפיילרים חושב עלי. אני מעדיפה פנתיאון של אלים על פני מונותאיזים. לעבוד הרבה אלים ולא רק אל אחד. אם אל אחד הוא האל של הכל אף פעם אי אפשר לרצות אף אחד תמיד יש משהו שלא עושים אותו בזמן שעושים משהו אחר. אז האל היחיד אף פעם לא מסופק. ואני לא רוצה כזה אל. למה לי? לי באופן אישי זה גם נראה לא נכון כי בעולם יש ריבוי .
אלוהי הכתיבה עזור לי בבקשה להתרכז בכתיבה ולהצליח לסיים לבטא את שרציתי לומר. אלוהי הכתיבה אתה אל גדול וחזק ועצום שמגן עלי בזמן שאני כותבת . אני רוצה לסיים את דברי בפנייה חוזרת לאלוהי הקומפילרים שיעזור לי בבחינה בקומפיילרים שהיא הבחינה הראשונה שלי ביום ראשון הקרוב.