על ידי יוליקו* » 03 נובמבר 2013, 16:41
אני בחרתי בגן.
הנקתי 3 ילדים (3,6,8) עד גיל שנתיים ויותר לפי דרישה. הראשונים היו הרבה עירומים והאחרונה גם פושפשה הרבה מאוד (אבל לא באופן מוחלט בלי חיתולים. לפי הכח שהיה, ולמרות שזה היה חשוב לי) ויבשה מגיל שנה (עם פיספוסים...).
אין לי כמעט עזרה ביומיום, וגם לא תמיד בסופי שבוע. המשפחה המורחבת גרה רחוק מאוד. בן זוגי עובד שעות ארוכות, ולא משתתף הרבה העבודות הבית. הוא, בשונה ממני, חושב שגן ובית ספר זה חשוב.
הכנסנו את הבכור לגן כשלא מצאתי לו מספיק חברה והוא היה עומד כל יום ליד הדלת ואומר את כל השמות של האנשים שהוא רוצה לבקר...
זה היה בגיל שנה וחצי. בהתחלה היה קשה לו להפרד ממני, אבל הוא נהנה מהגן עצמו (גן מיוחד ששילב גם ילדים עם צרכים מיוחדים, והיו בו קבוצות קטנות וצוות שעבד מהלב).
השניה נכנסה לגן הורים בגיל דומה, שעבדתי בו חצי יום בשבוע והייתי אחראית לתזונה האורגנית בו. זה דמה לאנסקולינג כי נתנו לילדים ליזום או לבחור ממה שיש ולא היה ריכוז או ישיבה כפויה.
גם לה היה קשהו להפרד ממני בהתחלה, אבל גם היא נהנתה מהגן עצמו.
השלישית נכנסה לגן בינוני ביותר בגיל שנתיים ל3 שעות ביום ומטפלת אחר כך, כי פשוט לא הצלחתי ללמוד לתאוריה לרשיון נהיגה איתה ביחד בבית, וזה היה אינטרס של כל המשפחה שאחזור לנהוג.
השילוב שלה היה קל מאוד ויש לה חברה טובה וחברים נוםפים שהיא בקשר איתם, כולל התארחות בבתים.
כמעט 8 שנים הייתי בבית: בהריון, מניקה, ועם קטנטנים. הרגשתי שהמעיין הפנימי מתיבש לי. שיש לי פחות שמחה מהיומיום.
התחלתי ללמוד ציור וצ'י קונג כשהקטנה היתה בת שנה וחצי (לשלוש שעות ושעה בשבוע בהתאמה) ונסחפתי ללימודים מקצועיים להוראת צ'י קונג. אני מאושרת.
יש גם בזה תסכול, כי גם כאן אין מספיק זמן לעשות הכל מושלם (אמא, עקרת בית, סטודנטית, מטפלת בשיאצו...) ויש גם את חסרונות מערכת החינוך.
אבל...
אני לא מתחרטת.
לילדים יש את הרווחים וההפסדים מהמצב הזה, ברור.
מכל מקום אין כאן בכלל חינוך ביתי באיזור, והאנשים די סגורים, אז בית הספר בפרוש עזר לנו להשתלב חברתית (כילדים, כמשפחה, וכמבוגרים), רוב ההכרויות שלנו משם.
אני מכירה משפחה שהגיעה לאיזור פריז עם בתי בנות בחינוך ביתי (7 ,5) ואחרי שנה הם מצאו גן אנטרופוסופי למספר שעות שבועיות, בגלל המחסור בחברה לבנות.
מסגרת הזמן התרחבה לפי דרישת הבנות לשבוע שלם כמדומני, בגלל מחסור בחברה ובקשרים שחוגים לא הצליחו למלא.
האם התקשתה בהתחלה להפרד מהבנות (אבל הן לא, אולי כי הן היו ביחד, כי הקטנה הציבה עובדה והצטרפה לקבוצת הגדולים, לאחותה).
האם אמרה שהאפשרות להיות לבד או בפעילויות של מבוגרים פשוט מטיבה עמה, ושהיא לא תיארה לעצמה לפני הגן כמה זה חסר לה.
אני מכירה מאוד מאוד מקרוב עוד משפחה בחינוך ביתי שנמשך הרבה שנים עם מספר ילדים. האב די מעורב ביומיום אם כי פחות מהאם, כי הוא מפרנס מחוץ לבית.
האם מאוד זקוקה להתאוררות, וחשה הקלה מאז שחלק מהילדים הגדולים מצאו בי''ס שמוצא חן בעיניהם, והיתה עוזבת את החינוך הביתי לו היתה מוצאת מסגרת סבירה לקטן, אבל עדיין לא מצאה.
זה כמובן לא אומר שצריך לבטל את החינוך הביתי!
רק שבלי רשת תמיכה חברתית משמעותית ההורה המטפל בילדים עלול להשחק מאוד.
כדאי לתת על כך את הדעת ולתמוך ולהזין את ההורה שנשאר בבית למניעת שחיקה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר.
אני בחרתי בגן.
הנקתי 3 ילדים (3,6,8) עד גיל שנתיים ויותר לפי דרישה. הראשונים היו הרבה עירומים והאחרונה גם פושפשה הרבה מאוד (אבל לא באופן מוחלט בלי חיתולים. לפי הכח שהיה, ולמרות שזה היה חשוב לי) ויבשה מגיל שנה (עם פיספוסים...).
אין לי כמעט עזרה ביומיום, וגם לא תמיד בסופי שבוע. המשפחה המורחבת גרה רחוק מאוד. בן זוגי עובד שעות ארוכות, ולא משתתף הרבה העבודות הבית. הוא, בשונה ממני, חושב שגן ובית ספר זה חשוב.
הכנסנו את הבכור לגן כשלא מצאתי לו מספיק חברה והוא היה עומד כל יום ליד הדלת ואומר את כל השמות של האנשים שהוא רוצה לבקר...
זה היה בגיל שנה וחצי. בהתחלה היה קשה לו להפרד ממני, אבל הוא נהנה מהגן עצמו (גן מיוחד ששילב גם ילדים עם צרכים מיוחדים, והיו בו קבוצות קטנות וצוות שעבד מהלב).
השניה נכנסה לגן הורים בגיל דומה, שעבדתי בו חצי יום בשבוע והייתי אחראית לתזונה האורגנית בו. זה דמה לאנסקולינג כי נתנו לילדים ליזום או לבחור ממה שיש ולא היה ריכוז או ישיבה כפויה.
גם לה היה קשהו להפרד ממני בהתחלה, אבל גם היא נהנתה מהגן עצמו.
השלישית נכנסה לגן בינוני ביותר בגיל שנתיים ל3 שעות ביום ומטפלת אחר כך, כי פשוט לא הצלחתי ללמוד לתאוריה לרשיון נהיגה איתה ביחד בבית, וזה היה אינטרס של כל המשפחה שאחזור לנהוג.
השילוב שלה היה קל מאוד ויש לה חברה טובה וחברים נוםפים שהיא בקשר איתם, כולל התארחות בבתים.
כמעט 8 שנים הייתי בבית: בהריון, מניקה, ועם קטנטנים. הרגשתי שהמעיין הפנימי מתיבש לי. שיש לי פחות שמחה מהיומיום.
התחלתי ללמוד ציור וצ'י קונג כשהקטנה היתה בת שנה וחצי (לשלוש שעות ושעה בשבוע בהתאמה) ונסחפתי ללימודים מקצועיים להוראת צ'י קונג. אני מאושרת.
יש גם בזה תסכול, כי גם כאן אין מספיק זמן לעשות הכל מושלם (אמא, עקרת בית, סטודנטית, מטפלת בשיאצו...) ויש גם את חסרונות מערכת החינוך.
אבל...
אני לא מתחרטת.
לילדים יש את הרווחים וההפסדים מהמצב הזה, ברור.
מכל מקום אין כאן בכלל חינוך ביתי באיזור, והאנשים די סגורים, אז בית הספר בפרוש עזר לנו להשתלב חברתית (כילדים, כמשפחה, וכמבוגרים), רוב ההכרויות שלנו משם.
אני מכירה משפחה שהגיעה לאיזור פריז עם בתי בנות בחינוך ביתי (7 ,5) ואחרי שנה הם מצאו גן אנטרופוסופי למספר שעות שבועיות, בגלל המחסור בחברה לבנות.
מסגרת הזמן התרחבה לפי דרישת הבנות לשבוע שלם כמדומני, בגלל מחסור בחברה ובקשרים שחוגים לא הצליחו למלא.
האם התקשתה בהתחלה להפרד מהבנות (אבל הן לא, אולי כי הן היו ביחד, כי הקטנה הציבה עובדה והצטרפה לקבוצת הגדולים, לאחותה).
האם אמרה שהאפשרות להיות לבד או בפעילויות של מבוגרים פשוט מטיבה עמה, ושהיא לא תיארה לעצמה לפני הגן כמה זה חסר לה.
אני מכירה מאוד מאוד מקרוב עוד משפחה בחינוך ביתי שנמשך הרבה שנים עם מספר ילדים. האב די מעורב ביומיום אם כי פחות מהאם, כי הוא מפרנס מחוץ לבית.
האם מאוד זקוקה להתאוררות, וחשה הקלה מאז שחלק מהילדים הגדולים מצאו בי''ס שמוצא חן בעיניהם, והיתה עוזבת את החינוך הביתי לו היתה מוצאת מסגרת סבירה לקטן, אבל עדיין לא מצאה.
זה כמובן לא אומר שצריך לבטל את החינוך הביתי!
רק שבלי רשת תמיכה חברתית משמעותית ההורה המטפל בילדים עלול להשחק מאוד.
כדאי לתת על כך את הדעת ולתמוך ולהזין את ההורה שנשאר בבית למניעת שחיקה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות