((-))

חיבוק ארוך

((-))
משתתפת בצערך

((-))

((-))

ואינה נושמת עוד.
נפרדנו ממנה בבית החולים.
מה זה שהשתנה?
אין נשימה בה.
איננה נושמת.
ולנו כבד בנשמה.

קוראת.
החזיקי מעמד. את עושה דבר קדוש מאד.

תודה לכולכן מעומק הלב.
זה מחזק ומעודד.

הגעתי מהמחלקה לעבודה.
מלווה אותי נוכחותה הנושמת.
זו ההוויה כרגע, נשימות.
נשימות רגועות ועמוקות, נשימות תזזיתיות וחסרות מנוח, נשימות שבאות פעם-במאה-שנה-נשימה-שאתה-נבהל.
נשימות עם פה סגור, עדינות וקטנות, נשימות עם פה פתוח.
נוכחותה הנושמת. כמו אמא אדמה.

((-))

((-))

שולחת לך כוחות ((-))

חיבוקים

[u]שולחת כוחות, לכולכם.[/u]
(())

שולחת כוחות, לכולכם.

יום קשה עבר על כוחותינו.
הייתי עם אבא אצל אמא,
זה היה קורע לב.
אחר כך שוב, עם הבעל, אצל אמא.

היום עזבתי את המחלקה עם פרפרים בבטן. ממש כאב לב קשה. אמא נראית לא טוב,
טלפנתי לשם עכשיו, ואמרו שאין שינוי.
אבא הולך ונחלש. עצוב וחולה וחלש.
אני מתמלאת בעצב שיש בכל הכיוונים.
מרגישה עצובה ובוכיה, וחזקה למרות הכל.
מרגישה חרדה, חולמת חלומות שבהם אני לא מבינה איפה אמא אמורה לישון אצלנו בבית, כי אין מקום בשבילה, עד שאני נזכרת, לאחר כמה דקות ערות, שהיא בבית חולים... אה. זה למה.

עוקבת..... (())

בת יקרה
מבקרת לשמוע מה שלומך, ואיך אמך.

נכנסה לאמא שותפה חדשה לחדר.
לא בדיוק סטודנטית בשנה א', אחת בקושי נושמת.
אני רואה את המבטים של הצוות.
מעניין מה הם מרגישים כלפי הקליינטים.
האם נקשרים לאלה שהרבה זמן שוכבים כאן,
האם שחוקים?
לפי מה שאני רואה, הם לוקחים ללב כל מקרה של מוות בעצב ובצער.

המצב נמשך ומתמשך,
אמא ישנה מרבית הזמן, המרבית הגדולה של הזמן, ובזמן שעיניה פקוחות לא ברור מה היא שומעת, מרגישה.
היא רגועה, נינוחה, רוב הזמן, ישנה, נושמת בשלווה.
לא ברור מה המצב שם בפנים. בכלל כל מה שקרה לה הוא תעלומה.
יש רגעים שאני חושבת שהיא פשוט תתעורר ותשאל מה היא עושה שם ושנחזור הביתה....

שולחת חיבוק ((-))

בת יקרה. רק להזכיר שאוהבת אותך, חושבת עליך, על הוריך, על נשמתך היפה, החזקה.

המצב רגוע ונמשך.
הגעתי מהבית, ומצאתי את האחיות יושבות בחדר של אמא וצופות בטלויזיה בטקס הדלקת המשואות.
הרגשתי שזה צורם לי, בהיותי סולדת מטלויזיות במהותי, ובגלל חרדת הקודש שאני מרגישה במצב הזה.
כשאמרתי משהו לאחיות, להפתעתי הגדולה האחות הגדולה והחמה אמרה לי בחיוך גדול שהן רואות את זה ביחד עם אמא.
אחרי כמה דקות נזכרתי שאמא מאד אוהבת את הטקס הזה, נרגעתי קצת, הן המשיכו לצפות, אני צפיתי לסירוגין בטקס ובאמא שלי, שלא נראתה בדיוק צופה בו...
אחר כך הן כיבו את הטלויזיה ועברו לחדר אחר.
פתאם נהיה שקט בחדר, ואז הבנתי כמה זה היה נחמד מצידן לבחור לראות את התוכנית עם אמא ביחד, ולא בחדר הריק שליד.
אמרתי להן את זה.
היתה בחדר חמימות והבנה.
אמא בשלה.
אני מרגישה מצד אחד פחות חרדת קודש, ומצד שני את אותות המתח שנשאתי בחודש האחרון. אלה מתחילים לבקוע בין הסדקים של נשמתי שלי.

חיבוווווווווווווווק. המשפט שהופיע למעלה - 'לפעמים הדרך לנצח היא להכנע'.

יש דעיכה איטית, כך זה נראה. הנשימות איטיות ועדינות מאד.
מעת לעת יש מעין התנערות כזאת, קצת זעף על ההפרעה לטראנס הזה, קצת תמיהה, כך זה נראה, בהבעת הפנים.
מה שהולך שם בפנים זו תעלומה.
היא מאד שקועה בפנים, נושמת לאיטה, בשלווה. וכל העולם נושם איתה. דרוך.

((-))
זה עוטף אותך אבל קיים רק בחוץ. בפנים החיים מתחזקים ומתעצמים לנוכח האתגר.
כמה לא פשוט האתגר הזה!

אם כבר למות - יום הזכרון נראה זמן הולם
:-(

הרגע מתה מי שהיתה עם אמא שלי בחדר.
היא היתה חולה מאד, בבוקר עוד קראה לאחות, עשתה הרבה קולות.
אחר כך נהיה שקט מאחורי הוילון, והטלויזיה בחדר השני ממשיכה לדבר על יום הזיכרון.
לא ברור לי מה יהיה עם אמא שלי.
זה מעיק מאד, האשה המתה מאחורי הוילון שמאחורי הגב שלי.
זה האדם השני שמת לידי בשבוע האחרון.
הקודמת מתה ממש לנגד עיני.
כתבתי משהו. מחקתי.

[u]מרגישה בעוצמה רבה שהנשמה שלה צלולה ועוצמתית ביותר ונוכחת בחמלה רבה.[/u]
התברכת.
[u]חיבוק חיבוק חיבוק[/u]

_חיבוק חיבוק חיבוק
אני מקווה שמסעה יהיה רך וגם מסעך_

חיבוק חיבוק חיבוק

אני מקווה שמסעה יהיה רך וגם מסעך.

עכשיו הגוף מתחיל מעט לקרוס, ויש דיבורים על הנשמה.
פעם, לפני יותר משלושים שנים, כשאמא שלי עברה ניתוח, ביפן, אני התעוררתי כאן בארץ משינה בדיוק בשעה שהכניסו אותה לחדר הרדמה. התעוררתי מחלום שבו היא באה במפתיע הביתה ואני תמהה מאד, כי היא צריכה להיות ביפן.
ולא ידעתי כלום על הניתוח כמובן.
מאז אני מאמינה בקיומה של הנשמה, באופן שלא תלוי בגוף.
כך שעכשיו, שכאמא שלי לא יכולה לדבר, להזיז ידיים, להגיב, אני מרגישה בעוצמה רבה שלמרות שאולי הקוגניטיביות שלה נפגעה באופן לא הפיך, ואולי הגוף שלה לא מתפקד, אבל מרגישה בעוצמה רבה שהנשמה שלה צלולה ועוצמתית ביותר ונוכחת בחמלה רבה.
יום קשה עבר על כוחותינו.

אכן נראה שימים, שעות ורגעים של ליווי הורים במצב כזה,
יכולים להיות רגעים של חסד אמיתי.
מליווי אימי שלי החולה ומליווי אימו של בן זוגי שאף הלכה לעולמה בדיוק היום ביום השואה לפני שנתיים זכורים לי רגעים נוגעים ללב שהם ביטוי טהור של
אנושיותם ואצילותם של אנשים אהובים אלה, שאף במכאובם מהווים דוגמא עבורנו.
הם יכולים גם להיות רגעי לימוד חשובים מאוד לגבי מי הם הינם כמו מי אנחנו בעולם, עבורם, עבור ילדינו אנו, עבור כל הסובבים אותנו באשר הם.
הפרופורציות שמקבלת המציאות מול האפשרות של אי היות האנשים האלה פיזית בתוכה יותר, אחרי רגעים אלה, יכולות להיות גם מאירות עיניים
עם התוגה הגדולה המלווה הכל. דבר שלא הייתה לי הזכות לחוות עם מות אנשים קרובים אחרים במשפחתי שאינם עוד.
הזכות להיות עבורם כמו שהם היו והינם עבורנו, הזכות לתת מעט בחזרה, רגעי חמלה גדולים, רגעי סליחה והבנה והשבריריות שמלווה את כולנו
ברגעים כאלה, והלגיטימיות של שבריריות זו שכה חסרה בחיי היומיום.
ובקצרה, ליבי איתך ועם הורייך, מחזקת את ידיכם ונפשכם, ומאחלת לכם את תעצומות הנפש הדרושים להשלמה,
זו עם אלה ולהיפך ועם הדרך שאתם הולכים בה יחד זמן כה רב.
ואולי לדעת שהשינוי המאוד מהותי החל בדרך זו איננו סוף פסוק אלא חלק מאותה דרך שהיא שלכם ולעד תהיה.
באהבה גדולה,
אורית.

בת יקרה להורים יקרים,
המרגיעון שהופיע לי הוא 'הנתינה הגדולה ביותר האפשרית, היא ההסכמה לקבל'.
די הולם.

לפני כמה שנים, אביו האהוב של בן זוגי היה בטיפול נמרץ, בשבועיים האחרונים של חייו, מונשם ומחוסר הכרה.
היה שם מאמץ גדול, מתיש, של שעות על גבי שעות על גבי שעות בבית חולים, היה כאב הלב והפרידה, אהבה רבה.
שרנו לו שירים שאהב לשמוע.

זה היה גם טראומטי וגם מלא חסד.

את הרגע בו הפסיק לנשום אני זוכרת כרגע מאוד מיוחד. לא פשוט אבל מיוחד.

לא הייתי חייבת להיות שם כל כך הרבה. זה לא אבא שלי. אבל גם אני הרגשתי, שלהיות לגמרי עם מי שעומד למות זו זכות מיוחדת לכל אוהביו של ההולך.

היתה תחושה, בין השאר, שהוא יוצא למסע ושאפשר לאחל לו 'דרך צלחה' ו'מסע טוב' ובאיזה אופן מוזר להשאר קצת בקשר.

אוך, לירי, תודה לך על הדברים, אין לי ספק שאמא שלי היתה חותמת על זה בשמחה רבה.
יחד עם זאת, מדובר על זמן צפוי לא ארוך במיוחד, ולכן התגייסות כאן נראית לי מתאימה.
השבוע, ביום האחרון שבו עוד דיברה, וכבר היתה מאד מבולבלת, היא נזפה בי קשות על זה שאני שומרת עליה בלי שהיא ביקשה ממני.
זה היה מאוחר בערב, והיא אמרה שזה מאד מרגיז הדבר הזה. מה פתאום היא רואה אותי פה, ושם. בלי שהיא ביקשה ממני.
ואיך אני בכלל לוקחת עליה אחריות, ואם היא היתה לוקחת עלי אחריות איך אני הייתי מתרגזת...

כך שגם בזמנים המעורפלים היא אכן ברוח הדברים שכתבת.
אני מאמינה שזה בין הדברים שמאפשרים לטיפול בה להיות כל כך קל בשבילי.
מודה לך על התזכורת להמשיך לחיות, עושה זאת אך אפשר גם יותר.
(-:

קטע מתוך צוואה שכתבתי לבנותי. מי חותם? בנותי היקרות אני מבקשת מכן, שאם יגיע רגע כזה בחייכן, שבו תוכלו "לטפל" בי או להיות מושקעות בילדיכן – תבחרו תמיד בהם. בשמחה. בקלות. בלי גרם של אשמה. תמיד תמיד תעדיפו את ילדיכן על הוריכן. אם לא יהיה אף אחד שרוצה ...לחגוג איתי סדר פסח, או ראש השנה, או עיד אל פיטר – אל תבואו להיות איתי. אם אהיה מסכנה ובודדה זאת תמיד אחריות שלי ובחירה עמוקה שלי. לא שלכן. אם לא יהיה מי שייקח אותי לבדיקה. אם בדיוק הפיליפינית שלי תהייה בחופשה ויהיה לי ממש כואב – אל תפסידו אפילו ערב אחד עם האהוב שלכן בפאב או בוקר עם החשבונות של העסק או אחהצ עם הילדים שלכן – כי צריך ואין ברירה ואין מי…. אני האמא , את הילדה. ככה זה אמור להיות. אני נותנת, את מקבלת. ככה זה אמור להיות. אני בחרתי להיות המקור לצמיחה שלך, הקרקע לנחיתה שלך כאן, התמיכה ללא תנאי לחיים שלך – עד שיהיה מיותר לך. את בחרת – לאפשר לי לאהוב אותך, בזה שבאת דווקא אלי. זאת העסקה. ולמרות כל התורה שבכתב (לא תשליכני לעת זקנה, והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אמך…) וכל התורה שבעל פה (מה כל כך קשה? מה כבר ביקשתי? אין זמן לתת קצת כבוד, קצת יחס – למי שהוליד אותך???, למי שנתן לך את חייו?) אני אומרת – כאן, קבל עם ומקלדת – לא רוצה. מבקשת וכותבת את זה כדי שיהיה לכן מסמך כתוב לנפנף בו אל מול צרי עין ומח כשאהיה סנילית (אם אהיה) ואנג'ס לכן בדיוק כמו שניג'סו לי. בעצם כמו שניג'סו גם להורי ולהורי הורי – מאז המצאת רגשי האשמה ועד עצם היום הזה. ככה זה משמח אותי. אני מבקשת מכן ומשחררת אתכן מכל חובה, תלות, אשמה, האשמה וכו' שקשורה ב"חובה" הקשורה בי. אני תמיד אחייה את חייכן. אשמח אם אתן לא תחיו את חיי. ואם יהיו לכן ילדים – תוכלו לחיות את חייהם. כשהורים חיים את חיי ילדיהם – זה טבעי. זה נכון. זו דרך הטבע. כשילדים חיים את חיי הוריהם – זה עיוות. זו טעות. זה חולני. בכל מקרה בו תעדיפו משהו (למשל ליסוע מסביב לעולם) או מישהו (למשל את האהוב שלכן) על פני – זה ימלא אותי בשמחה ובעונג ובתחושת סיפוק ומלאות. גם אם זה לא יראה ככה. זאת האמת. שלכן. באהבה. אמא. See More
By: אורית אור

קופי פייסט מהעמוד של אורית אור בפייסבוק
אני מרגישה דומה

תודה לכן.
זה באמת לא קשה לטפל בהם.
היום ראיתי אשה מתה מול הפנים שלי, נשמתה חדלה.
ואז הבכי של הסובבים התחיל.
מול אמא שלי, בבית החולים.
כבר הכרתי את כל המשפחה שלה, ואת המורכבויות והיחסים בין הצדדים השונים.
כולנו שמחנו שזה נגמר. היא סבלה הרבה.
איזה דברים מוזרים ועוצמתיים חווים כל רגע במקומות האלה.
כמה האנשים נבחנים אחרת מול קריטריונים אחרים במצב הזה.
איך כמה חברות של אמא שלי מתגלות [b]כזהב טהור[/b] איכות סגולית שאין כמוה.
זה מרגש ביותר.

קשה לקרוא עם מה את צריכה להתמודד בת להורים חולים, מאחלת לך הרבה כח ושלווה להמשיך בדרך הזו

[u]וגם השלמה, אולי? השלמה מבלי דעת. זה עוד לא קרה.[/u]

((-))

שני הורי חולים.
אמא בבית חולים, אבא בטיפולים במקביל.
מרגישה כעס על בגידת הגוף
מרגישה כעס על אלוהים על הדרכים בהן הוא מסיים חיים של אנשים טובים, שעשו הרבה טוב והיו הורים טובים, ובני אדם טובים.
לא מבינה את הצורך בהשפלה של האנשים הטובים האלה על ידי התעללות בגוף שלהם.
על ידי מחיקת מראה צלם אנוש של אמי, לאט לאט, תוך שפניה ממשיכים להיות אנושיים כל כך.

ועוברות בי תחושות כל כך מוזרות של הזדהות עם הגוף של אמא שלי.
עם התנועות שלה, עם התחושות שלה.
כאילו בגידת הגוף שלה היא בגידת הגוף שלי בי בעתיד.
והעתיד כבר כאן איכשהו, נותן את אותותיו.

ולצד זה אין שום קושי בכלל לטפל בהם.
זה בכלל לא קשה לי.
זה טבעי לי.
בינתיים.

ומרגישה שהולכת בדרך שבה יש סימני מוות.
גולגלות, אדמה צחיחה, כל מני סימני דרך שאני לא יודעת לפענח.
וגם השלמה, אולי? השלמה מבלי דעת. זה עוד לא קרה.

ראיתי את הדיון בדף [po]אהבה ללא תנאי[/po] והתחזק בי הצורך לכתוב כאן
בימים האחרונים מוצאת את עצמי חושבת שוב על הדף הזה, נזכרת באבי ובימיו האחרונים.
מתחזקת בי ההרגשה שאימי לא טיפלה בי, אולי מהסיבה הזו קשה לי לרצות לטפל בה.
וגם, אני ממש לא רוצה שילדתי ( ואולי ילדי בעתיד :-) ) ירגישו חייבים לי.
[u]מה אני רוצה שאזדקן....לא, לא ארצה שיסעדו אוי בני ביתי אלא בעבור תשלום ואם בני משפחתי להפגש נקיה וצלולה ככל האפשר.[/u]
זה מה שמרגיש גם לי נכון.

[u]ויתרתי על המעמד, אבל זכיתי באמא.[/u]
אני באמת שמחה בשבילך, גם אני וויתרתי על המעמד, אבל לא זכיתי באימא. זכיתי בדברים אחרים בחיי האישיים וזה המון בשבילי. פשוט אין כבר מזמן שום ציפיה... יש קבלה מפוקחת של המציאות.

אני יודעת בוודאות שהקשר שלי עם ביתי יהיה שונה, אני כבר יודעת שאעשה הכל בשונה לאימי, ואני אדאג שביתי לא תדרש לעולם לעשות מעבר למה שהיא באמת תרצה לעשות - בכל תחום בחיים.

אני כותבת מנקודה של בת שלקחה אחריות והעבירה את הורי לחיות עימנו.
המעשה נעשה מהרגע לרגע כי המצב היה רע ( בריאותי עבור אימי)
התוכנית מגרה היתה שישכירו את ביתם ויעברו לגור לא רחוק מאיתנו, אם היו אומרים לי לפני 7 חודשים שהם יגורו איתנו....הייתי פורצת בצחוק.
אך שהמציאות היתה כזו לא היססנו לרגע מהמקום הכי פנימי הרגשנו שזה צריך להיות כך.
החלטנו לנסות פרק זמן ואז להחליט, הזמן עבר והחלטנו להמשיך יחד.
בתחילה טיפלתי בה פיזית, לשמחת כולנו אם הזמן מצבה הוטב וכיום היא בתפקוד מלא.
חושבת שזה רחוק מאיתנו ההגיון עובד בכל מיני כיוונים אך שהמציאות מכה בפתח ( לפעמים) צצים בנו דברים אחרים וההגיון שהיה זז הצידה ומפנה מקומו.
לא יודעת מה יהיה אם נגיע למצב של סיעוד, ( המחשבה על כך לא פשוטה)
נכון להיום כולנו נהנים מהמצב
ילדי שלומדים בבית היום שמעו מאבי על מבצעים שהיה שותף בהגנה ואני על עוצר טרם קום המדינה
( הסטוריה של א"י ממקור ראשון)
רווח לא צפוי מהמצב שצצץ.
מה אני רוצ שאזדקן....לא, לא ארצה שיסעדו אוי בני ביתי אלא בעבור תשלום ואם בני משפחתי להפגש נקיה וצלולה ככל האפשר.
אבל מנסיוני....ההגיון כאמור לפעמים מפנה את מקומו.
חג שמח

אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא.

{[b][po]אמא של אורי[/po]? [/b]
נועה,
[u]אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא.[/u]
לפעמים זה השיעור המדוייק שצריך ללמוד. להיות תלוי ונזקק ולא רק חזק ועוזר לאחרים. החברה מעבירה מסר לפיו להיות תלוי זה דבר בזוי ורע. כל מקרה התאבדות של זוג קשישים, שלא רצו לפול לטורח, זוכה להילה הירואית. בעיני זה טבעי ואפילו חשוב ללמוד להעזר.

{[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-04-15T19:17:00):
מסכימה כי זהו שיעור חשוב, אבל למה דווקא מילדינו?

{[b][po]אמא של אורי[/po]?[/b] (2005-04-15T21:31:00):
הי נועה
[u]אבל למה דווקא מילדינו?[/u]
מי אם לא הם?
[list]
[*] כי הם אוהבים אותנו.
[*] כי יש סימטריה בהיפוך התפקידים. הילדים יודעים שלא תמיד היינו "חלשים" וזוכרים אותנו גם במלוא הדרנו (בשונה מאד מאחות בבית החולים / האבות, שאותה פוגשים רק כשהגוף או הנפש בוגדים).
[*] כי ה(ע)נקנו להם את כל מה שיכולנו, וזה צודק ומוסרי שנקבל בחזרה.
[*] כי לאנשים רבים שזקוקים לטיפול אינטימי (רחצה, החלפת טיטול / סיר), נעים יותר כשהמשימה מבוצעת באהבה ובחמלה.
[/list]
ברור שזה לא נכון לגבי כולם, אבל כשאני חושבת על עצמי, על הורי ועל ילדי, זו תחושת הבטן.
שבת שלום.

{[b][po]נועה בר[/po][/b] (2005-04-16T08:25:00):
[u]-כי ה(ע)נקנו להם את כל מה שיכולנו, וזה צודק ומוסרי שנקבל בחזרה.[/u]
[b]צודק ומוסרי[/b] שנקבל חזרה, אם זה הקושי שלי.
יש כאן [b]דרישה[/b] לקבל משהו, שבא מתוך התחייבות. כי אני הענקתי ונתתי, ועכשיו תחזיר.
אימי לא הניקה אותי כמעט, וגם לא כ"כ טיפלה בי, למשל. יש כל מיני סוגי קשרים בין הורים וילדים, חמים יותר ופחות.
אני כבר בתפקיד ההורה לאימא שלי 20 שנה, היא בוכה לי ואני צריכה להכיל אותה. רוצה או לא, כי יש לי כנראה גם אהבה אליה.
לי אין שום רצון להחליף לה טיטול, לרחוץ אותה או לטפל בה ברמה האינטימית. חשוב לי שהיא תהיה מטופלת בכל הרמות, ואני מוכנה לעשות הרבה יחסית כדי לדאוג שכך יהיה.
מי קובע את הצדק והמוסר. אני למילים כאלו מיד מתנגדת. קודם כל מתנגדת, אח"כ מוכנה להקשיב
אני לביתי מעניקה את כל מה שאני יכולה, ולרגע אני לא רוצה שהיא תרגיש שהיא צריכה להחזיר לי.
אני מעדיפה שמישהו זר ינקה לי את הקקי ולא ביתי. את ביתי אני אשמח לראות עושה את מה שהיא רוצה בחייה, בלי להצטרך להיות חייבת לשנות את מסלולה עבורי.
ואני חושבת שאדאג לכך שיהיו לי התנאים לקבל עזרה מתאימה לעצמי, כן בכסף, כשאזדקק לכך, כי אני מאמינה שאנשים שמקבלים תמורה כספית יעשו את עבודתם, ואת העבודה "המלוכלכת" צריך פשוט לעשות! לא ממש חשוב מי.
אולי כשאהיה זקנה ארגיש שונה, אולי אשמח לראות את היקרים לי מסביבי, דואגים לי.......? איכשהו זה לא מסתדר לי.
אני יודעת שיש הרבה אנשים שחולים כדי להיות בקשר עם משפחתם. אז פתאום היצר המוסרי תופס תאוצה, כי חייבים, וכולם מתייצבים ונורא דואגים..... וכך שווה לאנשים לפתח את הדפוס הזה, הנזקק והתלוי.
אני מאמינה שבכך שאני לא קופצת לכל פיפס של אימי, ולשמחתי גם העובדה שאני מגדלת תינוקת היום ויש לי את התרוץ המושלם - היא איתי, היא יותר שומרת על עצמה, ופחות מצפה ממני - וכך זה מועיל לשני הצדדים.

{[b][po]אמא של אורי[/po]?[/b] (2005-04-18T23:11:00):
אני מאד עייפה ולא לגמרי במיטבי, אבל חשוב לי לענות לך. יתכן שכשאהיה צלולה אוסיף עוד.

מבינה עכשיו יותר את הדברים שלך.
אז קודם כל מסכימה עם ה"צודק ומוסרי". בואי נניח לזה, משום שאלו מושגים יחסיים.
בדברי התכוונתי לבחירה. אני בוחרת לטפל בהורי. אעשה זאת באהבה ובחמלה מתוך בחירה.
כשאת כותבת: [u]אני כבר בתפקיד ההורה לאימא שלי 20 שנה, היא בוכה לי ואני צריכה להכיל אותה.[/u] אני שומעת את ה"צריכה" ולא את ה"בוחרת".
חלק מהתהליך שעברתי לאורך השנים, היה לצאת מהתפקיד ההורי. ואם בעבר המסר של אמא שלי אלי היה: "אסור לך לבכות. את המשענת שלי!" (ציטוט מדוייק), אז היום ברור לשתינו שמותר לי לבכות, להעזר, לכעוס, ולהיות אדם שלם. לויתור הזה יש מחיר, משום שלילד ההורי יש מעמד מיוחד במשפחה. ויתרתי על המעמד, אבל זכיתי באמא. (כמובן שלא תמיד ולא בכל, ובכל זאת, התרחש שינוי גדול).
מהמקום הזה, שאני לא "צריכה" לטפל בה, אני יכולה "לבחור" לעשות זאת, כשיהיה צורך (ולא לפני כן).
ה"לפני כן" הזה מתאר את המצבים שבהם חוסר האונים הוא סובייקטיבי בלבד ( [u]כל פיפס של אימי_ ) שהם אלו שיוצרים את הרווח המישני ( _אני יודעת שיש הרבה אנשים שחולים כדי להיות בקשר עם משפחתם. אז פתאום היצר המוסרי תופס תאוצה, כי חייבים, וכולם מתייצבים ונורא דואגים..... וכך שווה לאנשים לפתח את הדפוס הזה, הנזקק והתלוי.[/u] ) .
כשאני מצליחה לזהות השאבות לדפוסים קודמים, אני מייד עוצרת. בלי [u]התרוץ המושלם_ . אני אומרת לאמא שלי את האמת. גם אם לא תמיד נעים לשמוע, זה חוסך את כל הכעסים שהולכים ומצטברים בבטן, ושבסיכומו של עניין יובילו אל התחושה _שאת העבודה "המלוכלכת" צריך פשוט לעשות! לא ממש חשוב מי.[/u]

מקווה שהסברתי את עצמי כהלכה.

דיון שהתחיל בדף [po]למות בבית[/po]