אני קוראת כאן את מה שכתבת כל ד"ר חמדה תפארת ז"ל. וזה כל כך היא !!
מחמם את הלב לדעת שהיא עזרה לך. זו הדודה שלי הרופאה שעשתה המון דברים כנגד המחשבות של רופאים בכירים ועם המון הכרה לנשים שבאו להתייעץ עימה, כן גם אני. תודןת לה ילדתי את 3 בניי ללא צורך בניתוח קייסרי על אף שמיטב הרופאים ביקשו את הסכמתי לניתוח. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייה ומה אעשה עכשיו כשהיא איננה.
יהי זכרה ברוך.
חיממת לי את הלב עם הבלוג שלך.
מאחלת לך את כל האושר והנחת שיש בעולם!!

תודה רבה!
אני במקום מתוק ויפה- חובקת שני ילדים שנולדו מאז ההפלה, כבר מזמן לא עצובה בגללה, יודעת שהיא היתה שלב בהתפתחות שלי.
הרופאה היא דר' חמדה תפארת, לא עשיתי גרידה.
אני קצת עסוקה אז אולי אענה אח"כ בהרחבה.
שיהיה כל טוב, אל פחד. הכל לטובה. את אמיצה.

אני קוראת אותך 3 ומשהו שנים אחרי וגם שומעת את השיר ודמעות
גם אני מחכה להפלה, לא רוצה גרידה,
מקווה שאת כבר במקום אחר שמח ופורח... אשמח לדעת...

מעניין אותי מאד מי זו הרופאת נשים הזו שפתוחה ותומכת בהליך טבעי - אפשר לקבל שם?
וגם האם עשית לבסוף גרידה - אחרי סיום ההפלה?

מקסימות.

((-)) (())
גם אני כאן קוראת ומקשיבה, תודה על השיתוף. עמידתך על שלך בתוך הבית חולים מעוררת השראה, וגם החיבור לגוף והיכולת להקשיב לו ולפעול על פי בקשותיו. אני ממש מרגישה שאת בדרך להגשמת בחירותייך וחלומותייך ולחוות הריון חדש ובריא. בהצלחה, מאחלת את כל הטוב שבעולם @}

(()) אין לי עוד מילים עכשיו. מקשיבה לך.

אח... איך הכתיבה אתמול עזרה לי להפתח אל הידע ואל הכאב שטמון שם..
זה כל כך משחרר.
באמת שלפעמים אין דרך לדעת שזה עוד כואב, אלא אם מנערים קצת.
ואז הלכתי לשמוע את השיר של איה כורם,
ובכיתי ובכיתי, וכל היום הייתי עם זכרון הדמעות האלה,
איך אנחנו הנשים אוהבות לבכות, להתחבר, להגיע פנימה.
אשרינו.

[b]תודה לאודליה ותודה לסגולה[/b]

[u]זהירות, מצמרר:[/u] בררר...לגמרי.
אבל נראה לי שונה,שם נראה שהאמא לא בחרה להביא אותה כי אין בחירה אמיתית של האבא,
את במקום יותר טוב,עם אבא ואמא בשלה-אל תדאגי היא\הוא בדרך אלייך |L|

[u]שאת לא יודעת[/u]
לא "לא יודעת", סתם עייפה P-: אבל לפחות הסיבות משמחות, מניחה שהיית "חותמת" עכשיו על לילות בלי שינה בגלל הילדים @}
וזה עוד יבוא. את תראי. אם נכנסת להריון פעם אחת זה אומר שהכל עובד, וההריון יבוא [b]בזמנו[/b].

זוכרת שאחד הדברים שהכי עודדו אותי באותה התקופה היה לדבר עם מישהי שהכרתי באחד הפורומים ב"סטארמד" (עד היום אנחנו בקשר...)
אז אם את מרגישה צורך בתמיכה נוספת, ממי שהייתה שם- odeliaido-at-walla.co.il

[u]אני מאמינה שאני נפתחת להריון, והוא בוא יבוא.[/u]
תמשיכי כך, המחשבות החיוביות הן הדבר הטוב ביותר בשבילך כרגע. דמייני את עצמך עם התינוק/ת שלך בידיים, מחבקת, מיניקה, מקלחת...
תעשי מה שעושה לך טוב, פנקי את עצמך.

שיר שלווה אותי בהפלה, במקרה הדיסק הזה היה אצלי חדש באותה תקופה.
זהירות, מצמרר:

[url=http://www.shiron.net/songView.aspx?[po]song][b]נומי[/b] איה כורם[/url] id[/po]=20936&[po]singer id[/po]=4517&[po]song title[/po]=240fc7

[u]עכשיו זה זמן מאוד פורה בשבילך[/u]
קראתי את זה בתקווה ובשמחה, כשבשורה הבאה הבנתי שאת לא יודעת שזה היה לפני 8 חודשים..
אבל אל תרגישי רע, כתבת את זה לא סתם.
אני מרגישה עכשיו פורה רגשית יותר מקודם.
אני מאמינה שאני נפתחת להריון, והוא בוא יבוא.

(())
מאוד מתחברת ל [u]הרגשתי כאילו כל זה לא עובר עליו.[/u]
עברתי דבר דומה. לקחתי את העיניין קשה מאוד. והבנזוג לא הבין בכלל על מה אני בוכה :-(
מי שלא עבר לא יכול להבין מה ה"ביג דיל". חושבים שזה "רק" כמה תאים... שאין להריון הצעיר משמעות.
מבינה אותך.
דרך אגב, עכשיו זה זמן מאוד פורה בשבילך (גם אצלי ההפלה הייתה טבעית לגמרי, ובחודש שאחרי כבר הייתי בהריון...)
[u]אני מדמיינת חזק את עצמי הרה, עגולה, יפה, משמינה, כבדה, מרוכזת, מבולבלת, אישה הרה.[/u] הלוואי. אמן ואמן.

חוזרת. לא זוכרת איפה הייתי.
מרגישה דחף הגיוני לכתוב הכל, אבל בלקאאוט שכלי להזכר.

אז אולי אני אקפוץ ללב העניין?
אני לא רוצה לפספס דברים שיהיו אחר כך לא קשורים.
אבל אני אכתוב כל מה שאזכר בו, בשבילי ובשבילה.

היום כתבה לי מורה שלי דבר כזה:
[b]בהפלות זה רק נשמות של צדיקים שבאו לתיקון קל אז נחשב לך שיש לך ילד צדיק בעולמות עליונים שמתפלל עליך....[/b]

אוח. היא היתה כל כך מוחשית, שלפעמים אני מרחמת עליה.
אבל היתה לה שליחות, היא עשתה מעשה נשגב.
זה לא צחוק, בלעדיה לא היינו ממהרים להתחתן ומי יודע מה היה קורה אותנו, ואם בכלל היינו מתחתנים?
היום אני חווה רגעי אושר של ממש, ואני יודעת היום שלא יכולתי להרגיש אותם בלי משפחה.

ולחתונה שלי הגעתי שבועיים אחרי הפלה..
אני כל הזמן אומרת שחתונה היא מעבר לזמן. אז מה זה שבועיים? לא היה לזה הרבה משמעות, לא יכולתי לראות את זה כמו היום.
ולחשוב שכל האורחים רצו להגיד לי ליד המזל טוב- הצטערתי לשמוע ובגבורה רבה סתמו את הפה..
רק אורחת אחת, ידידה, לא ידעה בכלל ואמרה לי שלמרות חששותי לא רואים עלי את ההריון..
אז אני לא סתמתי וסתם ציערתי אותה כשאמרתי לה שכבר אין הריון...
הריון...
איזו מילה יפה.
די, הגיע זמן. החודש זה קורה. אני מדמיינת חזק את עצמי הרה, עגולה, יפה, משמינה, כבדה, מרוכזת, מבולבלת, אישה הרה.

[hr]

ונחזור לעניינינו:
בשלבים הראשונים באה רופאה צעירה, בדקה אותי ועשתה פרצוף על כך שאני לא רוצה גרידה.
המצב הוא כזה, היום, כנראה:
את באה עם הפסקת הריון, מציעים לך גרידה, את לא מבינה בזה כלום ובטוח הרופאים מבינים בזה הרבה יותר, ובכלל, את באה, כמו הרופאים וכמו כולם, להריון, ללידה ולהפלה בתודעת מחלה שצריך לתקן. אז בטח שתעשי מה שהם אומרים, לא?

אצלי הם היו קצת בשוק, לא ממש ידעו איך לאכול אותי.
ואני , בנתיים עושה את התהליך, קשובה לגוף וממש עושה הפלה במו גופי, רחמי, אגני ונפשי.
בכלל לא מתלבטת, ברור לי שאני עושה מה שהגוף שלי מבקש ממני לעשות.

עברו השעות, לקראת הסוף יצא משהו ענק שהוא כנראה השליה.
הייתי חובשת בצבא, אני נעה בין כאב, מצוקה ועניין פזיולוגי. מה שבטוח- שליטה חיובית במתרחש.

בבוקר, כשאני כבר כמעט לא מדממת, מגיעה שוב הרופאה ומתחילה עם הפחדות. אני מתקשרת לרופאת הנשים שלי שמראש תמכה בהפלה פעליה, ולמיילדת בית שהחבר שלי מכיר מקרוב.
היא נחרצת- גם לגרידה יש סיבוכים. שומעת את הנתונים שאני מספרת לה וזה נשמע לה כאילו הכל פועל.

ואז מתחלפת משמרת.
לרופא הזה אני מנסה להגיע כאן סחור סחור.
רופא בכיר, ותיק.
הוא שואל אותי למה אני לא עושה גרידה, אני אומרת לו שאני רוצה לעשות את זה טבעי, אז הוא אומר לי שזה שטויות ואם הכל היה טבעי היו עדיין מגיפות קשות בעולם ובלה בלה בלה... המבט מזלזל וכועס.
אמרתי משהו בנוגע ל"דרך הזאת", שאני יכולה לבחור בדרך שמתאימה לי ושיש לי תמיכה בבחירה.
אז הוא אמר בכעס, ושוב- בזלזול (רבק, יש פה אישה שמאבדת ברגעים אלה את החלום שלה, את הנשמה שבילתה איתה כמה שבועות באותו גוף!): אין דבר כזה דרך, יש רק דרך אחת לעשות את זה. והולך.

אני חושבת שבין השאר המערכת לא בנויה לזה ולא פנויה לזה, כי אני תופסת מיטה.
אם הייתי הולכת הביתה אחרי הליך נקי מהיר וקליל, הם לא היו משלמים עליו ואני הייתי צריכה לרוץ בין קופות חולים (מבריאים! למה חולים?) כדי להשיג טפסים וכו'.. למי יש כח למפלת אצלם במחלקה.

יותר מאוחר ירדתי לאולטרסאונד כדי לראות שהכל בסדר, הכל היה בסדר.
חזרתי למחלקה, אמרו לי שמשחררים אותי, וזה לקח המון המון זמן.
כשסוף סוף השתחררתי, ובעלי היה איתי, עברתי דרך הדלפק, וקרו שני דברים:
הרופאה שהתחלפה עדיין היתה שם.
היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, ולא הבנתי אם יש שם חיוך או דאגה עמוקה, או נסיון להגיד לי: את לא מבינה שאת טועה?
או אולי הסכמה. הרגשתי שאין סיכוי שהיא תגיד לי מה שהרופא הבכיר לא תומך בו. שאסור לה. איזה באסה.

ולידה היתה אחות מקסימה וותיקה. היא אמרה לי שבטח שזה בסדר, הכי הגיוני לא לעשות גרידה, רק במקרים קיצוניים זה מה שעושים. אני זוכרת שהיו עוד אחיות שהיה להן ברור שם שאני בסדר.
[hr]

הפלה זה אירוע מוזר, לוקח הרבה הרבה זמן לעכל אותו, להבין אותו, להבין בכלל שהייתי בהריון.
אני חושבת שההתנהגות שלי במחלקה היתה קשורה גם בהדחקה ובהתבצרות, בדיוק במקום שבו אני אמורה להרפות..
מהצד של הגוף שלי.

החבר שלי, זה עוד עניין.
הרגשתי כאילו כל זה לא עובר עליו. היום זה עניין שאנחנו דנים עליו, פותחים אותו, ואפילו עושים עבודת עומק משותפת על העיכוב בהריון הבא, על הרצון להכנס להריון. הוא מבין שזו גם עבודה פנימית שלו, ולא רק שלי.
אני כותבת את זה כי גיליתי את רגשות האשמה הנלווים להמתנה לכניסה להריון.

הדבר שאני זוכרת מהימים שאחרי, הוא שמשהו קרה אצל אבא שלו, הוא קיבל איזו ידיעה, אני לא ממש זוכרת.
אז איזה שלושה ימים אחרי, הוא אומר לי שהוא עמוס רגשית,:בכל זאת קרה כאן משהו גדול" ובמקרה גיליתי שהוא מדבר על אבא שלו. זה כל כך מעליב! שאני לבד בתוך זה. גם אמא שלי לא היתה בסביבה, ולא ממש יכולתי לדבר על זה עם מישהו, בקושי עם עצמי. הוא כאילו שכח מה קרה.
היינו עסוקים בחתונה, זה נכון, וזאת ברכה גדולה, יכל להיות כל כך שונה אם זה היה אירוע בודד...

בליל החתונה, בסיום האירוע הנפלא והשמח כל כך- שגם שמחתי שאני לבד, אישה, לא אישה נושאת ילדה או ילד, נישאת לבעלי, רוקדת את נעורי המתרחקים, עולצת ושטותית- נסענו לצימר לסופשבוע.
בדרך, שוב, ראינו ישוב ששמו כמו השם שנתנו לעוברית הצדיקה והמתרחקת אף היא- השם שלה הופיע בכל מקום לפני החתונה, והוא גם מילה יפה כל כך...
אפילו הרחוב של הצימר היה קשור בשמה.
הגענו, עייפים ומאושרים, עמוסי מתנות שיפתחו עוד שניה, אל החניה. עצרנו לרגע ואמרתי למי שבעלי כבר שלוש שעות, שאני מתגעגעת אליה. כל החתונה לא חשבתי עליה, ואולי גם בכל הישורת האחרונה של ההכנות. ועכשיו אני מתגעגעת. הוא הנהן בהשתתפות.
עלינו לצימר והיה כיף.

מקשיבה מחזקת מחבקת
תודה על הכנות

מקשיבה לך כאן,
תודה על הסיפור.

הפלה.
הגענו לבית חולים קטן, ולקח זמן עד שהתייחסו אלינו.
נכנסתי לרופאה התורנית שבדקה ואימתה- הפסקת הריון.
היא אמרה שיהיה צורך בגרידה.
קפצתי (עם הידע המוקדם ומוכן היטב לשליפה)
לא.
אז היא אמרה- יפה, באמת 90 אחוז מההפלות הטבעיות מסתיימות באופן בריא, ואין צורך בעוד גירדה אחריהן, אני תומכת (ובכל זאת הבנתי שהבקשה שלי חריגה).

הידע המוקדם שבאתי איתו, הוא מהרופאה הפרטית התומכת טבעיות שלי, שאמרה שאין ממש צורך בגרידה וגם בה יש סיבוכים אפשריים. הידע הקודם שלי, הוא שאני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת לעשות את התהליך בדיוק כמו שאני יודעת ללדת, אני רוצה להיות בקשר עם הגוף שלי בחוויה הזאת, לא להתעלם ממנה ולא להתכחש לה, ופשוט לעשות אותה ולהיות שם כשזה קורה.

נכנסתי למחלקת נשים.
בעלי לעתיד הקרוב הלך הביתה.
הייתי במצב מוזר, ואולי קצת מודחק (אבל לפחות היתה לי הזדמנות לראות שאני בהדחקה...) שביקשתי הרבה צמר גפן (הסתכלו עלי מאד מוזר.. מצידם שאני אפיל עם טמפון) והרבה תחבושות הגיניות ענקיות, והיתה לי איזו ידיעה דחוקה שכאילו ההפלה תתרחש בבוקר, ואני צריכה ללכת לישון. באמת לקח לי זמן להבין שזה ממש קורה.
האמת שיש לי חיבה לתהליכים רפואיים ולאנטומיה, וליד המפילה היתה שם גם סטודנטית לגוף האדם בזעיר אנפין..
אז כל פעם התעוררתי כשהרגשתי שהתחבושות מתמלאות.. ודיממתי עוד קצת ועוד קצת עד שהגיעו שלבים של דימום רקמות ממש. אני חושבת שאפילו ראיתי את השליה או משהו יוצאת.
היו קטעים כואבים, שאמרתי לי בלב שאני לא אצליח בחיים ללדת!!! כמובן שזה כאב קטן לעומת לידה, וכמובן, כמו שתמיד מספרות יולדות, אחר כך הרגשתי עצמה גדולה שיכולתי לעשות את התהליך והתגברתי על הכאב, ושחכתי אותו.

אמשיך אח"כ.

אני קוראת אותך...

אני קופצת להפלה, אולי יהיה לי אחר כך עוד מה להגיד על ההריון החמוד והצעיר.

אז קיבלתי את הידיעה במרפאת הא.ס, המומה הלכתי לפגוש את החבר שלי בבית הדין הרבני, שם חיכתה לי גם אימו, כדי לתת עדות, שנוכל להתחתן בעוד שבועיים(!!), מה שהגדיל את העומס הרגשי. בדרך דיברתי עם אמא שלי על משהו וכל כך היה לי קשה לא לספר לה לפני שאני מספרת לאבי העובר, בעלי לעתיד.

המדהים הוא, שכל השבועות האלו שהעובר לא התפתח, לא היה כביכול שום סימן (אני רק זוכרת שכששאלו אותי איך ההריון, אמרתי, לא יודעת, אין לי כמעט בחילות, ואני לא באמת מרגישה שיש לי שם משהו..) אבל כשהלכתי לשירותים בפעם הראשונה אחרי הידיעה, כבר היה דימומון, ולמחרת כבר התחילה ההפלה.
כלומר, במערכת הגופנפש, הנפש שלי עשתה את עבותדה בלשכנע את הגוף שהם בהריון, והוא עשה את שלו בלהתאפק מלהפיל.

תחשבו על זה: אם לא הייתי יודעת, הייתי מוצאת את עצמי פתאום מדממת וכואבת מאד מאד בלי לדעת מה קורה!
זה מזכיר לי, שעם תחילת ההריון, הייתי מאד עסוקה בלהתנגד לבדיקות.
הייתי בהתגוננות באופנית כזאת, שיתנו לי לעשות את זה בדרך [b]שלי[/b] (!)
הלכתי לרופאת הנשים הפרטית שלי מזה כמה שנים, שלמרות שאינני משופעת כלל בכסף, אני צמודה אליה כי היא היחידה שמצאתי שמבינה את השפה המיוחדת הזאת שלנו ושאף אחד לא יזיז לי את הגבינה הזאת...!
ואם לא הייתי רואה בא.ס שאין כבר דופק ואין הריון??
היום אני רואה את התמונה קצת אחרת.
גם ההפלה היתה עם מאבקים ברופאים, ודעתי לא ממש השתנתה, אבל יש משהו במאבק שמזמין בעיות.
איפשהו צריך גם לדעת להרכין ראש.
כל הזמן היתה לי בראש המילה "הפלה", כי הייתי עסוקה בלא לעשות בדיקות שמטרתן הפלה, במקרה של מום.
אז אם זה מה שהסתובב לי בראש כל כך הרבה, וזה מה שקרה בסוף... אני משאירה לכל אחת לעשות את המסקנות או אין מסקנות שלה.

בכל אופן, למחרת הרגשתי מאד מוזר.. מן בחילה, לא של הריון, של ידיעה שישלי משהו בגוף שצריך לצאת.
דיברתי עם רופאת הנשים המהוללת שלי, שאמרה להיות עם אצבע על הדופק, ויתכן שאצטרך להגיע למיון. מוזר, שהיא לא היתה בטוחה בזה, השבוע של ההריון היה 12, השבוע של הפסקת ההריון-7.

לא הלכתי לעבודה ומצבי היה "המתנה".
זה היה ערב יום הזכרון. הלכנו לשון, כשמתישהו, נראה לי שלפני שנרדמתי, התחילו כאבים. חיכיתי. בנתיים אני רואה שהחבר שלי יוצא מפוקוס.
את כל ההחלטות עשיתי לבד, כי רק אני באמת הבנתי מה קורה לי בגוף.
באיזשהו שלב פקדתי: נוסעים למיון. לוגיסטיקה, הערכות, נוסעים בלילה למיון. כחצי שעה נסיעה, אני במושב האחורי, החמוד מקדימה בלחץ הסטרי.
כל מה שלמדתי פה בשנים האחרונות מאד עזר לי להיות בתקשורת עם הגוף שלי.
זה לא עזר לבית החולים ולרופא אחד במיוחד, לכבד את בקשתי להפיל בעצמי, תוך כדי אישפוז, ולא בהתערבות רפואית.
טוב, אני רואה שהגענו לסיפור ההפלה, אז אני צריכה לצאת, לשאוף אויר ולצלול לשם.
נפגש בהמשך.

הסיפור שלי קשה, אם תרצי אספר אותו. אבל החשוב ביותר כרגע הסיפור שלך, להעלות את זה לתודעה לשתף ולנקות ואולי דרך זאת תרגישי גם את האובדן .(לי באופן אישי היה חשוב לעבד את תהליך האבל שלי. בלי האבל ועיבודו לא יכולתי להמשיך. אני לא אומרת שלכל אחת זה כך אבל אני מאמינה שמתי שהוא בחיים זה יבוא.) ולכן החשיבות של להעלות את הדברים לתודעה בקצב שלך ולפי היכולת שלך.
לי היה אחר כך קשה להיכנס להריון וגם שם הסיפור שלי קשה, אבל כיום אני אמא לשתי בנות מקסימות.

מסיימת,רק עכשיו אני מגלה את הבלוג הזה...
שמחה בשבילך שאת מעבדת את החויה הזאת בכתיבה.
חויה שיש בה כל כך הרבה כאב ובלבול
ומצד שני - כמה מיקוד.
איך בזכותה הפכתם למשפחה.

מברכת אותך בפיריון טוב ובריא.
בהריון מלא בחיבור והתכוונות.
בלידה טובה ובידיים מלאות.

איך ממרחק הזמן אפשר לראות שדברים לא קורים סתם,יש סיבה ומסובב.

תודה,
לא, אין בזה שום דבר לא במקום.
אני גם לא מרגישה עכשיו ממש את האבדן (אולי בגלל זה צריך את הבלוג הזה!) אלא צורך לשתף ולנקות, ולהעלות את הסיפור לתודעה שלי. בוודאי שיש תקווה, אני חווה אותה כל יום, אבל זה גם קשה כשהיא עוד לא ממש מתממשת (או שאני טועה וכרגע מתרחש משהו בגופי)
את רוצה לספר מה היה טרגי בנסיבות הפסקת ההריון שלך?

((-)) . כמי שאיבדה את ההריון הראשון שלה בנסיבות טרגיות. {התחלת ההריון שלי היתה דומה להתחלה שלך.. הריון בריא (אמנם מתוכנן) ואח"כ חתונה.} אני מבינה את צערך וכאבך.
המשיכי לעבד את מה שקרה אם דרך הכתיבה פה או בדרך אחרת. ולמרות הכאב בסופו של דבר יש תקווה. (אם משהוא היה אומר לי את זה אז לא בטוח שהיתי אוהבת את זה, אז אני מתנצלת אם זה לא במקום ואת מוזמנת למחוק. )

(())

כל הכבוד על הקריאה. {@

תודה לך, על השיתוף ועל הכתיבה הזו, המיוחדת שלך..(())
{@

יאלה, מסיימת. סיימי. אני מאיצה בעצמי, לכתוב את סיפור ההריון וההפלה האלה, להזכר בהם, להתקרב אליהם, ולהמשיך לדרך חדשה.

זה היה הריון מאד מוזר, לא מתוכנן, עם חבר שהייתי איתו אז חודשיים, הבדיקות שלו היו מאד מוזרות, כל תשובה בעקביות הראתה תשובה הפוכה לקודמתה.
אני מאד רציתי ועדיין רוצה ילדים, אבל לא בדרך הזאת.. (רק עכשיו אני מבינה למה חמותי לימים אמרה לי באותה נשימה עם ה"מזל טוב"- "אני הייתי עושה את זה אחרת". בסך הכל הידהדה לי את עצמי. מדהים!)
החבר שלי, כבר סיפרתי פה, קלט עלי שאני בהריון ואני כל הזמן הכחשתי.
הוא עם האנרגיות והרוחניות שלו אמר כל הזמן שיש שם צבע כחול ואני אמרתי אדום כי חיכיתי לדם.
האיץ בי לעשות בדיקה ואני דחיתי ודחיתי.
היה איזה ערב אחד שאני זוכרת שהיה לי עצב עמווווק עמוווווק על כלוווום והרגשתי מתוך חוסר הנסיון שלי שיש פה סימן.
יום אחד ברגע מרגש הוא פשוט הציע לי נישואין כי היה כבר ברור שזה זה.
אני חושבת שבאותו לילה ניאותתי לעשות את הבדיקה.
כל כך לא רציתי לראות שני פסים, שעשיתי הכל חוץ מלעשות אותה נכון. שלילי!
הלכתי לישון בחצי ידיעה קלושה שחיפפתי, ובבוקר עשיתי שוב בדיקה. ייפ ייפ הורריי, הריון.
שוק, הלם, התרגלתי לזה מהר.

מה היה אז?
פששש, תפני, תפני אבק מזכרונך, כל כך הרבה קרה לך מאז, תתחברי.
הלכנו לרופאת הנשים שאמרה מברוק. שבוע 6!
אז הלכתי לאולטרסאונד. כלום.
אולי זה הריון מחוץ לרחם? מחכים. אני הפוכה. לא מבינה בזה הרבה, לא יודעת מה לשאול, אילו בדיקות בדיוק עושים?
הרופאה שלחה אותי לעשות בדיקות דם, ואני חושבת שהיא לא הסבירה לי על הבטא. אז עשיתי את כולן חוץ ממנה.
אחרי איזה שבוע, זמן ארוך מאד במונחים של הריון צעיר, אני עושה את הבטא הגבוהה.
הולכת ל א.ס ורואה דופק!!! קלולולולו!!!! אנחנו מאושרים, מחליטים להתחתן, שישו ושמחו.

בנתיים, כל החיים מתארגנים סביב הידיעה הזאת.
איך זה משנה את החיים?
שמעתי על מחקר, שאומר שאין לנשים בהריון ירידה בזכרון, אלא שהן כל היום חושבות על ההריון, שהן לא זוכרות כלום...
הכל מתארגן סביב זה. מלא תכניות, מלא הבנות, דומינו של פעלולת ותוצאות למעשה המיוחד והגורלי הזה, שקרה כבר לפני כמעט שנה.

מתארגנים לחתונה במהירות ומעשיות לא אפייניים, הכל זורם בעזרה גדולה משמיים ומארץ, ושבועיים לפני החתונה, ביום שאנחנו בבית הדין הרבני שרצו שם לעזור לנו לזרז את תהליך פתיחת התיק בגלל ה"מצב", אני הולכת לא.ס שיגרתי, בו אני מגלה, לא פחות ולא יותר, שכבר חמישה שבועות!!! ההריון לא התפתח.
אני שואלת את עצמי מה קרה בחמשת השבוועת האלה, זה כל כך כל כך הרבה זמן!!!!
אז בזמן הזה כל העולם כבר הספיק לדעת שאני בהריון, עובדה שאני די כואבת אותה, וזה בגלל החתונה,
במיוחד אני זוכרת את השיחה עם החברות הטובות, הזמנתי אותן לבית קפה, וזרקתי את שתי הפצצות האלה- הריון וחתונה, והתגובות שלהן היו כל כך שונות אחת מהשניה. כולן רווקות, כולנו לא מאד צעירות. כשהבעתי את משאלתי התמימה והכנה שאיך הייתי רוצה שגם הן תהיינה איתי בהריון ולא אעבור את גידול הילדים שלי לבד, זכיתי אפילו לתגובה של כעס.
כמובן שגם היו שם התרגשות, הלם ודמעות שמחה.
באותה שיחה היתה גם חברה שאמא שלה נפטרה (באופן צפוי) כמה ימים אחר כך אז היה שם הרבה עומס.
בשבוע שאחרי הייתי בשתי חתונות ולוויה אחת..

הממ, מענין שנזכרתי בלוויה.
חברתי החילונית מאד, ששכלה את אמה, נגשה אלי בתחילת הלוויה ואמרה לי שאסור לי להכנס (איך אני אוהבת את זה שבזמנים הרי-גורל חילוניים גדולים נהיים דוסים) אני לא יכולתי לחשוב על זה בכלל מרוב אהבתי לחברה הזאת, אבל כשהיא שלחה אותי לשלום, הסכמתי.

מה שכן, נשארתי בבית הלוויות, כאילו בשער של איזור ההלוויה ההיא, אבל ראיתי מראות קשים, כלומר, העובר שלי ראה דברים שכנראה גרמו לו געגוע ורצון לחזור לעולם הנצח...

אגב, "העובר". מההתחלה הרגשנו שזאת בת. ונתנו לה שם. זה קטע מאד קשה, כי אני כל הזמן רואה את המילה הזאת, בהקשרים מצמררים ממש. היא קשורה בפוריות, שגם מאז עוד לא כל כך הוכיחה את עצמה מחדש... כשנתנו את השם, לא ידענו על כל ההקשרים שלו.
ואני כל כך רציתי בת.
וכשחושבים עליו כבת, זה נותן לו יותר מסויימות, יותר אופי, פחות ברירת מחדל (תמיד אני טוענת שהשפה לא מפלה לטובה גברים בכך שהיא מעדיפה מין זכר. מי רוצה להיות ברירת מחדל?)

טוב חברים שלי,
אני אסיים להיום. איזה כיף שיצא לי. יש עוד הרבה לכתוב על ההפלה המיוחדת שעברתי. על המאבקים במהלכה, על התקשורת עם הגוף, וכו'.
אז לילה טוב ותודה.

@}@}@}

((-))

((-))

[hr]
הנה, שיניתי את שם הדף והארכתי אותו.
יש לי אומץ לכתוב על הפסקת ההריון שקרתה 3 ימים אחרי הכתיבה האחרונה פה.. [sub](מצמרר)[/sub]
שזה כבר לפני יותר מחצי שנה!

טוב, אז עוד לא..

תודה. כיף.

נשמע נהדר.
המשיכי להנות

זה נורא מוזר.
אני לא מסוגלת להוציא את הראש שלי ולכתוב בשמי המוכר פה.

העולם מתחיל להבין שאני בהריון (בינינו? תמיד נראיתי כך..)
גם בגלל שאני מתחתנת, וכלכך מהר, אסימונים מתחילים ליפול להם כמו גשם
וזה מביך אותי.
זה כל כך אישי.. מה תגידו?

פתאום אני מבינה את מה שמעולם לא הבנתי לגבי "לא לספר עד שבוע 14". עכשיו הבנתי שצריך יותר לשמור על העובר, עדיין לעטוף אותו. גם ככה כולם מתערבים לנו בחיים עכשיו וגם ככה "אין לי זמן" להיות בהריון.
טוב שבשבת אני שובתת מכל מלאכה, ככה אנחנו מתחברים אליה (יותר נח לי להתייחס אליה בלשון נקבה) ומקשיבים.
ארוסי, החבר שלי, מחובר לכוון הטבעי כאילו הוא גולש יומם וליל בבאופן.

עוד באחד הדייטים הראשונים דיברנו כבר על לידת בית..
לפעמים הוא מכוון לי את ההקשבה, כשאני מתבלבלת.
הוא עושה את העבודה שתמיד חלמתי עליה בהקשר של הריון והורות ועכשיו קצת יותר קשה לי.

אז עוד מעט מאד חתונה, וזה ממש משתלט על החיים.
כיף להפיק את זה, אני מרוכזת מאד. אחר כך אני אהיה בהריון. מעניין מה זה יביא, ירידת המתח הזאת.
כבר תהיה לי בטן, בעזרת השם. אני, כמו ילדים, שלא מבינים הריון עד שהם לא רואים אותו, עדיין לא ממש מבינה, ורוצה להרגיש את זה.

כבר אמרתי שאין לי ממש תופעות, אז אם הופעתה של בטן היא תופעה, אז אני מחכה לה ממש.
זהו להיום.
נשיקות.

הריון בלי תופעות.. איזה מוזר.

כשעשיתי בדיקה ראשונה, נהיו לי כאבי גב וחולשה (שבוע חמישי)
כשהבדיקה הבאה התלבטה והיה חשש, פתאום שכחו התופעות.
אחרי עשרה ימים, כשכבר ראיתי את הדופק המבורך, נזכרתי שבעצם כואב לי הציצי עד מאד, ויש מן גודש ברחם.

בחילה זכיתי להרגיש 3 פעמים, בחילה דקה-דקה וחבר שלי פתר לי אותה בעזרת עיסוי מדויק לתופעה.
מאז הבחילה יודעת שלא כדאי לה להתעסק איתו, כי זה ממש עובד.

וכך אני מתנהלת לי בעולם, עם ציצים מפוצצים אך מאד יפים,
עם רחם ששולחת אותותיה לפעמים, עם גוף שקצת התעגל,
אבל את התופעות המפורסמות אני לא חווה.
אה, ואני מטילה שתן הרבה.
נו שוין.

החלטתי אילו בדיקות אני לא עושה ואני שמחה ורגועה. בדרך כלל.

והרי כבר אמרתי, |#| יש לי הריון בריא ושלם |#|
כך יהי. וככה זה כבר.

_אז עכשיו זה כבר ברור, ואנחנו גם מתחתנים! אבל אני כל כך לא מוכנה מבחינת שיעורי בית שעושים כשעושים את זה בסדר הנכון..
ההריון הזה פשוט קרה, אני כך חשבתי תמיד שיהיה לי. שהנשמה תבחר לבוא כשאני אהיה מוכנה.
ההריון מעיד על המוכנות, לדעתי._

ראיתי את כפל המסרים בפסקה הזאת, שכתבתי.
אני לא מוכנה אבל כן מוכנה?

נראה לי שכתבתי משהו ואז עניתי לעצמי:

מבחינת שיעורי בית- מה עושים איך עושים מה השלבים מה צריך לדעת... בלה בלה של מערכת, ממסד ולוחות זמנים- לא הייתי מוכנה.
מבחינת מוכנות פנימית- מי אני שאגיד אם אני מוכנה, הגוף שלי מספר שאני כן.

יש סביבי כל כך הרבה ידע נשי, רובו מהאתר המופלא בו אנחנו משוטטות עכשיו.
אני סומכת על נשים שהולכות בדרך הזאת, יש לי את מי לשאול ועוד הרבה לפני ההריון כבר עקבתי אחריהן, ואני אחת שסופגת.

ועכשיו שאלה:
כשמדברים על בדיקות וסטטיסטיקות חשוכות, למה לא מדברים על אחוז היילודים הבריאים?
בואו לא נשכח שרוב ההריונות הם בריאים ושלמים.

היגד:
|#| ההריון שלי בריא ושלם|#|

תודה, חברות, על ההקשבה ושוב, תודה לאל.

תודה על התגובות,
כיף להיות בשבט הנשים של הריון לידה ופוריות.

[u]מזל טוב![/u]

בהריון הראשון כשנשאלתי אם ההריון ספונטני - אמרתי "[b]מאוד[/b] :-0"
שיהיה לך מסע מדהים {@
מבפנים - החוצה

מזל טוב!
גם אני הייתי לפני מספר שנים במצב דומה. היום, כשהילדה המקסימה שיצאה מההריון הזה משחקת בחתונה, היא תמיד דואגת לתינוק בבטן. זה מבחינתה הסדר הנכון.
ועוד משהו - ההריון הספונטני שקבע עובדה בשטח היה עבורי זורם, טבעי ופשוט, הרבה יותר מההריון המתוכנן הנוכחי שלי..

בהצלחה!
את בהחלט בכיוון הנכון
אופטימיות ושמחה טובים לבריאות

בלוג הריון.
אני לא בטוחה שאני רוצה בכלל לכתוב אחד כזה.
נתחיל ונראה.

מזל טוב. אני בהריון.
הוא עדיין די צעיר אבל כבר יש לו סיפור, עוד לפני שידעתי עליו.
ויש סיפור לבדיקות שהיו כל הזמן לא החלטיות כאלה..
כמוני.

עד שראיתי דופק בשבוע שביעי, כל בדיקה הראתה משהו אחר.. מוזר.
החבר שלי היה מאד ברור, עוד לפני כל בדיקה:

את בהריון.
אני, בשלב שעוד היה אפשר להתווכח עם זה, חיכיתי לוסת שלי בשקט.
והוא בשלו.

אז עכשיו זה כבר ברור, ואנחנו גם מתחתנים! אבל אני כל כך לא מוכנה מבחינת שיעורי בית שעושים כשעושים את זה בסדר הנכון..
ההריון הזה פשוט קרה, אני כך חשבתי תמיד שיהיה לי. שהנשמה תבחר לבוא כשאני אהיה מוכנה.
ההריון מעיד על המוכנות, לדעתי.

|#| אני רוצה הריון טבעי, קשוב, בטוח |#|
עם כמה שפחות בדיקות והישענות על ידע חיצוני.
כל חיי אני משתדלת לסמוך על הידע הפנימי ולשאוב אותו החוצה,
ואני מקוה לשמור על ביטחון ואופטימיות גם בהריון.

אה, תודה לאלוהים על הכל.

[po]דף בלוג[/po]


[sub]זה היה דף הריון שקראו לו [po]יופי של הריון[/po]. חשוב לי לכתוב את סיפור ההפלה אז שיניתי את שם הדף ואני מקוה להכנס לזה..[/sub]
[sub]מי שמעוניין יכול לקפוץ לתאריך 24.11.2008 כדי לקרוא על ההפלה, יש כמה דברים חשובים לספר שם..[/sub]