לשמחתי הדיוון חזר לכותרות ואיתו ההבנה וההודאה בבלוף הלבנוני, ברור לכולם היום שהשהות שם הייתה מיותרת וטרגית, אפשר ללמוד ולהסיק מהמחאה של "ארבע אימהות" על העוצמות של מחאה חברתית ועל כוחה של אימא, למרות כל ההשמצות הן עמדות איתנות וחדרו לתודעה שבסופו של דבר הוציאה אותנו מהבוץ. חבל מאוד שלאף מנהיג (עד ברק)לא היה את היושרה וההיגיון לעצור את השהייה שם, למרות שכולם הבינו שמוצבים שם לא תורמים כלום להגנה על ישובי הצפון אלה להיפך.

סרט הזוי- זה מה שהיה לנו.
אני שואלת את הילדוד'ס: יש לכם פוסט-טראומה? הם בוהים בי...
אתם לא קופצים לתקרה כשמישהו טורק מכסה אשפה מפח? דלת ברזל?
אבל חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר. כאילו מעולם לא היה. רק נעשינו פאטאליסטים.
מה שיקרה-יקרה. אנחנו נמלים קטנות וחסרות משמעות... מישהו אמר דיכאון??

נכון, שהייתם אומרים לנו, שאנחנו מדמיינים,
אם היינו אומרים לכם,
שסיוון, ועומר ושיר לא ייצאו מהבית בחופשת הקיץ, כמעט בכלל,
ושסיוון, אפילו שיש לה חדר משלה, תישן באותו חדר עם שיר ועומר-
רואים שאתם אומרים לנו שאנחנו מדמיינים.
ואם היינו אומרים לכם,
שחיפה תהפוך להיות מוקד עלייה לרגל של עיתונאים מכל העולם,
מדמיינים, נכון?
אם היינו אומרים,
טילים עפים מהשמיים על חיפה,
רואים ?
אז זהו, הכל אמת צרופה ,
וזה שאתם לא מאמינים, זה רק בגלל ,
שבין ה- 12.7.06 עד ה- 14.8.06 (ב8.00 בבוקר)
לא הייתם בחיפה .

אם אתם חושבים
שאחרי ה 14.8.06 (ב8.00 בבוקר)
יצאנו מהבית, והמדרכות היו צבועות ורוד ,
תדעו שאתם מדמיינים .
אם אתם חושבים, שסגרו את רחובות מרכז הכרמל ,
ותזמורת ותופים ותהלוכה ברחוב -
איפה אתם חיים?- בעולם דמיוני ?
פעם אחת דיברו על נסראללה בגן ,
פעם אחת כתבו חיבור על טילים בכיתה של סיוון ,
ובכלל יש הרגשה שהמלחמה הזו, היא לא דבר מוזר .
המלחמה היא סתם איזה צמח קוצני ,
שלא צריך לעשות ממנו סיפור ,
ומי שנשאר עם פה פעור ,
סופו שיבלע איזה זבוב ,
וכדאי שהוא יסגור את הפה ,
אם הוא לא רוצה שנגיד את זה שוב .
הילקוטים כבדים השנה בעוד ספר אחד או שניים ,
וגם את עומר כבר כבד לסחוב על הידיים .
ומי שרוצה הפתעות ,
מוזמן להיות דון קישוט .

ואני חשבתי שאני הולכת למצא- דף למחיקה?


לאן נעלמו כולם?

לאן נעלמו כולם?

אנו חיים בעידן חדש. גולת הכותרת של העידן הזה הוא אנדיוידואליזם זה אומר פחותלמען חברה או מדינה זה אומר יותרראש קטן בצבא ובכלל.זה אומר אנ לעצמי ללא ציפיות לא ממשלה לא ממערכותיה ולא מאף אחד. ההתנהגות של דן חלוץ הדגישה זאת היטב. קודם כל המניות שלי בבנק ואחר כך עיניני המלחמה. זה לגמרי חוקי משפטית אך זה נותן לנו תמונה ברורה של העידן בו אנו חיים. זאת רק דוגמא אחת.

ג'ימס בונד, אולי תרחיבי קצת את מה שאת אומרת.

המלחמה היתה צריכה לחדד את התמונה. להבהיר לנו מה ראינו נכון ואיפה טעינו ואולי זו המציאות שראינו קודם אך לא האמנו בה.עכשיו אנחנו חכמים יותר.במיוחד האזרחים.היה שיעור נוסף שאין על מי לסמוך.כל אחד יודע שהוא מחויב לדאוג לעצמו. מי שתרם בעיקר עשה זאת למען יחסי ציבור ז*א לעצמו על חשבון האזרחים שנקלאו למצב עקב החלטת הממשלה. המצב בעתיד לא יהיה יותר טוב אז כדי להתחיל ללמוד כבר עכשיו.

גיימס בונד, אני יודעת שזה בלתי אפשרי,להזיז את המציאות, עכשיו, אבל כשעפו לנו טלים מעל הבית, חשבתי, הייתי בטוחה, שאני לא עוברת את כל הנסיון הזה, כדי כלום, כדי רק לחזור למציאות הזו וזהו. אחרת בשביל מה עברנו את כל העניין הזה.
בשביל מה מישהו נכנס לתוך סבך, עובר אותו, נסרט בדרך, כדי לראות אח"כ שהוא עשה מסלול מבוך, והוא יוצא מאותו מקום שממנו נכנס ושזה לא שהוא איבד את דרכו, אלא, זו בעצם הדרך?!

א ל א ן .הצחקת אותי ברצונך להזיז את המציאות. אבל את יודעת זה לא בלתי אפשרי.

מאיפה האינפורמציה?
הגיון בריא. מספר שעות אחרי החטיפה התחיל מבצע השמדת הטילים. ברור שהתוכנית והתדריכים היו מוכנים מראש ונשלפו ברגע שהיה אפשרי להפעיל אותם.

לבנונים שעד אותו רגע רק היו עסוקים בלנסות ולהעיף את סוריה ואיראן מהתמונה
הלבנונים מעולם לא עסקו בעימות עם איראן. להיפך - הם ניסו להמנע מעימות עם איראן ועם החיזבאללה, ושילבו את החיזבאללה במערכת הפוליטית והכלכלית שלהם. לא היה להם כל עניין להוציא את דרום לבנון משליטת חיזבאללה. כל נסיון לדחוק בלבנון להתעמת עם החיזבאללה נתקל בסירוב מוחלט. החשש של הלבנונים ממלחמת אזרחים היה גדול מדי, והניסיון שלהם עם מלחמות כאלה היה מר מדי.
.
הרי הטילים יחזרו, לא עכשיו אולי, לא במיידי, אבל תוך חצי שנה בטוח.
אני בטוח שלא. המצב הנוכחי כדי למנוע את חזרת הטילים ממשלת לבנון רק צריכה להיות פסיבית ולתת ליויפיל לעשות את העבודה. כיוון שלכל הצדדים - ישראל, לבנון, והמדינות החברות ביוניפיל - יש אינטרס למנוע את כניסתה המחודשת של איראן לשטח, סביר להניח שנצליח במשימה.

_המטרה האסטרטגית של ישראל היא אחת. לחיות.
אבל בסרוב המתמשך לשבת ולדבר עם אסד ועם הפלסטינים אנחנו מביאים על עצמנו חורבן בית שלישי._
מסכים.

מצד שני, אין סיכוי שנשרוד כאן בלי כוח צבאי, ולו רק בגלל ההפרשים הכלכליים האדירים בינינו ובין חלק משכנינו (כולל הפלסטינים). יש לנו מה לעשות כדי לשפר את המצב, אבל ההשפעה שלנו על כלכלת המזרח התיכון עדיין מאד מוגבלת (אולי למעט בחזית הפלסטינית). לדעתי, מבחינת יחסינו עם שכנינו המלחמה הביאהאותנו למצב משופר. לראיה - הניסיון של אסד להביא אותנו לשיחות (גם בהצעות וגם באיומים).

מנהיגנו, מהממשלה לצבא הם חבורת אימבסילים, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו.
לא כולם, ולא תמיד, אבל כרגע זה נראה נכון.
אבל אני אופטימי. במקרה הטוב יהיה להם מספיק שכל לפתוח בשיחות עם סוריה לפני המלחמה הבאה. במקרה הגרוע, תהיה מלחמה, ואחרי זה נעיף (אלו שישארו כאן) את כל הממשלה בגלל המחדל, ואחרי זה יהיה שלום.

המלחמה הזיזה את הוילון ונתנה תמונה ברורה יותר של מסך המציאות. כמו שאומרים.... מלחמה מבגרת אנשים
ככה גם אני מרגישה. חבל לי שהמלחמה לא הזיזה את המציאות, אלא רק את הוילון, וגם הוא כבר חוזר למצב הקודם תיכף.

המלחמה הזיזה את הוילון ונתנה תמונה ברורה יותר של מסך המציאות. כמו שאומרים.... מלחמה מבגרת אנשים

גם אני תוהה. ובעיקר מרגישה את הקיץ הזה רובץ לו כמו משהו עכור, כמו מטען בלתי נראה שצריך להמשיך לגרור והוא מעייף.
מרגישה שאני צריכה חופש וכשאני חושבת על זה אני מבינה שבעצם לא היה לי חופש בקיץ הזה, לא יכולתי פשוט להניח, לזרום, להתמסמס כמו שצריך. ויש גם את כל העצב הזה של מי שביתו נהרס, שאיבד יקרים לו שמתווסף לטונה הכללית שאנחנו סוחבים וסודק עוד סדק.
וגם המיאוס שאני מרגישה, תמיד ושוב בחוזקה יותר כלפי האופן שבו מתנהלת המדינה הזאת, בעיקר מול חוסר האנושיות שבה, שנראה כאילו לא חשבו עד הסוף על האזרחים ועל מה שהם צריכים ואם חשבו וזה יותר גרוע, החליטו שזה לא באמת חשוב, שיסתדרו. בושה.
לא יודעת, מרגישה שהמלחמה ממשיכה ברמה מסויימת, תת קרקעית לחלחל ולהשפיע.

לא יצאנו למלחמה כדי לשחרר את החטופים. זו היתה רק עילה ליציאה למבצע האווירה של השמדת טילים האיראניים, שתוכנן מבעוד מועד.

מאיפה האינפורמציה?
אני דווקא הקשבתי לחדשות והבנתי מציטוטים שהופיעו בתקשורת מתוך דיוני הקבינט שהמטרה היתה להחזיר החטופים וליצור הרתעה.
גם אם נושא המבצע היה השמדת טילים איראניים בלבנון, אינני רואה בכך איזה שהוא תחכום מדיני או חוכמה גדולה. נהפוך הוא - טיפשות גדולה. הרי הטילים יחזרו, לא עכשיו אולי, לא במיידי, אבל תוך חצי שנה בטוח.
וגם אם לא יחזרו לדרום, אז יחזרו לצפון לבנון ואם הם קצרי טווח, תוך זמן לא רב יגיעו ארוכי טווח.
אם המטרה היא למנוע את התחזקות החיזבאללה ואת ההשפעה האיראנית בלבנון אז הפתרון היחידי הוא משא ומתן עם סוריה ועם לבנון ודאגה, עד כמה שהדבר אפשרי שהגבולות יהיו חסומים למעבר נשק.
כשהחזרנו בעיני עצמנו (וגם אם לא) את כושר ההרתעה של צה"ל, אז על הדרך יצרנו במו ידנו אוייבים חדשים - לבנונים שעד אותו רגע רק היו עסוקים בלנסות ולהעיף את סוריה ואיראן מהתמונה ועכשיו אולי ישמחו לשיתוף פעולה הדדי.

המטרה האסטרטגית של ישראל היא אחת. לחיות.
אבל בסרוב המתמשך לשבת ולדבר עם אסד ועם הפלסטינים אנחנו מביאים על עצמנו חורבן בית שלישי.
מנהיגנו, מהממשלה לצבא הם חבורת אימבסילים, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו.

האימהות הפראייריות ממשיכות לשרת
לא הבנתי. את מי הן משרתות?

אני אנסה להרגיע מעט.

א. לא יצאנו למלחמה כדי לשחרר את החטופים. זו היתה רק עילה ליציאה למבצע האווירה של השמדת טילים האיראניים, שתוכנן מבעוד מועד. זו הסיבה שבערב היום השני למלחמה, לאחר שכל הטילים הכבדים הושמדו, חלוץ צלצל לפרץ והודיע לו ש"ניצחנו". סביר להניח שהתוכנית וההחלטה להפיל אותה כבר היו מוכנות (ומתואמות עם ארה"ב), והממשלה חיכתה רק להזדמנות.

ב. מטרה נוספת של המלחמה היתה הסרת האיום האיראני בגבול הצפון. גם המטרה הזו הוסגה. האירגון הצבאי של החיזבאללה (שלמעשה הינו זרועה של משמרות המהפכה - המפקדים הבכירים בשטח הם איראנים) כבר אינו גובל בנו, ויוגבל בעתיד (הקרוב, לפחות) על ידי יוניפיל.

כך שסך הכל, ישראל השיגה את עיקר המטרות האסטרטגיות.

ג. לגבי אובדן כח ההרתעה, אני לא רואה את זה. ישראל הגיבה לפגיעה נקודתית ב-11 חיילים בהפצצות מסיביות בלבנון, כולל על מטרות אזרחיות. לדעתי הלכנו כאן קצת מדי רחוק עם ההרתעה.

ד. בהפסקת האש הפסיק ירי הקטיושות על ישראל, כך שהמטרה הזו כן הושגה. אמנם לקח לנו הרבה יותר מדי זמן להשיג אותה, אולם בסופו של דבר הצלחנו לכופף את ידו של החיזבאללה ולאלץ אותו להסכים להפסקת אש. נכון שלא השגנו את המטרה בכח, על ידי השמדת כל מטולי הקטיושות, אלא גם בעזרת דיפלומטיה. אני מקווה שגם בעתיד נשיג את המטרות בצבאיות שלנו כך.

ה. לא נעשו בלחימה יותר טעויות משנעשו במלחמת לבנון הראשונה. טעויות הן חלק בלתי נפרד מלחימה. רוב קרבות הגבורה הידועים (המיתלה, גבעת התחמושת, תל פאחר) מקורם בטעות מודיעינית או טעות טקטית של מפקדים. אותי הפתיע שעבודת החיילים עצמה היתה מאד מקצועית, למרות החסר הגדול באימונים (עקב משימות שיטור בשטחים).

ניהול העורף בזמן המלמה היה כישלון מוחלט. אין לי שום דבר טוב להגיד כאן. אני חושב שזו סיבה מספיק טובה לדרוש ועדת חקירה ממלכתית.

לדעתי חלק מההלם במלחמה היה מהחשיפה של צה"ל כפי שהוא היום: מפקדים ששולחים את חייליהם לקרב בלי לבדוק את השטח ולוודא שיש להם את המודיעין הדרוש (שהיה זמין), מלחמות יוקרה של גנרלים בזמן שפקודיהם נמצאים במערכה. רמטכ"ל שמוצא זמן לשיחה עם יועץ ההשקעות שלו כאשר חייליו נהרגים בקרב. כל היבלות המכוערות והגידולים המוגלתיים שצמחו על פני הצבא שלנו בזמן שנות הכיבוש בשטחים התגלה במלחמה הזו (שמבחינת היקפה הצבאי לא ראויה אפילו להקרא מלחמה). דור שלם של מפקדים, שזמן נכבד מהקריירה שלהם תפקדו כאדוני השומרון ומלכי יהודה, הראה את פניו. מעטים מהם צליחו לשרוד את ההשחתה הזו בלא פגע.

אני מדוכא!
עד כדי כך, שגם בראשי עלה הרהור כמו של פשוט-אופק.
הנה עוד כמה הרהורים שרשמתי בצורה בלתי-מסודרת:


יצאנו למלחמה זו מתוך נסיון להשיג 2 מטרות:
• שחרור השבויים
• מניעת הפגזות מלבנון לישראל

את שתי המטרות לא הישגנו!



ב. נשאלות השאלות:
• האם לא הבינו המחליטים לצאת למלחמה כי מראש אין סיכוי להשיג את המטרות האלה במלחמה הצפויה? הן זה היה ברור!
• או שכן הבינו, ויצאו למלחמה בכל זאת?
• ואם כך, מה היו הסיבות האמיתיות להחלטת הממשלה לצאת למלחמה?



ג. יש כמה אפשרויות לכך, וראוי לשקול כל אחת מהן כשלעצמה:

שלא ידעו לעמוד מול לחצו של הצבא. זה חמור מאוד משתי סיבות: האחת היא שהצבא בנוי מעצם טבעו כך שהוא רוצה מלחמה; השניה היא שהצבא שולט בממשלה, במקום להיפך.

שהצביעו לא מתוך הסתכלות על הסיכויים לתוצאות המלחמה, אלא על סיכוייהם להיבחר בשנית בעתיד. יש לחץ אדיר על פוליטיקאי בדמוקרטיה להגיע למעמד שהבוחרים ירצו להצביע עבורו גם בעתיד, ואין לגנות "פופוליזם", שהרי פוליטיקאי שלא ייבחר הוא פוליטיקאי מת מבחינה ציבורית. זהו פגם מובנה בדמוקרטיה, ויש לשקול אותו בכובד-ראש. וזה אומר שהעם שלנו רצה את המלחמה הזאת, ומי יודע מה ירצה בעתיד.

שהצביעו בגלל לחצה של ארה"ב, ששלחו אותנו להילחם עבורם.

שהצביעו מתוך נימוקים של פרסטיז'ה, כבוד, עלבון, ולא מתוך שיקול מה יושג ובאיזה מחיר.

שהצביעו מסיבות פנימיות, כדי להגן על ישראל בפני המגמה ה"חברתית" שהתחילה להרים ראש, ולחזור ל"סדר היום הבטחוני". משמע שהבטחוניסטים תימרנו את החברתיסטים. או כדי לחפש תירוץ לסגת מן ה"התנתקות". אסון!

שהצביעו מתוך טפשות, בלי לצפות את התוצאות, שהיו לפחות בחלקן צפויות לעין כל אדם עם שיקול נבון וידיעה ביחסי הכוחות על רקע העבר והמודיעין.

שהוכשלו על-ידי מודיעין מוטעה בתום-לב (וזה נורא!) או בזדון (וזה נורא לא-פחות).

שהם מתוחכמים הרבה יותר: תכננו מראש שיגיע כוח בינלאומי לסיים את המלחמה ולמנוע הפגזות בעתיד על ישראל, ויצאו למלחמה רק כדי לשפר עמדות לקראת הדיון על פרטי הפסקת האש. היתכן?

היש בכם מי שיכול להרגיע אותי?

במילים אחרות מדובר ב- לתפוס את הגל.
אולי היו עושים חג כזה של שבטיות. חג של חודש. (רמאדן?) אז כאילו יש כזה. כאילו פסח זה החג הזה, אבל זה בולשיט, כי בפסח מתחת למפה הלבנה מסתתרות כל הצוואות שהיו והצוואות שיבואו.
ורק מצב חירום, עושה את העבודה באמת.
ואי אפשר ליזום מצב חירום.

לתחמושת וטילים יש תאריך תפוגה. אחרי התאריך צריך לחדש ו/או לקנות חדש - תהליך יקר. התקווה היא שיהיה תירוץ להשתמש בנשק לפני תאריך התפוגה. נראה לי הפעם התאריך היה קרוב מאד ולכן התירוצים המגוחכים האחרונים היו בלית ברירה (אין ברירה הם אמרו) - אבל ההמונים בולעים הכל (הרי חלב זה בריא). בונוס על שימוש חי בתמושת במקום מיחזורה הוא נסיון מבצעי.. כל כמה שנים אוכלוסיית הצבא מתחדשת והצעירים למעשה חסרי נסיון אמיתי - בן דודי הטייס היה מאד שמח לצבור נסיון מבצעי רב ב"מלחמה" האחרונה.
במציאות שאנו חיים בה כרגע- אנחנו זקוקים לאויבים ולמלחמות כל כמה שנים בכדי לאחד אותנו ולדרבן אותנו - במשפחה ובקהילה. שליטים הבינו את זה לפני הרבה הרבה זמן. אחרי מליוני שנים של חיים שבטיים התחלנו בנסיון הציויליזציה רק לא מזמן ומאד חסר לנו ה"שבט". הצבא, המלחמה - לישון ביחד, לעבוד ביחד, ולתת מעצמנו בלי חשבון - בימינו רק הצבא נותן לנו תחושה שבטית אמיתית. אז יאללה להתנדב ולקוות שתירוץ נוסף לחדש את מלאי הנשק יגיע בקרוב.

כן, מה זה היה בעצם?

הרמאים ממשיכים לרמות
המסתדרנים ממשיכים להסתדר.
התקועים ממשיכים להיתקע.
המליונרים ממשיכים להרוויח
האימהות הפראייריות ממשיכות לשרת
הילדים ממשיכים לריב ולכעוס.
המורים ממשיכים לתת שיעורים.
האוכל ממשיך להיות מלוח ולפעמים מתוק,
זרקו טילים והכל נשאר כרגיל.
ואיזה מזל שזה ככה,
מה רצית שייהרס לך הבית?
שייהרס לך הגוף?
כנראה שרציתי שייהרס העולם. שהיה עקום כבר ממקודם, ככה הוא אולי היה מתיישר.
מינוס ועוד מינוס זה פלוס

לכשלעצמי, אהבתי להרגיש שאני על הסף, ליד הסוף. כמו בבית הספר, שמשקיעים דווקא בימים האחרונים של הלימודים ודווקא אז מתחילים להכין שיעורים, אחרי שכל השנה לא מכינים.
אבל אז הכל לא נגמר, וגם לא התחיל מאיזו שהיא התחלה.
סתם כאילו חלמנו, כאילו נרדמנו, ועכשיו אנחנו מתעוררים והבית מבולגן, כי בזמן השינה לא היתה כאן אף מישהי במקומנו שסדרה, עבורינו.

אני יושבת וחושבת מה זה בעצם היה?
אז נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שבעצם לא ממש מדברים על כל העניין הזה, ובינינו היה כאן משהו, וככה? נמחק?
חלק מאיתנו נדד מביתו, חלק נשאר לטילים...
בסדר התקיפו אותנו, בסדר קיבלנו, או נקבל קצת פיצוי כספי על ימי עבודה אבודים.
חלק מאיתנו גילו את הגלגל מחדש... והפיק דברים חיוביים מהמצב.
אבל, אותי מעניין מה מרגישים עכשיו, כשיש פרספקטיבה.
הדף מעורר בכם רצון להשתשף בו?