ערב טוב
כתבתי הערב ארוכות בדף של חינוך וולדורף על הצורך בקבלת החלטה, האם להמשיך את המירוץ של: לעבוד בעבודה שהיא לא המקצוע שלי שבה אני סובלת עד מאד ע"ח הזמן עם ילדיי ועל-מנת שארויח קצת כסף כדי לממן לפחות גן אחד שגם ככה אני לא ממש מרוצה ממנו (בלשון המעטה) למרות שהוא תחת כותרת שאני מאד אוהבת: חינוך ולדורף.
רוצה למצוא קהילה אמיתית שבה מגדלים ילדים יחד ונשענים על ולדורף...

לחינוך ביתי יש הרבה צורות.
האילוצים של החיים מביאים אותנו לכל מיני מקומות של אילתורים והתפשרויות.
כדאי לתת מקום וכבוד לכל אחד ואחת,גם כשיוצאים מהבית.
או כמו שאומרים במזרח:case by case.

אני לא מבינה איך אפשר לספוג אווירה של חינוך ביתי אם
זה לא חינוך ביתי אם זו לא המשפחה שלך והבית שלך.

ובצד - אני לא מבינה איך אפשר לספוג אווירה של חינוך ביתי אם יוצאים כל בוקר מהבית לבית של מישהו אחר.

שירי ואהודי שלום,
מה שאתם עושים נחשב כאן מאוד לא לגיטימי.
אתם מציפים את האתר בהודעתכם בדפים שונים, ובנוסף לכך תוכן המודעה שנוי במחלוקת,
והיו המון דיונים על כך לאחרונה, בכל מיני דפים.
אני לא נוהגת לערוך וגם לא רוצה למחוק את הודעתכם אבל מבקשת שתסירו את המודעות בעצמכם מהדפים הרלוונטיים.
תוכלו לקרוא קצת דיונים בנושא (למשל ב איפה כאן מדברים עם העורכים או מהי מטרת האתר ) ולהבין יותר טוב את הרקע לדברים.
בהצלחה

אולי באיחור אבל אני אומר לך בביטחון לכי על הגן האנתרופוסופי.זאת תשובה לאמא גמדים

לדעתי ריתמוס הוא אישי מאוד מאוד.כדאי לגלות אותו לבד,לבדוק מה מתאים ונעים לך.ככה זו תהיה התגלית האישית שלך שמתאימה בדיוק למי שאת ולא מחשבות של מישהו אחר שאפילו לא מכיר אותך.

אני אשמח לחזור שוב לעיניין הריתמוס השבועי- יומי אני בבית עם בת ה 2.5 שלי..
אני אשמח לשמוע ממי שיש לו ריתמוס מסויים איך זה מתנהל? מה עושים? אולי אני אקבל רעיונות..

תודה לך רוקדת לאור ירח. קוראת את הספר שהזכרת, בנתיים לא ממש רואה יישומים. גם הספר של גלעד גולדשמיט תאורטי. מנסה לדמיין ולצור גן חינוך בייתי. מדמיינת מפגשים קבועים לילדים המתחנכים בבית (יכול להיות באחד מהבתים, אבל נראה יותר נכון להכין מקום כזה במיוחד...), לפעמים אני חושבת שחוץ מהאמהות, נכון שתהיה דמות מבוגר נוספת. משהוא שאינו אמא או סבתא של _ . דבר מה ברוח האנטרופוסופית נוגע ללב. היבטים מסויימים לא כ"כ אהבתי. אנסה להמשיך ולחפש... . תודה לך.

יש ספרים.
למשל ספר שלא קראתי אבל יודעת שקיים נדמה לי ששמו הוא "אתה המורה הראשון של ילדך", אבל לא סגורה על השם. מדבר על ינקות עד גיל 6.
אני חושבת גם שעדיף לשאול בפורום של אתר אנתרופוסופיה, שם יהיה יותר קל לקבל תשובות מאשר כאן.
יש את הספר של גלעד גולדשמידט: האם נתקלת בו? אני לא יודעת אם הוא מעשי או תיאורטי... חוץ מזה יש ספר בנושא בריאות הילד שזה אמנם לא חינוך, אבל זה כן מתקשר להתנהלות מול ילדים בנושאים שונים. למשל הוא ממליץ (בניגוד לשטיינר אגב) על הנקה של שלוש שנים.

מבקשת עזרה למצוא דרך להכיר את חינוך וולדרוף גם ברמת המעשה. יש ספרים ? חוברות ? קראתי קצת ספרות והיא מתמקדת ברמת הרעיון התיאוריה. אגב, כרגע המוקד הוא ינקות ועד חמש... אשמח ואודה לכל תגובה !!!

והאמת היא שהייתי מאד רוצה להתייחס לנושא הזה של וולדורף בבית, או אנתרופוסופיה לכל המשפחה.
לא יודעת אם הדף הזה מתאים, אולי כן ואולי לא.
לא למדתי חינוך וולדורף ואני בכל זאת מעוניית ליישם חלק מהעקרונות בבית. יש מקומות בהם אני נתקעת, קשה לי, או סתם מתלבטת מה נכון עבורי. במקומות אחרים אני מקבלת לפעמים רעיונות לא רעים נקודתית, אבל עם זאת ישר יש לי אנטגוניזם כשמישהי כותבת לי השבוע "תשקפי לה רגשות".
האם יש כאן כאלה שלמדו חינוך וולדורף ומוכנות להתייחס לסוגיות בהורות בדף חדש, או בזה, בהקשר של איך ליישם את החינוך בבית? (גם אם הילדה לא רק בבית).

איך , איך רק עכשיו נכנסתי לדף הזה...
פשוט מדהים.
בת השנתיים וחודשיים שלי מגיל שנה וחצי יומיים בשבוע במשפחתון אנתרופוסופי (עד לפני חודשיים הם היו 3 ילדים, עכשיו 5-6).
היא מאד מאד ערנית , אינטלקטואלית, מדברת וכל השאר ש"לא טוב" לפי חינוך וולדורף. מה שאני כן יכולה לומר הוא שבעקבות הגן היא בכל זאת עברה איזה שינוי, מלבד ההתפתחות הרגילה, חוזרת משם רגועה יותר, שקטה יותר, מעסיקה את עצמה יותר.
הא גם ילדה מאד חברותית ובת יחידה לאם חד הורית (עם סבאסבתא שכנים בתור שבט), אני גרה בישוב בו חברת ילדים זה קושי רציני ועכשיו אני די בדילמה לגבי שנה הבאה.
יותר ויותר נראה לי שלמרות שאני הייתי מעדיפה שגם בשנה הבאה היא תהיה שם יומיים, עבורה יהיה נכון להיות שם שלושה ויותר, אולי אפילו 5 ימים בשבוע. גם בגלל הריתמוס, למרות שיש לה ריתמוס שבועי כרגע בהקשר הזה ובכלל אני די קפדנית בנושא שעות ארוחות, שעות שינה, כאלה דברים שסביבם נבנה היום. היא ילדה ששגרה וקביעות נותנים לה ביטחון, לא אוהבת שינויים ולפעמים אני מרגישה שיום שהוא בבית אחרי יום גן היא בלחץ כי לא ברור לה מה הולך להיות למרות שאין יותר מדי הפתעות. אולי גם נכון להלהיפרד ממני יותר, עם כל הצער שלי להודות בזה, אני מניחה שמערכת יחסים כמו שלנו (שתינו בבית אחד בלי אחים אחיות, אב שנוכח יומיום) זקוקה ליותר אויר.
יש ימים שהיא מבקשת ללכת לגן שהם ימים ללא גן ובכלל, יש פער בין הרעיונות שלי על מה שהיה צריך להיות טוב לה לבין זה שהמציאות אולי מגלה לי משהו אחר.

איזה שירשור יפה
צחקתי המון...

תודה לשתיכן,
אכן
למדתי הרבה.

תודה שמים.
למדתי הרבה.

היא לומדת ספרות וחישבונים מהחישובית שעל שולחן העבודה שלי.
לעניות דעתי בדיוק לזה שטיינר התכוון. היא לומדת מחוויה הנובעת מתוך העולם שלה מתוך חיי היוםיום שלה. מה יותר מעניין ומסקרן משולחן העבודה של אמא?? בכיתת וולדורף נוהגים ליישם המלצה אחת מתוך מגוון איןסופי של אפשרויות קיימות. כשכל הקבוצה יושבת בכתה מול מורה צריך ונוח לייבא את שיטת הציור שמתוכו נובעת האות וכד', זה אגב דבר שאת יכולה להעשיר ולשעשע אותה בו בנוסף למה שהיא מפיקה בעצמה. זה לא סותר.

במחברות שלה היא "רושמת" עושה "שיעורי בית" בספרים היא מנסה להצביע על המילים כש"מקריאה".
מה מקור החיקוי שלה? יש לה אחים גדולים שלומדים בבי"ס? מבוגרים שמלמדים בבי"ס? או שהיא מחקה אתכם מתוך מה שאתם עושים בחיי היוםיום.
בכל מקרה זה נשמע לי כמו בריאוּת. היא משחקת, מחקה את סביבתה.
את יכולה בדרך המשחק להצטרף אליה, למשל 'לרשום' יחד איתה, ואז לצייר בית ו'להחביא' בתוכו את האות ב'.

בת חמש מתעניינת במספרים ומתחילה לאיטה גם להתעניין במילים.
הגיוני, טבעי ובריא (גם אנתרופוסופים אורתודוקסים ערים כבר יסכימו עם זה)
את באה מעולם ה....תיאטרון/אומנות אם זכרוני אינו מטעני, וזה יהיה נפלא אם תרפדי לה את הלמידה בדרך החוויתית שאת מכירה אבל תהיי מספיק ערנית כדי להרגיש את התגובה שלה, יכול להיות שמטבעה היא תעדיף תוכנת מחשב מעניינת שתצבע לה את הלמידה וגם זה מצויין בעיני.

בקצב הזה היא פשוט תדע יום אחד לקרוא מעצמה בלי שזה עבר דרך האומנות, דרך הגוף.
אין מצב.
אם היא לומדת מעצמה, היא לומדת דרך הגוף. ושולחן העבודה של אמא הוא משהו שחי במערכת הריתמית שלה. ברגש.
תשכילי לעשות אם תצטרפי אליה במשחק הלמידה שלה.


האם חשיפה ל"אמא ואחותי לומדות מספרים" תדחוף אותה למקום שלא מתאים לה, אולי תעודד קינאה אולי....
יכול להיות שכן.
את חייבת לקבל את זה וללמוד לא להתנגד לזה.
אני מכירה כמה וכמה ילדים אחים שניים כאלה שלמדו לבעוט חזק בנסיונות מושכלים של הוריהם ואנשי החינוך שלהם לעכב את הדחף שלהם ללמוד לספור ולכתוב.
את יכולה לנסות למזער את הגישה האינטלקטואלית היבשה ולהעשיר את דחף הלמידה והחיקוי המתבקש בדרכים יצירתיות, אבל השמרי לך מלמנוע מהקטנה.
תסמכי עליה שהיא תיקח משם רק את מה שביכולתה לקחת.

שלום חברים
"הספק מבורך..." (זה מה שנקרא מרגיעון?), יבורכו המרגיעים ומעוררי הספק.
שלוש שנים אחרי אני מוצאת את עצמי שוב תוהה על חינוך וולדורף בבית.
הגדולה בת חמש מתעניינת במספרים ומתחילה לאיטה גם להתעניין במילים.
אולי אני סתם "תקועה" על זה אבל מרגיש לי ממש נכון ללמוד לכתוב ספרות ואותיות בשיטה הוולדורפית - דרך סיפור המלווה בתנועה, דיבור וציור. רק מה? כמובן שזהו תהליך מובנה, מתוכנן בקפידה ומאוד דידקטי. ואנחנו יותר ב"אין schooling "(כך אני מכנה את זה כי schooling אין אצלנו בבית) כרגע מכל דבר אחר. משהו בי מתכווץ (לאור התניותי הרבות) כשהיא לומדת ספרות וחישבונים מהחישובית שעל שולחן העבודה שלי ולא מפעילות יצירתית יותר, אבל משהו בי גם לא מעיז ליזום ולהפר את הזרימה שלה, דרך החיים שבבית. (שכוללים כמובן הרבה חישבונים בחישובית).
כרגע אין לה ענין מודע לרצות לקרוא - גם אם שואלים אותה היא אומרת בפירוש לא. אבל במחברות שלה היא "רושמת" עושה "שיעורי בית" בספרים היא מנסה להצביע על המילים כש"מקריאה" (מהזכרון היא מצטטת את רוב הספרים בבית). אני מרגישה שאני לא רוצה "לפספס" את הרגע, משהו בי לא שלם עם הידיעה שבקצב הזה היא פשוט תדע יום אחד לקרוא מעצמה בלי שזה עבר דרך האומנות, דרך הגוף. ואני שואלת את עצמי מה המקום שלי פה, אם אפשר לעשות את זה לא מלאכותי, ומה זה אומר על שאר הבית.
אחד הדברים שמשמעותיים זה מה זה יעשה לסנדביצ'ית שלנו (בת 3 וחצי), שמחקה אותה בכל - ברשימות ובקריאת ההברות מהספרים - אבל ברור לי שמעצמה היא לא בשלה לזה. האם חשיפה ל"אמא ואחותי לומדות מספרים" תדחוף אותה למקום שלא מתאים לה, אולי תעודד קינאה אולי....
משהו בי לא מעיז לשנות את הסטטוס קוו הזה שבו אין אצלנו schooling למקום שבו יש אולי קצת משהו שאמא מכוונת.
אני באמת משלבת הרבה מהוולדורף בחיי היומיום שלנו בבית עם הילדים, עד עכשיו זה קל - הרי גני וולדורף בעצם מנסים לחקות בית... אבל כשזה מגיע ללימודים... אשמח לשמוע תגובות, דעות והגיגים.

...."והיא מתקדמת בקצב שניראה לי לא בריא, באופן שמנתק אותה מן הפן החלומי, הדמיוני של החיים בכלל ושל הילדות."
אני מבינה מאוד ללבך, אך גם אשמח לחדד כמה זויות המראות ש"השד לא נורא כל-כך":

בהשראת "פיזיקה משפחתית" ילד ההולך ב"קו הייחודי שלו ולא סוטה ממנו - תמיד, אבל תמיד,יתפתח בקצב מהיר מהוריו - זוהי האבולוציה - כל דור מביא דבר מה חדש לעולם.. חלק מהותי מן ההתפתחות של ילדינו הינה המהירות בה הם מתפתחים. ניראה לי כי ילדתך מאמצת את עולם העבודה שלך בנמרצות ובמהירות - כמושא מרכזי לחיקוי, מה שמראה עד כמה בריא וטבעי הוא - כל מה שהיא עושה כיאה לחינוך וולדורף כשר!
מה גם שאני מאמינה שכשהורים ממשיכים בדרך ההתפתחות שלהם, ולא סוטים ממנה או קופאים על שמריהם, גם אם זוהי דרך שאינה הרמונית עם עולם הגירויים של הילד - משהו מן העובדה שזהו המישור בו הם בין היתר ממשיכים להתפתח - יכול גם לטרום לילד ולהביא ערך מוסף חשוב!
ילד בוחר מטרה - ובעקשות מגשים אותה. מטרה יכולה להיות כל דבר - להושיט את היד אל העט למשל... הוא זקוק לשם הגשמת יעדו זה לתמיכת הוריו - לפעמים זה מבט מאשר מהם ולפעמים זה יהיה העובדה שההורה נוכח להציב את הגבול (אם המטרה מסוכנת למשל). כך גם אדם בוגר מציב לו פרוייקטים הכרוכים בפקסים, טלפונים ועוד כהנה וכהנה - סך הכל כולנו עסוקים בהגשמה - קטנה כגדולה זוהי עוד תחנה בדרכינו האינדיבידואלית.
יחד עם זאת, אני מתחברת לעצות שקיבלת לשלוח את הילדה ליומיים-שלושה, אך קל להגיד וכל-כך קשה (לפחות לי אישית) לשחרר!

זאת הייתי אני

אם מצאתם מקום זה הרי חייב להצליח!
אני חושבת שזה יצליח.
בין מעברים תמיד יש זמן של קצת חוסר וודאות.טוב שאתם מוכנים לקחת צ'אנס ולקפוץ למים @}

באמת אין לך דעה?
אין לי דעה ספציפית שתתאים לילדה הספציפית ולבית הספציפי. באופן לא ספציפי הרי יש לי דעה (-;

אין לי דעה, אבל רק רציתי שתדעי שקראתי וחשבתי

אמא נחמודת.
אני במקומך הייתי הולך לשיחת יעוץ ביוגרפי אחת או שתיים , אצל מישהו טוב כי ההתלבטות שאת מתארת איננה נקודתית אלא מאג'ורית ועוד תמשיך להעסיק אותך כמה שנים טובות. שווה להשקיע.

נ.ב איזה גן בדיוק עומד על הפרק?

א ילת - את צודקת מאוד. בן שנתיים הוא תינוק. ממש תינוק קטן שצריך את אמא שלו כל הזמן.
אבל באופן פרטי....הבן שנתיים שלי, זה שלא שייך לאף תאורייה או מחשבה או החלטה או עיקרון...זה שנמצא אצלי בבית ....ואני כן ,אני זו אמא שלו ,שלא יכולה לתת לו בדיוק את מה שהוא צריך....ושילוב שלנו ביחד לאורך יום שלם זה פצצה מתקתקת...אז....כן את בן השנתיים שלי שמתי בגן....הכוונה לפחות לזה שהיה בן שנתיים ..עכשיו הוא כבר ענק בן 4 עוד מעט....
לצערי הרב ( או שאולי לשמחתי הרבה) בני היקר , עושה לי בית ספר להורות משלו.... כי מצדו אני יכולה להיות מאוד "ברצף" או "בטבעי" ומאוד מאוד ב"באופן" אבל לו כלומר לבן שלי, זה לא מתאים . נקודה.
לא מנשא, ולא עיסוי , ולא שנטי , ולא עירום, ולא עוד מליון דברים נפלאים שאני רוצה....כי יש לו צרכים משלו.
וזו הנקודה.
זה הבן הספצפי שלי. ולכל אחת יש את הבן הספציפי שלה ולכל בן כזה יש את האמא הספציפית שלו....עם מה שהיא ומה שמתאים לה....וזו לדעתי נקודת המפתח לכל גישה חינוכית באשר היא.
לשמחתי הרבה מאוד לא הייתי צריכה לעבור מסלול מכשולים ארוך מאוד מאוד (ויש כאלו שעוד מחפשים..)כדי למצוא את מה שמתאים לבן שלי ואני שמחה לגלות שהחינוך האנטרופוסופי מתאים לו מאוד מאוד מאוד.(וגם לי....)
ולשמחתי יש לי בת שנה ו 7 חודשים שהיא כמובן תינוקת , ולה כן מתאים חינוך בייתי...ואיתה אני כן יכולה להגשים את כל מה שאני מאמינה בו , הרצף...העיקרון..וכל החברה'....
ואם אפשר לשלב בינהם..כלומר בין האנטרופוסופי -לבייתי...וזה מתאים... הרי זה משובח!

א ילת, גם אני הייתי די בורה לגבי חינוך וולדורף, עד שהכרתי מישהי שהיא גננת ועושה חינוך ביתי אבל אנתרופוסופי (כמובן גמיש יותר וזורם יותר ממה שקורה בגנים אנתרופוסופיים), והוקסמתי. לקחתי אלי כמה עקרונות, ובחורף היה לנו אחלה ריתמוס (שזה אומר סדר יומי, סדר שבועי, וגם סדר שנתי- כלומר התייחסות לעונות, לחגים וכו'). עכשיו בקיץ זה די התרופף ואני בהחלט רואה שיש לזה מחיר, אבל מקבלת אותו כי ככה זה וזהו, והחיים הם לא גן אנתרופוסופי. זה עשה לכולנו טוב, לדעת (פחות או יותר, ונתון לשינויים,) מה עושים היום, שיום ראשון הוא יום האפייה ויום שלישי הוא של טיול וכו'. זה היה לי לפעמים כמו עוגן שנאחזתי בו, בייחוד בימים האלו שבהם התעוררתי אל ייאוש וחוסר חשק, וזה שידעתי "מה צריך לעשות" עזר לי, הציל אותי, אפילו. אני מסכימה אתך ועם בשמת שאין תחליף לאמא. אבל אני מסכימה מאוד גם עם הקושי של אמא גמדים בשילוב בנותיה בפעילויות המשרדיות. מה שאני בחרתי היה לוותר על העשייה הזו (אצלי זו כתיבה), על כל עשייה שהבנות שלי לא יכולות להשתלב בה, כולל שיחות טלפון. הזכרתי לעצמי שאם לא הייתי בבית מן הסתם הייתי עובדת ולא בטוח שבעבודה הייתי יכולה לפטפט בטלפון, סביר שלא, אז אני משתדלת לקצר בשיחות. בקיץ התגמשתי, ולמדתי לכתוב שתי שורות או אפילו קצת יותר בחלונות הזדמנות כשהבנות משחקות בחוץ או עסוקות בכל מיני דברים. כשאני כותבת או מדברת בטלפון יותר מדי הן מרגישות אותי ומתמגנטות אלי מיד, מה שלא קורה כשאני עסוקה בפעילויות שהן כן יכולות להשתלב בהן אם ירצו. אני מרגישה שהן עוזרות לי להיות מחוברת למה שטוב ונכון בשבילי (כמובן שלפעמים זה מאוד מרגיז). בחורף הריתמוס בטח יחזור להיות "נוקשה" יותר, בהתאם לצרכינו המשתנים. אז מה שנכון לדעתי הוא להיות בבית, אבל עם התאמת החיים בבית וסדר היום לילדים, עד כמה שמתאפשר במסגרת המגבלות כמובן.

אני בורה. בורה גמורה. איני יודעת מה זה ריתמוס , מה זה אנתרופוסופי, ומה זה וולדורף. ומתוך בורותי אני שואלת: מה שזה לא יהיה, האם ילד בן שנתיים צריך את זה? גם אם לא אתייחס בספקנות להמוני הילדים המחוננים שבאתר, אלו שלמדו לקרוא (ולכתוב) לבד בגיל שנתיים וכהנה וכהנה (רק הילדים המפגרים שלי עוד מעט בני שלוש ועדיין לא קוראים? שלא לדבר על כך שאינם יודעים לשיר...) ילד בן שנתיים הוא... איך נקרא לזה.... ז"א.... תינוק . פשוט תינוק. לא ריתמוס ולא וולדרוף ולא אנתרופוסופי, רק תינוק. והוא זקוק לאמו. הוא לא חייב להיות איתה 24 שעות ביממה. הוא יכול, נגיד, פעם בשבוע, חצי יום, להיות עם מישהו אחר אהוב. ואפילו שעתיים ביום להיות עם מטפלת. אבל לשלוח אותו לגן?

רציתי להגיד שגם אצלי הדברים עדיין מאוד מורכבים.
בני בן השלוש ושמונה חודשים לימד אותי כי גם אם יש לי תיכנונים ורצונות ומחשבות וגישות מיוחדות ומשכנעות , הרי שאצלו זה בדיוק ההפך. ואצלו גם בגיל שנתיים היה צורך בריתמוס אלא שאני הייתי שבוייה מידי בגישה מתקדמת ופחות שמתי לב למה שבאמת הוא זקוק...
כן בשמת גם בגיל שנתיים!!!
אז טוב שירד לי האסימון בסוף ועכשיו אחרי שנה בגן האנטרופוסופי אני מבינה שבישבילו זה לא רק גישה חינוכית אלא זו דרך חיים.
את חינוך וולדרוף למדתי מבני!!ושום ספרות לא תרמה להבנתי את הגישה כמו לצפות בבני.
ובכל פעם שאני מנסה להגיד אולי בכל זאת שיהיה איתי בבית...אולי בכל זאת שלא ילך לגן היום....אולי בכל זאת נזרום עם היום...אני מגלה כי עבורו זה לא אפשרי ( הוא פשוט מאבד כיוון ).
בני זקוק לריתמוס, לעשייה, לעבודה....
כמה אני יכולה לתת לו לנסר קרשים במרפסת? או לחתוך ירקות לסלט?או להמציא לו עבודה מתחת לרצפה??
ואני אדם שממש לא בנוי לרתמוס...ולא לעבודה אינטנסיבית...
אני צריכה זמן להתכרבל במיטה , לחלום, לגוון את הימים...פעם לצאת לקניות. פעם לבקר חברים, פעם לבדוק מה קורה במחסן,....שום יום לא דומה לקודמיו ..ואני עוד עובדת מחוץ לבית!!!!
אבל יש לי בת מקסימה ונפלאה...גם היא..שאיתה כן אפשר לזרום, ולינוק יום שלם במיטה , ללכת לקניות, לנסוע לים באמצע של ערב....והכל מתקבל....
לכן מחודש הבא אני חוזרת הביתה!!!!!!!!!!!!!!!
ורק יומיים אצא לעבודה...כשהמטפלת היקרה שלנו תשגיח עליה.....(והן גם ככה עושות חינוך בייתי נהדר שלפעמים אני פשוט מ ק נ א ה ).
אז מה שרציתי להגיד לדיון הזה...כפי שכבר כתבתי בדפים אחרים ,הוא שזה פשוט תלוי בילד עצמו!!!!!
ורק את אמא גמדים יכולה לדעת מה טוב לילדה שלך.....
לכי לפי ליבך...ואני בטוחה שתדעי מה נכון בשבילכם.

עדיין ביד שמאל ובעמידה -
כיוון שרק עכשיו נפל לי האסימון תפסתי פתאום שמדובר בילדה בת שנתיים (סליחה, אני עוד עם מוח ג'לי אחרי לידה, פשוט לא קלטתי את העובדה המרכזית הזאת).
לדעתי, צער בעלי חיים לשלוח בגיל הזה לגן החיות.
הרי גור אדם הוא בעל חיים ממשפחת קופי העל. עוד לא שמעתי על ניסוי שבו הפרידו קופיפים בני שנתיים מאמם ומשפחתם, והעבירו אותם לכלוב שבו ריכזו רק קופיפים עם שומר גן חיות שנתן להם המון פעילויות מפתחות ומעניינות - וזה עשה להם טוב והשפיע לטובה על התפתחותם.
(בואי נגיד במפורש: עשו ניסויים כאלה בדיוק בקופים. מסכנים. יש תיעוד מפורט ומעקב לאורך שנים).
ומה בדיוק יותר טבעי פה מתחום המשפחה?
אם כבר יש בעיה עם המלאכותיות של סביבת הבית והמשפחה, אז עצם המסגרת של "גן" היא הכי מלאכותית, לא טבעית ולא בריאה. ויהיה זה הגן הכי נפלא, הכי אנתרופוסופי והכי זורם בעולם - אין כמו אמא , וזו באמת לא קלישאה (וגם, בינינו, אני לא מכירה אותך בכלל, אבל לפי המעט שקלטתי, לא מבינה איך ילדה שלך יכולה להרויח מנתק ממך, ועל אחת כמה וכמה אם גם אבא בבית).
סתם דעתי האישית (המקצועית).

בשמת מתייחסת לחינוך וולדורף כתיאוריה ששטיינר המציא כדי להקפיא את מה שנראה לו כילדות אידאלית. זה רק פן אחד של העניין.
ברור שזה רק פן אחד. הרי זו פילוסופיה שלמה. הדגש שלי היה רק על זה, שגם החיים האידיאליים בעיניו אינם משהו "אוניברסלי אנושי", ולכן זה לא שחור ולבן, הבית מול הגן.
אני מאוד מסכימה שילדים זקוקים להתנסות בחומר - גם אנחנו...

פקסים וטלפונים ומחשב הם לא טבעיים בשבילי וגם לא בריאים...)
בדיוק. מסכימה עם כל מלה.
ביד שמאל בעמידה כרגיל.

מרים הולכת כמעט כל יום לגן, מלבד יום שישי, שאף אחד לא הולך לשום מקום ונראה לנו טיפשי לקום מוקדם במיוחד כדי להסיע אותה. האם היא צריכה ימי בית? בדרך כלל ימי ראשון קשים קצת, אבל גם לי. קשה להאסף. מעבר לכך, הריתמוס המשפחתי שלנו די מקובע... אף פעם לא יוצא מזה טוב שמחליטים בבוקר שלא הולכים לגן. זה רק פתח לכל מיני מניפולציות, כאבי בטן ועניינים. אם זה חוזר על עצמו (איתה זה לא קרה), אנחנו מחליטים על יום חופש, אבל בדיעה צלולה ולא תחת לחצים. הריתמוס נותן כוח ועמידה בו נותנת כוח. גם לי
<אוף, חשבתי שהיום יהיה לי חופש, אבל ביטלו את השביתה ואני הולכת להאריך את תוקף הדרכון ביחד עם כל עם ישראל>

נועה, מה גם את? תודה על ההבהרות.
יונת, יש לנו מפגשים קבועים עם משפחות בחינוך ביתי (כחלק מהריתמוס השבועי...), ומכיוון שאנחנו גרים במשק במושב - אנחנו די קרובים לאדמה. נראה לי שבסיום דבריך הגדרת את הבחירה באופן מדוייק יותר. אני צריכה להחליט אם אני "משחררת" את העבודה לטובת שינוי פנימי בבית שייתן לה את צרכיה, או מאפשרת לה לקבל מענה לצרכיה במקום אחר. בשני המקרים התייחסת להשקעה. האמת שההשקעה היותר גדולה תהיה להשאיר אותה בבית (אולי מנהל הבנק לא יסכים איתי בנקודה זו...), כי זה אומר לשנות סדרי עולם אצלנו לא רק בבית אלא גם בישותנו הפנימית ביותר.
העניין עם הנוכחות של אם בסביבת הילד הוא עניין אינדיבדואלי לדעתי. מבחינת כמה ומתי, במקרה של לייה אני לא ממש מצליחה להבין עד כמה היא צריכה אותי לידה. (אני מתייחסת לדברים של נועה).
היא מאוד עצמאית, ברמה מפחידה לפעמים, לעומת זאת יש ימים שהיא לא מוכנה להתרחק ממני מטר, אפילו בחוץ - היא צמודה. אז מה? יום עסאל יום בסאל? אחת מהשאלות שלי לעצמי היא אם אני יכולה להמשיך להיוות "באופן טבעי" קשובה וצייתנית לצרכים המשתנים שלה גם אם אני שולחת אותה לגן וולדורף. אם אהיה ספיק ערנית לזהות בבוקר את מצבה ולהחליט אם היא צריכה יום בית (מה ששוב לא כ"כ בריא - שבירת ריתמוס...) או שהיא צריכה יום ריתמי עם ילדים אחרים.
נועה, את תמיד שולחת או שיש ימים שאת משאירה בבית מתוך תחושה שהם צריכים את זה??

יש משהו משותף בין הורי החינוך האנתרופוסופי להורי החינוך הביתי: גם אלה וגם אלה משקיעים הרבה בחינוך ילדיהם. אם תשלחי את בתך לגן אנתרופוסופי תוכלי לראות את ההשקעה באופן ברור: זה יעלה לך כסף, וכנראה סכום משמעותי. אם את שוקלת לחנך את ילדיך בבית בצורה שנראית לך טובה זה יעלה לך לא פחות. אולי זה אומר שתצטרכי להכניס "ריתמוס" גם על חשבון העבודה, או להרויח פחות כסף (שמבחינה כלכלית עשוי להיות שקול לתשלום לגן פרטי), או לעשות מאמץ בשביל להפגש עם עוד משפחות, או לצאת יותר החוצה ולגעת באדמה, או אלף ואחד דברים אחרים שחשובים לפי הבנתך.

הבחירה שאת צריכה לעשות אינה בין המצב כפי שהוא היום לבין גן אנתרופוסופי, אלא בין השקעה בתשלום לגן שיחנך את בתך לבין השקעה ישירה שלך בחינוכה.

אני אייצג בשבילך את האנתרופוסופיות... אולי כי אני מבינה בדיוק על מה את מדברת. בשמת מתייחסת לחינוך וולדורף כתיאוריה ששטיינר המציא כדי להקפיא את מה שנראה לו כילדות אידאלית. זה רק פן אחד של העניין. מי שלמד והעמיק יודע כי הוא נתן הרבה יותר מזה.
את הצד "הטבעי" הציגו לך יפה כבר. וכמו שאמרתי אני רוצה לחדד את הנקודה האנתרופוסופית. בתך זקוקה לריתמוס, לעשייה חוויתית עשירה ומזינה. את לא יכולה לספק לה את זה כל יום, מכיוון שאת גם אישה עובדת ולא באפיית לחם או במלאכות שטוב שילדים יחשפו להן בגיל הזה, אלא בעבודה שדורשת את כוחות השכל שלך, מה שגורם לבתך הערה גם כך להתעורר יותר. לכן, לגמרי מתבקש, שבשעות שאת עובדת ועסוקה, בתך תקבל את מה שהיא זקוקה לו במקום אחר. זה לא חייב להיות כל השבוע, את יכולה להתחיל מיומיים שלושה, זו אפשרות לגמרי מקובלת בגיל הזה. גם בשבט ההוא, שאותו אין בכוונתנו לשחזר, היו אימהות אחרות שהשגיחו על הילדים בזמן שאמא היתה צריכה להתפנות לעניין אחר. אני כאנתרופוספית גאה (ויי, איזו יציאה מהארון....), חושבת שהילדים שלי ממש לא זקוקים לי כל רגע ורגע. בהחלט הם יכולים להתחנך במסגרת טובה וראויה, בזמן שאני עושה את עבודתי שילדים מפריעים לה. אם הייתי בוחרת להיות מורה, יכול להיות שהייתי מתחילה בבית. אבל זה לא המקצוע שלי. אני בטוחה שהילדים שלי מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים, אני סומכת ואוהבת ומעריכה את האנשים שמטפלים ומלמדים אותם ואני מרגישה שהם מקבלים ומתפתחים בדרך שאני לא הייתי יכולה ולא אמורה לספק להם.
יש ביני ובין אנשי החינוך ברית וקשר לגבי הילדים שלי. והם גדלים כמו שתפיסת עולמי אומרת לי.
אז מה אני אומרת לך? זה די ברור, נראה לי. שלחי אותה לגן באהבה. עשי זאת לאט, בהדרגה ובסבלנות. בידיעה שאת עושה את הדבר הנכון לשתיכן ובמיוחד לה.

כן...
אני לא מצליחה כנראה להבהיר את עצמי.
סדר היום הבריא ביותר עבור פעוטה כבתי, אינו מה שקורה בבית. לא מכיוון שאנחנו מקיימים או לא מצוות כלשהן (בהשאלה - מצווה = ריתמוס), אלא מכיוון שאנחנו אנשים מבוגרים והצרכים שלנו שונים משלה. אם אני מסירה את כל מחויבותי ורצוני לפעול בעולם מעבר לבית הבסיסי (שכולל בחובו את כל הדברים שריתמוס בריא לפעוטות צריך להכיל, אגב - בישול, כביסה, עבודה בגינה, דברים קיומיים של החיים הבסיסיים),
ויש ימים כאלו - אני מקיימת חינוך וולדורף הגון בבית. מכיוון שאני עובדת - העניינים מסתבכים.
אולי זה אצלי בראש, אבל אני לא מקבלת את העובדה שלהיות חשוף לעבודה משרדית זה כל כך טבעי בשלב הזה, גם אם ההורים מתפרנסים מזה....
החיים שלי (עד כמה שאני מכירה את עצמי) דווקא מחוברים לאנתרופוסופיה ממקום עמוק ולא חיצוני (הדלקת נרות וצום...), אך כאדם מבוגר. ככזה, בשלב התפתחותי שונה משל ילדתי הצרכים השונים נתקלים לי קצת זה בזה.
כאילו נראה שבכל מקרה משהו יבוא על חשבונה...בגן היא תקבל כל מה שהיא צריכה חוץ מאמא, איתי היא תקבל אמא, שהרבה פעמים תסיח אותה למקומות לא מתאימים, ואולי אף לא בריאים...
אז מה בכל מקרה עדיף עם האמא, בבית גם אם ההתרחשות בבית לא מותאמת לצרכים של גמדים??

אני לא מכירה את האנתרופוסופיה ממש, אבל האינסטינקט דיי מכוון (אותי לפחות) למה שבשמת תיארה , לקצב הטבעי של הדברים אצלכם בבית.
עם כל הכבוד לתיאוריות ואפילו כזו שאת ממש מחוברת אליה, את כרגע לא חיה בצורה שכזו.
זה דומה בעיניי ללשלוח ילד למסגרת דתית- מסורתית, בעוד שבבית לא שומרים מצוות באופן ממשי. אולי מדליקים נרות וצמים וכו', אבל לא משהו ממש משמעותי.
אם את מתארת את קצב החיים שלכם כמשהו שאינו זורם בריתמוס הדומה לתאוריה, אולי זה יעזור להכניס את ביתך בסוד הרעיונות הללו כשהיא תהיה מוכנה ובשלה להם.
ואם את חושבת שהיא מראש יותר בצד האינטיליגנטי, זה לא יעכב ויעצור אותה להיות במסגרת שכרגע לא תספק לה את הגירויים הללו?
עוד לא הגעתי בכלל לשלבים הללו, אבל איכשהו מרגיש לי שלזרום עם הילד זה ממש נכון.

לא אמרתי שהומצא "מתוך הרצון" לשחזר ילדות.
פשוט, ככה הוא חווה את הדברים, ואת זה ראה כאידיאלי. זה לא אוניברסלי,
כמו שהוא חושב.

בשמת,
אני לא יודעת איך לצטט במילים מודגשות, אם הייתי יודעת הייתי מצטטת את כל החלק בו התייחסת לחינוך וולדורף.
מהמעט שאני למדתי (לא שלושים שנה אבל די מספיק בתחום האנתרופוסופיה כדי להבין ש..). הבסיס של התכוונות חינוך זה הוא תפיסת התפתחות האדם (מלפני הלידה ועד אחרי מותו), וצרכיו בשלבים השונים. מכיוון שהאבולוציה האנושית אינה כה מהירה, השינוי באופן התפתחותנו, אינו מהותי מתחילת המאה שעברה (המאה העשרים) בה ניתן חינוך וולדורף. ניתן, ולא הומצא, מתוך ראיה רוחית ולא מתוך רצון לשחזר ילדות. בהתפתוחת האדם ההתיחסות הינה לכל חלקי הישות האנושית (גוף פיזי, אתרי - נושא כוחות החיים, אסטרלי- נפשי , והאני - רוחי.).
בהתלבטות שלי אני שואלת את עצמי, (ואתכם..), איך והאם אוכל לספק את צרכיה של לייה שמתמקדים כעת בפיתוח יכולות פיזיות ומיומנויות ובנייה של גופה האתרי (כוחות חיים), ולא למשוך אותה להתפתחות אינטלקטואלית טרם זמנה שעלולה "לקחת" כוחות מהגופים האחרים הנבנים כעת.
הרעיון הוא שיש כמות מסויימת של כוחות שבמידה והם לא ינותבו בזמן המתאים לצרכים בסיסיים של התפתחות, מה שאמור להתפתח לא יתפתח באופן שלם או בריא. כך, ילד שהגוף האתרי שלו לא נבנה מספיק ולא קיבל מספיק כוחות - (המתאפשרים בריתמוס קבוע לדוגמא),- בזמן המיועד לכך, עלול בגיל מאוחר בהרבה - 40-50 למצוא את גופו האתרי חלש ולחלות במחלה ממארת. זו רק דוגמא להבהיר שחינוך וולדורף נובע מתוך התבוננות עמוקה בהתפתחות האדם, שאני מעריכה. לא חושבת שמדובר בהקפאה של מצב טבעי.

אנקדוטה: גם אחותי למדה קרוא וכתוב בגיל שנתיים. לימדה את עצמה.

על רגל אחת:
תלוי איך את מגדירה "טבעי".
העולם של משפחתה היום, במדינת ישראל, בחברה המערבית - הוא הוא העולם ה"טבעי" שלה. לא הכנסת משהו מלאכותי. זה קצב וזרם ומהות החיים שלכם. זו הפרנסה, זה העניין, אלה החיים. במובן זה - "טבעי".
חינוך וולדורף הומצא בתקופה אחרת, שבה המחבר רצה לשחזר את ילדותו, מין הקפאה בזמן של "טבעי" מאיזור מסוים במאה התשע עשרה. גם כן "טבעי" באותה מידה שעולמך "טבעי".
ואולי "טבעי" הוא חיים ביערות הכרמל כמו האדם הקדמון הארצישראלי? ראי מוזיאון האדם הקדמון בקיבוץ מעיין ברוך. אז חיים כאלה אנחנו לא ממש יכולים לשחזר היום.
ברור, שסביבת הגן מלאכותית יותר ופחות "טבעית" מסביבת הבית והמשפחה שלכם - וגם הילדה אמרה מה היא מעדיפה.
זו רק דעתי הלא מקצועית בעליל.

כבר הרבה זמן אני מתלבטת, ועכשיו אני מעיזה להעלות את הסוגיה בפרהסיה.
למדתי חינוך מרפא אנתרופוסופי, ועסקתי בכך לפני שהפכתי לאם. זו הדרך הנכונה בעיני לטפל באנשים ובילדים בפרט. גם בבריאים שבהם (מי לא זקוק למעט ריפוי בימינו). באופן טבעי הגמדים שלנו בבית - קטנטנות (שבעה וחצי חודשים ושנתיים וחודש). ושנינו בבית עובדים וחיים די בעקרן הרצף ודי לפי האינסטינקט. והכל יפה וטוב ונחמד עד ש...
הגדולה היא ערנית במיוחד לגילה. מתפתחת מהר. באופן מאוד לא אנתרופוסופי. אבל גם באופן מאוד לא טבעי (?).
מכיוון ששנינו עובדים מהבית, ולא הצלחנו להפריד - לייה (הגדולה) לא מוכנה לא להיות נוכחת בזמן אין סוף שיחות השיווק והתיאום, הכנת הפקסים והעבודה על המחשב וגם כמובן לא מוותרת על שלב תפירת והכנת התלבושות, אימון והכנת ציוד ועוד ועוד דברים של עבודה. חלק מה"פעילויות" האלו - בריאות עבורה בעיני - היא עוזרת לתפור וצובעת לידי וכדומה. חלק ממש הרסניות. בעקבות הנוכחות שלה בשיחות של עבודה, האינטלקט שלה מאוד מפותח והיא מתקדמת בקצב שנראה לי לא בריא, באופן שמנתק אותה מהפן החלומי, הדמיוני של החיים בכלל ושל הילדות. ואנחנו מדברים על תינוקת בת שנתיים!! היא מבקשת ללמוד לקרוא. היא משחזרת שיחות שלמות שלי עם לקוחות בטלפון, ועוד כהנה וכהנה.
ברור לי שזוהי גם תכונה שהיא בחרה בה ושהתפתחות אינטלקטואלית מהירה היתה לה בכל מקרה. אבל אני מרגישה שהנוכחות שלה בכל ה"סצינה" של העבודה מקצינה את התכונה הזו.
בנוסף על הכל, אני חושבת שהיא צריכה חברה. חושבת ולא בטוחה. מצד אחד היא מבקשת לבקר את כל העולם, מצד שני בימים שאני לא עובדת (ב"עבודה") ואנחנו רק עובדות בחיים (גינה, בישולים, יצירה וכד'), היא רגועה ומסופקת בבית.
גם יש לנו מפגשים קבועים עם חבר אחד ואני מרגישה לפעמים שהיא היתה שמחה ליותר. והסביבה - כמובן מציינת בפני את הצורך שלה בילדים אחרים, במסגרת וכו.
אחד הדברים שאני מאוד מעריכה בחינוך וולדורף, הוא הריתמוס, הקצב הקבוע של החיים שבונה ביטחון ועצמאות אצל הילד המתפתח (כפי שבשבט, בטבע, החיים מתנהלים בסדר קבוע בהתאם ליום, למקום וכו'). ואצלנו בבית - אני לא מצליחה להיות בריתמוס בגלל העבודה. כשנכנסת עבודה, עכשיו אני צריכה לשלוח פקס, גם אם אני באמצע סיפור או עבודה בגינה, וכשיש הפקה - יומיים לפני כל הבית "קופא" , חוטפים משהו בין תפירה לאריזה ל... כשאחת על הגב והשניה בין הרגליים.. ואין שום סדר יום או סדר בראש...
בקיצור, ניסיתי להעלות פה את הדילמה שלי שהפכה לממשית בשבוע האחרון. כי אנחנו צריכים להחליט אם לשלוח את לייה לגן וולדורף שנה הבאה, או להשאר בבית. הגן הוא נפלא, מהטובים שראיתי (וראיתי כמה...), האוירה נכונה הדרך אמיתית, מחוברת לחיים לטבע ואפילו לעקרון הרצף. ולייה, כשאני שואלת עונה: "כן...איתך!" ואני לא אהיה גננת וולדורף בתקופה הקרובה ויש עוד תינוקת בבית, שבכל זאת צריכה גם ריתמוס, ושבשום פנים ואופן לא תלך לגן בשנה הקרובה (בקצב שלה - האיטי באופן משמעותי מהגדולה גם לא בכלל בשנים הקרובות...).
אז רציתי לשאול אתכם מה דעתכם בין חינוך שאני מאמינה ויודעת שהוא טוב, אך לא מצליחה לממש אותו בבית לבין לגדול בבית באופן לא כל כך טבעי (פקסים וטלפונים ומחשב הם לא טבעיים בשבילי וגם לא בריאים...) , אבל עם אמא ואבא,
וגם אם תרצו להתייחס לסוגיית הצורך בילדים אחרים (יבואו עוד אבל לא ממש בקרוב....).
וגם לומר תודה על שאני יכולה להעלות כאן את הנושא בבטחון שלא יצלבו אותי על האנתרופוסופית שבי או על ה"טבעית" שבי או על הבלאגן שבתוכי....