מהמם

למען האמת, בקשר למה שכתוב מעלי- לא הבנתי את הרלבנטיות. עבורי זה לא קשור לנושא ולא תורם אבל אולי את (פותחת הדף) כן תרוויחי...

בקשר לשני סנט שלי: מאוד מזדהה עם זה שלפעמים פשוט צועקים וזהו זה. ככה זה. קורה. באסה אבל קורה. אם רלוונטי כדאי להתנצל ובמקביל לקבל את המציאות כמו שהיא.

לי עוזר לדמיין את עצמי מהצד כשאני צועקת. ממש לדמיין הבעות פנים וכד'. זה לא עוזר לא להתחיל לצעוק אבל במהלך הסיטואציה, עוזר לי להפסיק יותר מהר.
בגדול- להבין מי אני, לקבל את זה, למזער נזקים.

יהיה בסדר

העברתי ברשותכן את מה שכתבתי בדף תהיי ילדה טובה ותשתקי לכאן.
כי נראה לי שזה מאוד מתאים גם לדף הזה.

ישר מתנפלים עלינו בגלל שיש לנו קול עדין ורואים בזה משהו שלילי ומדביקים תווית של אישה היסטרית וצווחנית.
אבל זה הכוונה של השוביניסטים לעצבן אותנו כדי להוציא מאיתנו צווחות ויללות וכאלה...ואחר כך הם אומרים, תראי עזבו אותה, תסלחו לה היא היסטרית זה יעבור לה.
וככה הם עושים לנו הפחתת ערך והקטנה כדי שנתבייש להגיב ולסתום לנו את הפה שלא נתבטא ולא נילחם על זכויותינו ולהשאיר אותנו במטבח עם הכלים הסירים והספונג'ה.
זה מאוד נכון פלורית מה שאמרת וצודקת בהחלט.
אבל עלינו כנשים להשתלט על עצמנו ולא צריך לצעוק ולהתפרץ על כל דבר שטותי.
כי הם באמת משתמשים בזה נגדנו כנשים ואז אנו שוב מתעצבנות ושוב יוצאות מהכלים ומתחילות לצווח.
וזה בדיוק מה שהם רוצים להנמיך ולהשפיל אותנו כיצורים נחותים שלא משתלטים על עצמם וכאילו שאנחנו נוטות להתקפות זעם בלתי נישלטות
אני מציעה דווקא לקחת קורס באימון אישי על זה.
אבל כדי שנתגבר על זה אז אנו צריכות מאמן אישי שהוא גבר.
לצערי הרב במקרה הזה מאמנת אישית שהיא אשה תיכשל ולא תצליח להביא אותנו לנקודה הרצויה. וזה בגלל שגם היא אישה והיא לא יכולה להבין את הראש של הגבר כמו שרק גבר יכול להבין.
וככה ע"י שימוש במאמן אישי גבר, אנו נדע להילחם בשובניסטים בכלים שלהם.

דיבור איטי וטון נמוך

שמתי לעצמי תזכורת בנייד בכל יום לשעה 17:00- אז סיר הלחץ עומד להתפוצץ, ולצערי, הרבה פעמים גם מתפוצץ.
החל ממחר. הלוואי והתזכורת תעזור.
תודה.

הצלחה איננה, בהכרח, הפסקה מוחלטת ומיידית של כל הצעקות


חושבת

הצלחה איננה, בהכרח, הפסקה מוחלטת ומיידית של כל הצעקות

תודה הייתי צריכה את זה.....

מי שפך את החלב על הרצפהההה" שניה אחרי שהתגלצ'ת על שלולית חלב, לבין "יש כאן שלולית חלב, צריך לנקות" בקול רגוע (ולא סתם זעם מאופק) שאחריו כולם מצטרפים עם סמרטוטים (בהן צדקי).
נראה אם נתוח של האפשרות הטובה תוביל לאנשהו,
לדבר בשקט ולאט זה נראה כמו פתרון חיצוני,
אבל לעבור לנקודת מבט מדווחת מהשטח באופן נטול שיפוט, נקודת מבט של עד חסר פניות ,יכולה להניב תוצאות של שיתופעולה או לפחות להפחית צעקות, ולעורר את החושהומור
למשל, יש קאקי על הרצפה, התינוק שאוכל ניסה את כח המשיכה וצלחת התנפצה, ואמא צריכה להגיע לשרותים כי גם היא צריכה פיפי לפעמים ואז הגדולה נזכרת שהיא מאד רעבה עכשיו.
עוצרים רגע ואומרים טוב, מה יש לנו כאן א, ב, ג, ד,( רשימה מכולת)
ואולי משם אפשר למצוא דרך,מה כדאי לעשות עכשיו וכו

לעדיין צועקת,

עם כל העצות הטובות שקיבלת כאן, זה מסע שתצטרכי לעבור בעצמך. עוצרת בעד עצמי מלרשום את פרטי המסע שלי, אבל רוצה לומר לך שזה אפשרי, המסע הזה בין צעקה "מי שפך את החלב על הרצפהההה" שניה אחרי שהתגלצ'ת על שלולית חלב, לבין "יש כאן שלולית חלב, צריך לנקות" בקול רגוע (ולא סתם זעם מאופק) שאחריו כולם מצטרפים עם סמרטוטים (בהן צדקי).

עצה של הרמב"ם להנצל מהכעס היא דיבור איטי וטון נמוך,
אך רחוקה הדרך מקבל עצה, ליישומה בפועל. כשמגיעים לדרגה כזו, אין הרגשה שתשווה לה. גם ילדיך לומדים שיעור שאין שני לו, על עבודה קשה מכל דבר אחר, עבודת המידות. מצטרפת להמלצה לא לקחת את הכשלונות ברצינו תהומית כזו, הלקאה עצמית רק תזין את הצעקות.

אני מאחלת לך הצלחה, ממעמקי ליבי (הצלחה איננה, בהכרח, הפסקה מוחלטת ומיידית של כל הצעקות).

מה לעשות שאת לבד עם שלושה ילדים,תינוק,פעוט וילד לא גדול?!

למרות שיש לילד פחדים,הרעיון שהוא יגש לאחיו ויחבק אותו ,דוקא מעצים אותו .
זה שהוא בכה זה לא אומר שהוא פחדן,זה רק אומר שהוא ביטא את עצמו.

מה שאני מעלה בדעתי זה שאפשר 'לפתוח את האפשריות' בפני הילד הגדול:
ללכת לתינוק או לרחוץ את הקקי.
את שני הדברים האלה צריך לעשות עכשיו ויש שנים בבית.


בנוסף, אפשר להושיב אותו לשיחה רצינית על הסיטואציה ולהעלות בפניו את הבקשה שלך לעזרה .
לי חשוב לטפטף לילדים שלי , שההתנהלות שלנו ביחד מחיבת שיתוף פעולה.
לכל אחד יש משימות,יש חשיבות לזה שכל אחד יתרום את חלקו.

צעקניות יקרות
מזדהה עם כולכן. לצערי ולשמחתי (-:
עוד צעקנית - לפעמים אני פשוט "משתמשת" בבכי של התינוקת כטריגר לעבודה זריזה...
לגמור לשטוף כמה שיותר מהר, לנשום עמוק, לתת לגדול להידבק,
לרוץ עם הגדול + האמצעי עטוף מגבת לסלון,
להצמיד התינוק לציץ ולנשום לרווחה...
סתם הצעה

עוד צעקנית, המצב בו היית הוא מלחיץ,אמהות מתונות ורגועות ממך היו מגיעות לחוסר שליטה ברגע כזה,אז קודם כל חבקי את עצמך,ואל תחמירי עם עצמך.

אם בכל זאת את רוצה לנתח את הסיטואציה הזאת, אז אולי אפשר קודם להרגיע את התינוק בהנקה או על הידיים,כי הקטנצ'יק כרגע מתנגד לרחצה.אם זה מצב חירום שיכול ללכלך עוד מקומות...אפשר לבקש ממנו לחכות לך בחדר האמבטיה עם משהו שיעסיק אותו שם ,או להניק שאת יושבת על האסלה (אני יודעת שזה לא נשמע מכובד...) ובנתיים לדובב את צ'ופקי לקראת המקלחת.

מצד שני,לפעמים מותר גם לנו להתפרק ולהעביר לילדים מסר שאנחנו לא כל-יכולות,גם לאמא קשה.
אחרי שהכל ירגע לשקף לילדים מה היה:"היה לי מאוד קשה לשמוע את התינוק בוכה בלי לגשת אליו,אני רוצה שתהיה נקי ואתה לא עוזר לי,זה מכעיס אותי.ולגדול- אני מבינה שאתה פוחד להיות לבד,אבל קשה לי בצפיפות כזאת לנקות את אחיך."

כעס=חוסר מקום לעצמך
תמיד שאנו כועסים על מישהו אחר, זה משהו שבתוכנו שלא קשור למישהו השני
והוא רק עבר שם במקרה
כעס נותן לנו תחושה של חשיבות
....

עוד צעקנית, לא התפרצת, זה המקום.. לא יודעת מה לאמר..ניראה לי קשה מאד לא לשחרר לחץ .. וזאת היתה סיטואציה מלחיצה... אולי לא טוב להיות ביקורתית כל כך עם עצמך.. אולי בכלל לגיטימי מידי פעם פשוט לצרוח... אם זה לא קורה כל יום וכל היום....

היום היתה סיטואציה מגעילה אימים, ששעות אחריה עוד הייתי עם כאב ראש ותחושת נאחס.
האמצעי, נושא חיתול, היה זקוק להחלפת קקי כולל ניקוי רחב היקף. הוא היה עייף מאוד ונכנס למוד של הדובון לא-לא. הכנסתי אותו חצי בכוח לאמבטיה בעודו מצווח. בו בזמן, התינוק, שנשאר לבד בסלון, החל לבכות בכי קורע לב. ואיפה היה הגדול בכל הסיפור? אווו. פה מתחיל הבלגן. הגדול (שש וחצי) הצטרף לחדר האמבטיה (הפיצפון!), נדבק לאמא (שהיתה מזיעה מעבודה קודמת בחצר) שניסתה לנקות את הסרבן המרוח בקקי.
לך לסלון, תרגיע את התינוק, עשה טובה.
לא, אני פוחד. (יש לו פחדים, בטירוף. לא מוכן להיות בחדר ללא אמא או אבא).
נו, בחייך, תראה כמה הוא בוכה.
לא.
תפסיק להידבק אלי!!
נו לך כבר!
אז תפחד בסלון, לא נורא. שהתינוק לא יהיה לבד.
לךךךךךךךךךךךךךךךך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עכשיו גם הוא מצטרף לחגיגת הבכיות ובוכה. וכשהוא בוכה, זה הכי מכמיר את הלב, כי זה שובר לו את כל הדימוי העצמי של ילד חזק וגיבור. גם פחדן וגם בכיין.

אז ככה זה נמשך, עם כמה צעקות מעומק הגרון שלי, קריזה אמיתית.

ואני שואלת את עצמי:
איך אפשר היה "לנהל" את הסיטואציה הזאת אחרת. הרי הצרחות שלי לא השיגו שום תוצאה רצויה, נהפוך הוא, הן רק הזיקו, בטווח קצר ובטווח ארוך.
האם אני לגמרי לא שולטת בעצמי, או שאני מאשרת לעצמי לשחרר את הקריזה.
אני זוכרת שלפני הצרחות היתה לי מודעות לכך שאני תיכף עומדת לצרוח, ולא עצרתי בעדי.
אולי אני צריכה לשאוף לעבוד על צורת הביטוי של הכעס, להראות שאני כועסת, כן, אבל לא לשבור את הקירות בצעקות.
להסכים לזה שאני כועסת, זו באמת סיטואציה מעצבנת ומלחיצה, אבל לא לצאת מהכלים, לשמור על טונים נמוכים.

<סליחה שככה התפרצתי, כלומר לדף... אפשר כמובן למחוק>

אתמול, ארוחת ערב נשפך לקטן קצת חלב
הוא ירד ועם הרגל התחיל למרוח
אני באינסטינקט הוצאתי אותו משם עם היד וכל הכעס הצידה בשירבוב צעקה למההה
והוא כל-כך נעלב ופרץ בבכי קורע
לשמחתי הבנתי שהגזמתי אז התנצלתי והסברתי את מקור הכעס
אבל עדין הצעקה והאלימות קודמות אצלי

קורה משהו בינינו באותו רגע, ואז אם אני אתרחק היא תרדוף אחרי כדי להמשיך להציק.
זה בדיוק מה שקרה לנו בבוקר, פשוט הלכתי וסגרתי אחרי את הדלת, המשיך אחרי אבל לא הצלחתי לגדול ולהרגע ולברר במה אני יכולה לעזור
פשוט אמרתי שאני כרגע מתחרפנת כדי לתפוס ממני מרחק. אחרי שתי דק' כולם נרגעו ועזבו אותי, נרגעתי וחזרנו למציאות.
בהתחלה אני ממש צריכה לעשות עצמי רגועה כי אני עדין נסערת ולבסוף שוכחת.


האם זה מפריע למארחים? או נראה לא טוב.
זה לצערי לא נראה טוב, עד כמה שאני אלק משוחררת נימוס מאוד חשוב לי.
משתדלת להתרגל לכך שהבכור בן ה5 אוכל בידים, אבל לפעמים אצל ההורים שלי או חלק מהחברים
אני מסבירה בצורה חדה שלא כך נוהגים ומנג'סת כל הארוחה- מזלג, שב, מזלג, שב...
העניין הוא שכבר הצלחתי להבין שהוא זקוק לאכול בידים ומעוך ולמרוח זה משהו פזיולוגי ממש

_מה באמת לעשות במצב כזה? אני בדרך כלל ממש מתעצבנת לוקחת בכח את המקל
אבל התחושה שנוצרת אצלי ואצלהם היא פשוט של מאבקי כוחות , שונאת את זה._
לפעמים במצבים כאלה אני מרחיקה את עצמי פיסית. זה גם עוזר לי לראות את המצב בצורה יותר צלולה - למשל, היא עושה רעש שאני לא מסוגלת לסבול בגלל המצב שלי (עייפה, מוצפת, וכו') ואז אם אני מתרחקת אין קונפליקט כלל. או - קורה משהו בינינו באותו רגע, ואז אם אני אתרחק היא תרדוף אחרי כדי להמשיך להציק. ובמצב הזה אני משתדלת לעצור להבין מה היא צריכה ממני באותו רגע, ואם יש דרך לתת מענה לצורך שלה בלי לעבור דרך חרפון שלי.


_ארוחת ערב אצל חברים
מס' 1 עומד על הכסא ואוכל בידיים, בבית אף פעם לא מפריע לי ועכשו מטריף את עצבי
מנסה לא להסתכל אבל זה לא עובד_
בן כמה הוא? האם הוא בגיל שכבר מסוגל להבין שקוד ההתנהגות בבית ובמקומות אחרים הוא שונה?
ולמה זה מעצבן? (שואלת ברצינות. האם זה מפריע למארחים? או נראה לא טוב?)

שמאחורי הכעס יכול להסתתר גם קול שיפוטי
קראתי את התגובות כמה פעמיים נסיתי לפרק מצב כלשהוא
וכן יש פעמים שאני מרגישה את העניים של אמא או אבא שלי מאחורי מסתכלות עלי
(גם שהם לא באמת שם)
בשאר הפעמים אני יודעת שזה כשאני עייפה. אני לא מסוגלת להכיל יותר
אני צריכה שדברים יקרו ועכשו.

אני לוקחת את זה יותר מדי קשה ויורדת לעצמי לחיים ולדימוי העצמי שלי :'שוב אני אמא איומה ..'.
תקופה הצלחתי לשכנע עצמי שאני מגזימה וזה לגיטמי, אבל זה לא.
הם עדינים וצריכים יחס הוגן. אם הם היו בוגרים ובעלי יכולת לבחור לא להיות בסיטואציה כזו
אז הם סביר להניח שהיו הולכים.
אני מרגישה שבמאבקי הכוחות האלו, כי זה לא תמיד בהכרח צעקות, זה תמיד תפיסת הצד של אני שולטת
וזה ממש מרגיש לי לא נכון וממש משפיל.

אחרי שביקשתי לפחות פעמיים לא לנפנף עם מקל לידי
מה באמת לעשות במצב כזה? אני בדרך כלל ממש מתעצבנת לוקחת בכח את המקל
אבל התחושה שנוצרת אצלי ואצלהם היא פשוט של מאבקי כוחות, שונאת את זה

הספר המומלץ לעניין זה, שהתחלתי לקרוא לאחרונה - BN]כאשר ילדיכם עולים לכם על העצבים Direct[/po]/34259/ (למרות התרגום האידיוטי של השם. באנגלית זה When your kids push your buttons.
פה יש קצת על הספר (לא לשים לב למסגרת שבה מגיבה יועצת ממכון אדלר, הספר רחוק מאוד מהגישה של אדלר).

מעבר לזה, נדמה לי שדף שחסר מאוד בבאופן הוא הדף נטרול מאבקי כוח מול ילדים . בשמת כתבה משהו על זה לא מזמן באיזה דף קשור, אבל שווה התייחסות מעמיקה ומפורטת הרבה יותר.

הגעתי למסקנה שאני ,באופן אישי,מתיחסת לעינין הצעקות בלי שום פרופורציה.
אני לוקחת את זה יותר מדי קשה ויורדת לעצמי לחיים ולדימוי העצמי שלי :'שוב אני אמא איומה ..'.

זהו,אני כבר לא ממש מתרגשת מעצמי.
זה טיבעי.
הגעתי למסקנה שכדאי שהילדים שלי ישימו לב שגם אני בן אדם.
אני יכולה להיות עדינה ומאוד מתחשבת ,אבל גם אני לא מתפקדת במיטבי אחרי ש:
ביקשתי להרים משהו 10 פעמים,
אחרי שביקשתי לפחות פעמיים לא לנפנף עם מקל לידי , כי אני לא רוצה לקבל מכה,
וכ'

תקראי בדף :לאן הולכת האנרגיה המשפחתית,על כל העסק הזה של לאחד אנרגיה ,כדי להפסיק לאבד אותה בכל השטיות היום יומיות האלה.

חוץ מזה , שאם הגזמתי ,וזה קורה ,אני מוכנה להתנצל,אני אולי יכולה להכיל את הזעזוע שלהם ממני,או לפחות עושה מאמץ.
אני חושבת שבדרך כלל,אני לא מגזימה בבקשה שלי , אולי רק בוליום.
להתנצל(לא על בסיס יומיומי,מה שהופך את ההורה לדמות חסרת עמוד שידרה ),זה גם עינין אנושי חשוב.דוגמא אישית.

את במקום מצוין. הבחנת בבעיה ויש לך מוטיבציה לשינוי, זו התחלה מעולה.
אני קוראת בין השורות שאולי את מבחינה שההתנהגות הזו קשורה למשהו פנימי שלך.

הנושא הזה הוא רגשי נטו. מדובר פה בכעסים, תסכולים, פחדים, כל מיני רגשות שלך שלא זוכים להתיחסות הולמת וקונסטרוקטיבית. אני לא חושבת שהתשובה תגיע מעצות פרקטיות או מעשים מסוימים שתנקטי בהם, כמו שאני מתפתה לתת הרבה פעמים. הפרקטיקה והדרכים שלך יגיעו מבפנים.
הנושא הזה יכול להיות הטריגר שלך לעבודה משמעותית שתעשי, בכל דרך שבה תבחרי.

אני מגלה שמאחורי הכעס, תמיד מסתתר כאב שאני לא מסכימה להרגיש
היי צועקת, בעיה מוכרת, ורציתי להוסיף שמאחורי הכעס יכול להסתתר גם קול שיפוטי, של מי הקול הזה?
אמא? אבא? מישהו אחר,
הרבה פעמים קולות שיפוטיים שיושבים מאחורי כעס, הם לא אנחנו, ואפשר אז לבחור אם זה מתאים לך
(-:
יש לי חברה שהרבתה לצעוק והודתה בפני שזה משחרר אותה?)-:
סתם מחשבה נוספת

אני מהשמיים צרודה פתאום. יש מצבים שאילולא הייתי צרודה הייתי מרימה את הקול (גם אם זה "בתמימות" כדי שישמעו אותי מחדר מרוחק) ועכשיו אני מאוד מקפידה שלא. הודעתי לילדים שאני לא צועקת. ושאם הם רוצים להגיד לי משהו הם צריכים לבוא אליי. שאני לא לא משוחחת עם מי שלא לידי.
לפעמים זה קשה, יש תחושת חוסר אונים, אבל ברוב הפעמים זה נהדר. מה שרציתי קורה בסוף, שקט לי באוזן, רגוע לי בגוף.

האם כעס רלוונטי בגידול ילדים
לוותר על הכעס

דפים חכמים. לא הסכמתי עם חלק אבל הרוב ממש החכים אותי בכל המובנים.

הדף הזה בא לי ממש בזמן. אני בדיוק מתחבטת באותן הבעיות, מה גם שהמראה שלי (קרי הילד) מתחיל לחקות את הצעקות, לצעוק גם, להתנהג בחוסר סבלנות בדיוק בנקודות שאני מאבדת את הסבלנות. וגם בעלי שיחיה צועק. אני חייבת לשבור את המעגל הזה של הצעקות שכרוך יחד עם פולניות hard core. שזה בעצם מין מירמור פאסיבי אגרסיבי.
תודה לך עדין צועקת, וסליחה שנדחפתי. אולי נוכל להתחיל לדבר ברכות ביחד
ותודה לסגולה על העצה, אני גם אנסה את זה.

אני בעד ההצעה של סגו לה, שאילת שאלות יוצרת מרווח להתנהג ממקום חדש ולא מהאוטומט.
וגם אני מוצאת עצמי ברגרסיות של עצבים ,צועקת והרבה אבל רק על בן זוגי )
אני מגלה שמאחורי הכעס, תמיד מסתתר כאב שאני לא מסכימה להרגיש.
נסי להרגיש אולי שי שם איזה כאב שקשור או בכלל לא לילדך....
תודה שאת משתפת, ושחשוב לך לזוז מהמקום הזה...

יש לי הצעה,
בפעם הבאה שאת מרגישה את הכעס מציף אותך,נסי להתבונן בלי שיפוטיות,לומר לעצמך "אני ממש כועסת עכשיו"
ואז לבדוק,מה המחשבה שנמצאת מאחורי הכעס הזה? מה מכעיס אותי בזה שהוא עומד שהוא אוכל?(לדוגמא)
להבין מה הסיבה לכעס ולראות אותו יכול לעזור לך קצת להתרחק מהכעס,לעשות איזה מרווח נשימה בינך לכעס.
את מבינה,את לא הכעס.

מקשיבה גם

תודה אמא ללי

ארוחת ערב אצל חברים
מס' 1 עומד על הכסא ואוכל בידיים, בבית אף פעם לא מפריע לי ועכשו מטריף את עצבי
מנסה לא להסתכל אבל זה לא עובד
מעירה פעם ראשונה ישר בטון כועס, שב עכשו! מעירה פעם שניה(תוך פחות משניה) אם לא תשב נלך
מסננת בכעס- בוא הולכים. הוא מתיישב.
ואז עובר לי בראש- למה הייתי צריכה את זה , התחושה הזו שאני חייבת לשבור את רוחו, לנצח, להראות שאני בשליטה.

זה לא קורה כל היום, אני אפילו כבר יודעת מתי ואיפה, אבל עדיין זה כל-כך בלתי נשלט

מקשיבה לך
רוצה לפרט יותר את אחת (או יותר) מהסיטואציות שהזכרת למעלה כדי שאפשר יהיה להסתכל עליהן ביחד?
באילו מצבים יש לך יותר סבלנות? מה מאפשר את זה?
איך את מרגישה כשאת צועקת? וכשאת לא?

רוצה להפסיק לצעוק!
זאת ההחלטה החדשה שלי לאמצע השנה הזאת

אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני לא צועקת הרבה, אני באמת לא כזאת, אבל...
אני מוצאת עצמי מאבדת סבלנות בגלל שטויות, מגיבה בקוצר רוח לסקרנות תמימה
אומרת הרבה נו ויאללה, אילו שתי מילות נוראיות, כל-כך ריקות ולא מכבדות.
במקום לעזור אני מאיימת ב'אם לא... אז...'

אני אתחיל מהתחלה
אני אמא לשלושה קטנים, אנחנו בבית.
הילדים מקסימים וטוב לנו מאוד ביחד
יש מקומות או סיטואציות בהן אני יודעת מראש שהם מתכון לאסון אך לא יודעת איך להמנע מהן
אני לא קצרת סבלנות, אבל ערב אחרי ערב נופלת לאותו הבור.

תמיד כועסת שבמקום לשבת רצוף לאכול ארוחת ערב הם קופצים
תמיד מעירה להם שישימו לב כשאוכלים אצל אחרים ושלא יפול להם אוכל
תמיד כועסת שמתעכבים כשאני כבר רוצה הביתה
תמיד כועסת כשמספר אחד חוטף מהשני ולא להפך

יודעת מתי זה יקרה ולא מצליחה למנוע
רואה את ההתנהגות הזאת אצלהם גם
לא רוצה שיהיו דור המשך לחוסר סבלנות