אתמול פתאום נזכרתי שזה לא קורה (או אולי כמעט לא קורה) לילדים כשהם נמצאים במנשא.
אצלנו זה דווקא היה קורה הרבה וזה מ-אד מורכב להרים כשהתינוק במנשא.

נגמרה המלחמה, מחפשים את השגרה.
כל הילדים שנסעו - שכנים וחברים מהקבוצה - חזרו, ואפשר להתחיל להמשיך.
תכף מתחיל ספטמבר, ומסתבר שגם למחנכים מהבית ה-1 בספטמבר הוא "התחלת שנה": זמת מתאים לקבוע שגרה חדשה.
בשנה שעברה היו לנו 2-3 מפגשי חינוך ביתי קבועים בשבוע. לפעמים היה לי עמוס מדי, ולקחנו קצת חופש.
השנה יהיו שניים, החלטנו (כמה אמהות) שנבנה שלישי, יהיו לנו שכנים ביתיים חדשים, ועוד אי אילו תכניות מרתקות.

הילדים מתחברים יותר ויותר לילדים אחרים - גם בשכונה וגם במפגשים. הכל לאט, בהדרגה, ולפעמים רוצים יותר ממה שיש - רוצים לארגן משהו לקבוצה גדולה של ילדים (חסרה להם ח'בורה?), רוצים להרים טלפון, וכולם בגן. הילדים של הקבוצה לא כל כך ממלאים את תפקיד ה"חבורה". אולי כי הם לא זמינים ולא קוראים מלמטה "יו-סי! יו-סי! בוא למגרש!", אולי כי הם עוד לא "התגבשו". הילדים מהשכונה - עוד לא מספיק מוכרים, אי אפשר להנהיג אותם, להציע להם מה לעשות.
האם לעשות משהו בקשר לזה?
האם לחכות בסבלנות ולראות איך הזמן עובר עם השרביט שלו ופותר קושי-קושי?
האם אלה בכלל קשיים?

השכנה הולכת לכתה א. גם הגדול שלי רוצה. "אני רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב", "לא, אני רוצה ללמוד ממי שמומחה בזה", "הכי מומחה! יותר ממך! יותר מאלוהים!".
איך להזכיר לו שאני בטוחה שהוא יכול לבד? שזה כמו ללמוד לדבר?
מה הוא באמת רוצה?

היום אמי אמורה להשאר עם הילדים כמה שעות. אמרתי את זה לגדול, והוא לא רצה, לא להרבה שעות, וכו'.
שאלתי למה, והוא ענה "כי סבתא אומרת פקודות".
ניסיתי להבין אילו (חשבתי על דברים מסוג "תנעל נעליים"), והוא לא נתן לי שום רמז.
התקשרנו לסבתא לבקש שתביא משהו, והילד אמר לה גם על הפקודות - לא שמעתי מה ענתה לו.
דיברתי אתה אחריו, וסיפרתי לה שכשאמרתי שתבוא, הוא לא רצה, וכן עלה הנושא. התגובה שלה - מיד - "הילדים צריכים ללמוד במסגרת. זה מאוד חשוב. ללמוד ממומחה". כמו מטומטמת, התחלתי לענות לה על זה, וכמובן שהיא כעסה עלי אח"כ שאני העלתי את הנושא
אח"כ אמרה משהו על ילדים חופשיים.

אחרי שיחת הטלפון (מה התערבתי בכלל? רציתי לרכך, לתווך, אבל כנראה שאין שום דרך) דיברתי עם הילד, וניסיתי לשמוע ממנו דוגמאות לפקודות.
שימו לב למה הילד התכוון:
"למשל - היא אומרת הכנתי לכם מרק ירקות בואו תאכלו". שאלתי מה הוא היה רוצה שתגיד, והוא אמר - "שגיד הכנתי לכם מרק ירקות, מי שרוצה, שיאכל".
אילו דקויות! בחיים לא הייתי חושבת שלכאלה דברים הוא מתכוון.
הרי אם אני הייתי מחממת מרק, סביר שהיתי שואלת "מי רוצה לאכול?", אבל גם מיד הייתי מנחיתה "אתה תוציא 4 קעריות", "את תוציאי שמנת" וכו' וכו'.
בסך הכל - גם אני וגם אמא שלי, באותה מידה, לא מעלות בדעתנו - בצדק - שיכול להיות שהילדים לא יאכלו.

אמרתי לו שיגיד את זה לסבתא, אבל גם הצעתי לו לתרגם את סבתא בראש. למשל - כשהיא אומרת "תאכל", שידמין שהיא אומרת "אם אתה רוצה, תאכל", ושאם הוא לא רוצה, שיענה לה "עכשיו אני לא רוצה לאכול, אני אגיד כשארצה".

היום אחה"ץ אטפל בהריסות...

ב. חברותיות ונימוס מהסוג הזה קצת מביכים אותי...
זה עניין של חינוך (אילוף?) - יש אנשים שגדלו ככה - לימדו אותם ש"ככה צריך", אז הם מתגברים על המבוכה...
(סליחה על ההשתלטות על הדף)

יותר חברותית או מנומסת ממני, וטורחת להציג את עצמה ולהכיר את כולם כשהיא בקבוצה חדשה?
אוי ואבוי. מי שמגיעה לקבוצה חדשה ומייד מציגה את עצמה ומכירה את כולם היא "חברותית" ו"מנומסת"?
שתי מחשבות שלי על זה:
א. אני אם כן לא חברותית (טוב, זה כבר ידוע) ולא מנומסת (זה דווקא חדש לי...).
ב. חברותיות ונימוס מהסוג הזה קצת מביכים אותי...

@}

(אולי פשוט רוותה)
כלומר אולי סתם התעיפה, הספיק לה, רצתה כבר הביתה, התגעגעה לאמא.

האורחת התלוננה על כך שאינה מכירה ילדים אחרים פרט לילדי (אולי פשוט רוותה).
למרות שלא הבנתי את מה שבסוגריים.
אני חושבת שמה שהפריע לאותה הילדה היתה העובדה שהיא רוצה להכיר או להתחבר עם ילדים אחרים בטיול, אבל אינה יודעת איך, זו היתה דרכה לבטא את זה. לפעמים זו גם צורת ההתבטאות שמאחוריה בעצם יש ציפיה שאת (או אמא שלה) תעשו בשבילה את העבודה. ייתכן גם שזה מה שקורה בדר"כ.
לילדים שלך כנראה אין ציפיה כזאת (שאת תעזרי להם) ולכן הם לא מתלוננים בפנייך... או כשהם רוצים עזרה הם יודעים איך לבקש אותה בצורה יותר מפורשת.

איזה בלוג נחמד

איזה בלוג נחמד .

תודה.

עוד חשבון:
מענין שאיכשהו יוצא לי לכתוב פה בעיקר חויות למידה.

הילדה מנסה לכתוב מספרים. מראה לי בגאווה שהיא הצליחה לכתוב 3 ו 4. מבקשת שאכתוב 5. הצעתי לה לנסות בעצמה. היא היתה בטוחה שלא תצליח, והבריקה: "אני אצייר במקום חמש ג'וקר". ציירה שתי דמויות, והראתה לי "הג'וקרית זה במקום חמש, הגו'קר במקום שש".
אין ספק. "מלחמה" עוזר ללמוד חשבון

משהו אחר:
הייתי בטיול עם קבוצה שהילדים לא מכירים, ועם בת של חברה.
האורחת התלוננה על כך שאינה מכירה ילדים אחרים פרט לילדי (אולי פשוט רוותה).
שמתי לב שהילדים שלי אף פעם לא אמרו לי דבר כזה. או שלא מפריע להם להסתכל על הרבה ילדים שאינם מכירים, או שאינם יודעים לבטא זאת.
האם זה כי החברה (אמא של האורחת) יותר חברותית או מנומסת ממני, וטורחת להציג את עצמה ולהכיר את כולם כשהיא בקבוצה חדשה?
או שאלה הבדלים בין הילדים?

א. הסיפור מקסים, והבת שלך פשוט גאונה. הניסוח שלה פשוט מקסים.
ב. מנסיוני אין טעם לנסות לספר את הסיפורים האלה לחלקים הבלתי אוהדים במשפחה, הם לא מסוגלים לראות את מה שאת רואה, הם רואים רק את ה"חריגות" שבעניין (במקום סיפור: היום הילדים למדו בגן על מספרים זוגיים..." את באה עם איזו יציאה "מוזרה" שכזאת)
תני לילדים שלך להרגיע אותם: ברגע שסבאסבתא יראו שהילדים קוראים, מחשבים, מתעניינים וכו', לאט לאט הם יבינו שקורה פה דבר נפלא.

עוד משהו: כשאת מנסה "להשוויץ" בילדים שלך זה ישר יוצר רושם בצד השני שאת מתוגננת, ואם את מתגוננת, אפשר להתקיף אותך, זה מה שקרה שם. תפסיקי להתגונן אז הם יפסיקו להתקיף...

ביקור של סבא וסבתא.
בנסיון (סרק אווילי) להיות בת טובה ולשתף, סיפרתי על הישגים בקריאה-כתיבה וחשבון.
בחשבון, הסיפור שהיה באמתחתי היה כל כך נפלא עבורי!
ראו -

(בת חמש)
"אמא, 100 הוא זוגות?"
לא היה שום רמז קודם לעיסוק בתכונות של מספרים (בפרט גדולים).
כן היתה לפני כמה ימים איזו מריבה על לעשות משהו "בזוגות" (במשמעות של מספר זוגי של פעמים).

הילדה גאונה!
ומה היה לסבא לומר על זה?
"גם לך היו הברקות כשאני לימדתי אותך". אומר וסותר את עצמו...

קיבלתי נאום על חסימה, וכמה שאני הורסת את העתיד של הילדים. "אם היית מלמדת לקרוא, כל העולם היה פתוח בפניהם" מה המהלך הלוגי שגורם לו לומר לי את זה בדיוק כשאני מספרת שהילדה כותבת את שמה? "אם לא לכתוב, לפחות לקרוא!".
בשלב ה"תקשיבי לעוד דעות, את לא היחידה שיודעת מה נכון" כבר לא הקשבתי.

ואני - אני כל כך נהנית לראות את הדברים קורים מעצמם.
כל כך שמחה לראות את הילדים לומדים (מגלים, מתרגלים, מתקדמים) בלי שאני בונה להם תכנית אימונים.
נותנת מדי פעם גרגר מידע חדש, כמו אותו גרגר סביבו מתגבש גביש יפהפה וסימטרי.

אולי זה בלוג שלי?
מזדהה.

מדברים על שמחת תורה, על קריאת התורה כל שנה שוב ושוב.
אמא: "... וככה נקרא לכם את כל התורה שוב ושוב".
בת: "לא!"
אמא: (איפה טעינו? למה הילדה לא משתפת פעולה? אולי היא רוצה לקרוא משהו אחר? אולי היא לא נהנת מההקראה השבועית?)
אמא: (מתעשתת ושואלת שאלה פתוחה)
בת: אני רוצה שנגדל ונקרא בעצמנו.
אמא: (שיו! אפשר לסמן על "הילדים מתענינים בקרוא-וכתוב") "אתם רוצה שנלמד אתכם לקרוא, או שתלמדו בעצמכם?"
בת: "כל פעם שקוראים ספר עוד פעם ועוד פעם, בסוף אנחנו יודעים לקרוא אותו יותר טוב"
סיום: המשפחה כולה מדקלמת יחד בעל-פה את חנן הגנן.

מרגיע לדעת שאנחנו לא יחידים עם התכונה הזאת, שנראית כמו "קלקול".
גם אני יכולה להצטרף להרגעה... ובעצמי מאד נרגעת מלקרוא על עוד ילדים כמו ילדיי

תודה, רונית.
מרגיע לדעת שאנחנו לא יחידים עם התכונה הזאת, שנראית כמו "קלקול".

אצלנו דווקא המפגשים הקבועים הם האינטימיים (יש לנו שניים כאלו בשבוע, פעם אצלנו פעם אצלם- זה גם מאוזן יותר לילדים לא להיות תמיד רק האורחים במפגש), ולמפגשים הגדולים אנחנו נוסעות לפעמים, כשיש חור באיזה שבוע או סתם כשמתחשק.
וכל זה כי גם אצלנו-
הילדים שלי כמעט לא פעילים חברתית במפגשים של קבוצות חינוך ביתי, ומתאים להם יותר להפגש עם משפחה אחת או שתיים.

גם אני עוקבת בהנאה

עכישו אצטרך להמיר את הקבוצה בלפחות שני מפגשים אישיים, שככל הנראה לא יהיו אנשים קבועים - ואני כל הזמן אהיה בטלפונים של תיאומים. מעייף אותי אפילו לחשוב על זה.
אולי אפשר לנסות לקבוע לפחות מפגש קבוע אחד עם משפחה אחת?
בטח יש עוד כאלה שאחד על אחד מתאים להם יותר מקבוצה והם ישמחו למשהו קבוע, לא?

איזה בלוג חמוד!
קוראת ונהנת @}

איזה בלוג חמוד!

היום היתה לי הארה.
זה מטומטם לגמרי, כי הארה זהה היתה לי כבר לפני מעל לשנתיים.
ט-ט-ט-דם...
הלדים שלי כמעט לא פעילים חברתית במפגשים של קבוצות חינוך ביתי, ומתאים להם יותר להפגש עם משפחה אחת או שתיים.

לפני שנתיים, כשהבנתי את זה, הפסקנו להשתתף במפגישם של הקבוצה (שהתמוססה בלי קשר אלינו), והתחלנו להפגש באופן קבוע עם עוד משפחה אחת.
לאחרונה התחלנו ללכת לשני מפגשים שבועיים בקבוצה, ועוד מזדמנים. די עמוס. והפגישות אולי טובות לי, אבל לא להם. שוב ושוב הם מתחילים להתחבר עם ילדים בקבוצה רק אחרי שכולם הולכים, ואנחנו נשארים לבד עם עוד משפחה-שתיים. בשבוע שעבר כמעט החלטתי שדי לנו באחד המפגשים, אבל חבל לוותר, לא?
היום אירחנו חברה, והילדים כל כך כל כך נהנו! הקטנים (שלי ושלה) היו אתנו, והגדולים עסוקים בכל מיני משחקים משלהם, מדי פעם תובעים את השתתפות האמהות, וכל הזמן מאושרים.
מזמן מזמן לא ראיתי את הילדים ככה פתוחים ומאושרים עם ילדים חדשים.

אז נראה לי שצריך לוותר על מפגש שבועי אחד לפחות.
ועכשיו (לעומת לפני שנתיים) זה יהיה קשה יותר, כי הילדים הרבה יותר רעבים לחברה. כלומר - אם לפני שנתיים יכולתי להמיר קבוצה שמפגש שבועי קבוע עם משפחה אחת, ומעט מזדמנים, עכישו אצטרך להמיר את הקבוצה בלפחות שני מפגשים אישיים, שככל הנראה לא יהיו אנשים קבועים - ואני כל הזמן אהיה בטלפונים של תיאומים. מעייף אותי אפילו לחשוב על זה.

אולי נקבע עכשיו כלל חדש שכשהילדים מתקשרים למישהו, הם תמיד קודם שואלים אם יש לו זמן לדבר אתם עכשיו.
רעיון כביר. גם אני בעצמי עושה את זה לפעמים עם אנשים שאני יודעת שלא יהיו איתי מספיק דוגריים לגמור ת'שיחה מהר אם הם לא יכולים/לא בא להם לדבר.


אבל לסבתא אין כל כך זמן (ואולי סבלנות?) לשמוע.
גם אצלינו לסבתא לפעמים אין סבלנות לשמוע את הנאומים שלו. היא רוצה דברים פשוטים:
"איזה צבע זה?" אדום.
"מי קנה לך את החולצה היפה?" אבא ואמא (תמיד).
"אתה ילד טוב". לזה היא לעולם לא מקבלת תשובה. כאן הוא מתייאש ממנה והולך.

המממ...מה עושים במקרה כזה?

טלפון לסבתא, הילד רוצה לבקש משהו.
מנסה לתת להם עצמאות, לכן לא דיברתי אתה, אלא רק אמרתי לה שיש לו בקשה, ונתתי לו את השפורפרת.
מיד - תור לטלפון.
בתורה, הגדולה מספרת סיפור ארוך ומרתק על אופניים אמפיביים, אבל לסבתא אין כל כך זמן (ואולי סבלנות?) לשמוע.
סבתא ניסתה לומר לה. אני ניסיתי לומר לה (האי דיברה לידי, כך ששמעתי), סבתא ניסתה עוד.
והיא - ממשיכה לספר ולספר ולספר.
בסוף סבתא פשוט ניתקה.
והילדה צרחה וצרחה וצרחה.
(ברקע: אני קמתי רע, עם גב כואב)
רצתה להתקשר אליה מיד, ולא כל כך רציתי, כי הנחתי שסבתא לא יכולה לדבר.
הצלחתי אחרי כמה דקות לסכם שאני מתקשרת לשאול מתי אפשר לדבר.
סבתא לא ענתה.

אני מבינה את סבתא (המצוקה של להיות תקוע עם טלפון ביד, רצון לסגור שיחה, ואי אפשר לנתק).
אבל בסוף אני נתקעתי עם תוצאות חוסר הסבלנות/זמן/יכולת מולטיטסקינג שלה.
ואולי אני תמיד צריכה להתחיל שיחות ולברר כמה זמן יש לה לזה.
אבל למה שהיא לא תגיד את זה לילדים בעצמה?

אבל ואבל ואבל.

אולי נקבע עכשיו כלל חדש שכשהילדים מתקשרים למישהו, הם תמיד קודם שואלים אם יש לו זמן לדבר אתם עכשיו.

_היום, הגדולה אומרת לאחיה: "אם תמשוך באוזניים שלך, הראש שלי יזוז" (הוא כמובן שיתף פעולה).
אותי זה מאוד הצחיק._

איזה מתוקים! זה באמת מאוד מצחיק.
איזה יופי שאת כותבת. הלוואי שהיית כותבת משפטים יותר ארוכים.

אתמול פגשנו את דוד ש של אבא. הוא יודע להזיז אוזניים, אבל רק אם מושכים באצבע שלו (הם התפשרו על למשוך באצבע של סבא. מאוד מתחשב, לדעתי).
היום, הגדולה אומרת לאחיה: "אם תמשוך באוזניים שלך, הראש שלי יזוז" (הוא כמובן שיתף פעולה).
אותי זה מאוד הצחיק.

נפל-תרים (תובנה בלי קשר לאירועי היום)
המשחק הזה של תינוקות שיושבים על כסא אוכל גבוה, או בעגלה - זורקים משהו על הרצפה (אוכל או כף או צעצוע שאמא נתנה במיוחד), ומאושרים כשיש מי שיחזיר. נפל-תרים-נפל-תרים-נפל-תרים.
אני חסרת סבלנות, ובמצבים האלה פשוט מורידה את הילד לרצפה, שירים לעצמו בעצמו. (לפעמים התוצאה היא ילד שמבקש שארים אותו בחזרה כדי שיוכל לזרוק מלמעלה, ואז אוריד אותו כדי שירים וכו'. מי שמתעצל עובד כפול).
אתמול פתאום נזכרתי שזה לא קורה (או אולי כמעט לא קורה) לילדים כשהם נמצאים במנשא.
חשבתי שאולי זו קריאה לדיאלוג פיזי עם המבוגר המטפל, דיאלוג שממילא מתרחש אצל תינוק נישא.

נשמע נחמד היום שלכם @}

ואני מתה - למה הוא מגדל כלב כזה?
במקום שאני גרה המון אנשים מגדלים כלבים כאלה וזה מאוד מפחיד. הם עושים את זה מסיבות כלכליות. הרבה מהכלבים הן כלבות והם מגדלים אותם כדי למכור את הגורים.

מוסכניק עובד עם כפפיות חד"פ ואוזניות!!!,
כבר התאהבתי בדיסקלודים שלך
נשמע כמו המוסך של רנו במפרץ חיפה.

אני רוצה לספר פה לפעמים על ימים שלנו.

---

היום היו לנו תכניות - להפגש עם חברים.
קמתי רע בבוקר. בטן כואבת, בחילה מריח ארוחת הבוקר, ציצים כואבים (ככל הנראה בגלל הבטן של היונקת, שהיתה מסכנה כמו שלי), ועם משימה קלילה מהאיש - "בדרך, תעברי בפנצ'ריה, תחליפי צמיגים, ותעשי כיוון פרונט".

יצאנו לדרך מאוחר מדי, בסוף רק טיפלנו באוטו, ולא הגענו למפגש, כי המוסכים לקחו עד 2 וחצי.
חזרתי עייפה לגמרי, אבל היה ממש יום נעים. לי ולילדים היה ממש כיף במוסכים - היה שם מרווח ונעים, מותר היה להסתובב לההסתכל, השירותם היו מבריקים (מוסכניק עובד עם כפפיות חד"פ ואוזניות!!!), היו מים קרים, כסאות נוחים, קפה חופשי.
הילדים קצת מפחדים (מהרעש) ודבוקים אלי, כך שאין סכנה של לדחוף ידיים לאיפה שלא צריך. היו שם מדרגות למשרד בקומה השניה, ומשם היה view מצוין למוסך. הסתובבנו שם בקבוצה, "האמא במרכז".
כשאמרו לי שזה יהיה שעה וחצי עבודה (וגם 300 ש"ח + מע"מ), לקחתי את הצידנית מהאוטו - מזל שלקחתי אוכל ליום שלם - ואכלנו על המדרכה ליד המוסך... היתה לנו אפילו עוגה לקינוח.

היה קשור שם כלב קטן, נובח המון, אבל גם יללות מסכנות (מכירים איך צועק גור קשור?). שאלתי אם אפשר לגשת לכלב, הוא אמר שלא כדאי, כי זה רוטווילר. ואני מתה - למה הוא מגדל כלב כזה? כל כך מסכן הכלב נשמע!

דף בלוג