על ידי רסיסים_של_אור* » 17 נובמבר 2010, 23:24
יום ראשון, כד' סיון תש"ע, 06/06/10 השעה 11:00 בבוקר, אורית , האחות הראשית, שהיא מסתבר גם מיילדת, באה לבצע בי את הסטריפינג. היא מכניסה אצבעות ומכריזה: "מצטערת, סטריפינג כבר לא יהיה פה ! הפתיחה התקדמה ל- 2.5-3, שק מי השפיר יושב ממש נמוך, אפשר לפקוע את המים ולהתחיל לידה מתי שתרצו !".
אני המומה. איך התקדמה לה הפתיחה ובקושי הרגשתי ? ומה לעשות עכשיו, לפקוע או לא לפקוע זאת השאלה. אני מודעת להשלכות האפשריות. רק לפני חודש וחצי תמכתי טלפונית בחברה שהתלבטה בסוגיה דומה והזכרתי לה שלא הדרך אלא המטרה היא החשובה כאן. אני מתקשרת אליה ואנחנו נזכרות בשיחה ההיא והיא עוזרת לי להחליט. האיש חושב שעדיף לחכות עם זה קצת.
אנחנו יורדים לאכול משהו וחוזרים למחלקה. השעה 13:00. האיש יוצא לשירותים ואני קוראת לאחיות ומבקשת להתחיל בתהליך. הן מעדכנות אותי שהן תבצענה את הפקיעה במחלקה כיוון שחדרי הלידה תפוסים עם המון יולדות תקועות (בלידות שלא ממש מתקדמות) וברגע שארגיש שכואב מדיי שלא אשתהה כדי שחס וחלילה לא אלד במחלקה.
האיש חוזר מהשירותים ומגלה שאנחנו לקראת פקיעה של מי השפיר. מתמרי המוניטור ממוקמים ויערה הרופאה באה לפקוע לי את המים. היא מתאמצת וכל הזמן מתנצלת על כך שהיא מכאיבה לי ובבת אחת מתחילים לצאת ממני מים בכמויות !!! מייד מתחילים גם צירים חזקים ומשמעותיים ואני, בלי שליטה כמעט, עוברת למוד מתבונן. מדברת את עצמי לעצמי ומנסה להסתכל על הכל קצת מהצד. בכל פעם שמגיע ציר חזק אני אומרת לעצמי ולקהל בלתי נראה בראשי: "אתם רואים את האשה הזו, יש לך עכשיו ציר חזק, הוא פותח לה את צוואר הרחם והיא מתמודדת..." במקביל, אני מדברת עם העובר התחתון (שמראש שייכתי לבית דוד) ומזמינה אותו לבא, לרדת, להתקדם ולצאת אלינו.
האחיות באות לבדוק מה שלומי ומזכירות לי שכדאי לחשוב על אפידורל כדי שאם יצטרכו להטיס אותנו לניתוח לטובת העובר השני לפחות אהיה בהכרה. אני שומעת אותן ומרפה. מה אכפת לי לקבל אפידורל ? אני לא חייבת שיכאב לי כל-כך, לא ? מילא, אם נצטרך אפידורל אני אקח אותו בשמחה. אבל משהו עמוק בתוכי כבר יודע...
14:30 כבר כואב לי מדיי ואני מבקשת מהאיש לקרוא לצוות הרפואי. 14:45 - בבדיקה מתגלה פתיחה של 4.5-5 ומחליטים על ירידה מזורזת לחדר לידה.
אנחנו ממהרים למעלית ומגיעים לחדר לידה ב- 14:50 ואני לא יכולה לעלות על המיטה. יש איזה התרחשות רועשת סביבי (מסתבר בדיעבד שירדנו בשעה הכי גרועה שיש, חילופי משמרות ושבכלל רצו להכניס אותנו לחדר שליד חדר הניתוח אבל ירדנו מהר מדיי והחדר עוד לא היה מוכן עבורנו...). אבל אורית, האחות הראשית כל הזמן לידי, תומכת ומלווה. מנסים להכין לי את המיטה אבל אני מכריזה שאני לא יכולה לעלות עליה ומבקשת לשירותים. אורית מזכירה לי שיותר סביר שזה התינוק ועוזרים לי לעלות על המיטה. מישהי בודקת אותי - פתיחה של 8 . יש בחדר המון צוות רפואי (אחד מהם הוא המרדים שאחר כך יסופר לי שהבהירו לו די מהר שהוא לא נחוץ...) ואני כבר מעדכנת שאני רוצה וצריכה ללחוץ. ד"ר אדוארדו המקסים בודק אותי ומעדכן שאני צודקת, פתיחה של 9 עם שול קטן...
כמה דקות (שניות ?) של לחיצות השעה 15:00 ולא להאמין - יובל-דוד, תאום ימני תחתון, בחוץ.
אני רואה איך לוקחים אותו ממני ואבא שלו מקבל אותו ומלווה אותו, קטנצ'יק ומופלא, 2660 גר' של מתיקות ונועזות מונחים במרחק מטר ומשהו ממני ואני חייבת להפנות את המבט ולהתרכז בעובר השני (ההוא מבית יוסף...). איך שיובל כבר לא בתוכי אני מרגישה את כל החדר נכנס לתזזית וללחץ קשים מנשוא. ישר מונח עלי אולטראסאונד שמנסה למקם את העובר שבפנים ולוודא שהוא לא התהפך ושהוא עדיין במצג ראש. ידיים נכנסות לתוכי ומעדכנות לגבי המיקום שלו ביחס לספינות אבל אני כבר לא ממש שם, אני נותנת יד אחת לעובר שלי ויד אחת לאלוהים ומבקשת ממנו שיעזור לעובר שלי לצאת. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה, ושוב לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה והלחץ שמסביבי מחלחל ומחלחל לתוכי, ואני ממשיכה לדבר אל העובר ולהתחנן אל אלוהים שיעזור לו לצאת (בין לבין מספיקה להצטער שבכל זאת לא קיבלתי אפידורל כי זה כוווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאבבבבבבבבבבב לי) ולוחצת כאילו אין מחר. (בין לבין אורית מסבירה לי שהיא תכף תצטרך ללכת כי ההסעה שלה יוצאת בשלוש וחצי...) 15:20 ושוב לא להאמין - אייל-יוסף, תאום שמאלי עליון, בחוץ.
עכשיו צריך להוציא את השיליה. שני התינוקות שלי, בפערי משקל לא קטנים (אייל נולד 3300 גר') שוכבים אחד ליד השני ואני כמהה אליהם אבל צריכה להוציא את השיליה (תודה לאל שהיתה רק אחת !). אני מזכירה לעצמי שעכשיו אף אחד לא בסכנת חיים למרות שמישהו שם מדבר על דימום כלשהו אבל הנה גם השיליה בחוץ ומניחים אותם עליי ואני מסתכלת עליהם ולא מאמינה. ואללה אלוהים, יצאת גדול !
יום ראשון, כד' סיון תש"ע, 06/06/10 השעה 11:00 בבוקר, אורית , האחות הראשית, שהיא מסתבר גם מיילדת, באה לבצע בי את הסטריפינג. היא מכניסה אצבעות ומכריזה: "מצטערת, סטריפינג כבר לא יהיה פה ! הפתיחה התקדמה ל- 2.5-3, שק מי השפיר יושב ממש נמוך, אפשר לפקוע את המים ולהתחיל לידה מתי שתרצו !".
אני המומה. איך התקדמה לה הפתיחה ובקושי הרגשתי ? ומה לעשות עכשיו, לפקוע או לא לפקוע זאת השאלה. אני מודעת להשלכות האפשריות. רק לפני חודש וחצי תמכתי טלפונית בחברה שהתלבטה בסוגיה דומה והזכרתי לה שלא הדרך אלא המטרה היא החשובה כאן. אני מתקשרת אליה ואנחנו נזכרות בשיחה ההיא והיא עוזרת לי להחליט. האיש חושב שעדיף לחכות עם זה קצת.
אנחנו יורדים לאכול משהו וחוזרים למחלקה. השעה 13:00. האיש יוצא לשירותים ואני קוראת לאחיות ומבקשת להתחיל בתהליך. הן מעדכנות אותי שהן תבצענה את הפקיעה במחלקה כיוון שחדרי הלידה תפוסים עם המון יולדות תקועות (בלידות שלא ממש מתקדמות) וברגע שארגיש שכואב מדיי שלא אשתהה כדי שחס וחלילה לא אלד במחלקה.
האיש חוזר מהשירותים ומגלה שאנחנו לקראת פקיעה של מי השפיר. מתמרי המוניטור ממוקמים ויערה הרופאה באה לפקוע לי את המים. היא מתאמצת וכל הזמן מתנצלת על כך שהיא מכאיבה לי ובבת אחת מתחילים לצאת ממני מים בכמויות !!! מייד מתחילים גם צירים חזקים ומשמעותיים ואני, בלי שליטה כמעט, עוברת למוד מתבונן. מדברת את עצמי לעצמי ומנסה להסתכל על הכל קצת מהצד. בכל פעם שמגיע ציר חזק אני אומרת לעצמי ולקהל בלתי נראה בראשי: "אתם רואים את האשה הזו, יש לך עכשיו ציר חזק, הוא פותח לה את צוואר הרחם והיא מתמודדת..." במקביל, אני מדברת עם העובר התחתון (שמראש שייכתי לבית דוד) ומזמינה אותו לבא, לרדת, להתקדם ולצאת אלינו.
האחיות באות לבדוק מה שלומי ומזכירות לי שכדאי לחשוב על אפידורל כדי שאם יצטרכו להטיס אותנו לניתוח לטובת העובר השני לפחות אהיה בהכרה. אני שומעת אותן ומרפה. מה אכפת לי לקבל אפידורל ? אני לא חייבת שיכאב לי כל-כך, לא ? מילא, אם נצטרך אפידורל אני אקח אותו בשמחה. אבל משהו עמוק בתוכי כבר יודע...
14:30 כבר כואב לי מדיי ואני מבקשת מהאיש לקרוא לצוות הרפואי. 14:45 - בבדיקה מתגלה פתיחה של 4.5-5 ומחליטים על ירידה מזורזת לחדר לידה.
אנחנו ממהרים למעלית ומגיעים לחדר לידה ב- 14:50 ואני לא יכולה לעלות על המיטה. יש איזה התרחשות רועשת סביבי (מסתבר בדיעבד שירדנו בשעה הכי גרועה שיש, חילופי משמרות ושבכלל רצו להכניס אותנו לחדר שליד חדר הניתוח אבל ירדנו מהר מדיי והחדר עוד לא היה מוכן עבורנו...). אבל אורית, האחות הראשית כל הזמן לידי, תומכת ומלווה. מנסים להכין לי את המיטה אבל אני מכריזה שאני לא יכולה לעלות עליה ומבקשת לשירותים. אורית מזכירה לי שיותר סביר שזה התינוק ועוזרים לי לעלות על המיטה. מישהי בודקת אותי - פתיחה של 8 . יש בחדר המון צוות רפואי (אחד מהם הוא המרדים שאחר כך יסופר לי שהבהירו לו די מהר שהוא לא נחוץ...) ואני כבר מעדכנת שאני רוצה וצריכה ללחוץ. ד"ר אדוארדו המקסים בודק אותי ומעדכן שאני צודקת, פתיחה של 9 עם שול קטן...
כמה דקות (שניות ?) של לחיצות השעה 15:00 ולא להאמין - יובל-דוד, תאום ימני תחתון, בחוץ.
אני רואה איך לוקחים אותו ממני ואבא שלו מקבל אותו ומלווה אותו, קטנצ'יק ומופלא, 2660 גר' של מתיקות ונועזות מונחים במרחק מטר ומשהו ממני ואני חייבת להפנות את המבט ולהתרכז בעובר השני (ההוא מבית יוסף...). איך שיובל כבר לא בתוכי אני מרגישה את כל החדר נכנס לתזזית וללחץ קשים מנשוא. ישר מונח עלי אולטראסאונד שמנסה למקם את העובר שבפנים ולוודא שהוא לא התהפך ושהוא עדיין במצג ראש. ידיים נכנסות לתוכי ומעדכנות לגבי המיקום שלו ביחס לספינות אבל אני כבר לא ממש שם, אני נותנת יד אחת לעובר שלי ויד אחת לאלוהים ומבקשת ממנו שיעזור לעובר שלי לצאת. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה, ושוב לוחצת ולוחצת ולוחצת ונחה והלחץ שמסביבי מחלחל ומחלחל לתוכי, ואני ממשיכה לדבר אל העובר ולהתחנן אל אלוהים שיעזור לו לצאת (בין לבין מספיקה להצטער שבכל זאת לא קיבלתי אפידורל כי זה כוווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאבבבבבבבבבבב לי) ולוחצת כאילו אין מחר. (בין לבין אורית מסבירה לי שהיא תכף תצטרך ללכת כי ההסעה שלה יוצאת בשלוש וחצי...) 15:20 ושוב לא להאמין - אייל-יוסף, תאום שמאלי עליון, בחוץ.
עכשיו צריך להוציא את השיליה. שני התינוקות שלי, בפערי משקל לא קטנים (אייל נולד 3300 גר') שוכבים אחד ליד השני ואני כמהה אליהם אבל צריכה להוציא את השיליה (תודה לאל שהיתה רק אחת !). אני מזכירה לעצמי שעכשיו אף אחד לא בסכנת חיים למרות שמישהו שם מדבר על דימום כלשהו אבל הנה גם השיליה בחוץ ומניחים אותם עליי ואני מסתכלת עליהם ולא מאמינה. ואללה אלוהים, יצאת גדול !
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות