היי!
היה לי את זה עם הראשון- מן פחד ממחלות, כדי שלא יכאב לו ולא יכאב לי.
פתאם הפחד מהכאב נעשה גדול ובלתי נסבל.
זה מתקשר לחרדות שבטיפול בתינוק חסר אונים.
הן, מנסיוני, עוברות ככל שהוא גדל ומתחזק (ולך יש יותר פנאי לעצמך).

הצילו!
זה הדף בשבילי!!!

תמיד קצת היפוכונדרית, ומאז שהייתי בביה"ח בגלל זיהום באצבע, ממש ממש עברתי תקופה שפחדתי ממש ממש.
מהכל.

עד כדי מחשבות מפחידות כגון מה יקרה אם קרובי משפחתו יצטרכו תרומת כליה ואני אהיה מתאימה לתרום, הרי אני מפחדת מביה"ח ומניתוחים.

רוב הזמן ההיפוכונדריה בשליטה כלשהי, אך לפעמים היא מרימה ראש

אני אישית מאד פוחדת להיות חולה תמיד אני אומרת שאני רוצה למות בריאה האמת שקטע של
מחלות הוא קטע קשה שאנשים פשוט מאבדים את המראה הבריא והיפה שלהם , ונראה לי מאד קשה להתמודד
במיוחד עם מדובר בסרטן , אני לא פעם אומרת שהם גיבורים היודעים להמשיך עם המון אמונה ותקווה ואני בהחלט
מחזקת אותם - נכון שהיום גם לסרטן יש טיפול ואנשים חיים וממשיכים אלה
אני אוהבת אותכם אתם הגיבורים שלי מחזקת אותכם ואוהבת אותכם מאד ואל תאבדו תקווה
תזכרו שיש אור בקצה המנהרה- ורק בריאות ועוד בריאות תזכרו שיש חיים אחרי

הפרטים ב- רואה שחורות. דרך אגב זהו ספר מומלץ לכל האדם. אחד הטובים. באמת.

צפריר, תודה, איפה אני יכולה לקנות את הספר? (סטימצקי?) מי המחבר?

שרון,
אייני צוחק. אבל זה בדיוק האבסורד.
ולמרות שאת לא בטוחה שאת מאמינה ב פרחי באך (אף פעם לא אבין את "חוסר האמונה בתמציות צמחים - באקמול מאמינים? בתה צמחים מאמינים?), הרי שתמצית מס' 25 - ערמון אדום, היא בדיוק הגורם המאזן את אותן תחושות של האם המתוארת ב רואה שחורות. באופן כללי, שימוש יומיומי בתמצית עשוי בתחילה להקצין את התופעה מעט יותר, אבל בתוך כשלושה שבועות, את עשויה למצוא את עצמך רגועה. דואגת במובן של דאגה מעשית, דואגת לעשות את מה שנדרש ממך כאמא. מוותרת על הדאגנות אשר חוץ מאשר להטריף עלייך את דעתך, ולשגע את ילדתך אינה תורמת דבר. השפעת התמצית מתרחשת גם כאשר "לא מאמינים" בה. חוסר האמונה מצביע ברב המקרים על חוסר הרצון לשנות את המצב, או חוסר האמונה שניתן לשנות את המצב, - כאן, את יכולה כמובן להמשיך "ליהנות" מהדאגנות, ככל שתחפצי - זו בחירה שלך והיא לגיטימית.

ולבסוף. "חרש הלבבות" הוא ספר חובה, במיוחד לנושא האמהות והצורך להגן על הילד, עם זאת, אזהרה קלה - זהו ספר קשה לעיכול, יש בו אלמנטים העשויים להתפש כמגעילים עד דוחים. מומלץ.

צפריר, אל תצחק, אבל מאוד הזדהיתי עם תחושותיה של האם ב רואה שחורות. עצוב עד כמה שזו היתה יכולה להיות (ואולי זאת) אני.

שרון,
הכנסי ל רואה שחורות. יש שם ציטוט שמביא את כוח הדמיון בנוגע לחרדות ודאגנות יתר לכלל אבסורד.
מה שאינו רחוק מהמציאות.

צפריר שפרון, תודה על הדברים שכתבת

שרון - מצטרפת לדברי צפריר שנכתבו לפני, ובנוסף, ראיתי תוצאות מצויינות בפרחי באך בכל מה שקשור לפחדים וראיית שחורות, בעיקר לגבי אחרים. מומלץ לך לנסות לטפל בעצמך בפרחי באך.

התמכרות לדאגה - אינה הגרעין של הפולניות?
או במילים אחרות - יכול להיות, שרון, שאת בסך הכל מחקה את אמך?

שרון,
הייתי רוצה לחזור להיות שרון שלפני הלידה, שרון שלא חושבת על מחלות, שרון שלא פוחדת להידבק ולחלות, שרון של אז....
כן, אבל את לא יכולה לחזור להיות שרון של אז. את שרון של עכשיו, והשרון של עכשיו רואה שחורות. האחריות והדאגה כיסו את שמי החיים, ושלוות הנפש מופרעת בכל פעם מחדש על ידי "סכנות אפשריות". יש כאן דאגנות פסיכולוגית על פני דאגה מעשית.
הפתרון אינו בנסיון למנוע מחלות מהילד. כמה שלא תנסי להתרחק מחיידקים ווירוסים - אלה יגיעו. נהפוך הוא, בדרך הסטיריליזציה את רק מחלישה את חוסנם הטבעי של ילדייך.
ככלל, הרי ברור מאליו כי דאגנות פסיכולוגית אינה "יעילה". ברור שהפחד מעצים את עצמו ומחולל הקמת מערך הגנות מיותר. חוסר היעילות אם כן יהיה כפול, ראשית, ככל שתנסי להמנע מקרבה לחיידקים, וירוסים ושאר ירקות, אלה יגיעו. שנית, אין בכך כל הבטחה לגבי חוסנם של ילדייך, יתכן שאת מחלישה אותם בדרך זו.

מכאן, שילדייך אינן רווים נחת מפחדייך וחרדתך. גם את - עושה רושם - היית מוכנה לחזור להיות במקום בו אינך מפחדת ממחלות.

הקטנת פחד, הבנה שיש מצבים בהם איננו יכולים לשלוט בעולם החיצון, עשויים לעזור.
אחת ה"סכנות" במצב זה היא ההתמכרות לדאגה. כביכול - "אני דואגת משמע אני קיימת".

כאן, יש מקום לבחון מהי האמונה שמסתתרת מאחורי הצורך לדאוג "אני דואגת משמע אני אם טובה", "אני דואגת משמע אני אחראית". לבחון עד כמה שניתן מהי האמונה השלטת אצלך. אז ניתן לבחון אמונה זו מחדש.
לשנות גישה.

והרשות נתונה.

צפריר שפרון, תודה רבה. לא ניסיתי פרחי באך , אני אשקול ואולי אנסה. אני לא בטוחה שאני מאמינה בזה.
נועה ברקת, כן, נכון, אבל ההתמודדות היום-יומית שלי מחשש מהידבקות (אפילו מצינון) מקשה עליי את החיים. נמאס לי לבדוק לילדים בגן השעושעים את מצב הנזילות באף, נמאס לי לחשוד בחברים של ביתי אם הם קצת מנג'סים שאולי הם חולים וההורים הסתירו (או "שכחו" לציין שלילד יש חום, וזה אגב קורה.) הייתי רוצה לחזור להיות שרון שלפני הלידה, שרון שלא חושבת על מחלות, שרון שלא פוחדת להידבק ולחלות, שרון של אז....

לפי סיפורך נראה שהמחלה של בתך בגיל כל כך צעיר והאשפוז היו מאד טראומתיים והשאירו בך חוויה של חרדדה עמוקה מלחזור על החוויה.

שרון,
הכנסי ל פרחי באך.
ראי הגדרת תמצית מס' 25 - ערמון אדום ב הגדרות פרחי באך.
יעיל מאוד.

אני אמא לילדה בת שנתיים ו7 חודשים, מאז שהיא נולדה, נולדה גם אמא חרדתית. מעולם לא פחדתי ממחלות, מעולם גם לא חשבתי על איך נידבקים, (אפצ'י קרוב מידי, ידיים מזוהמות בחיידקים וכו') זה פשוט לא עניין אותי. אני מותשת מלחשוב איך שעומר הקטנה לא תידבק. אני יודעת שזה בלתי אפשרי ועם זאת אני ממשיכה עם המחשבות הטורדניות. קראתי בדף על השעלת, ויכוח בין צפריר שפרון לבין בשמת וענת גביש. מאוד הזדהיתי עם הדברים של ענת ובשמת. גם אני לא רוצה שיכנסו אלינו ילדים/אנשים חולים הביתה, אבל היום אין לי אומץ וכח לחקור את האורחים, היתה תקופה ששאלתי אם כולם בריאים (כמו אחותה של בשמת) ובעקבות זה הפכתי למאוסת המשפחה (במיוחד משפחת בעלי שלא גילו רגישות כלפיי והגיעו לכאן חולים,משתעלים ומקוררים ח-ו-פ-ש-י, גם כשעומר היתה ממש פיצית, בת שבוע) ואולי מכאן נולדה החרדה שלי, (ואולי עוד לפני זה...) עומר נידבקה בגיל שבוע וחצי בוירוס והיתה מאושפזת בבי"ח. מאז הפכתי להיות אמא חרדתית מדופלמת. הכי נורא זו ההרגשה שאני לא יכולה לשלוט במצב. זה מתסכל.
היום כשעומר כבר גדולה, או טו טו בת שלוש, החרדה קטנה יותר אך היא נמצאת. ועוד איך. כל ילד בגן השעשועים ניסרק ע"ידי לפני שהוא מתקרב אלינו: גם אם ילדים עם נזלת מתקרבים, אני מתפללת שלא יתקרבו קרוב מידי.
אני יודעת שאסור לי לשדר לילדה שלי את החרדות שלי ואני מאוד מאוד משתדלת שלא.
ניסיתי מס' טיפולים פסיכולוגים, בינהם גם EMDR אבל ללא הועיל. אני מקוה שהזמן יעשה את שלו והחרדה תיפחת לה אט אט ככל שיעברו הימים...

ראו גם פחד מחיידקים