על ידי יעל_ג* » 11 יולי 2005, 10:34
מצחיק לראות פתאום את הדף הזה עולה מן האוב. תודה יונת שאת מתעניינת. יש לי עוד הרבה עבודה על הדוקטורט, אבל אני נחושה לסיים - ולו רק בגלל שחבל על כל המאמץ שהשקעתי עד כה. יחד עם זאת נרשמתי ללימודי הסבה לאקדמאים - לתעודת הוראה לגיל הרך כדי בכל זאת להתחיל לפעול גם בכיוון מעשי יותר. השנה הבאה, החל מנובמבר, תיראה מוטרפת למדי - אני מלמדת יומיים השבוע, מתעתדת לשבת על הדוקטורט יומיים בשבוע ויום בשבוע ללמוד במכללה (אורנים). מעיין תהיה בת חצי שנה והמטפלת שטיפלה בשני הבכורים שלי תטפל בה כל יום עד 13:30.
הכל מתוכנן וסגור אבל בכל פעם שאני חושבת על כל זה אני לא מצליחה לנשום לכמה דקות. נראה לי שלקחתי על עצמי יותר מדי, אבל אני לא רוצה לוותר על כלום ומאמינה שיסתדר בסוף...
הבעיה האמיתית שאני מתמודדת איתה היא כמה אכפת לי עדיין מה אומרים עלי. האוניברסיטה עבורי היא עדיין מקום מלחיץ. למשל, אתמול בבוקר עשיתי עם הילדים יצירה. כל אחד צבע קופסת עץ והפך אותה לקופסת אוצרות. במהלך העבודה לבכורה לא יצא כמו שרצתה ותיסכולה היה כה גדול עד כי בבכי הודיעה כי לעולם לא תעשה עוד יצירה, היא רוצה לזרוק את הקופסא, וכו'. הייתי כל כך גאה בה על שהיא הצליחה לאחר הבכי והתסכול הגדולים למצוא פיתרון שהסתיר את כתם הצבע שלא אהבה (היא הדביקה עליו לבבות) ויצאה לה קופסא יפיפיה. הרגשתי שזה היה שיעור חשוב עבורה והייתי גאה בעצמי על שסיפקתי לה אותו בכך שלא נכנעתי לתסכול שלה ולא הצעתי לה קופסא אחרת למשל. ואז בשיא ההרגשה הטובה הזו - הייתה שיחת טלפון עם המנחה - אחסוך מכם את הדברים, רק אכתוב שסיכום השיחה היה שאפסיק להתעסק בשטויות (בין היתר כי אמרתי לו שאינני יכולה ללהגיע להאזין לסדרת הרצאות מתוכננת כי אני מניקה והתינוקת עדיין לא נפרדת ממני). מיד ההרגשה הטובה שלי נעלמה. הרגשתי כל כך קטנה וטפשית ולא יוצלחית. כאילו כל העשיה עם הילדים שאני כה גאה בה היא בעצם בכלל לא חשובה. וזה שאני בכלל מחשיבה אותה זה בגלל שאני מטומטמת. אני לא כועסת עליו - זכותו להחזיק בדעותיו. אני כועסת על עצמי שאני נותנת לו כזו השפעה עלי. מהבחינה הזו לא למדתי דבר בשנים שחלפו ולא השתנתי.
מצחיק לראות פתאום את הדף הזה עולה מן האוב. תודה יונת שאת מתעניינת. יש לי עוד הרבה עבודה על הדוקטורט, אבל אני נחושה לסיים - ולו רק בגלל שחבל על כל המאמץ שהשקעתי עד כה. יחד עם זאת נרשמתי ללימודי הסבה לאקדמאים - לתעודת הוראה לגיל הרך כדי בכל זאת להתחיל לפעול גם בכיוון מעשי יותר. השנה הבאה, החל מנובמבר, תיראה מוטרפת למדי - אני מלמדת יומיים השבוע, מתעתדת לשבת על הדוקטורט יומיים בשבוע ויום בשבוע ללמוד במכללה (אורנים). מעיין תהיה בת חצי שנה והמטפלת שטיפלה בשני הבכורים שלי תטפל בה כל יום עד 13:30.
הכל מתוכנן וסגור אבל בכל פעם שאני חושבת על כל זה אני לא מצליחה לנשום לכמה דקות. נראה לי שלקחתי על עצמי יותר מדי, אבל אני לא רוצה לוותר על כלום ומאמינה שיסתדר בסוף...
הבעיה האמיתית שאני מתמודדת איתה היא כמה אכפת לי עדיין מה אומרים עלי. האוניברסיטה עבורי היא עדיין מקום מלחיץ. למשל, אתמול בבוקר עשיתי עם הילדים יצירה. כל אחד צבע קופסת עץ והפך אותה לקופסת אוצרות. במהלך העבודה לבכורה לא יצא כמו שרצתה ותיסכולה היה כה גדול עד כי בבכי הודיעה כי לעולם לא תעשה עוד יצירה, היא רוצה לזרוק את הקופסא, וכו'. הייתי כל כך גאה בה על שהיא הצליחה לאחר הבכי והתסכול הגדולים למצוא פיתרון שהסתיר את כתם הצבע שלא אהבה (היא הדביקה עליו לבבות) ויצאה לה קופסא יפיפיה. הרגשתי שזה היה שיעור חשוב עבורה והייתי גאה בעצמי על שסיפקתי לה אותו בכך שלא נכנעתי לתסכול שלה ולא הצעתי לה קופסא אחרת למשל. ואז בשיא ההרגשה הטובה הזו - הייתה שיחת טלפון עם המנחה - אחסוך מכם את הדברים, רק אכתוב שסיכום השיחה היה שאפסיק להתעסק בשטויות (בין היתר כי אמרתי לו שאינני יכולה ללהגיע להאזין לסדרת הרצאות מתוכננת כי אני מניקה והתינוקת עדיין לא נפרדת ממני). מיד ההרגשה הטובה שלי נעלמה. הרגשתי כל כך קטנה וטפשית ולא יוצלחית. כאילו כל העשיה עם הילדים שאני כה גאה בה היא בעצם בכלל לא חשובה. וזה שאני בכלל מחשיבה אותה זה בגלל שאני מטומטמת. אני לא כועסת עליו - זכותו להחזיק בדעותיו. אני כועסת על עצמי שאני נותנת לו כזו השפעה עלי. מהבחינה הזו לא למדתי דבר בשנים שחלפו ולא השתנתי.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות