יש אלפי רגעים ביום שבהם יש הזדמנות לעצור. אפילו לשנייה. לספור עשר נשימות ולהמשיך.
החיים עוצרים אותנו ומראים לנו משהו יפה או מעניין, ריח טוב, חיוך, קרן שמש. לזהות את הרגעים שבהם זה קורה ולהרשות לעצמי עצירה. עצירה של לספור עד עשר. עצירה של דקה.
עצירה לפני שאומרים משהו מתוך עצבים או חוסר סבלנות. עצירה כשהילד שלי אומר לי משהו ואני באמת מקשיבה לו. עצירה לפני האוכל או בין ביס לביס.

להרשות לעצמך את הרגעים האלה. לפנות לעצמך כיסיים קטנים של אוויר שיהיו רק שלך. לקום עשר דקות לפני הזמן כדי לשבת בשקט עם המחשבות שלך ולא לעשות כלום.
תתחילי לגנוב זמן ותראי מה קורה.

[u]"הפחד דופק על הדלת, האמונה נגשת לפתוח וכשהיא פותחת את הדלת מתגלה שאין שם אף אחד." ד"ר באך (תרגום חופשי מהזכרון).[/u] ציטוט נהדר רק שאין לו קשר לד"ר באך

[u]יש עוד הרבה נגררים אחרי החיים שקוראים...[/u]

דף נהדר. כדאי להשאיר. יש עוד הרבה נגררים אחרי החיים שקוראים...

מזכירה לי את עצמי לפני שנה....

תודה רבה רבה לכולכם על התגובות. התרגשתי לקרוא אותם עד כדי דמעות.
זה מוזר אבל עצם העלאת הדברים על הכתב באיזה שהוא מקום כבר גרמה לי לתחושת שחרור עצומה משום מה, מה שגם השליך על התנהגותי בחג.
כמו היומן שנהגתי לכתוב בגיל ההתבגרות, רק עם אנשים טובים ואכפתיים שמגיבים על הדברים.
במהלך היומיים האחרונים הכל הפך להיות יותר איטי, יותר זורם, יותר רגוע.
(מה שאפילו בחופש לא היה לי בין הריצות מאטרקציה אחת לחברתה)

התחושה כרגע היא שבלתי אפשרי לעצור.
מסוכן מדי, אולי בלתי הפיך עם ה"מצב" בשוק העבודה.
בלתי אפשרי גם כי בן זוגי "מתנדנד" במקום עבודתו, וזה מצב שמפחיד אותי מאד (מה עם ההתחייבויות, המשכנתא, איך נתמודד עם מצב בו שנינו עשויים להיות ללא הכנסה למשך תקופה מסויימת - אין לנו הכנסות מהצד)

[u]התחושה שאי אפשר אחרת - בלי המשכורת השניה, בלי קריירה, בלי רמת החיים שרגילים אליה, בלי תשובה לשאלה "אז מה את עושה?" וכו'[/u]

נכון. כל זה בנוסף למעצורים שהזכירה עוברת אורח, שעליי להודות בקיומם.

עם זאת, אני מאמינה ביכולתי לעצור לתקופת מה או לפחות להאט הקצב לאחר שהמצב אצל בן זוגי יתייצב.


_הפחד מהעתיד מאפשר את שעבוד ההווה.
ובאביב עולה החירות, וזה מה שמקשה כל כך.
החירות לבחור בידייך, בידייך לחיות את החיים באופן מלא. ממש בידייך, השתיים._

[u]"הפחד דופק על הדלת, האמונה נגשת לפתוח וכשהיא פותחת את הדלת מתגלה שאין שם אף אחד." ד"ר באך (תרגום חופשי מהזכרון).[/u]
תודה צפריר על המשפטים היפים האלה והאחרים - אנסה לחרוט אותם על לוח ליבי וליישם, כשארגיש שזה אפשרי.

[u]אפשר להתחיל בקטן ולראות איך זה מרגיש- אולי לפנות יום אחד מעיסוקים, יום אחד בלי חוגים ופעילויות "מעשירות" ולראות איך זה מרגיש להיות עם הילדים בלי תוכנית מוגדרת. או לנסות בששי- שבת לעשות משהו של ביחד, בלי גירויים חיצוניים.[/u]
זה באמת כיוון שאני רוצה ללכת עליו. משהו כמו שהיה בחג. כמובן שבתקופת העבודה זה קשה יותר אבל זה הכיוון שלי בנסיבות הקיימות. לנסות פשוט "לא לעשות כלום" אחר הצהריים (כשאני לא מתפקדת כחברת הסעות) אלא לתת לדברים לזרום. אני מקווה שגם הקיץ יעשה לי טוב, עם הימים הארוכים.

אורית - זה כל כך נכון. וזה נורא כשמגיעים להקשבה הפנימית עקב מכת שמים.

קשה לי להצביע על הדבר שגרם לי לפחות לחשוב כדי לעצור.
אני סוחבת תחושות קשות כבר זמן מה.
אני חושבת שמה שנתן לי את סטירת הלחי היה שהסתכלתי על בתי ופתאם לא הכרתי אותה. חלק מהשינוי שחל בה מצא חן בעיניי וחלק אחר ממש לא. הבנתי שבעצם אין לי השפעה עליה, שאני לא מרגישה אותה ואין לי שליטה על גידולה, שרוב הזמן מתבצע על ידי אחרים. ברור לי שלאף הורה אין שליטה מוחלטת על ילדו, אבל אני יכולה להצביע על הגורם לחלק מהשינויים. אין לי ספק שהשינויים לא היו מתרחשים לו הייתי שם. (כל מיני תופעות שנובעות מחוכמתה ומיכולתה לתמרן את המטפלת לדוגמא)

כל כך הייתי רוצה [b]להיות שם[/b]. לחנך אותם כפי שאני מאמינה, ולא רק להסתדר איתם איכשהוא אחה"צ כברירת מחדל.

לדעתי כשכבר עולה השאלה הזו, אפילו בקטנה- זו ההזדמנות לעצור לקטנה ולחשוב. לא צריך בשביל זה הרבה זמן.
בשביל ההחלטה הראשונית, להתחיל לחשוב על הנושא יותר ברצינות, אפשר להחליט עכשיו. אח"כ להחליט שוב, אם צריך, ושוב....ושוב....ושוב...
ברגע שמבינים שמשהו לא הולך בסדר, יש גם את הפוטנציאל להבין שאפשר לשנות את זה.
זה לא צריך להיות שחור או לבן, הכל או כלום. אפשר להתחיל בקטן ולראות איך זה מרגיש. אולי לפנות יום אחד מעיסוקים, יום אחד בלי חוגים ופעילויות "מעשירות", ולראות איך זה מרגיש להיות עם הילדים בלי תוכנית מוגדרת. או לנסות בששי- שבת לעשות משהו של ביחד, בלי גירויים חיצוניים.
אלו סתם דוגמאות, מן הסתם יהיו לך רעיונות אחרים משלי.
אני מאד מתחברת למה שכתבה [po]ש מים וארץ[/po]. כ"כ חבל לי לשמוע שדברים הגיעו למצבים כאלה. במיוחד אם יש לך איזשהו glimpse על החיים שלך, וכנראה שיש אם בחרת לפתוח את הדף הזה...לשתף...ולהתחיל איזושהי תנועה מחשבתית ותפיסתית.
בהצלחה |*|

[u]עצירה דורשת שינוי תאוצה, ולכן דורשת הפעלת כח[/u]
[u]החירות בידינו, אבל צריך כח בשבילה, וזה בדיוק מה שליאורה אומרת שאין לה כרגע[/u]

כשכל הכוחות מנותבים החוצה לאין ספור ערוצים, ולא נשאר אף רגע אחד קטן להקשבה פנימה, מגיע הרגע בו הכוח הדרוש לעצירה בא באופן פתאומי ומבחוץ. בדרך כלל בצורה כואבת למדי. מין [b]מכת שמים[/b] כזו (תאונה, מחלה, דרמה טרגית), שמטלטלת אותך כהוגן עד שאת מוכרחה לעצור כדי להתחיל את הצעד הבא.
אחרי שעוברים את זה, ועושים את השינוי המיוחל, מבינים את האבסורד.
מבחינתי השאלה של לעצור עכשיו או לא, היתה (מכל זווית אפשרית), שאלה של חיים או מוות.
[b]בחרתי[/b] בחיים - כמובן.

שנאמר..."ויפה שעה אחת קודם".....

זה לא שזה יותר קל להמשיך, זה שיותר מפחיד לעצור.
זה הפחד.

"הפחד דופק על הדלת, האמונה נגשת לפתוח וכשהיא פותחת את הדלת מתגלה שאין שם אף אחד." ד"ר באך (תרגום חופשי מהזכרון).

הכח הנדרש להתקדמות במהירות עשרים קמ"ש הוא הכוח הנדרש לבלימת תנועה במהירות עשרים קמ"ש. זה פשוט, עם חיכוך בלי חיכוך, זה אותו כוח, ניתן לומר כוח החיים. שזה הדוחף הלאה הוא כוח החיים המנותב לזיוף במקרה זה וזה המחייב עצירה והתבוננות הוא כוח נביעת האמת בתוך החיים ולמידתם בהווה. בלימה. בלי מה יהיה ומה היה, אפילו בלי מה הווה, רק היות. עצירה. כעת. חיה.

וזה ניתן בידי האדם, במתנה מנשמת הבריאה.

אני מנחשת שתמיד יותר קל (טוב, לא יותר קל אבל פחות קשה) להמשיך מאשר לעצור. התחושה שאי אפשר אחרת - בלי המשכורת השניה, בלי קריירה, בלי רמת החיים שרגילים אליה, בלי תשובה לשאלה "אז מה את עושה?" וכו' - הופכת את העצירה לבלתי אפשרית. לא שהיא כזו באמת, כמובן. לפעמים קשה מאד לראות את זה; להבדיל בין המציאות לבין המשקפיים דרכם אנחנו בוחרים לראות אותה.....

ובעניין פיסיקה - מובן שהזנחתי את החיכוך....

עוברת אורח,

להמשיך בתנועה דורש אפס כח? רק כשיש אפס חיכוך.
זה בעניין פיזיקה.

עוברת, תקראי שוב את מה שקראה ליאורה -- את בטוחה שעצירה תדרוש ממנה [b]יותר[/b] כוח מאשר להמשיך לסחוב את כל מה שהיא לקחה על עצמה?

צפריר -
מבחינה פיסיקלית, וגם בחיים, יש הבדל עצום בין להמשיך בתנועה (דורש אפס כח) לבין לעצור. עצירה דורשת שינוי תאוצה, ולכן דורשת הפעלת כח. כמה כח? בפיסיקה זה תלוי במסה, ובחיים - ב"מסה" של החיים שלך, כלומר במה שאתה סוחב על עצמך - התחייבויות, מעצורים, דעות קדומות, פחדים, "צריך"ים, "אסור"ים ושאר ירקות.
החירות בידינו, אבל צריך כח בשבילה, וזה בדיוק מה שליאורה אומרת שאין לה כרגע.

נגררת,
הכוח הנדרש לעצירה הוא בדיוק אותו כוח הנדרש להמשך התנועה.
הפחד מהעתיד מאפשר את שעבוד ההווה.
ובאביב עולה החירות, וזה מה שמקשה כל כך.
החירות לבחור בידייך, בידייך לחיות את החיים באופן מלא. ממש בידייך, השתיים.

חזקי ואמצי.

תודה עוברת. באיזה שהוא מקום כל פעם שהילדים גדלים נוצר איזון כלשהו. כשהבא מגיע, עם כל האהבה שבעולם, חייבים להודות שהוא מפר אותו, עד שגם הוא משתלב במשפחה. זה נהיה קל יותר רק כשהם גדלים כנראה.
גם אם אשים את עצמי ואת צרכיי בצד (לזה אולי באמת יהיה זמן כשהילדים יגדלו. אני מאמינה שגם לו הייתי מגדלת את ילדיי בבית לא הייתי מרגישה אחרת מבחינה זו) הכאב הוא על כך שאין לי מספיק מעורבות בגידול ילדיי. הייתי רוצה לתת להם יותר מעצמי. לא רק שאריות של מה שנשאר ממני לאחר העבודה ( במקרה שלי לא נשאר הרבה..).
אני כמובן מלאת ביקורת כלפי כל מי שמטפל בהם ואינו אני או בן זוגי, מה שמוסיף עוד אנרגיות שליליות לחיים.

מבינה אותך כל כך!
אני אומרת לעצמי שאלה השנים הקשות, ואחר כך יהיה יותר קל. נוכל לנשום קצת ולראות מה איתנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו.
מספרים כאן באתר שהכי קשה זה עם שני ילדים - כמה יש לך? ( אני מנחמת את עצמי שעכשיו זה הכי קשה שזה הולך להיות, אבל יתכן שזו הונאה עצמית...)

אני רודפת אחרי הזנב של עצמי.
בעבודה (משרה מלאה) - עסוקה בלהספיק הכל בלי לחרוג לשעות נוספות, ובתמרונים להגיע הביתה בזמן ולהשלים את מכסת השעות.
בבית - חסרת סבלנות ומנסה להעביר איכשהו את השעות שבין 17:00 ל 20:00 בערב, אם בכלל נשאר זמן להעביר יחד לאחר ההסעות (לחוגים/בחזרה, לחברים/בחזרה). אחר צהריים שעובר בלי שאצעק על הילדים מוכרז מבחינתי כהצלחה.
אני מבקרת קבועה באתר, קוראת ספרים, ויודעת בתאוריה איך מגדלים ילדים. גידול ילדים דורש יצירתיות וסבלנות, תכונות שאינן בנמצא אצלי בתנאים אלה.
על זמן לעצמי אין מה לדבר בכלל (חוץ מהמקלחת, בהנחה שהילדים ישנים ואף אחד לא קורא לי באמצע). אפילו זמן לחשוב אין לי, כי בערב אין לי כח לחשוב.
מרגישה נגררת אחר החיים. מובלת ולא מובילה.
אין לי כעת אפשרות לשנות את המצב מכיוון שאנו זקוקים להכנסתי מהעבודה.
אני חוששת שאמצא את עצמי עם ילדים שגדלו איכשהו, מעצמם, ואז אשאל את עצמי: האם כך אני רוצה לחיות את חיי - בריצה קלה ללא עצירות בדרך למעט חופשות לידה קצרות מדי פעם? (לא!)
בינתיים מנסה להוציא את המיטב מאחה"צ ומשישי שבת, ומקווה לטוב.. (אולי זכייה בלוטו?)