מקסים! פשוט מקסים @}

ואוו איזה סיפור!
[u]כורעת בחדר המקלחת הפצפון עם תינוק על הידיים, בתוך שלולית של מים ודם, צוחקת מאושרת![/u]
קראתי וצחקתי ובכיתי והייתי מאושרת!
טליה- אחלה הלצה על האפידורל D-:

מזל טוב :-) נשמע שקיבלת פיצוי על שתי הלידות הקודמות.

מזל טוב@}
לגבי הקור- אני חושבת שזה אינסטינקט להתכרבלות ושינה.

הבטחתי גם מסקנות, הנה זה בא:

[b]אחרי לידה קר.[/b] גם לאמא וגם לתינוק (שלי הגיעה לבי"ח עם טמפרטורת גוף של 35.5). ומכאן שני דברים:
א. [b]לחמם[/b] כמה שיותר. ולא, רדיאטור על מקסימום זה לא מספיק, גם לא באמצע הקיץ. מנסיון. תפעילו את כל מכשירי החימום הזמינים, עד ש [b]היולדת[/b] אומרת שמספיק לה.
ב. תינוקות, כזכור (ומשום מה שכחתי ברגע האמת) [b]לא[/b] שומרים על חום גוף, ולכן, אם לא הספקתם לחמם מספיק, שמיכות לא יספיקו (שמיכה שומרת על הטמפרטורה הקיימת, לא מוסיפה חום). אם קורה שצריך פינוי לבי"ח, נא לא להסתפק בשמיכה אלא להפעיל את [b]שיטת הקנגרו[/b]

ועוד משהו:
נכון שאפשר לחכות עם חיתוך חבל הטבור, אממה?לא כדאי לחכות [b]יותר מדי[/b] כי אז צמיגות הדם של התינוק עולה (זה קרה אצלנו), ובנוסף, יש לי חשד מסויים שהשליה סרבה לצאת בגלל החיבור, הקיים עדיין, לתינוקת. כאילו העובדה שהתינוק עוד מחבר מאותתת לשליה שעדיין יש בה צורך. (אולי התינוק לא נושם?)
מצד שני, אם תחתכו בעצמכם בבי"ח יתנו [b]לאמא ולתינוק[/b] אנטיטטנוס, מחשש לזיהומים.
מה עושים?
[b]קושרים[/b] בעזרת סרט בד או חוט עבה, עד שיגיע צוות רפואי ויבצע חיתוך סטרילי.

מ-א-מם!!! מזל טוב, איזה סיפור מקסים. אני כולי צמרמורות/ התענגויות וכו'.

<חושבת עליך לא מעט - הקטנה שלי מאוד מזכירה לי את האמצעית שלך. זוכרת שהיתי מופתעת מכמה היא היתה זריזה ומיניאטורית. שלי זהה. נינג'ה קטנטונת..>

וואו! מדהים!

המון המון מזל טוב כמובן! @}@}

איזה סיפור מעולה! מזל טוב! |תינוק| |בלונים|

וכמובן - [po]דף סיפור לידה[/po]

[u]נכנסתי לדף בית שלך וגיליתי לבד[/u] :-).

[u]התכוונתי לרבע שעה מהרגע שהתעוררתי.[/u]
גדול! :-D

ואוווווו מדהים
בדיוק ככה אני רוצה, למעט האמבולנס (גברים בלידה זה לא בשבילי...)
אבל חוץ מזה- זו הפנטזיה שלי- לחשוב שיש עוד הרבה זמן ובעצם אני כבר יולדת...

_אולי אות ראשונה, או מס' ילדים, או מה לבשת?
משהו יותר ספציפי..._

נכנסתי לדף בית שלך וגיליתי לבד :-)

[u]מהטלפון אלי גג שלוש דקות.[/u]

התכוונתי לרבע שעה מהרגע שהתעוררתי.

[u]חלקנו סיפורי לידה על הדשא בפארק הלאומי[/u]
את זה הבנתי...

אני מתכוונת, מי מהן את?
אולי אות ראשונה, או מס' ילדים, או מה לבשת?
משהו יותר ספציפי...

מדהים!!!

רק נחת שתהיה לכם @} .

[u]מממ... אפשר רמז?[/u] חלקנו סיפורי לידה על הדשא בפארק הלאומי :-).

[u]להרגשתי, רבע שעה בערך.[/u]
אין מצב. מהטלפון אלי גג שלוש דקות. כמה כבר היה לפני זה? עוד שלוש דקות? חמש?
(ותודה לכל הצוחקים - אני מרגישה שסגרתי מעגל :,()

[u]כמה זמן זה לקח? [/u]

להרגשתי, רבע שעה בערך. בטח במציאות זה היה קצת יותר.

מממ... אפשר רמז?

וטליה-
אני בכלל לא זוכרת את ההברקה הזאת! אכן גדול!

בדיוק שמעתי את הסיפור לפני כמה ימים, ולקרוא את המילים הכתובות ריגש כמו להקשיב לו. יופי של סיפור!
<מזהה אותי?>

[u]ואחר כך מחזרתי את ההברקה ואמרתי [po]לאמא בגובה דשא[/po]? שהם שואלים אם היא רוצה אפידורל[/u]
:-D אני אהיה הקהל שלך עכשיו- התפקעתי מצחק!!!

[po]אמא בגובה דשא[/po] -איזו לידה מדהימה!!! כמה זמן זה לקח?

וואו..מדהים.
ללדת בכמה צירים...
איזה יופי.
@}

אז הנה גרסת השכנה ;-)
במתישהו באמצע הלילה אני מתעוררת וקולטת שהטלפון מצלצל, ובעצם שהוא מצלצל כבר כמה זמן.
ניגשתי לענות, וראיתי את השם של [po]אמא בגובה דשא[/po]. מאוד עלזתי, לחצתי על הכפתור, ולפני שהספקתי לענות בעליזות אני שומעת: "טלי את מוכנה לבוא בבקשה ממש-ממש מהר?!".
מיד נעלמה לי העליזות. היה לו ממש קול של בעל של אישה שנמצאת ממש בלידה, אז מיהרתי לצאת ואמרתי לבעלי שירתיח מים (ככה זה בסרטים תמיד, אז זה מה שעשיתי. המח שלי לא צלול ברגעים כאלה). אחרי כמה שניות התעשתתי וחשבתי לעצמי שבעצם בעלה בדרך כלל נשמע ככה, ויצאתי בריצה. אני גרה בערך 100 מטר מהבית שלה, ותוסיפו עוד אולי שתי דקות לפני שיצאתי.
איך שאני מתקרבת אני רואה את בעלה עומד על המדרגות ואני צועקת לו תוך כדי ריצה: "קדימה! צאו! סעו!" אז הוא אומר לי: "את לא תאמיני..."
אז נכנסתי וראיתי את [po]אמא בגובה[/po] דשא כורעת בחדר המקלחת הפצפוןעם תינוק על הידיים, בתוך שלולית של מים ודם, צוחקת מאושרת!
דבר ראשון שאלתי את השאלה שהטרידה אותי ממש המון זמן - אם זה בן או בת. היא עדכנה אותי שזו בת, ואני הצעתי לקחת אותה מידיה. היא ענתה לי: "אי אפשר אנחנו עדיין מחוברות (כבר אמרתי שהמח שלי לא צלול ברגעים כאלה).
ואז קראנו למד"א וחיכינו וחיכינו, ובינתיים ראיתי שקר לה וזכרתי שהשילייה עלולה להחביא הרבה דם, ושהיא סיפרה לי פעם על המוגלובין נמוך (אחר כך היא עדכנה אותי שזה כבר לא ככה), אז נלחצתי והתקשרתי למד"א לנדנד, אבל בערך אחרי דקה הם הגיעו. שאלתי אותם אם הם הביאו אפידורל, ואחר כך מחזרתי את ההברקה ואמרתי [po]לאמא בגובה דשא[/po] שהם שואלים אם היא רוצה אפידורל. נכון הברקה טובה? בערך אז המח שלי התחיל להתעורר. לא היה מספיק קהל להברקה ולא קיבלתי מספיק תשואות ביחס לגודל ההברקה, לדעתי, אז אני מספרת גם כאן.
זהו. אחר כך כבר לא נרדמתי יותר, אבל המשכתי כל היום על האדרנלין מהלילה - חומר חזק |Y|

בשמחה

באישורך אשמח להוסיף את גרסת השכנה לאירועים ;-)

בערך דקה אח"כ השכנה נכנסה, ואחרי השוק הראשוני המתבקש התקשרה למד"א.

ואז הגיע ההמתנה הארוכה...
השליה לא יוצאת, ומד"א לא מגיעים,
ולי בינתיים קררררר...
למרות שהופעל חימום, ועם כוס תה.

ניסינו לשכנע את השליה לצאת בעזרת הנקה.
מתקשרים שוב למד"א...

בסוף (אחרי בערך חצי שעה) מד"א הגיעו, חתכו את חבל הטבור וניסו גם הם לשכנע את השליה לצאת, ללא הצלחה.
מפנים אותי לבי"ח (לא, לא ללניאדו. מד"א מפנים להכי קרוב, כלומר, למאיר).
גם באמבולנס קררר... (ובעלי טוען שהיה שם חום אימים)
איך שהכניסו אותי לחדר לידה, השליה יצאה...

לידה קצרה לעניין
{@{@{@
נחת נחת ונחת!

ב [b]ציר[/b] הבא, כמובן...

נעמדתי על הברכיים על המגבת, שלחתי יד והרגשתי את הראש "ממש כאן" כמו שאומרות המיילדות.
ובמיר הבא, תוך לחיצה וחצי, היא פשוט החליקה את היד המושטת שלי,
פתחה זוג עיניים כחולות וענקיות, אמרה אההה...
ונרדמה!

וואיייי איזה מתח......

ממשיכה...

בשתיים בלילה (פחות או יותר) התעוררתי מציר, הזדקפתי במיטה והרגשתי את המים פוקעים.
שלא כמו בלידה הקודמת ממש הרגשתי את הפקיעה עצמה, ולא "רק" את המים זורמים.

הערתי את בעלי, ונכנסתי להתקלח.
הציר הבא שטף אותי בגל חזק מאוד, והמחשבה הראשונה שלי היתה "אבל רק עכשיו פקעו המים! איך אני אעביר כמה שעות כאלה?"
המחשבה השניה היתה "הפעם אני לא אצליח ללדת טבעי. אחרי כל השטיפות מח שאני עושה לכולם. איזו פאדיחה"
והשלישית: "ההתחזקות של הצירים זה בגלל שירדו המים. עוד מעט ההורמונים ידביקו אותם והכל יהיה שוב נורמלי".
< ככה אנחנו, הדולות, תוך כדי לידה אני מדקלמת לעצמי את החומר>

אחרי הציר יצאתי מהמקלחת והודעתי לבעלי שנוסעים ברגע זה.
שניה אחר כך הגיע עוד ציר שהניס אותי בחזרה למקלחת.
המחשבה שעברה לי בראש: "יופי, חשבתי שאני חכמה שאני לא אורזת הכל מראש כדי שתהיה לי סיבה למשוך זמן. נראה אותי מושכת עכשיו..."
תוך כדי, ובדיוק כמו בלידה הקודמת בפתיחה מלאה, התחלתי לגנוח בקול, ופתאום קלטתי שאני בעצם יולדת!

בעלי שאל אם להתקשר לשכנתינו הדולה (אם היא תרצה, מצידי היא מוזמנת להסגיר את עצמה כאן).
אני: "לא, לא, זאת לא לידה. נראה לי שזה רק קקי"
ורגע אח"כ: "זאת כן לידה!!!"

בעלי: "מה לעשות?"
"תביא מגבת נקיה, כל הרצפה כאן רטובה!"
הוא הביא מגבת והתקשר (בלי לשאול אותי הפעם) לשכנה.

[u]לנל"ק-בזק זה חרוז מוצדק ומדוייק![/u]
עוד יותר חרוז :-)

קוראת בענין @}

חיכיתי הרבה לסיפור הזה.
ממשיכה לחכות
(קשית)

לנל"ק-בזק זה חרוז מוצדק ומדוייק!
(לא מפריעה יותר)

ניסיתי, לקראת הלידה השלישית, למצוא מיילדת בית שתסכים לקחת אותי. לא הצלחתי ולכן נרשמתי (הפעם בלי יותר מדי התנצחויות) למרכז הלידה בלניאדו.

כמו בהריון השני, גם עכשיו, במהלך כל החודש התשיעי היו לי צרצורים, סדירים יותר או פחות, ולפחות פעמיים בשבוע לילה-ללא-שינה-אולי-הפעם-זה-על-באמת.

שלושה ימים לפני תאריך היעד הגעתי למסקנה שצריך לשנות אוירה.
נסענו, עם הבנות, למסעדה חלבית.
אכלנו ארוחה טובה, חזרנו הביתה, והלכנו לישון.
אחרי שעה, ולי קצת פחות, התעוררתי עם צירים, קצת יותר חזקים מהרגיל. הסתובבתי קצת בבית, ישנתי קצת בישיבה על הכדור, ולאחר זמן, כשהרגשתי שהצירים נחלשים, חזרתי לישון מתוך מחשבה ש"כשזה יהיה זה אני כבר אתעורר".

ונתחיל בלידות הקודמות...

ללידה הראשונה שלי הגעתי בלי שום כוונה לעבור לידה טבעית (מאלה שחושבות ש"למה לסבול אם אפשר לא"), ובביטחון מלא שאם ההריון היה פשוט וקליל גם הלידה תהיה פשוטה וקלילה.

אחח...
כמה שטעיתי.

בקיצור נמרץ אפשר להגיד שהתגלה אצלי מום מולד, ושהובהר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאם אני הולכת על לידה וגינלית יש סיכוי גבוה מאוד לקרע בצוואר הרחם.

בדמעות שליש (שנשכחו ברגע שראיתי את הנסיכה) הובלתי לחדר ניתוח, ויצאתי משם עם צוואר רחם שלם, אבל עם דופן רחם מצולק...

לאחר כחצי שנה עברתי ניתוח לתיקון המום, שהצליח חלקית, ומכאן נפתח ויכוח בין הרופאים אם בכלל לאפשר לי לידה וגינלית בעתיד.
למזלי, גם הרופאה הכי קיצונית נגד לא חשבה שיש בזה סיכון אלא רק שצוואר הרחם לא יפתח...
ולכן, לקראת הלידה השניה, ולמרות התנגדות מצד רופאה בכירה בצוות, החליטו בלניאדו לאפשר לי לידה טבעית, גם אם לא במרכז הטבעי אלא בחדר רגיל.

ללידה השניה הגעתי הרבה יותר מוכנה:
מוכנה ללידה טבעית, מצויידת בדולה (מחליפה), ובבעל שיודע מה אני רוצה ואיך לסנן את הצוות.
למרות הכל, ולמרות שהגעתי לבי"ח בפתיחה של 8 ס"מ, רופא אחד הצליח לשבש לי את הלידה כשנכנס לחדר ובלי להעיף מבט אחד לכיווני זרק "זאת אחרי ניתוח? למה אין אפידורל?"
מאותו רגע הלידה השקטה עם הצירים הכמעט-נעימים שהיתה לי הפכה ללידה כואבת מאוד, והפתיחה המלאה התכווצה לה לפתיחה של 4 (!!) ס"מ...
אפשר להגיד שהבת השניה שלי נולדה בלידה טבעית ומקסימה, למרות מאמצי הצוות לשבש אותה (והיו גם מי שפשוט רצו להוכיח לי שאני לא יכולה)...

אחרי קצת יותר מחודשיים הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להעלות את סיפור הלידה האחרונה שלי לאתר.

עם קצת הקדמות (אני מאמינה בהחלט שאנחנו סוחבות איתנו בכל לידה את חוויות הלידות הקודמות),
ואפילו עם כמה נקודות תזכורת לעצמי (ולאחרים) למקרה של לידת בזק נוספת.

הנה זה בא:

^[po]דף סיפור לידה[/po]
[po]דף סיפור לידת בית[/po]
[po]דף סיפור לנלק[/po]
[po]דף סיפור לידת בזק[/po]
[po]דף סיפור לידה ללא ליווי[/po]^