אני מרשה לגעת בראש
הייתי מרשה, אם היא לא היתה עוברת די מהר לפליקים קטנים. גם ביד צריך לרסן אותה, אחרת היא מושכת לא בעדינות בכלל....

אני באמת אנסח את זה ככה, חיפשתי דרך לא להיות שלילית. בדר"כ זה מיד נהיה "אני מרשה ביד" או משהו דומה.

יופי @}
במקום "לא בראש" תגידי לה "היא מאוד אוהבת כשאת מלטפת אותה ביד". (אני מרשה לגעת בראש).

מעדכנת - קצת יותר טוב.
מהרגע שאין כעס, גם היא מרגישה יותר טוב וכמובן שגם אני והאיש.
היא עדיין בודקת גבולות. נוגעת לה בראש בכל הזדמנות, כדי לשמוע את ה"לא בראש" וכשהיא מלטפת לה את היד אני משבחת.
אחת על אחת עוד אין מספיק, אבל משתדלים... התהליך לוקח זמן אבל יש שיפור וזה טוב.
תודה על העצות.

קודם כל, להבין שבשבילה זו לא ממש שמחה.

מאוד מתחברת למשפט הזה. זו אחת התקופות הקשות בחייה, התמודדות ראשונה ומשמעותית עם קנאה, תסכול, דחיית סיפוקים וחלוקת המשאב הגדול בחייה עם חייזר קטן שלא ברור איך נחת פתאום לחייה המושלמים....

חגית ל
תודה רבה!
מאמינה שיהיה בסדר. לאט לאט..

אני יכולה להמליץ לך את מה שהמליצו לי, ולגלות כמה זה קשה

קודם כל, להבין שבשבילה זו לא ממש שמחה.
אח"כ:
להיות איתה.
לחבק ולנשק.
להשתדל מאוד מאוד מאוד לא לכעוס עליה כי היא כמובן תבדוק אם את עדיין אוהבת אותה יותר מהדבר הזה שהגיע.
לזכור שהיא עדיין תינוקת בעצמה שצריכה שאמא תרים, תאהב, תפנק.
לזכור שהחדשה תגדל בסוף ולא תישאר זקוקה לך כל הזמן, ושהיא כבר עכשיו, מגיל 3 חודשים, תעשה 'מניפולציות' כדי לגרש את הגדולה (אצלי זה קרה עם כולן, כולן קנאיות נורא!) - אז לא לוותר על הבכורה ולחבק את שתיהן, גם אם זה מפריע בדיוק עכשיו בציצי (אני מצטערת על כל הטעויות שקשה מאוד לתקן עכשיו).
ולזכור שהן יריבו כמו כל האחים בעולם.

ושיהיה לך הרבה כח והרבה שמחה והרבה חלב ולידה טובה ושמחה @}

כ"כ מעניין אותי לדעת איך הבת שלי תגיב כשתיוולד לה אחות קטנה עוד מעט...
היא תהיה בת שנתיים וחודש וקשה לי לתאר את המצב הזה בו אני מטפלת בשניים. למרות שאני חושבת על זה המווון ומרגישה כבר אמא לשתיים.
היא יודעת שיש תינוקת בבטן ומנשקת ומחבקת אותה. אנחנו כבר אומרים לה שהיא תצא עוד מעט החוצה ותהיה לנו תינוקת בבית והיא תינק וכו'... אבל אני לא יודעת אם היא ממש מבינה...

אני מנסה לשדר לה שזה דבר טוב ושמח(מה שאני באמת מרגישה בעצמי) אבל מצד שני גם חוששת שהיא תרגיש שלוקחים לה את אמא או שתקבל פחות תשומת לב..ואני כ"כ רוצה לתת לה ה כ ל. אני כ"כ אוהבת אותה.
היא מאד קשורה אליי ונמצאת איתי בבית מגיל 0. גמלתי אותה מהנקה כשהייתי בחודש 5 בהריון(היא היתה בת שנה ו-9) ומאז היא מבקשת הרבה מאד מוצץ במשך כל היום. עד שגמלתי אותה רצתה רק בלילה כשהלכה לישון..

מה עושים? איך מקלים עליה את השינוי הגדול הזה??

כן, גם אני מאמינה בדרך של שיקוף הרגשות של הגדולה, רק לפעמים הכעס ממש משתלט עלי ואני לרגע שוכחת את מצבה העגום...
ואז אני הופכת מתוסכלת מזה שלא הצלחתי לכבוש את הכעס, מזה שהרחקתי אותה ממנו אפילו קצת בכוח, כועסת על עצמי , הופכת להיות עצבנית ועוד יותר חסרת רגישות כלפיה....וכן הלאה...

לי היו כמה שלבים בהתמודדות עם הבעיה הזאת בדיוק. לאחרונה אני רואה שיפור במצב, אז אציין את השלבים. למרות שלא כל דבר פתר את הבעיה, נראה לי שהכל היה חשוב:
בהתחלה שיבחתי על כל התנהגות חיובית וניסיתי להתעלם מהמכות. נגיד "איזה יופי שאת מלטפת אותה, את אחות כל כך טובה, תראי! היא מחייכת אליך. " וגם ניסיתי לעזור לה להבין איך לתקשר עם התינוקת "היא רוצה שתראי לה את הבובה שלך" ואז פתאום היה שינוי, היא הייתה מראה לה את הבובה, או מביאה לה צעצועים. זה עזר קצת, אבל אחרי כמה זמן התחילו שוב מכות.
אחר כך היתה תקופה שנורא כעסתי, ואיימתי. אם שוב תרביצי, אני אקח אותך לחדר, ואז כשהייתה שוב מרביצה, הייתי מרימה אותה ושמה אותה בחדר אחר (והיא פשוט הייתה בה ישר אחרי, אבל עדיין נעלבה ובכתה).
אחר כך הפסקתי עם האיומים, כי הרי היא יודעת שאסור להרביץ, והאיום רק גורם מתח "האם תעשה את זה שוב" ואז, כל פעם שהרביצה, בלי לומר כלום הייתי לוקחת אותה לחדר.
זה לא כל כך עזר, אולי רק עזר להרגיע אותי, כי אני הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו.
בסוף הבנתי שהמצב רק מחמיר. התחלתי לשמור בשבע עיניים על התינוקת, לגזור ציפורניים, והבאתי לול של נסיעות - עם דפנות רשת שלא תוכל להכניס את היד ולפגוע בה דרך הסורגים. אם הלכתי לעשות פיפי, לקחתי אותה איתי.
ואז ראיתי שאני כל הזמן כןעסת עליה, והחלטתי פשוט להפסיק לכעוס עליה. שלא משנה מה היא עושה, אני לא כועסת (אבל באמת לא כועסת, גם מבפנים), ומנסה לנחם אותה דווקא. זה די קשה לא לכעוס ומצוא מה להגיד. נגיד היא מנסה להוציא לתינוקת את העין ואני מחבקת אותה ואומרת לה "אוי, אני אני רואה שנורא קשה לך" "קשה לך לראות את התינוקת" "קשה לך שאמא מחזיקה את התינוקת " "קשה לך שאחותך משחקת עם התינוקת ולא איתך", "אוי, התבלבלת" "אוי, לא הצלחת להתאפק. אם את רואה שאת לא יכולה להתאפק תתרחקי ממנה קצת" "אני רואה שקשה לך להיות לידה, אז בואי תשבי פה"
עבד כמו קסם!! היא לא מרביצה לה כמעט יותר, וגם אם כן, זה מין פליקון קטן, ולא שריטה מלווה בשנאה.

אם היא רק היתה אומרת את זה לי, ולא רק לגננת... אני אנסה לדובב אותה, אולי זה יעזור.

בספרים של פייבר ומייזליש,
הן מציעות במקרים כאלה לפתח שיחה:

• כן, באמת היית רוצה שהיא תלך. היא בטח מפריעה לך.
• נכון. היא מפריעה מאוד. אמא כל הזמן מפשפשת אותה.
• היית רוצה שאמא לא תפשפש אותה.
• אני רוצה שאמא תפשפש אותי.
• איזה רעיון! את באמת צריכה להגיד את זה לאמא.

בכל הדיאלוגים מהסוג הזה שהן מדגימות, בשלב הזה צפויה הקטנה להגיד משהו כמו "טוב, אני אגיד לאמא להיניק את הקטנה" ולפנות לעיסוקיה.

מה אני מנסה לומר?
לתת לה לגיטימציה לאמירות האלה. לא להבהל מהן, לא לשתיק אותן.
עדיף שתגיד כל מה שהיא מרגישה, ולא תשתוק ותוציא את זה בבעיטה בסלקל.

ועוד משהו, תכננתי בקרוב לצמצם לה את הימים במשפחתון, לפחות כמו שהיה עד חודש לפני הלידה. יומיים בבית ושלושה ימים במשפחתון. כרגע אני לא מסוגלת לחשוב שדבר כזה יעבוד בכלל.
אולי כשפצפונת תגדל קצת, ויהיה לה איזהשהוא סדר יום (כרגע, בת חודשיים, שומדבר לא קבוע), זה אולי יהיה אפשרי.

יש החמרה במצב...
אתמול, במשפחתון, היא אמרה לגננת שהיא רוצה שהקטנה תלך. הגננת הסבירה שהיא לא תלך לשומקום, היא חלק מהמשפחה.
אז היא רצתה למכור אותה. (לא ידעתי אם לצחוק או לבכות)
הגננת אמרה לה שאם מוכרים את הקטנה, צריך קודם למכור את אחותה הגדולה. אז היא אמרה לאאאאאאאאאא....
ואז אמרה שהיא אוהבת את הקטנה.

ברור לי שהיא אוהבת אותה. אבל כל כך קשה לה, ולא קל לעזור לה.
כשיש לנו זמן אחת על אחת, זה טוב. לא טוב כמו שהיה פעם, אבל יש שיתוף פעולה. היא מקשיבה לסיפורים. ועושה דווקא לפעמים, אבל זה כבר הגיל.
וכשכולם יחד, היא בכיינית, דורשת צומי כל הזמן, חסרת סבלנות וקשה מאוד לרצות אותה. אלא אם היא משחקת עם הגדולה. הן מקסימות יחד....
אבל אני לא רוצה להכריח את הגדולה לשעשע אותה כל הזמן כשאני לא פנויה. גם לה מגיע לעשות דברים שלה.
אוף, קשה להתחלק לשלוש...

ליבי איתך... אני בדיוק באותה סיטואציה. בדיוק אותו פער גילאים בין הגדולה שלי 2.5 לקטן 3.5 חודשים.
הקושי שלה הוא אמיתי, הם פשוט במצוקה גדולה וצריך תמיד לזכור את זה, בעיקר שהם מרביצים.
חשוב להשתדל לתת בעיקר ביקורת בונה כשהיא "עוזרת" , מלטפת את הקטן . וממש להתעלם כשהיא עושה פעולות "איבה". זה מאוד קשה , האינסטינקט הוא לכעוס, לצעוק , להרחיק.
וכשאני לא מצליחה לשמור על קור רוח, אני תמיד מזכירה לעצמי שהקושי שלה הוא גדול כמו, שנניח בעלי היה פתאום מביא עוד אישה צעירה ואטרקטיבית הביתה שהיתה מקבלתפתאום חלק נרחב מהתשומת לב שלו והייתי חייבת לחיות איתה באותו הבית לעד....

הסברתי לה, שלפעמים הוא צריך להיות עלי, שזה נניח התור שלו...
אתמול שמעתי אותה ניגשת אליו לסל קל ואומרת לו " עכשיו תור אני" ובאה אלי שאני ירים אותה, מתוקה אמיתית , קורע לב שבגיל כזה היא כבר צריכה ללמוד לוותר להתחלק ולדחות סיפוקים...

בהחלט משימה לא פשוטה גם לנו ההורים...

בהמשך למה שכתבתי פה קודם, תחושת הבטן שלי היתה נכונה.
קטנטונת בת חודשיים, האמצעית בת שנתיים ו-5. הגדולה בת רבע לשש ולמרות שהיא עוברת עוד שינויים (עולה לכתה א', נפרדה מהגן האהוב בשבוע שעבר), היא נהדרת. יש לי זמן איכות איתה גם כשהקטנטונת בסביבה (יונקת, מפושפשת לעתים). היא עוזרת בשמחה ומאוהבת בתינוקת. וגם, מקבלת את תשומת לבי גם אם היא מחולקת באותו רגע.

אבל האמצעית, נורא קשה לה.
היא גם בגיל של עקשנות (בצורה שלא היתה לגדולה. הן נורא שונות), היא לא יודעת ללכת, רק לרוץ. קוצים בתחת.
והקנאה.... היא בוכה המון. צריכה המון תשומת לב.
אנחנו מנסים לארגן קצת זמן 1 על 1 בלי התינוקת אבל אי אפשר להרבה זמן. עם אבא יש יותר. אבל אלי היא מתגעגעת.
ולתינוקת היא אמביוולנטית. לפעמים סקרנית לגביה, כל הזמן רוצה לראות אותה. לגעת. אבל גם להוציא לה עין ולמשוך יד ולבעוט כשהיא בסלקל (כן, שמים עליה שבע עיניים... ובכל זאת).

בסוף השבוע היא היתה קצת חולה. צינון, חום נמוך. עצבנית. היה קשה.
וגם עכשיו (עדיין מנוזלת), היא במצב ששומדבר לא ירצה אותה.
אתמול אחרי שאכלה ארוחת ערב ,ורצתה עוד, וכשנתנו עוד, לא רצתה בכלל ובכתה ורצתה חיבוק, ישבה עלי מחובקת (בזמן שאני מנסה לאכול בעצמי) - ונשכה אותי בכתף.
ברגע הזה כבר ממש כעסתי. היא אף פעם לא עושה את זה, וכל כך הופתעתי מעצם העניין (חוצמזה שזה גם כאב), שצעקתי עליה ולקחתי אותה להתקלח מיד ולישון...
בסופו של דבר היא לא הלכה לישון אלא נרגעה מעט וירדה לשחק עוד עם אחותה וחברה שבדיוק התארחה.
אבל ברור לי שהיא קיבלה בדיוק מה שהיא רצתה עם הנשיכה הזאת. וזה קורע אותי שכל כך קשה לעזור לה להתמודד עם המצב הזה...

מצד אחד אני רוצה להיות שם בשבילה, מצד שני אני מטפלת גם בקטנה, ובעיקר צריכה לשמור עליה שלא תפגע בה. מן התקרבות וגם ריחוק.

אהבה טהורה - תודה על הטיפ. בונדינג זה תמיד טוב אבל נראה שבאמת במקרה הזה הרבה מגע ובכלל תחושה שכולם שותפים לתהליך בטוח יעזור.

טרה רוסה - תודה על השיתוף. מקווה שגם פה ילך ככה חלק.

לסלט פירות יש לי הצעה שפשוט עבדה עם שלושת הילדים, זה סוג של באונדינג, בפעם הראשונה שכל אחד מהם פגש את האחות החדשה, הושבתי אותם, הנחתי את התינוקת בזרועותיהם, ואמרתי- זאת אחותך [יענו=היא שלך] הראתי איך לתמוך בראש ועזבתי, הם ליטפו בעדינות והפנים שלהם זהרו, גם כשהבכורה פגשה את האח עשיתי זאת וזה הפך כבר למן מסורת אצלנו, נתתי להם להחזיק את התינוקת גם כשבאו אורחים להכיר את התינוקת החדשה, זה ממש עוזר להם להתחבר לתינוק, כל ההתרגשות מסביב לתינוק הופכת להיות גם התרגשות מסביבם וגם התרגשות שלהם והאהבה והדאגה בין הילדים פורחת, אני לגמרי בטוחה שזה בזכות הבאונדינג הראשוני, יש קצת קינאה, אבל היא נשמרת בגבולות טבעיים ולא יוצאת מפרופורציה, כמו שלפעמים קורה.

יש לי תינוקת בת חודש וחצי ושתי בנות. הבינונית עכשיו בת שנה ועשר.
היא בדיוק בשלב שכשהיא רואה אותי מחזיקה תינוק של מישהו אחר, היא בוכה נורא
זה לא אותו דבר. איכשהו עם התינוקת שלי, זה ברור לה שזה שלי ושאני צריכה להחזיק אותה ולטפל בה. היא בכלל לא מתרגזת כשאני מחזיקה את התינוקת וגם לא כשאני מניקה. בהתחלה היה קשה לה לראות את אבא עם התינוקת. פעם ב- היא מבקשת ממני לשים את התינוקת בעגלה, ואני עושה את זה בשמחה - שמחה שהיא יודעת להביע מה היא רוצה.
היא לא ממש מקנאה. היא אוהבת מאוד את התינוקת. מדי פעם שורטת אותה בשביל הכיף, אבל רוב הזמן זה נשיקות וחיבוקים.
אל תדאגי יותר מדי. לפני הלידה היה לי עצוב בשבילה, שהיא כבר לא תהיה הכי קטנה, ולא יהיה לי זמן להיות איתה והיא עוד צריכה אמא שרק איתה, וכאלה (יש לי גם בת 4) - אבל זה ממש לא ככה! היא לא בודדה או עצובה. יש לי המון זמן אליה (ויותר סבלנות ממה שהיה לי בהריון!) והיא עליזה ושמחה.

חשבנו, שאם נבחר עכשיו שם עוד לפני הלידה, זה יהפוך את העניין לקצת יותר אמיתי
זה ממש לא חשוב. רק כשהיא תראה אותה היא תקלוט.

תראי, אני לא יודעת איך יהיה אצלך, אבל אצלי זה הלך (עד כה) ממש חלק.

מקווה למצוא פה תשובות.
אני לקראת לידה שלישית. הקטנה (בקרוב האמצעית) בת שנתיים וחודש, ומאוד קשורה אלי. אני יודעת שעדיף לא לצפות את הקנאה מראש, אבל עמוק בפנים אני יודעת שיהיה לה קשה.
היא בדיוק בשלב שכשהיא רואה אותי מחזיקה תינוק של מישהו אחר, היא בוכה נורא (בגיל הזה גם הגדולה עברה את זה. אבל עד שנולדה אחותה היא כבר התגברה על זה. ההפרש בינהן הוא 3 ו-4 חודשים).
אנחנו מדברים על העובדה שיש תינוקת בבטן, קוראים ספרים בנושא, ולאחרונה מדברים גם על זה שהיא תצא מהבטן. ותינק (מה שמיד גרם לה "לינוק בכאילו". היא גמלה את עצמה אי שם בשליש השני) ותהיה מאוד קטנה.

חשבנו, שאם נבחר עכשיו שם (אחד מהשבעה שיש ברשימה... ברגע שנרגיש שבאמת יש אחד שיתאים לה), עוד לפני הלידה, זה יהפוך את העניין לקצת יותר אמיתי ויתן לה זמן להתכונן ובאמת להבין שיש פה תינוקת אמיתית, וחלק מההתמודדות יתחיל לפני הלידה ולא יפול עליה בהפתעה כשהיא תראה תינוקת קטנה בזרועות אימה.

מה דעתכם?
ברור שאני לא מקווה או מכוונת למנוע כל סוג של קנאה. הרי ברור שההתמודדות שלה לא תהיה קלה, בעיקר בגיל הזה. השאלה היא האם דבר כזה יכול להקל, והאם מישהו פה חווה את זה בעצמו.

תודה.

אני משקיעה בה המון אבל כנראה תמיד לא מסופקת, ודורשת במקביל המון
נזכרת שזה בדיוק מה שהרגשתי כשהבנות שלי היו קטנות. כל הזמן רציתי שהן יהיו מרוצות ומה שלא עשיתי תמיד היה טענה ובמיוחד מהגדולה. לילה אחד כשחזרנו מהסבתא בקיבוץ <הגדולה היתה בערך בת 4> היא התחילה לבכות ואמרה: "היום היה לי יום נהדר ואתם קלקלתם לי אותו". ואני הרגשתי נורא.
מה שעזר בעקבות ייעוץ משפחתי זה שמצד אחד הורדנו ממנה כל מיני "תפקידים" שהיו לה שהיו קשורים באחותה, ומצד שני התחלתי להבין שלא כל הרגשה רעה שלה היא בגללי.

אני אמא לשתי בנות בהפרש של שנה הקטנה בת 6 והגדולה בת 7. ויש עוד אחת בדרך.
הגדולה הודיעה לי היום שהיא רוצה להרוג את הקטנה "כי נמאס לי ממנה כבר, אני רוצה לגמור את החיים שלה". הבנתי מיד ונעשה לי רע.
מיד אחר כך היא הוסיפה "טוב, אז אני עוברת לבית משלי, לבד" (היא בת שבע כן, רק בכתה א').
אני חושבת שאולי הבכורה חושבת שלא אוהבים אותה, הבכורה מעולם לא באה לחבק אותנו מיוזמתה, והקטנה בת שש יודעת גם יודעת לחבק מיוזמתה. אני גם מרגישה שאנחנו דורשים המון מהבכורה ולקטנה מוותרים. כמובן עשיתי איתה שיחה, ונתתי כמה הבטחות (נבלא יחד יותר, נקנה לך משהו שאת אוהבת.
אני תמיד יאהב אותך, בכל מצב, גם אם תלמדי מצויין וגם אם תלמדי פחות טוב).
אבל רע לי בנשמה, עצוב לי, כואב לי, אני משקיעה בה המון אבל כנראה תמיד לא מסופקת, ודורשת במקביל המון. מתחשק לי לבכות. קשה למצוא זמן לבלות איתה בנפרד (יש אבא שחוזר מאוחר).
אני גם בלחץ ממה שיקרה אחרי שהבונבונית שבבטן תיוולד.
איך להדק את היחסים עם הילדה? איך להוריד צפיות (היא כולה בכתה א')?
איך לשכנע אותה שאוהבים אותה מאוד? ("את אוהבת אותי יותר מאת זוהר"?)
איך להעלות את הדימוי שלה ("אני יפה אבל לא כמו זוהר")?
ואני אומרת לה המון "את כל כך יפה" (ומה היא עונה? "אני יותר יפה אפילו מזוהר?")
בבקשה עיזרו לי, עיזרו לי לעזור לבנות להתגבר על הקנאה לפני שהבונבונית תיוולד!

ובנוסף לדברים שענת גביש כתבה, להביא בחשבון תקופת הסתגלות של כל הצדדים למצב החדש ולגדל הרבה- הרבה סבלנות ואהבה לגדול.

פלונית, זה אולי קשור להריון שלך, וללידה שמתקרבת.
כשהייתי בהריון שני, ואף אחד עוד לא ידע, הבכורה התחילה פתאם לתת לי בוקסים בבטן.
אחת הדרכים לעזור להוציא את החשק להרביץ זה מסאג' חזק-לא מכאיב, נעים- אבל חזק, בכפות הידיים שלו עם האצבעות שלך. זה מפרק את המתח שרוצה להתפרק במכה.
כדאי לקרוא את הספר של פייבר ומייזליש על יחסי אחים אחים ללא יריבות . אני מוכרחה להוסיף שהספרנית ממש ירדה עלי כשלקחתי אותו, "אין דבר כזה! את מבזבזת זמן קריאה!" היא צחקה. אולי אין דבר כזה שאין יריבות, אבל יש שם המון טיפים קטנים ומעוררי מחשבה.
עוד עצה היא להראות לו אלבומים עם תמונות שלו כתינוק. בעיקר עוזר אחרי הלידה.
ולא להפסיק להתנהג אליו כתינוק עדיין. זה יהיה לו חשוב אחרי הלידה, ויהיה לו גם חשוב להרגיש שהוא עוזר.
בלי קשר אני ממליצה לישון איתו ביחד. זה מאד חשוב להם לדעת שלא הרחיקו אותם אחרי הלידה, ושינה משותפת מאד תורמת לזה.
ומומלץ(לדעתי) לא לקרוא את ספר הפילפילים (-:

נראה לי שפלונית מחקה בטעות את מה שהיה כאן קודם, ולכן שיחזרתי את הדף.

שרה, בן כמה הוא?
אין קשר בין היכולת השכלית שלו להבין דברים לבין הרגשות שלו. קשה מאוד להכיל אח חדש. בת ה-7 שלי אומרת שאחות קטנה זה בכלל לא כייף כי היא כל הזמן לוקחת את אמא ואי אפשר לשחק איתה - והיא יודעת לדבר. זה בטח מאד מתסכל כשלא יכולים להסביר לאמא כמה קשה לוותר עליה לטובת מישהו אחר.

גם אצלנו יש לפעמים שהגדול "בטעות" עושה דברים שמציקים לקטן. לפעמים הוא גם ממש מכה אותו, אם כי לשמחתי לא חזק.
חשבתי על זה שאולי הוא רואה אותנו טופחים לתינוק על הגב כדי שיעשה גרפס, אז הוא מחקה אותנו... מאז אני משתדל לטפוח יותר בעדינות. בטח גם לקטן זה יותר נעים, כי פתאום שמתי לב שאני עושה את זה יותר חזק ממה שבאמת צריך כדי לעזור לו.
עוד אין לי תוצאות לספר, אבל אני בטוח שזו לא הסיבה היחידה.
לדעתי הוא לומד להרביץ בגן, כי אני יודע ששם זה קורה לפעמים.
לעזאזל עם הגן הזה

יש לי בעיה עם הילד שלי, אולי יהיו לכן רעיונות. מצד אחד הילד שלי כל כך חכם. הוא יודע כמעט את כל הצבעים, הצורות, המספרים 10 - 1 וכמה אותיות בשתי השפות בעברית ואנגלית וגם בשפת סימנים. הוא יודע על סוגי המכוניות, האווירונים ועל המכבי אש... אבל מצד שני הוא מנסה כל הזמן להציק לתינוקת החדשה. הוא אוהב לגרום לה לבכות הוא חושב שזה מצחיק. בעקביות הוא דוחף לה אצבעות לעיניים, נותן לה מכות על הראש.. אף פעם לא חשפתי אותו לאלימות. מאיפה הוא מוצא להיות אלים כלפיה? מצד אחד הוא אוהב אותה ושומר עליה מאנשים או ילדים שמעיזים לגעת בה. אבל מצד שני הוא מנסה לפגוע בה. אני משתפת אותו בטיפול בתינוקת. מבקשת ממנו להביא חיתולים בשבילה. כאשר הוא כן משחק יפה, אני מחמיאה לו שהוא משחק יפה איתה. אני נותנת לו תשומת לב, קוראת ומשחקת איתו...
האם זה נורמלי?
מה כדאי לעשות כאשר הוא בא עם צעצוע ומנסה להכות בראש שלה בכל הכוח? דוחף לה אצבע לעין? (אני ממש מפחדת שיפצע אותה)

תודה. הוא באמת מחקה אותה בבכי ובקולות שהיא משמיעה ואוהב שאני עושה לו את כל הפוצי מוצי....

תני לו אפשרויות לעזרה: שלחי אותו לכל מיני שליחויות (אמיתיות) ברחבי הבית, תעזרי בו בנקיון ובבישול ותני לו להרגיש :
א. שהוא נחוץ
ב. את היתרון היחסי שיש לו על אחותו -
הוא הגדול ויודע לעשות יותר דברים ויכול להשתתף בפעילויות של גדולים
אבל...
בסופו של יום כדאי גם לשחק איתו כאילו הוא תינוק - הם נורא מתגעגעים לזה אז כדאי לפנות זמן מיוחד ולפנק אותם ולצחוק איתם כאילו היו תינוקות קטנים.

מזדהה.

כשתגלי מה עושים תגלי לנו גם? (-:
חוץ מהמכה, מוכר לגמרי. (אצלינו אם הוא יתן מכה אני אחזיר לו, והוא אדם שקול.)
אין טעם לדעתי להפנות את תשומת ליבו לכך שכואב לה. הוא מנסה להפנות את תשומת ליבך לכך שכואב לו...
חיבוקים נישוקים ואהבה גם ובעיקר כשהוא מתנהג ככה. הוא מתגעגע אלייך.
(כמה קל לכתוב את זה. ברגע האמת קל מאד לשכוח...)

אני עידית אמא של יואב בן כמעט 3 והדר בת8 חודשים. הדר יונקת ונמצאת איתי בבית. אני בשנת חופש שכנראה תמשך עוד ממשרד החינוך שם עבדתי כמורה לחינוך מיוחד.
מאז שילדתי יואב בעליות ומורדות בהתנהגותו או שהוא מקסים ועוזר , מנשק ומצחיק את אחותו או בתקופה של ימים אילו הוא גם נחמד לפעמים...אליה וגם קמת דוחף קצת צובט דורך עליה בטעות וכדומה.
אני משתדלת לא לעשות עניין ולהפנות את תשומת ליבו לכאב שלה ולחזק את הדברים החיוביים שהוא עושה בעלי חוטף"חום " מזה ובשבת גם נתן מכה ליואב אחרי שנשך את אחותו.
יש רעיונות ?