^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, אשמח לדעת האם הפורום פעיל והאם ישנה עמותה של הורי אומנה בארץ?

שלום לכולם.. מחפשת את נעמה ונועם להתייעצות טלפונית אך מספר הטלפון פה הוא שגוי ולא מעודכן

יש למישהו התייחסות לסיבה בגללה הוצאו הילדים מהבית?

אני נורא רוצה להיות משפחת אומנה, אבל אחרי כמה סיפורים על משפחות שלקחו להן את הילדים למרות רצונן-
אני מתחילה לפחד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל הכבור לאתר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהקשר להודעה הקודמת- כתובת המייל שלי - gyrv12@gmail.com

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום.
קוראים לי עטרה.
בעוד חודש אחגוג את יום הולדתי השמונה עשרה.
לפני כשנה יצאתי מהבית לתוך משפחת אומנה. אני רוצה לשתף אתכם איך זה נראה מהצד שלי.
זה היה הדבר הכי מבלבל, מפחיד ומדהים שקרה לי בחיים. זו הייתה נקודת המפנה בחיים שלי. היום, שנה לאחר המעבר אני יכולה להגיד בפה מלא שהמשפחה הזאת הצילה את חיי.
ילדים המוצאים מהבית, נושאים איתם מטען עצום של כאב. הם מגיעים עם בור פעור בתוכם שצריך למלא. אני פונה ללב שלכם -אנא לכו עם הלב שלכם ועזרו לילדים למצוא בית והגנה.
"אין ילדים לא רצויים".
בנוסף אני חייבת לציין שהדרך היא קשה ומורכבת וצריך הכנה נפשית ומסוגלות הכלה מרובה. אך כל חיוך, כל צחוק או אמירת תודה שווים את הכול.
אני מזמינה אתכם, הורים יקרים, לפנות אליי בפרטי כדי לקבל עוד נקודת מבט, עוד חיזוקים, ושיתוף בסיפור האישי. אשמח להיות אוזן קשבת ולעזור בכל דרך שתעלה על דעתכם.
תחזקנה ידיכם. עטרה

היי

הייתי אמא אומנת ל 2 ורבע נערות . (התחלנו באירוח שהפך לאומנה )היום כבר סבתא ל 3, השניה מסיימת צבא...
מוזמנת לשאול..

אהבה
נעמה

בוער לי לקחת ילד/ה לאומנה, אולם יש לי דירונת קטנטונת
מזדהה עם כל מילה וגם הבית שלנו קטן ואנחנו עוד לא מבוססים כלכלית
חשבתי שאצטרך לחכות לפחות עוד שנה שנתיים עד שנרחיב ונתבסס (או כמה שנים)
אבל לא התאפקתי וכשפגשתי עובדת סוציאלית מארגון "שחר" רשמתי את עצמי, יום חמישי היא תבוא לראות אותנו ואני מקווה שהיא תתרשם לטובה, זה די חלום חיי.
בעבר הגשנו בקשה ודחו אותנו (אמרו לנו לחכות כמה שנים כי היינו זוג צעיר ועוד כל מיני סיבות שהצטרפו ביחד), בארגון שבו ניסינו קודם היינו צריכים לבוא לפגישה ואחר כך למלא מלא דפים על עצמינו, עכשיו זה שונה (שכחתי את שם הארגון, בעיקרון יש ארגון בצפון, ארגון במרכז, ארגון באזור ירושליים והדרום ו"שחר" שזו אומנה טיפולית).
מציעה לך לנסות את "שחר", להבנתי הם יותר גמישים בקריטריונים, תתקשרי והם יאמרו לך מה לעשות.
בהצלחה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוער לי לקחת ילד/ה לאומנה, אולם יש לי דירונת קטנטונת.
מה הסינונים שמבצעים בתהליך הבדיקה? מה דורשים ממשפחה אומנת? ברצוני לדעת אם אני מתאימה, או שעלי להמתין מעט.

איה, כל הכבוד לך על שפנית לעזרה, אני בטוחה שתמצא משפחה שתהיה זו זכות בשבילם לתמוך בך.
יעזור מאוד אם תאמרי מה איזור המגורים ותתני פרטי התקשרות. בהצלחה

שלום איה, באזור בארץ את נמצאת?

שלום,
אני אם חד הורית לילד בן חצי שנה עם מגוון קשיים. אני לא יודעת אם זה המקום הנכון... אבל אני צריכה עזרה בהתנהלות היומיומית: ללכת לביקורות בבתי חולים, להתפתחות הילד וכד'. אני חושבת שאני מחפשת משפחה שתעזור לי נפשית ופיזית....

עמותת "סאמיט" - באזור ירושלים והדרום
עמותת "אור שלום" - באזור המרכז והצפון

בהצלחה

היום הטיפול בנושא האומנה מציאת משפחות אומנה והטיפול בהם נעשית ע"י עמותות.
העמותות הינם לפי איזור מגורים. אני מניחה שאם תפני למשרד הרווחה באיזור מגוריך ידעו להפנות אותך לעמותה המתאימה.

למשרד הרווחה, נדמה לי.

אהלן
יש לי שאלה אם אני רוצה להיות משפחה אומנת למי אני פונה?

מישהו יכול לספר חוויות מאירוח של ילדים פעם בשבועיים?
חושבים על זה אבל חוששים...
גם מהאספקט הרגשי של המחויבות וגם מהאספקט הפרקטי של זה שצריך להיות בבית פעם בשבועיים ולא לעשות תכניות אחרות וכו'...
אם מישהו יכול לספר קצת על חוויות כאלה משני האספקטים הללו נודה מאוד.
(אנחנו זוג + 2 שנים קטנים + 1 בדרך...)
תודה

סיפור אישי בנושא
מאז הכרותנו בנזוגי ואני החלטנו שאנו רוצים לאמץ ילד/ה
חלפו השנים ורקדנו טנגו עם רעיון האימוץ, נולדה בתנו והחלטנו לעלות נושא זה שוב לחיינו.
עברנו סדנא למשפחות אומנה, בחרנו כשלב ראשון באומנה חלקית, ילדה שמהגן באה אילינו ובערב החזרנו לביתה-
עם הילדה נוצר קשר מידי, אבל...משפחתה שגרה בקרבת מקום הגיעו ואיך לומר...הפריעו, פנינו למלווה והיא שוחחה עם המשפחה אך הדבר לא עזר ולאחר חודשים ספורים האומנה החלקית הופסקה.
רעיון האימוץ לא חלף התחלנו הליכים והפסקנו, רעיון האומנה החלקית עלה לאחר שפנו אילי מהרווחה, חיברו בינינו לבין נערה מתבגרת, נוצר קשר מידי בפרט בין ביתי לבינה, נוצרה אהבה גדולה בין כולנו קשר טוב בין משפחתה למשפחתנו, כעבור חצי שנה הצוות המקצועי החליט שהטוב ביותר עבורה הוא בית לנערות במצוקה.
הנתק היה מאוד קשה במיוחד לביתי, כל העת אמרתי לה תשמחי כי בחרו עבורה משהו שכנראה יתן לה כלים והכשרה לחיים.
כל העת האימוץ עולה ויורד
ופתאום ראינו מודעה על אירוח ילדי פנימיה ומיד יצרנו קשר וכעת אנחנו בהליך לקראת, גיסתי לפרויקט זה עוד חברות שילדיהם יצאו מהבית ויש להם הרבה מה לתת ( ולא פחות לקבל).

_לא משפחת אומנה בכלל. זה היה ילד קרוב משפחה
ממש לא.
זה לא היה קרוב משפחה, בזה אני בטוחה לחלוטין ! וזה גם לא היה ילד של שכנה. זו הייתה משפחה שלא הייתה קשורה אליהם, ואני זוכרת שתיארה גם את ההורים של הילד, ולא הייתה מרוצה משיתוף הפעולה שלהם, ונדמה לי שדיברה גם על הסבא של הילד. (למיטב זכרוני הייתה מעורבת שם גם עובדת סוציאלית.)_
אני מכירה את האמא שבה מדובר, יודעת מי הילד וגם מי הסבא.

נראה לי שמי שחושב ברצינות להיות משפחת אומנה, ידיו לא יתרפו מהסיפור שתיארתי.
ואם ידיו יתרפו כן ויחזור בו - הרי שמלכתחילה לא היה מספיק חזק עם עצמו בעניין, אז מוטב.

והילד יטריד מינית את הילדה?כן יש סיכוי שזה יקרה בדיוק כמו שיש סיכוי שילד במקום הלימוד בתנועת נוער או בחוג .
אח של חברה , הורה של חברה, חונך מדריך, מורה, שומר,נהג ,סתם זר ועוד כמה אנשים יטרידו מינית ילדה.
ואם את לא מאמינה לי וחושבת שזה יכול לקרות רק במשפחה אומנת שלקחה ילד שעבר הטרדה מינית ורק עם אחותו אז אני ממליצה לך לקרוא את הדף הטרדה מינית .
סביר להניח שעובד סוציאלי שמודע לסיכון כזה לא יעשה שידוך כזה של ילדה בת חמש עם ילד בן עשר שעבר הטרדה מינית.
אני די בטוחה שכל אדם ששוקל את האופציה של אומנה חושב קודם כל על בטחונו ,בטחון ילדיו ,בטחון חיות הבית והבית עצמו ,לפני שהוא אומר לעצמו:" איזה מגניב אני צילה ואלימלך שרוני ואני מציל פה את ציון כהן מכוחות הרשע בבית שאן . ואם במקרה יש איזה אחד שזאת המחשבה שעברה לו בראש אז היי סמוכה ובטוחה שהאנשים שזאת עבודתם יסננו אותו מהתהליך.
וגם יעשו הכל כדי להתאים בגיל במגדר ובכללי בין הילד למשפחה .
אני משוכנעת שעל כל סיפור אומנה שנגמר בתיאורי זוועה כמו שאת מתארת (למרות שמדובר בהכל חוץ מבאומנה) יש מאות סיפורי הצלחה
ולכן חוזרת ואומרת מה שתיארת ממש לא מתאים לכאן.

ואת לא חושבת שיכול להיות מצב שבו משפחה שיש לה ילדה קטנה תיקח ילד גדול בכמה שנים, שעבר נניח התעללות מינית, והילד יטריד מינית את הילדה?
מה, זאת אפשרות מופרכת?
לא צריך לחשוב על דבר כזה מראש?!

אני חושבת שכדאי לקחת אפשרות כזאת בחשבון מכמה סיבות:

• גם כדי לעשות חושבים אם בנויים להתמודד עם מצבים כאלה.
• גם כדי להכין את עצמם באופן מעשי לאפשרויות כאלה - ללמוד את הנושא, ללמוד איך מונעים התרחשות כזאת, איך מגיבים וכו'.
• וגם כדי לחשוב לבחור לצרף למשפחה ילד שהנתונים שלו יתאימו במין ובגיל.

אז אני עדיין חושבת שהנושא עצמו מאוד רלוונטי, גם אם הסיפור הספציפי שהבאתי לא מתאים אחד על אחד.

תראי זה שיש סיפורים של חוסר הצלחה באומנה זה בטוח .
זה שהדוגמה שהבאת על אחותך היא בטוח לא מוצלחת ולא קשורה זה נכון .
לגבי הסיפור השני איננו יודעות את העובדות אז חבל לדון בו .(למרות שאכן אחת הבעיות הידועות באומנה היא חוסר שיתוף פעולה של משפחת המקור )
זה שכשיש תיאום ציפיות והתאמות מול עובדת סוציאלית לפני ותוך כדי וגם אחרי סיום התהליך בטוח משנה משהו .
לכן אני לא ממש משוכנעת שהזווית שהבאת היא מתאימה .
כמובן שהיה יכול להיות מאוד מעניין לקרוא זווית שכזאת לו הייתה נכתבת בגוף ראשון מאדם שחוה אומנה גם אם לא מוצלחת או מקדמת כמו שאר האנשים בדף - אבל אין לנו כאן כזה אדם ולכן צריך להסתפק במה שיש ולא סתם להביא סיפורים שאינם קשורים ואינם בגוף ראשון אלה מבוססים על שמועות זכרונות ודברים שאינם קשורים למקרה
(מבחינתי הודעה זאת יכולה להמחק אחרי שתקראי אותה )

לא משפחת אומנה בכלל. זה היה ילד קרוב משפחה
ממש לא.
זה לא היה קרוב משפחה, בזה אני בטוחה לחלוטין ! וזה גם לא היה ילד של שכנה. זו הייתה משפחה שלא הייתה קשורה אליהם, ואני זוכרת שתיארה גם את ההורים של הילד, ולא הייתה מרוצה משיתוף הפעולה שלהם, ונדמה לי שדיברה גם על הסבא של הילד. (למיטב זכרוני הייתה מעורבת שם גם עובדת סוציאלית.)

נראהלי שמה שכתבת לא ממש שייך לדף הזה
אילה א, נראה לי שמה שכתבתי דווקא כן שייך לדף הזה, כי זה מקרה שעלול לקרות גם אם יש עובדת סוציאלית באמצע.
אני בטוחה שזה משהו שצריך לחשוב עליו לפני שלוקחים ילד.
וזה לא אמור לרפות ידיים, אלא לתת כמה שיותר זוויות.

הוא היה ילד של שכנה
לא שכנה. באמת.

ומישהי ציטטתה שם
וואללה! בעצמי שכחתי מזה. הולכת לראות מה עוד ציטטתי שם...

במקרה נכנסתי ל גריינים בציק צק ומישהי ציטטתה שם משפט שאני מוצאת אותו רלוונטי למערכת השיקולים בהחלטה להיות משפחת אומנה:

בסוף היא הבינה, שכל פעם שיש לנו דחף לקחת על עצמנו עוד משהו, ובמיוחד טיפול במישהו, זה בעצם ביטוי למשהו בתוכנו שזקוק לטיפול וטיפוח.
בשמת א מתוך בריאות וחולי גוף ונפש

החששות מאינטנסיביות העיסוק עם ילדי האומנה והעומס על חיי המשפחה ראוי שיקבלו מקום של כבוד במערכת השיקולים,משום שהם אכן עשויים להתממש.אנחנו לא העלינו בדעתנו שנישאב כך,כל כולינו,למלא את הבור ללא תחתית הזה.כשאתה בתוך העניין-קשה לראות עד כמה זה שואב וממכר- כי אתה יודע ומרגיש כמה הנוכחות שלך חשובה עבור הילד ואינך יכול שלא להרתם ל"משימת ההצלה". חשוב להיות מודעים לזה מראש,ולקבל את ההחלטה רק אחרי שבני הזוג הפנימו היטב את החשיבות של ההזנה העצמית והמשך דאגה למשפחה הביולוגית במקביל לנתינה לילד האומנה.

יחד עם זאת,ולמרות הכל,קיבלנו מהאומנה לא פחות מאשר נתנו. הסיפוק הוא עצום(לכשמגיע הרגע הנכסף בו זוכים גם להינות מפירות ההשקעה...). גם ילדינו הביולוגיים-על אף החסכים שהצטברו עם השנים (7 שנים...),יכולה לומר בוודאות,באופן חד משמעי-הם קיבלו לא פחות מאשר ה"מחיר" ששילמו על המינון ההורי הנמוך יותר שזכו לו בעת האומנה
העובדה שהתחלנו בכך כשהיו עוד קטנים (או עוד לא היו...) איפשרה להם להשלים עם המציאות ולקבל אותה כמובן מאליו,כחלק מהחיים שלהם,ולכן לא היתה שום תחושת וויתור (רק קצת רגשות אשמה שלנו כהורים...)

ולגבי הרעיון של האירוח: עשוי להיות רעיון טוב משום שהוא מאפשר להחשף לחיים עם ילדי מצוקה,לפניי שאתה מפנה חלק כל כך גדול בלב,בבית ובנשמה לעוד נפש פצועה שכל כך זקוקה לאהבה שלך.
גם אנחנו התחלנו כך,אבל עבורנו זה לא התאים. חשנו שעם כל הרצון הטוב-אנחנו לא יכולים באמת להשפיע ולשנות כי האינטנסיביות של הקשר היתה נמוכה מדי,וה"מערכת" (פנימייה/עוס/פסיכולוג/פסיכיאטר/צוות מטפל בקהילה/...) לא שיתפו אותנו בתהליך הטיפולי. על אף שהילדה מאד נקשרה אלינו-לא איפשרו לנו להיות שותפים לקבלת ההחלטות לגבי גורלה
וזה היה מתסכל . מספיק מתסכל,כדי שנחליט שהילדה הבאה שנכניס אלינו הביתה-כבר תהיה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. ואכן כך היה,עד היום,על אף שכבר "הסתיים" סידור האומנה הרשמי-הן תמיד תמשכנה להיות חלק מהמשפחה שלנו.

ולגבי עניין הגילאים : חשוב שתהיה התאמה בין נתוני ילד האומנה (גיל/מין/רקע משפחתי/...)ובין מה שמתאים לכם.
אצלנו למשל,הציעו לנו בהתחלה ילד בן 10 שאיבד את אימו בגיל צעיר והפך להיות מאד תלותי בכל תחליף-אם שהוצע לו. באותה תקופה-כשגם כך נתלים עליי שני ילדיי הביולוגיים (בת 3 ובן שנה וחצי שעוד ינק),זה לא התאים! על אף החמלה והרצון לעזור-היה ברור לנו שזה לא שייך לנו ופשוט סירבנו. נושא האלימות לא היה רלוונטי משום שהילד היה די סמרטוט,המסכן,אבל סביר שאם היה מדובר בילד עם רקע של פגיעה מינית - גם זה היה מצטרף למערכת השיקולים של מה מתאים/לא מתאים לנו.
מה שכן התאים לנו-זה נערות מתבגרות.כאלו שיוכלו להינות משיחת נפש אל תוך הלילה,כשהילדים שלי הביולוגיים ישנים.
עבדתי הרבה שנים עם בני נוער והכרתי טוב את העולם שלהם וזה היה החיבור שהתאים לנו.לא שהן היו זקוקות לפחות ,אלא שהצרכים שלהן היו שונים מצרכי ילדיי,ויכולתי להיענות להם בזמנים שונים ,עם מינימום פגיעה בזמן ההורי שהקדשתי לילדיי שלי. (מה שכן נפגע היו שעות השינה שלי... אבל ממילא לא ישנתי לילה שלם-גם כך הייתי מתעוררת באמצע הלילה להניק/לעשות פיפי/לילדים שבכו מחלום רע/להכין את יום העבודה בגן-למחרת/לאפות את הלחם/ וכ"ו... אז זה לא כזה הבדל. פשוט צריך לקחת בחשבון שבאחת מקימות הלילה האלו,אצטרך לחפש את הנערה שברחה מהחלון ומסתובבת בעולם הגדול האמצע הלילה,מסכנת את עצמה...)

שיהיה ברור: אינני רוצה להרפות את ידי המשפחות שרוצות להתחיל בתהליך. אני חוזרת ומדגישה שה"רווח" גדול מ"ההפסד" (הפסד כביכול,כי משום דבר לא הפסדנו. גם הקשיים היו רווח,משום שלמדנו וצמחנו מהם המון המון המון!!!)

מה שכן- היותי אם אומנת ל 3 נערות מתבגרות,ביגרה אותי בטרם עת. מרגישה היום בוגרת בהרבה. גם את זה אני רואה כזכות שנפלה בחיקי- כי בזכות הגדילה הזו אני מודעת היום לדברים שרוב האנשים נהיים מודעים להם רק כ 10 שנים אח"כ. הכוונה לתובנות של מה באמת באמת חשוב בחיים,איך אני רוצה לגדל את ילדיי ואיך אני יכולה לשנות את העולם כדי שיהיה טב יותר עבור ילדיי ועבורי לגדול בו .


בהצלחה לכל המחליטים לצאת לדרך המיוחדת הזו של צמיחה והתפתחות.
כל עוד תראו במכשולים ובקשיים עוד מדרגה של גדילה ומודעות-הרווחתם

גם לי יש חלום כזה כבר הרבה שנים, אולי עוד לפני שהיו לי ילדים.
בינתיים העליתי את נושא האירוח בשבתות של ילד מפנימיה וגם לזה, בעלי שיכנע אותי שנחכה כמה שנים כי הבית שלנו גם ככה מאוד הומה ושנינו על קצה גבול היכולת.
אני רוצה לאחל בהצלחה לכל מי שמחליט לעשות את הצעד ולהתחיל את האומנה.
גם אני תמיד מופתעת מהורות לילדים גדולים מילדי, אני מרגישה שלא יכולתי בכלל לדמיין איך לגדל ילד בן עשר כשהיו לי רק בני ארבע ושנתיים. בטח לא כולם כמוני, אבל אני מצטרפת לדיעות שעלו כאן, במקרה של משפחה עם ילדה בת שנתיים וחצי, אולי לקחת ילד לא ממש גדול.
אני מקווה לשמוע ממכם גם בהמשך על החיים ביחד באומנה.

לא משפחת אומנה בכלל. זה היה ילד קרוב משפחה, ששהה אצלה בביקור, והיו לה מחשבות להציע שהוא יתגורר אצלה, אבל אחרי התקרית הזאת היא החליטה "לרדת" מזה
לא בדיוק. הוא היה ילד של שכנה. היא כבר הציעה לו להתגורר אצלה, ואחרי התקרית התחרטה. עם ההבנה, היא נהגה בפזיזות כשהציעה לו לגור אצלה, וזה היה קשה לשמוע שהוא נאלץ לספוג דחייה נוספת.

אולי יש מקום לחשוב על מין וגיל הילד שלוקחים (נגיד, אם יש לכם ילדה קטנה, אולי לא כדאי ילד גדול ממנה.)
בלי לדעת, ובלי להבין, זה נשמע לי נכון: כאמא, אני מרגישה שכל שהילדים גדלים, אני מופתעת מההורות לילדים בני X שנים.

זכור לי שבעבר מישהי, אמא לילדים, כתבה כאן שהחליטה לקחת ילד לבית שלה, והדבר לוּוה בהמון התרגשות וציפייה. ואז די מהר התברר לה שאינה יכולה לעמוד בזה, כאשר הילד - ילד גדול (לא זוכרת, אולי בן 10?) - חרבן במכנסיים, והחליטה להחזיר אותו.
לא משפחת אומנה בכלל. זה היה ילד קרוב משפחה, ששהה אצלה בביקור, והיו לה מחשבות להציע שהוא יתגורר אצלה, אבל אחרי התקרית הזאת היא החליטה "לרדת" מזה.

ההבדל בין הדוגמא שאת נתת לבין משפחת אומנה אמיתית ולא סתם מישהו שלוקח ילד כי ביקשו ממנו זה שיש עובדים סוציאליים שאמורים לתמוך בכל הצדדים בסיפור ויש עם מי לדבר במקרה כזה לכן נראהלי שמה שכתבת לא ממש שייך לדף הזה ובכל מקרה רק ירפה את ידיו של אדם שיש לו רצון ויכולת לעשות את אחד המעשים הנעלים ביותר שאפשר לעשות .

רציתי לספר כאן שני דברים, וחלילה לא כדי לרפות ידיים, אלא כדי לתת נקודות למחשבה:

• זכור לי שבעבר מישהי, אמא לילדים, כתבה כאן שהחליטה לקחת ילד לבית שלה, והדבר לוּוה בהמון התרגשות וציפייה. ואז די מהר התברר לה שאינה יכולה לעמוד בזה, כאשר הילד - ילד גדול (לא זוכרת, אולי בן 10?) - חרבן במכנסיים, והחליטה להחזיר אותו.

אי אפשר לשפוט את האמא על דבר כזה, אבל ברור שצריך לחשוב טוב טוב מראש על אפשרויות כאלה, כי אין לשער את מידת הפגיעה בילד כאשר מוותרים עליו בשל סיבה זו או אחרת.

• הייתה תקופה שאני עזרתי לאישה, אם חד-הורית, שהייתה מאושפזת המון המון זמן, ולא ידעה מה לעשות עם הבן שלה בן ה-10 (לא רצתה לשלוח אותו לפנימייה). אני זכרתי שאחותי הנשואה תמיד הייתה מדברת על החלום להיות משפחת אומנה, ולכן שאלתי אותה אם היא רוצה להחזיק את הילד לאיזו תקופה. היא הסכימה בשמחה. לאחותי יש גם ילדה, שאז הייתה בת 5. לא נעשתה כאן שום פרוצדורה רשמית, כי הכוונה לא הייתה ממש 'אומנה' אלא פשוט להחזיק אותו לאיזו תקופה. אז פשוט לקחו אותו אליהם.

במשך כמה ימים הדברים התנהלו על מי מנוחות, ואז אני פתאום מקבלת ממנה שיחת טלפון לחוצה: 'בואי תקחי אותו, אני לא מוכנה להחזיק אותו אצלי !'
נורא נבהלתי ולא הבנתי מה קרה, ואחרי בירור התברר שבאותו בוקר כשהסיעה את שני הילדים באוטו, הם דיברו, והבת שלה (בת ה-5) אמרה: היום א' עשה לי כואב. הוא אמר: לא נכון ! והיא אמרה: כן, שיחקנו באבא ואמא ואתה שכבת עליי ועשית לי כואב ! אחותי סופר נלחצה, ומיד התקשרה אליי בהיסטריה.
(לאחר בירור התברר שהוא שכב עליה עם הבגדים, אבל בהיות הילד בן 10 והילדה בת 5, זה עדיין לא משהו שאפשר לקבל).
מובן שלא ידעתי מה לעשות, בלית ברירה התקשרתי לאמו המאושפזת, ולא ידעתי בדיוק מה לומר. נורא התביישתי. והיה צריך מהר למצוא לילד סידור לשבת.
האמא כמובן האמינה לילד וכעסה עליי. וזה די הרס את היחסים עם האמא שלו.
לדעתי אחותי נהגה באופן ממש ממש לא מקצועי, אבל אני לא יכולה לשפוט אותה, כי איני יודעת איך אני או כל אחד אחר היה נוהג במקומה.
מה שדי ברור לי, שלא מספיק מה שהילד הזה עבר (והוא עבר המון, עוד מעבר לזה שאמו החד-הורית הייתה מאושפזת תקופה ארוכה) - בנוסף לכל זה חוויית הדחייה הקשה הזו. אני משערת לעצמי שזו טראומה שלא תחלוף.

אני מעלה את ההיבטים האלה כדי שתחשבו אם ואיך הייתם יכולים להתמודד עם סיטואציות כאלה.

ואולי יש מקום לחשוב על מין וגיל הילד שלוקחים (נגיד, אם יש לכם ילדה קטנה, אולי לא כדאי ילד גדול ממנה.)

לא שיש לי הבנה בתחום הזה, רק לפי שני המקרים הנ"ל שעוררו בי מחשבות.

בכל מקרה, היוזמה שלכם ממש ברוכה.
ומאחלת הצלחה מכל הלב.

<סוסת פרא כמו אחותה, הרבה שנים חלמה להיות משפחת אומנה - אחרי שקראו שתיהן בילדות את סדרת הספרים של גלילה רון-פדר על ציון כהן וניר שרוני. >

נושא האומנה מאד טעון אצלי וקשה לי לכתוב עליו למרות שאנחנו כבר לא משפחה אומנת כבר יותר משנה והיינו אומנים תקופה של חצי שנה בלבד.
לצערי, הליך האומנה אצלנו היה אחד הנסיונות הקשים שהציבו לי החיים. ממליצה לכם לעבור את כל השלבים לפני ההחלטה הסופית שלכם. אצלנו, בגלל מקרה חרום, לא היה הליך שלם וזה תרם רבות לכשלון הסופי. לא חושבת שתצליחי לבנות תמונה שלמה מנסיונות של אחרים - כל סיפור הוא עולם בפני עצמו ואין חוקים ברורים לאומנה. לא יכולה גם להמליץ או לא להמליץ על אומנה בדיוק מהסיבה הזאת.
מאחלת לכם להגיע למקומות טובים ולא משנה מה תבחרו בסוף.
את מוזמנת לשאול שאלות ספציפיות בדף הבית שלי ואשתדל לענות על מה שאפשר.
עדי

אנחנו היינו משפחת אומנה משך...כמה שנים? קשה לומר,משום שבתחושה שלנו הקשר יימשך לעולם ולא נפסק כש"מסתיימת" האומנה. בת האומנה הראשונה שלנו כבר נשואה עם ילדה+הריון נוסף, ובת האומנה השנייה כרגע בפנימייה,אחרי שחיה עמנו 3 שנים.אנחנו עדיין בקשר עם שתיהן. יש עליות וירידות,אבל הן תמיד יישארו חלק מהמשפחה.
לספר את הסיפור שלנו זה מורכב. יש את הסיפור של הילדה,הסיפור של כל אחד מאיתנו,הסיפור שלנו כזוג,הסיפור כמשפחה,וכ"ו.. זה תהליך מאד לא קל , אבל מאד מאד מספק. בסוף!עד ה"סוף",מתמודדים,נאבקים על הנפש הפצועה שממאנת לאפשר לאחרים לעטוף את הפצעים,להגן,לאהוב. אצלנו ה"סוף" הגיע,רק כשהילדות בגרו מספיק,יצאו מהבית,פגשו ב"עולם האמיתי",ורק אז- ידעו להעריך את מה שנתנו להן. עבור אחת מהן-היה כבר מאוחר מדי. היא כבר לא יכלה לחזור והיא אוכלת את הלב שלה עד היום בגלל הבחירה שלה להפרד. היא נותנת היום,מרחוק,את כל מה שלא נתנה כל השנים,וזה ממלא בהרבה סיפוק .כשאני מתבוננת בהן היום,ממרחק,אני מתמלאת גאווה על החלק שלי באיך שהן גדלו להיות,על הדרך שהן מתמודדות עם חייהן.

יש כל כך הרבה מה לספר,אבל אולי כדאי שתשאלי יותר ספציפית-מה את רוצה לדעת. לא מבטיחה תשובות,כי בדר"כ מה שרלוונטי לילד אחד/למשפחת אומנה אחת-ממש לא רלוונטי לאחרת.

נסי להיות יותר ממוקדת בהתלבטות שלך- מה מניע אתכם להיות משפחת אומנה,עד כמה הזוגיות שלכם חזקה ותוכל גם לספוג זעזועים,כמה תמיכה תוכלו לקבל מהסביבה (משפחה מורחבת,עובדת סוציאלית,פסיכולוגית...) אותנו ליוותה פסיכולוגית (שטיפלה גם בנערה) וזה היה חשוב מאד מאד מאד. עד כמה אתם מסוגלים לשים גבולות ויודעים לשמור על עצמכם מפני שחיקה,ועוד...

מוזמנת תמיד להתייעץ בכל שאלה

נעמה 077-7575848


הצלחה!

האם יש כאן משפחות שיש להן ילדי אומנה? אם כן, הייתי שמחה אם יספרו את סיפורן.
אנחנו שוקלים את האפשרות של ילד/ה באומנה ורוצים לדעת גם קצת על התהליך שעוברות המשפחות, בדרך אל הילד, וגם בדרך עם הילד.

רק רציתי להגיד כל הכבוד, באמת.
בשירות הלאומי הייתי במרכז חירום שממנו נשלחו רק קומץ "ילדים נבחרים" למשפחות אומנה והשאר נשלחו לפנימיות,
מהסיבה הפשוטה- שאין מספיק משפחות שמוכנות לקחת על עצמן את האתגר החשוב הזה.
ראיתי ילדים, לפני שהגיעו למשפחת אומנה- ואחרי.
אני עדיין בקשר עם מהילדות שהיו במרכז החירום, שהיה בנינו קשר מאוד חזק ונשלחה למשפחת אומנה ומאז כבר 5 שנים כל פעם מתרגשת מחדש לראות את השינוי.
יש לי גם חלום כזה שהולך איתי מאז, להיות משפחת אומנה ביום מן הימים, בינתיים מגדלת תינוקת קטנטנה ועוד צריכה לשכנע את הבעל... יום אחד בעזרת ה'.
אז ישר כח ואני בטוחה כי תחוו גם חוויות לא קלות אך הסיפוק הוא עצום, ללא ספק.

וואו , תודה... אני אצור קשר.


בררו לעצמכם היטב מדוע אתם רוצים בכך

אני מנסה לחושב היטב, ואין לי מניעים רציונלים, זה רצון חזק שהולך איתי שנים. כלומר מעבר ל "הצלת" ילד. ברור שהילד לא מרגיש כמי שניצל.
אני משווה את זה לגירושים של הוריי, אבא שלי עזב כשהייתי בת 5 , מבלי להתעניין בכלל. ובכל זאת אמא שלי "אכלה את החרא" , היא זאת שנשארה איתי, שגידלה אותי באהבה ללא תנאי, שהעניקה בלי סוף ונלחמה על כל יום, ואת כל הכעס שלי השלכתי עליה.

אחרי שנים הבנתי שזה מהסיבה הפשוטה, שהיא היחידה שהיתה שם...

אני מאמינה שמי שיגיע אלינו יבחן אותנו, ברמות העמוקות ביותר, אין לי מושג כמה קשה זה יהיה, אני רוצה להאמין שאני אעמוד במבחנים, ואוכיח לו פעם אחר פעם שאני לא עוזבת, לא כועסת, לא מפסיקה לאהוב...


צריך להיות שלמים ובטוחים בהחלטה,לרצות ממש,כדי שמצבורי האנרגיות והאהבה והחמלה לא ידלדלו וישחקו בטרם עת, או לחילופין-להקפיד להזין את עצמכם כל הזמן באנרגיה חלופית,לקבל תמיכה וליווי

אני מבינה לחלוטין את מה שאת אומרת, ואם זאת קשה לדעת שאני שלמה לחלוטין עם ההחלטה טרם הניסיון. כלומר אנחנו מרגישים שלמים, אבל לא יודעים אלו קשיים נצטרך להתמודד איתם.

בדומה לאימהות, 9 חודשים חיכיתי לילד שלי , חלמתי רק עליו, כשילדתי והגיע הבייבי בלוז אני זוכרת מחשבות קשות של "למה הייתי צריכה את זה".
היתה תמיכה של בעלי, היתה אהבה שנבנתה , היה קשר שהתפתח, וכל אלו לאט לאט בנו את הבטחון.

היי
אני נעמה של נועם

לפני 7 שנים היינו במקום שלכם היום,זוג צעיר עם תינוקת קטנה .היתה לנו פנטזיה,אבל היתה גם מציאות. ובמציאות,כמו במציאות,לא תמיד הכל ורוד. היו לנו גם חששות והעדפנו להתחיל ב"אירוח" ולא באומנה.לא עבר זמן רב עד שהבנו שנועדנו להיות משפחת אומנה,ואכן כך היה. הצטרפה למשפחתנו נערה שמצאה את בחיר ליבה והחליטה להתחתן מוקדם מאד.מאד.... ביום חתונתה זוכרת עצמי ממלמלת לנועם שעכשיו ייקח עוד שנה -שנתיים לפחות עד שאני בכלל אוכל לשקול בת אומנה נוספת.לא עברה חצי שנה עד שהצטרפה אלינו הבת השניה.במקביל,נולדו לנו עוד שני ילדים ביולוגיים .היום יש לנו כבר נכדה בת שנתיים וחצי מבת האומנה הראשונה שהתחתנה מוקדם,ועכשיו,רק עכשיו,אחרי 3 שנות מרורים,אנחנו זוכים לקצת נחת מהבת השניה.
כמו שנועם אמר-הצחוק המתגלגל מגיע בסוף,אבל זה עשוי לקחת הרבה זמן והרבה קשיים בדרך.הרבה הרבה.
צריך להיות שלמים ובטוחים בהחלטה,לרצות ממש,כדי שמצבורי האנרגיות והאהבה והחמלה לא ידלדלו וישחקו בטרם עת, או לחילופין-להקפיד להזין את עצמכם כל הזמן באנרגיה חלופית,לקבל תמיכה וליווי מאנשי מקצוע,ממשפחות אומנה אחרות,מהמשפחה המורחבת,והכי חשוב-מעצמכם.אנחנו נשאבנו כל כולינו למשימת "ההצלה" ומצאנו עצמנו מותשים כי לא הקפדנו מספיק על הזנה עצמית במקביל לנתינה לזולת. (והזולת במקרה של אומנה אינו רק הילד/ה אלא גם המשפחה הביולוגית שלו והסביבה ממנה הגיע וכ"ו...)

בקיצור,אין קיצור.צריך ללכת בעקבות הלב ולהאמין ולסמוך עליו שהוא מרגיש נכונה לאן להוביל אתכם

בהצלחה

מוזמנים ליצור קשר בכל שאלה ובכל התלבטות.נעמה 077-7575848
אגב,נועם הוא יו"ר ארגון משפחות האומנה בישראל אז יש לו לא מעט ידע בנושא שיכול להיות לעזר.

בדרך שלום
את הפורום של משפחות אומנה אני מכיר מקרוב. הוא הפך למשהו מאוד לא ידידותי ומאוד לא תומך. אני מכיר היטב גם את חלק מהמשפחות ואני די משוכנע שחלק מהמשתתפים שם הם בכלל לא משפחות אומנה. אני מציע לך לקרוא את הארכיון של הפורום הזה כי היו לו תקופות הרבה יותר ידידותיות ונהדרות. הכינוי שלי שם הוא נעמן. נסי שנתיים שלוש אחורה.
לגבי האתגר וההחלטה שלכם, זה אכן אתגר עצום. יתכן והקשיים יהיו לא פשוטים, אבל אם תתעקשו, ותלחמו על נפשו של הילד שתקבלו, אז הצלחתכם תגיע. מה שאני יודע מנסיוני הוא שבדרך כלל הקשיים שאתם מניחים שיבואו, דווקא הם יתכן ויראו לכם לא רלוונטיים בעתיד, וקשיים לחלוטין לא צפויים, דווקא הם יהיו המכשלות האמיתיות. כל ילד וכל אומנה הם סיפור אחר לגמרי. לכן, החלטתכם מבורכת מאוד מאוד, ולכו עם זה בעיניים ולב פתוחים לרווחה. מה שיבוא יבוא,ומה שיהיה צריך להעשות, יעשה, והכל יהיה בסדר. הצחוק המתגלגל - זה יקח קצת זמן. אבל אל תדאגי. זה יגיע ברגע הכי לא צפוי.
בכל זאת כמה עצות מנסיוני. בררו לעצמכם היטב מדוע אתם רוצים בכך. זו בפירוש לא החלטה רציונלית להכניס ילד קשה אליכם הביתה, וכדאי שתבינו למה אתם עושים זאת ולמה אתם מצפים. דבר נוסף הוא להבין שהילדים האלו לא מסתובבים עם שלט "הצילו" על הצוואר. הם לא מרגישים כך ולא מוכנים להרגיש כך. זו מלחמה ארוכה של אהבה ודאגה ע ליבו של ילד שלא מאמין שאפשר לסמוך על מבוגרים, שהם רוצים את טובתו. זה לא קל לעטוף לב כואב כזה, ובטח לא להכנס אליו. זה לוקח זמן והרבה השקעה והמון המון מבחנים בדרך. מבחנים שהילד עושה ושנועדו להוכיח לילד שגם אתם רוצים רק לנצל ולא באמת אכפת לכם.
שיהיה בהצלחה
נועם
nbayda@yahoo.com

איזה אומץ! להכניס נשמה נוספת,עם כל המורכבות שבזה,בעיקר מבחינה רגשית ,זאת גדולה.
מאחלת לכם המון כוחות נפש להכיל את השינוי הזה,
שהכל יהיה במינון מדויק,
חוץ מהאהבה,שהיא תזרום בחופשיות ובלי גבול.
נתינה מביאה נתינה.
בהצלחה !@}

התחלנו תהליך, מלא בחששות ותהיות, כמעט כמו הריון אמיתי, פנטזיות, פחדים, תקוות הכל מעורבב.

אני יותר סגורה, בעלי יותר חושש.

אנחנו זוג צעיר, עם פעוט מדהים בן שנתיים... כרגע מעדיפה להישאר בעילום שם.

כבר הרבה שנים אני חולמת לפתוח את הלב לילדים אחרים, לא שלי. אני מאוהבת בילד שלי בטירוף אבל מרגישה שנכון להיום אין בי רצון להביא עוד ילדים כרגע אלא לתת את המקום הזה לילד שצריך את זה.
אני לא מצליחה לנסח את זה כרגע, אבל יש בנו המון אהבה, והמון חמלה, כואב לי מאוד על ילדים שמוצאים מהבתים שלהם, ויותר כואב לי על כך שהם מוצאים מביתם לבתי יתומים ומוסדות למינהם...

עברנו סינון ראשוני, והתהליך מתחיל. הפחד הברור הוא להיקשר ולהיפרד. אני לא מתארת את זה לעצמי, בעמותה מבטיחים לעזור.
הפחד המשני מזהות הילד\ה מה עבר עליהם, אלו טראומות הם מביאים איתם, מי ההורים שלהם (הם שומרים על זהותם ועל קשר רציף עם ההורים הביולוגים עד לאיחוד המשפחה).

אני מתייעצת קצת בפורום למשפחות אומנה, זה מדהים כמה אנשים חיים בתפיסה שרק הם הצליחו לחצות את הנהר וכל השאר יכשלו בדיוק בנקודה הזאת.
זה מזכיר לי את ההריון ותחילת האימהות שאז כל זר מרגיש בנוח לחטט לך בקרביים ו "להפחיד" אותך במשפטים כגון "חכי חכי מה מחכה לך, תשני עכשיו, אימהות זה קשה..." ועוד המון פנינים.

אלו בערך התחזיות השחורות ששמעתי מהמשפחות האומנות, על משברים כלכליים, על שברונות לב, על ילדים אלימים ופסיכוטיים שהיה צורך ללכת איתם לטיפולים פסיכיאטריים כל יום.

ברור שכל אלו הן אפשריות בחיים, אבל אין להן קשר למשפחה אומנת, גם במשפחה "רגילה" יכולות להיות תקופות קשות של משבר.


ובהשראת הסרט ה סוד אני מזמנת לחיי את הילד או הילדה שצריכים אותנו עכשיו, לאהוב ולגונן, לדאוג ולטפח, שיהיה אח\אחות נהדרים לבננו, שצחוקם המתגלגל ימלא ויעטוף את קירות הבית. שישאר איתנו ככל שיצטרך, ויעזוב אותנו בזמן הנכון, לחיים של אושר.