דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
סיפור הלידה של מתן
הסיפור הזה מתחיל לו ב- 31.8.09. קמתי בבוקר וגיליתי כתם דם ענק. הפלה טבעית. זה היה יום הנישואים השלישי שלנו. הבנתי שהיה הריון לא תקין ובאופן מאד מפתיע הייתי מאד שמחה על כך שהגוף שלי יודע מה לעשות, בכלל לא הרגשתי עצב על ההיריון שנפל.
עברו שבועיים, מועד הביוץ מתקרב ואני חטפתי חיידק בקיבה והייתי סמרטוט במשך 5 ימים. תיארתי לעצמי שהחודש הזה אבוד אבל יום אחרי ביקור אצל הרופא שפשוט רשם לי אנטיביוטיקה, גיליתי שאני בביוץ. זה היה יום חמישי ואני ויותם נסענו ליום הורים בראשוני קרב. היה יום כייפי מאד. יותם מאד התרגש לראות את המטוסים ואופירי התרגש שהצ'וצ'ון הקטן בא לבקר אותו בצבא.
אמרתי לאופיר שמסתבר שהביוץ חיכה
שבועיים אח"כ, כאבי מחזור, הרגשה שאוטוטו הוסת מגיעה אבל... בדיקת הריון מראה 2 פסים. איזו שמחה. אני שוב בהריון.
ואז התחילו הבחילות. וואו, אילו בחילות. מבוקר ועד ערב. העייפות התחילה להשתלט עלי ב- 16:00 אחר הצהריים...
שבוע 7 – בדיקת דופק. אני ואופיר רואים את המגדלור הקטן מנצנץ לו בבטן. הריון תקין יוצא לדרך.
הבטן גדלה, החודשים חלפו להם והגענו לחודש תשיעי. שבוע 37, פתאום צירים. הם נרגעים אחרי 5 שעות בערך. שבוע 38, צירונים וכלום.
שבוע 39 אני נוסעת עם יותם ביום שישי בבוקר לספריה. אופיר לא זמין עד 15:00 בצהריים. נעמדת ברמזור לפני רחוב הבנים. פתאום "בום". האוטו נזרק קדימה. מסתכלת על יותם וקולטת שנכנסו בי מאחור. יוצאת החוצה, ילדון צעיר יוצא מהאוטו מאחורי כולו רועד. האישה באוטו מקדימה מתחילה לצעוק עליו (ובצדק). נוסעים עוד כמה מטרים להחליף פרטים. יש לי לחץ בבטן באזור שבו ישבה החגורה. הלחץ מתגבר שאני קולטת שאני לא מרגישה תנועות כמו שצריך.
יותם מתעצבן עלי, הוא רוצה לנסוע לספריה. מחליפה עם הבחור פרטים (הוא בשוק ויוצא מצב שאני מרגיעה אותו). מתיישבת באוטו, דמעות חונקות אותי (אני לא רוצה לבכות ליד יותם) ואני מתקשרת לאמא. היא בדיוק יצאה מהלוויה והייתה עם גדי ובושי. "מישהו נכנס בי מאחור". 20 דקות חולפות ואמא פוגשת אותי (כולה לבנה) בספריה.
מוניטור במרכז בריאות האישה מצביע שהבחורצ'יק במצב טוב. הרופא מפנה אותי למיון להמשך מעקב. שוב מוניטור (עוד 3 שעות), אופיר מגיע. אני כבר מרגישה את הקטנצ'יק זז כמו שצריך. אולטרא סאונד מאשש שאין שום נזק לשלייה והכל תקין. הולכת הביתה.
הזמן לא עוצר. שבוע 40 מגיע ואין שום סימן לתזוזה. מוניטור ועוד מוניטור. שבוע 41... אין פתיחה אין מחיקה, אין צירים, יש מספיק מים לעובר שלום.
יום רביעי בערב, ה- 16.6 (שבוע 41+3 לפי ספירת הרופא או 40+6 על פי הביוץ) אני עם יותמי בגינה ומחליטה להרים טלפון למדקרת, לנסות לזרז לידה. היא אומרת לי שאני יכולה לבוא ב- 7. מעולה, 7 בבוקר זה מצוין.
מגיעה הביתה, אמא מתקשרת, כבר אין לי סבלנות. היא מיד קולטת ושואלת אותי אם אין לי סבלנות אליה, אני מיד אומרת לה – "אין לי". מנתקות את השיחה, מחר שוב מוניטור אני לא רוצה שהיא תבוא איתי.
הלילה חולף לו, 6 בבוקר אני קמה. עדיין בהריון.
מתארגנת, יוצאת עם מגי. ציר. משהו מוזר בציר הזה. חוזרת מהטיול, עולה במדרגות – עוד ציר. אוקי....
נכנסת לאוטו, נוסעת לראש העין. 2 צירים עוברים עלי בדרך, אני מרגישה שזה זה. מגיעה למדקרת – הקליניקה סגורה. מרימה טלפון והיא אומרת לי "קבענו ל- 7 בערב!". בלב אני חושבת לעצמי – איזה מזל.
נוסעת הביתה. 7:15 נכנסת הביתה רצה לשירותים. אין ספק שזה זה. הגוף מתכונן. אני אומרת לאופיר שהוא לא הולך לבחינה כי יש לי צירים וזה זה. יש לו מבט קטן של "אל תעבדי עלי שוב" אבל הוא מיד חולף – הציר כואב לי. מתחילה לתזמן. ציר ראשון בתזמון: 40 שניות. ציר שני מגיע אחרי 2 דקות הוא כבר בן 50 שניות, 4 דקות אח"כ זה ציר של יותר מדקה.
מתקשרת לנורית. "אני באה ללדת במשמרת שלך". נורית אומרת לי לא להתמהמה "זו לידה שנייה, אל תחכי יותר מדי".
8:15 אני אומרת לאופיר, יאללה, בוא נצא. מקסימום נעביר את הזמן בבית חולים. יום חמישי 8:30 בבוקר – יוצאים לדרך. שעת הפקקים! מעבירה צירים בדרך תוך כדי הליכה על כביש 5 (אופנוען אחד אפילו צפצף לי כי אני מפריעה לו!). עולים על כביש 4, אני מסתובבת במושב הנהג ומופתעת שדווקא תנוחות שלא חשבתי שיקלו עלי, מקלות על הכאב. נושמת לי ולמרות הכאבים, הצירים עוברים. יש להם התחלה, אמצע וסוף.
מגיעים למעייני הישועה, צוחקים לנו בדרך. אופיר שואל אם אני רוצה להמר על פתיחה. ממש לא! כואב כואב, אבל אין לנו ספק שמדובר פה בפתיחה של 2 ס"מ בלחץ.
מגיעים למיון יולדות, נורית מגיעה ורואה אותי מעבירה ציר בעמדת הקבלה. היא מחייכת לעצמה. בדיקה – פתיחה 5! ישששששששש. מוניטור קצר של 10 דקות בעמידה, מוניטור מצוין, הילדון בפנים חש בטוב.
נכנסים לחדר לידה. נורית אומרת לי להיכנס למקלחת, לראות אם זה עוזר. אני נכנסת, המים מאד מקלים על הצירים. הצירים מתחזקים, אופירי מכוון את הזרם לבטן ואני נושמת ומתנועעת, זוכרת מהיוגה שהמורה אמרה להרחיב את האגן ע"י הוצאת עקבים החוצה. כל הכבוד לי שאני זוכרת . נורית לוחצת לי על הגב. איזו הקלה! מעבירה ככה כמה צירים, כל ציר הוא עוד משוכה בדרך ואני מרגישה ממש התרוממות רוח שאני עוברת את זה.
יש לי לחץ, מבקשת מנורית שתבדוק, פתיחה 6-7, הראש מאד נמוך. נורית מציעה לפקוע את המים. יאללה, אני לא סנטימנטאלית – פוקעים את המים, השעה 10:15. הצירים מתחזקים. אני עולה למיטה, נשענת על הקצה. אחת התנוחות שהכי לא התחברתי אליהם ביוגה היא זו שהכי מתאימה לי כרגע. נורית אומרת לי להוציא את הכאב ע"י נשיפת שששששש, זה עוזר.
לחץ.... פתיחה 8. עוד כמה צירים ואני מרגישה לחץ חזק לאורך כל הציר. נורית בודקת, "פתיחה מלאה!, בציר הבא תלחצי". ציר מגיע, כבר קשה לי לנשום, עושה אגרוף ונושפת לתוכו תוך כדי לחיצה ארוכה. כואב!!! הפוגה. לא ייאמן אבל דווקא צירי הלחץ הם בעלי ההפוגה הארוכה ביותר בין ציר לציר. נשענת על דופן המיטה. עוד ציר, מרגישה איך האוויר אוזל ממני, אופיר נושם איתי, מזכיר לי איך נושמים (לא ייאמן שאפשר לשכוח איך לנשום!). בציר הבא אני מרגישה לחץ נוראי "אני לא יכולה יותר!". נורית אומרת לי שאם אני לא יכולה זה סימן שבלחיצה הבאה הוא בחוץ. היא משנה לי תנוחה, אומרת לי שנעזור לו להתברג. משכיבה אותי על הצד (מה על הצד עכשיו...) אני לא מתווכחת. שוכבת על צד שמאל אופיר מחזיק לי את רגל ימין. ציר מגיע, כל הסיפורים ששמעתי על זה שפתאום מרגישים שמאד שורף, אז כן, זה שורף, לוחצת ומרגישה שאני פשוט נקרעת. הראש יוצא (קולולולולו), הקלה. בציר הבא הכתפיים יוצאות. נורית אומרת לי "תוציאי אותו את". אני מסתובבת ופשוט שולפת את הגוף הקטנטן שלו ממני.
וואו!
השעה 10:59. אני לא מאמינה.
נורית מחייכת מאושרת, אני ואופיר המומים, אנחנו הורים ל- 2.
נורית מספרת לנו שמתן יצא עם היד ליד הראש, סופרמן קטן.
חבל הטבור מפסיק לפעום כעבור מספר דקות ואז אופירי מנתק אותו, מנתק את החיבור הריחמי של מתן אלי. עדיין יש לי צירים, השיליה מתנתקת. כמה לחיצות קטנות אח"כ והשיליה, האיבר המדהים הזה שהזין את הילד שלי ושמר עליו, יצאה החוצה בשלמותה.
אני מחזיקה את מתן שהתחיל לינוק ונדהמת מעוצמת החוויה המדהימה של הלידה הזו.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות