עוד תזכורת: שרירי רצפת האגן מאופיינים במספר מועט של קצות-עצב תחושתיים. זאת אומרת שהתחושה המתקבלת מהשרירים האלה היא לא משהו. מה שאומר, שכשהשרירים האלה מתעייפים - הם לא אומרים לך את זה בזמן (בניגוד לשרירים אחרים בגוף שיותר מדווחים לך בזמן אמת). כך שהעצה העתיקה והנכונה-בדרך-כלל "תקשיבי לגוף שלך" היא בעייתית בנקודה הזאת: אם עמדת והלכת ופתאום הרגשת עייפות וכובד שם-למטה - סימן שהיית צריכה לעצור ולנוח לפני הרבה הרבה זמן

התינוקת תיהנה מלצאת החוצה, זה בטוח.
יש סיכוי שגם את תיהני מלצאת החוצה, לנשום אויר, לראות אנשים שיכולים לדבר במילים שלמות וכו'.
אבל את עשויה לסבול מאוד מהמטלה של הקניות.
תזכורת: בשלב הזה, את לא אמורה להרים ולשאת שום דבר חוץ מהתינוקת, ובייחוד שום דבר שכבד יותר מהתינוקת.
בשבוע הזה, מומלץ מאוד לא לעמוד/ללכת יותר מ -30-20 דקות רצוף. ושיהיה פרק זמן רציני של מנוחה בשכיבה אחרי כל עמידה/הליכה כזאת.
בשבוע הזה, ובכל ששת השבועות הראשונים, מנוחה היא צורך עליון. אם את צריכה לעמוד - שבי. אם את צריכה לשבת - תשכבי. גם ישיבה זקופה מעמיסה על רצפת האגן!

שורה תחתונה: קניות דורשות המון המון עמידה והליכה איטית וסחיבה והרמה של משקל, ותמיד זה יהיה יותר ממה שאת חושבת שזה. מאוד מאוד מאוד לא רצוי ולא מומלץ בשלב הזה.

מאיזו בחינה?
מבחינת התינוקת זה נראה לי לא נורא, אבל מבחינתך זה נראה לי קשה מדי לשלב הזה
כל הסתובבות בשלב הראשוני הזה מעייפת מדי ודורשת ממך כוחות כשהיה עדיף שתנוחי. קניות זה נורא נורא מעייף, ובכלל-עמידה והליכה זה מעייף את הגוף המחלים בשלב הזה.

יש בעיה לצאת עם תינוקת בת שבועיים וחמישה (בקיצור 3 שבועות) בעגלה, לקניות?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ילדתי לידה טבעית , סיבוכים , התאוששות .
כששירי הייתה בת יומיים כבר הלכתי איתה לפארק . מניקה אותה , נחה , לא זזה יותר מדיי . אחרי שעה שירי החלה לצווח ,חזרנו הבייתה והבנתי שמוקדם מדיי ושהיא לא מוכנה לזה עוד . לאחר מכן יצאנו רק אחרי שבוע וחצי , עבר חלק , שירי ישנה רוב הדרך .

כשאחותי ילדה בבית במצפה רמון, אמא שלי שדווקא לא מכשפה תלתה שלט על הדלת - המשפחה נחה בבקשה לא להכנס או משהו בסגנון...
אני זוכרת בדיוק מה היה כתוב על השלט כאן שביתה אנחנו ישנים (-: (היא זוכרת שזה בעלה כתב...)
זה היה כל כך ברוח טובה שאיך אפשר בכלל להעלב? אני בכלל, לא מבינה איך אפשר להעלב מיולדת טרייה(עד שלושה חודשים זה טרייה בעיני). אולי זו מין "צרה" של יולדות בפעם הראשונה אולי זה עניין של אופי. בכל מקרה, מי שנעלב-שילך לחפש...

כשאחותי ילדה בבית במצפה רמון, אמא שלי שדווקא לא מכשפה תלתה שלט על הדלת - המשפחה נחה בבקשה לא להכנס או משהו בסגנון...

לי לקח כמעט חמישה חודשים עד שהרגשתי נוח שיבואו אלינו.
לצאת לטייל בעיר, כשהתינוק שלי צמוד אליי במנשא, היה כיף, אבל אנשים (חוץ מהמשפחה שלי) שבאו עד אלינו - (קומה ד' על עמודים - בלי מעלית ) רצו, כמובן, להחזיק אותו על הידים, ואני כל פעם הרגשתי כאילו קורעים אותו ממני.
כשהוא קצת גדל, נפתחתי קצת, וגם מסביב כבר התרגלו אל השגיונות שלי.
דף מומלץ: מרחב משלך , עזר לי לנסח את התחושות שלי.

יש עצות?
לנתק טלפונים ככל האפשר, לסן שיחות, לא להיות זמינה, לא לחשוב על זה, להפסיק להתחשב בכל העולם על חשבונך, להתרכז רק במה שחשוב: את והתינוק. כל השאר יחכה. ואם מישהו יעלב - זו הבחירה שלו. לך יש מחויבות לשני אנשים בלבד: לעצמך ולתינוקך. השאר ילמדו להסתדר.

כך אני נהגתי. ובאופן די מפתיע, זה פשוט עבד. ואם מישהו נעלב - אז הוא נעלב. מה לעשות. עולם לא מושלם. זה מחיר פעוט לשלם עבור שקט מבורך לאם ולתינוק.

אבל עשיתי... אחרי האירוע עוד הגיעו אלה שלא הצליחו להגיע לאירוע, ובידם מתנה
אוי, לא נשמע טוב. חשבתי אולי לעשות אירוע השקה כדי שלא אצטרך לקבל אורחים, אבל אם זה ממילא לא עוזר, אז אולי זה לא כל כך משנה שלא אעשה. אין לי כל כך כוח לחשוב על לארגן משהו אחרי לידה, מצד שני, אורחים מעייפים אותי לאללה. נראה לי שאגביל בשעות ואגיד לאנשים שהם יכולים לבוא "לשעה" ככה אף אחד לא יעיז להישאר יותר משעתיים כי זה כבר יהיה ממש לא מנומס. יש עצות? אולי אני אעמיד את אמא שלי בפתח, לגרש אנשים. מצד שני, היא תחזיק אותם כאן ותברבר איתם שעות, אז אולי זה לא כזה רעיון טוב.

כמעט חודש וחצי אחרי הלידה
זה לא הרבה זמן.
אני אחרי הלידה הראשונה הייתי זומבי למשך חודשיים ואולי. לא רציתי לראות/לדבר אף אחד (למעט בן זוגי ואמא שלי), לא רציתי ביקורים. בקיצור התמסרתי מרצוני לקטנצ'יק שנולד ונכנסתי לבועה.
תהני מכל רגע, בלידה שניה זה כבר אי אפשר

אבל הכוחות הנפשיים אחרים לגמרי
ברור ומובן לגמרי. לכי עם מה שמתאים לך ומה שנוח לך ואל תסתכלי על "כמה זמן עבר מאז הלידה". זה בסדר. אני בעדך (-:

אולי תעשי אירוע השקת הבן ואז יראו אותו כולם בבת אחת?

אבל עשיתי... אחרי האירוע עוד הגיעו אלה שלא הצליחו להגיע לאירוע, ובידם מתנה |-:

אולי אם אתחיל לדבר על הקקי בלבד, אנשים יתפסו מרחק!

יש לך עוד מה ללמוד. את תהיי אמא אמיתית ברגע שהתשובה שלך תהיה "הקקי שלו בצבע מצויין" .
אולי תעשי אירוע השקת הבן ואז יראו אותו כולם בבת אחת? בפעם הזאת אני מתכוונת לעשות שעות ביקרו(בלי צחוק!) פעמיים בשבוע. מי שרוצה שיבוא אז.
קומה ג - התגובות שלך נורמליות וטבעיות לגמרי.

כמעט חודש וחצי אחרי הלידה, הכוחות הפיזיים כבר כמעט חזרו במלואם. אבל הכוחות הנפשיים אחרים לגמרי: מצד אחד, אני שמחה לצאת כל יום לסיבוב בלב העיר עם התינוק במנשא. להיכנס איתו קצת לזרם החיים (אפילו שזה בדרך כלל ברחובות סואנים). הצלחנו גם ללכת לבקר חברה פה ושם. מצד שני, התחיל חוסר סבלנות כלפי ההתחייבויות החברתיות שלי (נזכרת גם כמה אנרגיות הן גזלו בימים שמייד לאחר הלידה, כשהייתי סחוטה באמת). אין לי כוח להחזיר טלפונים, אין לי חשק לקשקש בטלפון בזמן ההנקה, זה מפריע לי ולו. לא בא לי להכניס הביתה את כל אלה ש"רוצים לראות אותו", ואחר כך חוזרים "כי בפעם הקודמת הוא ישן, רוצים לראות אותו ער".

וגם - הפכתי להיות כמו האמהות שראיתי בעבר, שכאשר שואלים אותן מה שלומן הן מפרטות את התפקוד של הילד ב-24 השעות הקודמות אני הרבה פעמים עונה "שלומי טוב, הוא ישן טוב בלילה".

תודה

_איפה זה יער המלאכים?
יער המלאכים זה באזור קרית גת/חבל לכיש.
השם הוא לכבוד יהודי לוס אנג'לס שתרמו את הכסף לנטיעת היער.

עצרנו ביער המלאכים
איפה זה יער המלאכים? מה יש שם?

בדרך חזרה מהלידה בצימר של אילנה שמש , עצרנו ביער המלאכים למשך כחצי שעה עם תינוקת בת יומיים וחצי.
הנקתי, הסתובבנו ונהנינו מהיום היפה. תחילת פברואר, אבל היה יום חמים יחסית. היה נפלא, ושמחתי שיכולתי לתת לביתי להכיר את הטבע בגיל כה צעיר.

יצאנו עם ג'ואי, כשהיתה בת שבוע. ליריד חוצות היוצר. היא היתה במינשא צמודה אליי. אחר כך שמעתי שיש עדות שטוענים שאסור לצאת שלושה שבועות ראשונים. האמת היא שאז הרגשתי שזה היה מוקדם מדי. ברמה האנרגטית חשוב לעשות הגנות באור לך ולתינוק. לצאת בהתחלה למקומות שבהם את מרגישה מוגנת ובטוחה.

אנחנו גרנו בניו יורק ובגיל 5 ימים עשינו טיול ראשון במנשא ( 20 דקות) לחנות הצילום לפתח תמונות כדי לשלוח לסבתא בישראל (היה קיץ), השכונה שלנו היתה שקטה ונעימה והיה כל כך נעים שבגיל שבוע לא ויתרתי על מצעד הגאווה בעיר (מתי שוב יצא לי להיות בניו יורק - ידענו שתוך חודשיים חוזרים לארץ) אבל נאלצתי להתרחק קצת מההמון כי הרעש הפריע לקטנה אז בעצם ביליתי את רוב המצעדמניקה בתוך בית קפה מוגן מההמון והרעש. אחר כך זה הפך כל כך טיבעי שניצלתי את כל חופשת הלידה בפארקים ובמוזיאונים של ניו יורק.

יצאנו איתה אתמול בשש בערב למסיבת סיום של הגדולה בגן, זה היה בגינה מקסימה והיה נורא נחמד, אבל חזרנו ב-20:30 וכנראה היה מוגזם לפעם ראשונה והייתי הרוסה מכל היום הארוך - התחילה לצווח כמו שלא צווחה כל 3 השבועות האלה. לקח לי המון זמן להרגיע אותה, ביחוד שאני כבר הייתי הרוסה ועצבנית והגדולה הוסיפה שמן למדורה וכמובן נבחתי עליה ועל גיא - היה שמח!!!
גם היום הוצאתי אותה לשיחת סיכום עם הגננות, שעות הבוקר, שעה בערך. ישנה כל הזמן - סוגרת לעצמה את האנטנות. בבית התעוררה לציצי. הפעם לא היו צווחות.

לי לקח ברסמי 5 שבועות להוציא אותה מהבית ממש.
אמנם הייתה היציאה אחרי יומיים לבדיקת רופא (לידת בית וכו') ואחרי שבועיים הייתה חתונה של חברים טובים, אז רצינו לצאת והיה נפלא. היא ישנה כמעט כל הזמן (מנסארי) והתעוררה רק לקראת הסוף.
לא יודעת למה, אולי כי זו ילדה ראשונה ואני אמא בראשונה, הרגשתי שהיא (ואולי גם אני) זקוקה לשקט, לאינטימיות, לאווירה בטוחה, תומכת, חשוכה ולא רועשת מדיי בכדי להתרגל אל העולם.
לא היה לי קשה בכלל, נהפוך הוא. היה לי כ"כ טבעי להסתגר איתה. אפילו לחצר בקושי יצאתי, לקח איזה שבוע עד שהכלבים ראו אותי ולא מבעד לחלון.
הייתי במצב מאד שברירי- טוב כזה. לא רציתי בכלל להתערבב באנרגיות אחרת, של חוץ.
הייתי ממש בהתכנסות והיה נפלא!
אני חושבת שזה באמת כ"כ אישי בין אישה לאישה ובין תינוק לתינוק וזה בטח ממש אחרת כשיש עוד ילדים.
הקיצור, מה שאני בעצם אומרת (גם לעצמי להבא), זה- לכי עם מה שאת מרגישה ועם מה שבא לך! ותהני ובהצלחה!

כשהבכורה היתה בת 11 יום יצאנו לפאב (ישבנו בחוץ, לא ליד מעשנים, ערב אביבי חמים ונעים). בדיעבד אני חושבת שהיינו מטומטמים בטירוף... אני לא זוכרת מתי יצאתי עם כל אחד מילדיי בפעם הראשונה - ברגע שהיתה לי סיבה טובה (לרצות להיפגש עם חברים, למשל. סיבות רפואיות - שלי או שלהם - נחשב?) ושהרגשתי טוב, כנראה...
אני כן זוכרת את הפעמים הראשונות בלעדיהם, ואת התחושה המוזרה הזו, הדואגת. ואת הפתק הראשון שבו כתבתי לבן זוגי, "יצאנו, נחזור עוד מעט," - השימוש הפתאומי, הלא שגור הזה, בלשון רבים שאיננה לשון הזוגיות. תודה על התזכורת, להיזכר שוב שזה לא מובן מאליו, ומשמח מאוד. אני עדיין מגלגלת על הלשון בעונג את "הילדים", אחרי שנתיים ועשרה חודשים.

כשאור נולדה היה גשם וקר. והמשיך ככה עוד שבועיים (היה חורף כהלכתו השנה!)
והיינו שתינו ספונות בחדר השינה הקריר (לעומת שאר הבית הק-פ-ו-א)כל היום והייתי על סף חירפון
ואז היה יום שישי ויצאה השמש ואני הרגשתי כמו אסיר שיצא מהכלא. נסעתי ליפו, לקחתי אותה בתינוכיס והלכתי לשוק. כבר 3 שבועות לא הייתי שם וכולם שמחו לראות שהבטן שלי הפכה ל... מה זה? ("הוא נושם?")
עשיתי קניות והאיש של התפוזים שתמיד בזמן ההריון היה נותן לי תפוזים אקסטרה שאשתה "בשביל התינוקת", נתן לי תפוזים אקסטרה בשביל שהתינוקת תשתה.
ואז גיליתי שזה נורא פשוט והתחלתי להסתובב איתה בעיר בימים לא סוערים מדי

אני חושבת שאם לא היה כזה סוער הייתי יוצאת איתה קודם. כשהיא מעורסלת במנשא היא כלכך מוגנת (לפחות ככה זה מרגיש).

אני יצאתי עם ליבי אחרי פחות מ 48 שעות לכנס מחזורים בקיבוץ של שביט. איך אפשר לפספס את הדבר הזה...
הלכתי לאט לאט, ישבתי רוב הזמן ונהניתי כל כך.
היא היתה במנשא ולא יצאה משם.

אני יצאתי לטיול הראשון במנשא כשהיא היתה בת שבוע. בצעד קל, בשמחה, כל כך חיכיתי שוב ללכת בקלילות אחרי השמירה...וטראח, אחרי כעשרה צעדים נפלתי. לא היה שם שום מכשול. רק אגן הירכיים עדיין היה עשוי ממרגרינה. נפלתי והסנטר שלי נחבט בראש שלה. היא המשיכה לישון ולא בכתה, מה שהלחיץ אותי עוד יותר. התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות.
רק אחר כך ראיתי את החתך הענק שנפער לי בברך. בית חולים, תפרים...איזה באסה.
אז לצאת בכיף, ו ללכת בזהירות אפילו שמתים לרוץ (-:
עוד סיבה כן לשמור את העגלה...ובמיוחד אם יש תפרים וקשה ללכת. נשענים עליה כמו הליכון.

אני מחכה לצאת לבד עם בעלי...חשבתי שאנחנו בכיוון אבל המחלה של הקטנטן עשתה לו נסיגה חזקה, עכשיו צריך קודם לחזור לשגרה ורק אז לחשוב על יציאה.

נו? יצאת? איך היה?

בבית חולים אמרו לנו שאפשר לצאת מיד אם מזג האויר נעים. לצערי בדיוק באותו שבוע התרגש עלינו חורף ממש, אז היציאה הראשונה הייתה לברית בבית-הכנסת, והחמה התחשבה בנו שיצאה לכמה שעות, כדי שלא אלך עם עגלה במזג אויר קריר.

תל-אביב- גם היום, בגיל שלושה חודשים, אני לא אוהבת לצאת אתו לרחוב לסתם טיול, כי המכוניות וגם הרעש... עינוי בשבילי ונראה שגם בשבילו.

מה הבעיה? אפשר לצאת מייד. רק להגן מהשמש, והכי טוב במנשא, מוגנת כמו שאומרת חבצלת.

צאי! למה להשתגע?
אם בא לך לצאת, זה בסדר. עדיף במנשא. זה גם מגן מהחיידקים ומהגירויים ומהזרים.

מתי יוצאים עם התינוק/ת? כ"א אומר משהו אחר. אחותי, לפי האיור-וודה - אחרי חודשיים רק. אחרים - אפשר ישר. אלה מזהירים מחיידקים, אלה אומרים שזה מחסן ואלה טוענים שלא להעמיס גירויים - חום, אור, רעש, ואחרים שצריך לנשום אויר בחוץ. עם הגדולה יצאתי אחרי 3 חודשים - זה היה בדיזינגוף הרועש והמזוהם, אז ממש לא רציתי להוציא אותה. היום אני כבר משתגעת כל הזמן בבית, כבר 3 שבועות.
מה אתן/ם אומרות/ים?

ומחרתיים אני חיבת לצערי הרב לחזור ללימודים (הקטן בא איתי).
חמי טוען שאנחנו לא חייבים שום דבר אנחנו רוצים לעשות זאת, וכשמסתכלים על החיים שלנו מתוך בחירה ולא כורח הם נראים קצת אחרת (-:

יש לי ברירה?!
יש לי עוד 3 ילדים בבית חוץ מהתינוק, ומחרתיים אני חיבת לצערי הרב לחזור ללימודים (הקטן בא איתי).
החיים פשוט חזקים ממני ומכל החלטה חכמה שלי נוסח "כשהוא ישן גם אני אשן".

גם אצלי זו היתה מטאפורה... אבל באמת, יש בעיה כללית של נשים, בפרט אחרי לידות טובות, שמעמיסות על הגוף שלהן יותר מדי, ויש לזה מחיר אחר כך.
שכל דבר חוץ מלישון מתחת לפוך תוך כדי הנקה הוא פעיל מדי עבורי כרגע
טוב מאוד.

עדי זו היתה מטפורה:-D התכוונתי שאני פעילה מדי לטעמי, זה הכל:-) האמת היא שכל דבר חוץ מלישון מתחת לפוך תוך כדי הנקה הוא פעיל מדי עבורי כרגע, מה שדי מוזר (בד''כ אפילו כשאני חולה אני לא מסגולת לבלות במיטה יותר מיום אחד.)

חבצלת, את בתקופה של משכב לידה, לא מקפץ לידה! תשמרי על שרירי רצפת האגן שלך, עוד תזדקקי להם.

הוולדות של דובים וקנגורו דומים לתינוקות אנושיים בכך שהם נולדים מאוד חסרי אונים ומתפתחים יחסית לאט (לא הולכים כבר אחרי כמה שעות, למשל).
אמא דובה ואמא קנגורו מתמודדות עם זה בצורה מאוד שונה.
אמא דובה מסתגרת עם הדובון במערה, ישנה ומניקה עד האביב (כחצי שנה!) ומבזבזת תוך כדי זה את השומן שלה. אמא קנגורו כבר חצי שעה אחרי הלידה מקפצת לחפש מזון, כשהוולד בכיס שלה.
אני רוצה להיות אמא דובה! אני ,כפי שבעלי העיר לי, אפילו מפתחת התנהגויות דוביות טיפוסיות- כל הזמן מחממת ומחשיכה את החדר, מתכרבלת ומנמנמת בכל מצב. איך היה מתאים לי עכשיו רק לישון ולהניק...טוב, מדי פעם אפשר גם לדבר עם מישהו;-) בכל זאת אני לא דובה...
אני אפילו מוכנה לא לאכול ולבזבז את השומן שלי (כאילו, יש לי מה לבזבז;-))
במקום זאת - החיים מכריחים אותי להיות אמא קנגורו. אני רק חצי שעה אחרי הלידה וכבר מקפצת לי ללקט מזון, והתינוק בכיס (יענו, מנשא). ואם ראיתם פעם דוב שמנסה להתנהג כמו קנגורו- אז ככה אני נראית בדיוק.
ואני לא חושבת שאלוקים התכוון שנהיה קנגורו. אחרת היה בורא אותנו עם כיס!