הי אמלי, תודה על התגובה המעודדת.!
נראה לי שהתגובה של אישה אוהבת לא רלוונטית ל"אחת" יותר. את פונה ל"אחת" , והיא כתבה את זה כבר ב2003, ומאז הדף לא פעיל... אבל זה בהחלט סיפור קשה. מאחלת לך המון טוב.

אחת,
אני רוצה לחלוק איתך דבר אותו אני לא חולקת עם רוב מכרי. בעלי חולה סכיזופרניה. ולמה אני מספרת זאת? הרבה זמן לא הבנו שנינו שהוא חולה. היו התפרצויות של כעס בבית ועוד המון דברים לא נעימים. אני חייבת לציין ולהוסיף שכל זה בא על רקע שעברתי התעללות פיזית ונפשית מאוד קשה כילדה (לא מינית) מהורי. שני הדברים התחברו יחד כפיצוץ. בכל פעם שבעלי כעס נכנסתי למיני חרדה ואז כבר לא חשבתי אלא הכל נכנס להילוך אוטומטי. הייתי עושה הכל על מנת שיפסיק לכעוס. לא מאהבתי אליו אלא מהפחד שאם הוא כועס עוד רגע קט יבואו המכות האכזריות (בעלי בן אדם מתוק כשהוא לא בהתקף של המחלה, והאלימות היחידה שראיתי ממנו גם כשהוא בהתקף של סכיזופרניה זה טריקת דלת. כלומר אין לי סכנה פיזית ממנו בכלל ומעולם לא הייתה. זה הכל בראש שלי מדברים שעברתי כילדה). יום אחד נתקלתי בדף שכתבה בשמת א על התעללות מילולית בשם http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?chiq:%EE%EC%E9%ED[u]%E4%E5%F8%E2%E5%FA_%E9%E5%EE%EF[/u]%F7%F8%E9%E0%E4 "מילים הורגות" אני ישבתי קראתי ובכיתי, בכיתי וקראתי. לא האמנתי שאני רואה את סיפור חיי כתוב כל כך יפה באתר שאליו הגעתי במקרה. גם זיהיתי את עצמי שם כבחורה צעירה ומתעללת מילולית באחרים בלי לשים לב. וגם ראיתי שם את עצמי כיום כמי שסובלת מהתעללות מילולית. חשוב לי להדגיש שאני הרשתי לכך לקרות בזה שלא בחרתי לעצור ובכל פעם נכנסתי לחרדה מכל התפרצות (וגם כשלא התפרץ, אם הוא היה עושה איזו הבעת פנים שנראתה לא טוב הייתי בטוחה שהוא כועס ומתחילה להתגונן בעצם משום דבר!)
ולמה אני כותבת את כל זה... אני מבינה לליבך, גם אני הייתי מלאת יסורי מצפון כל הזמן על כל דבר קטן מאז שהייתי ילדה קטנה, גם אני הייתי צריכה לרצות את כל העולם אחרת הייתי מרגישה שמשהוא נורא יקרה (אולי חשבתי שהעולם יחדל מלהסתובב כי חשתי שיקרה משהוא הרה גורל...) ואת גם מציינת שזה קורה הרבה פעמים דווקא עם אמא שלך. אני לא פסיכולוגית אך מהצד, כמי שעברה דברים דומים אני חושבת שאמא שלך חינכה אותך בדרך מסויימת אבל בפועל לרוב היה הכל דו פרצופי (אצלי בבית חינכו לדרך ארץ כלפי זרים, לכבוד הדדי עם זרים ולנתינה (לזרים) ובין בני הבית האלימות הייתה מאוד קשה, זאת דוגמה לדו פרצופיות. בזמן שקראתי החלטתי שאני מפסיקה את זה, אך בהדרגה!!! אני אישית לקחתי משם עיצות טובות מאוד ואני כבר רואה פירות. החיים שלי קצת יותר יפים ואני אדם יותר שקול ורגוע.
הרבה חיבוקים, את יכולה להתמודד עם התחושות הללו. תחשבי שכשמנסים עליך מניפולציה זה כמו לגנוב ממך איבר בגוף שאחר כך להצמיח אותו כרוך בכאבים עזים ובכי. אל תתני לזה לקרות. את יכולה לעצור את זה לאט לאט. בכל פעם רק דבר קטן. תחשבי איזו שליטה נהדרת תהיה לך על חייך. אני מאוד רוצה לשמוע ממך בעוד מספר שבועות ולשמוע שהצלחת לשנות דבר אחד קטן.

אמא, את כל כך נורמלית,
זה ברור המקום הזה, שרוצה בהתחלה לא לעזוב בכלל, לא מרגיש את הצורך בזה. את הצלחת להשתמש בקצת הגיון אל מול כל הרגש הזה ולא לאבד את הקורס, וארבע שעות זה באמת לא נורא, וודאי בגיל הזה שהפרידות עצמן הן לא עניין... את בטח גם תורמת לבעלך קצת זמן איכות נטו עם הקטן...
תהני מהרגע הזה שבו את חוזרת ויודעת שיעבור עוד המון זמן עד שתפרדו, ושחררי לך את האשמה ...
בהצלחה!

רוצה לשתף ברגשות אשמה שעלו לי לאחרונה: יש לי תינוק מדהים בן חודש וחצי. אני איתו יום ולילה, הוא ישן איתי ויונק. מלבד פעם בשבוע, בבוקר, במשך ארבע שעות שאני עובדת בהן מחוץ לבית ואז בעלי נשאר איתו ועם הבקבוק עם החלב השאוב.
אני מתמלאת רגשות אשמה במיוחד בפעמים האחרונות.(חזרתי לעבוד יום בשבוע ארבע שעות כשהוא היה בן 3 שבועות),
אני מרגישה שהוא חסר לי בארבע שעות האלה, ואני כנראה חסרה לו(למרות שבעלי אומר שהוא ישן לפחות חצי מהזמן).כול פעם שאני מסיימת את הקורס אני מאושרת שיש לפנינו עוד שבוע שלם עד ה"פרידה" הבאה, 24 שעות ביממה שבהם לא ניפרד ואהיה זמינה לו כשרק יחפוץ.
נותרו לי עוד 4 פעמים ,כלומר ארבעה שבועות בהם אאלץ לעזוב אותו לארבע שעות בשבוע.
האם זה עושה לו נזק? חרדת נטישה? או שזו אני שמשליכה עליו את פחדיי ובעצם הוא לא מרגיש בחסרוני ?
בא לי לעזוב הכול ולהישאר רק איתו כול דקה אבל זה קצת מסובך כי זה קורס שהתחייבתי עליו...
אשמח לעיצות תובנות או סתם עידוד @}

אני כל כך יודעת מה את עוברת..

ואני ממליצה בחום על פרחי באך.
יש תמצית בדיוק לזה.

הייתי אומרת לעבוד על הפרפקציוניזם שלך, וגם הייתי מנחשת שיש לך אמא פולנייה... תקראי את הדף [po]פולניות כאן ועכשיו[/po] ...
וגם אני ממליצה בחום רב על "איזורי המשגה שלך". ויפה שעה אחת קודם.

תודה לכולם, אני קוראת ולומדת. אנא, אל תפסיקו.
.

אם את הולכת על טיפול, אני ממליצה מאוד על לימודי ימימה, שהוא בעצם טיפול שאת עושה לעצמך, דרך שימוש בכלים שניתנים במהלך הלימוד. בתור מישהי שהדברים שתיארת מוכרים לה מאוד אני יכולה להעיד שלי זה מאוד עזר. (אם את רוצה פרטים את יכולה לכתוב בדף הבית שלי)

לקרוא את הספר "אזורי המשגה שלך" של דיק ואן דייק. מסביר מאיפה מגיעים רגשות האשמה, ואיך אפשר להפתר מהם. אמנם הסגנון מאד אמריקאי (במובן הרע של המילה) אבל במקרה זה זה יעיל. וזה עובד!

כמה טכניקות, כל אחת מהן הועילה לאנשים אחרים ובזמנים אחרים:
[b] [/b]סיבוב השולחן*: להעמיד את עצמך במקום הזולת, ולראות על מה את היית סולחת. מתוך כך לסלוח לעצמך, בשמו. זאת אומרת - אם את מקפידה לא לאחר לפגישות, אבל סולחת למישהו אחר כשהוא מאחר - תתחילי להרשות לעצמך לאחר, ולצפות שהזולת יסלח לך כמו שאת סולחת לו. יש לך לא פחות זכויות מלהם.
[b] [/b]ציניות*: בשביל זה צריך חבר טוב, שאת בטוחה שגם כאשר הוא ציני - הוא לטובתך. חבר טוב יכול להעמיד את ההתנהגות שלך באופן מספיק מגוחך כדי שאת תצחקי על עצמך. משהו בסגנון: "כמובן שאת לא בסדר. הרי לא הרמת אליה טלפון כבר ארבעה ימים. וזה בלי קשר לזה שהיא לא הרימה טלפון ביוזמתה בחודש האחרון. כי הרי עלייך חלים סטנדרטים הרבה יותר נוקשים מאשר עליה. זה ברור."
[b] [/b]כעס על מי שגורם לך להרגיש רגשות אשמה*: זה מתחיל בצליחת התעלה הסוערת של להרשות לעצמך לכעוס. מאותו הרגע - כל מי שגורם לך להרגיש רגשי אשמה - הוא לא בסדר, ואת כועסת עליו. בזה את שמה את עצמך זמנית כמוסרית יותר ממנו. לאט לאט את נרגעת, מפסיקה להרגיש את רגשי האשמה, ומתחילה להיות זכאית לא לחוש את רגשי האשמה. את מפסיקה להיות חייבת לכולם הכל.
[b] [/b]טיפול רגשי*. זה המקצוע שלהם.

נשמי.
אין לך מושג איזה פלאים זה עושה, כשאת מזהה את המערבולת, את פורשת ממנה לתקופה קצרה של נשימה לנשמה, ואז הכל משתנה...

זהו [po]דף תמיכה[/po]

הייתי שמחה לשמוע/לקרוא תגובות, עצות והתמודדויות של אחרים ואחרות עם העניין הזה, הכל כך מאַכֵּל, של רגשות אשמה.
יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי נסחפת בסחרורים אינסופיים של הרגשות הללו - כמעט בכל נושא ותחום - בעיקר, כמובן, סביב ענייני מערכות יחסים ובין אדם לחברו.
ייתכן שצריך להתמודד עם הדברים האלה בטיפול, אבל אני מניחה שיש גם כמה יסודות אוניברסליים, כלל אנושיים בתוך זה.
למה אני תמיד מרגישה שאני זו שלא בסדר? למה שבעים פעם ביום אני הופכת והופכת לבדוק אם אולי פגעתי במישהו על ידי זה שלא התקשרתי איו כבר הרבה זמן / לא הספקתי לעשות משהו שהבטחתי לעצמי או למישהו אחר / לא ביקרתי אצל פלוני / הערתי אולי הערה שלא היתה במקומה / נכחתי יותר מדיי / דיברתי יותר מדיי / לא שמתי לב למשהו שהייתי צריכה לשים לב אליו......... עד אינסוף.......
אוף.
מכירים את זה, או שזו נוירוזה פרטית?
ומה שמטריף עוד יותר, זה שאני עצמי מאוד רגישה לצרכים / מילים / רצונות של אחרים, והרבה פעמים יוצא שעשיתי הכל "כמו שצריך", רק נשארתי אחר כך לחפור שעות במה בטח לא עשיתי טוב.
מה זה? התקף נוצרי-פנימי של איזה חטא קדמון? קיבעון פרוידיאני? סתם חוסר בטחון יסודי? מזעזע.
עם אמא שלי זה מגיע לרמות כל כך מופרזות, שהיא אפילו לא צריכה להגיד הרבה וכבר אני מוטחת אל תוך המערבולת הזו, של "אני לא בסדר. היא חושבת שאני לא בסדר. נו, מה כבר עשיתי הפעם?".... (ויש לציין שהרבה פעמים היא גם באמת טורחת לציין בפניי עד כמה אני לא בסדר, ומתקשה עד כדי עיוורון לראות את הלגיטימיות שבצד שלי.)
)-:
למי עצה? דברי עידוד...?